המטפל שלי


unnamed

.ורטהיימר בגן ביתו בשריגים

 

."אין מטופלים אבודים. יש מטפלים אבודים"

כאשר היו שואלים את הפסיכולוג דרור ורטהיימר איזה סוג מטפל הוא, יונגיאני? פרוידיאני? היה  פורץ בצחוק שלו. צחוק שיעול ניחר כזה פרוע ושל מעשן כבד, נחרת שמחה קולנית והיה משיב: "אני דרוריאני". אבל בלי שמץ יוהרה. דרוריאני. כי תמיד היה מאד דרור, אף שנולד כפרנץ, בנם היחיד של יצרן הארנקים רודולף ורטהיימר ושל אשתו מיני לבית טראוגוט. זה הילד פרנץ שחי בעיירה הגרמנית אופנבאך שעל נהר המיין חיי ילד יהודי נוחים מהם נתלש ביום אחד בגיל אחת עשרה ומאז לא ידע מנוחה.

כי ב- 1935 באה לאופנבאך בבהילות קרובת משפחה ואמרה לורטהיימרים שהיא מעבירה בית יתומים יהודי לשוויץ. התפנה מקום אחד של ילד חולה ויש הזדמנות בלתי חוזרת לחלץ את פרנץ מגרמניה של היטלר. בתוך יום החליטו הוריו החלטה שעמדה בניגוד מוחלט לאהבתם לשלחו מיד עם היתומים. מבלי דעת הצילוהו ממוות בטוח, כי שניהם נספו כעבור שנים ספורות מידי הנאצים, אבל פרנץ-דרור אף כשבגר והיה לדרור חכם וקשוב לצרות משפחה, לא סלח להוריו שכה בקלות שלחו את יחידם. ואני תוהה אם עיסוקו כל חייו בטיפול משפחתי ומערכתי והקשר החשוב כל כך שראה בין הפרט לסביבתו, אינו פריו של של אותו יום. אותו נתק, אותם אי סליחה ואי שכחה וגעגוע גדול.

 ופרנץ ורטהיימר גדל בין היתומים בשוויץ ואף נשלח להיות שוליה ומתלמד- מלאכה כדרך השוויצרים, אך התמרד ועבר לגימנסיה בה עשה חיל בשכלו החריף. בחופשים היה משוטט לבדו יחף בהרים. נער גבה קומה בעל פנים מוארכות וחוטם נשרי, חש את האדמה תחת רגליו, ער לכל עלה וחרק, מחפש את עקבות הסופר שהעריץ יותר מכל, אף הוא מהגר מגרמניה: הרמן הסה שכתב בשוויץ את "דמיאן" ואת "זאב הערבות" שלו. זה הסה שבנערותו שלח לאימו את השורות שיכול היה גם פרנץ לכתוב: "איש מאתנו לא יוכל לשכוח את העבר, אבל עלינו להיות מסוגלים לסלוח. כאשר תחלימי, האם תוכלי אי פעם לכתוב, פשוט כמו שאמא כותבת לבנה?"

בשוויץ היתה לו אם מאמצת בה דבק. הוא בגר וסייע לבורחים לשוויץ למצוא בה מקלט כי הוא עצמו חש כנטוש אך גם כ-בר מזל וזכר את שתאר הסה ב"דמיאן". "באותם ימים מצאתי מקלט יוצא דופן, 'במקרה', כלשון הבריות. אולם מקרים מעין אלה אינם קיימים. אם פלוני הזקוק למשהו בדחיפות מוצא את מה שחיוני לו, אין זה המקרה המעניק לו זאת, אלא הוא עצמו, תשוקותיו וצרכיו מוליכים אותו אל מחוז חפצו."

רק בגיל 21 כשתמה המלחמה ופרנץ ורטהיימר כבר ידע כי אין לו איש בעולם מכל משפחתו, עלה לקיבוץ בארץ ישראל, הוכשר להיות עובד סוציאלי וטיפל בעולים כמוהו במעברת חולון, תמיד עם אותו חוש עז לרגש הזולת ואוזן קשבת לסבלם של אחרים ואופטימיות. כשפרצה מלחמת 48 כבר נלחם כפלמחניק בדרך בורמה ובהרטוב ואחריה שב לעבוד עם החלשים שהיו פה יותר מבכל זמן ובשנות השישים הפרועות נסע לקנדה ועשה תואר שני באוניברסיטת מק'גיל. כל מי שפגש בו שם ראה מין היפי צעיר ארוך וגמלוני וצוחק מאד שהעמיק אל תוך תעלומת הטיפול בנפש האדם.

