למה התקשורת צדקה ועל מה נלחמה.

 

"- נאמר שאתה שוכב על הצד, המון זמן, עוד מעט נובמבר ואתה על אותו הצד, הלחי כבר כואבת לך, גם האוזן כואבת, הצואר מעוקם, הצלעות נמחצות וכל הגוף שלך צועק די.

  • אסתובב לצד השני.
  • נאמר שאין לך צד שני".

אפשרויות. מתוך "לשכוח ראשונה" של טל ניצן הנפלאה.

 

תמו חגיגות הניצחון, מפוקפקות למראה כמו הנצחון עצמו. נשיקות אחרונות הורעפו על לחיי השרה היוצאת. בוסי התרבות סיימו להרטיב את ידי הקומיסרית לעניני התעמלות ותרבות.  נשיקות, צחוקים והתרפסות. כמה מעליב לקבל תקציב תרבות ממי שממונה על תרבות מבלי לרצות בה. היוצאת לימור ליבנת תפציע בקרוב ב"יד ושם