 כששב לישראל ב- 1966 הביא עמו את עקרונות הטיפול המשפחתי והחל לטפל בזוגות שבורים, ומשפחות רצוצות ופרטים שבורי לב והקשיב היטב לכל אחד ודבר חשיבות התקווה בתהליך השינוי והאמין ש"אין מטופלים אבודים. יש מטפלים אבודים". כך הכרתי אותו נדמה לי שכבר בשנות ה- 80, בחדר הטיפול שלו בדירתו ברחוב ההסתדרות בחולון, כאשר הקשיב גם לי, אפוף עשן הסיגריה הנצחית שלו עם פרצי הצחוק שלו ועם הסקרנות העצומה. באתי לשם לבדי וגם עם אשתי הראשונה שבעצמה הייתה בת של מהגר מטפל ואחר כך כך משך השנים, הגעתי שוב ושוב לתקופות, כמו שאדם ששב לעת מכאוב לביקורי מולדת או לחבר ותיק והשיחה נמשכת מהמקום שבו נקטעה שנים קודם לכן. ותמיד הייתי גאה שאני מטופל וראיתי בזה זכות יתר והשתעממתי לדבר עם לא מטופלים שמודעותם נכה.

איש משעשע למראה היה ורטהיימר כמו היה הצחוק חלק חיוני של הטיפול. גבוה וגמלוני, ידיו הארוכות שתמיד אוחזות בסיגריה או מתנופפות באיזו תנועה של הבעת דעה או פראות ושער ראש הלבן ושער חזהו הפורץ כאניצי קש ממזרון קרוע  עד שנכדיו קראוהו "הסבא עם הכנפיים". איש רנסנס בעל ידע עצום בכל תחום,  אספן בולים וקורא כרוני שנע משפת התרבות אל שפת הרחוב, מערבב הכל כדי להגיע לכל לב. והתענין בכל והרבה לנסוע והתגעגע לשוויץ כמין מחוז חפץ וזכרון ואמר תמיד שלו פרש מן הטיפול או חי חיים שניים היה הופך לחוקר חרקים קצת כמו נבוקוב כזה. ותמיד כשצעד או טייל היה מרים מן הקרקע חיפושיות ורודף אחרי פרפרים והיה איש בעל חירות פנימית עצומה ואופטימי עד קיצו.

וכל פעם ששבתי לטיפול בעת משבר או שינוי או תהיה, קבל אותי דרור כבן אבוד וזכר הכל. הוא האמין כי האדם הוא חלק ממכלול שלם, וטיפל טיפול מערכתי כי אין פרט חי רק לעצמו אלא הוא משפיע ומושפע מסביבתו אולי כמין תשובה לאותן בדידות וזרות איומות אליהן הושלך ביום אחד ב- 1935. הוא הקים פה משפחה והיה לאב, התגרש ושוב נישא והיה לאב ובגיל קרוב לחמישים הכיר את המטפלת רבקה פדר שהיתה תלמידה בתחום שלו והחל את פרשת האהבה שתמשך עד מותו. רק בגיל קרוב לשבעים נשא לה והם טיפלו באנשים בדירתם בתל אביב והקימו בית כפרי בשריגים על הגבעות המיוערות של אזור בית שמש וגן גדול אותו טיפח באהבה. והוא  המשיך ללכת כל כך מהר שרבקה אמרה לו: "אולי אשתך הרביעית תעמוד בקצב שלך".

כמעט עד גיל 92 טיפל דרור ופגש מטופלים. עד שעבר ניתוח לב וחטף דלקת ריאות ונחלש מאד והחל שוקע בשלל מחלות הזקנה והאיט הליכתו וראייתו נחלשה וגם אז נשאר ילד סקרן כמו זה שתר יחף את הרי שוויץ.

השבוע נגשה אלי בשדרה ש. מטופלת שלו ושכנה שלי ואמרה: שמעת? דרור מת" וזה נשמע לי כה מופרך. דרור מת והיא ספרה שהתקשרה לדבר איתו ורבקה אמרה: איך ידעת שהיום מת? כך נודע לי והלכתי לדירה ברחוב שלום עליכם אליה באתי פעמים רבות, וישבתי בשבעה עם בתו ועם רבקה ודברנו בדרור את כל זאת.

נוח בשלום על משכבך אדם מטפל.

314086_10151110812324009_681888657_n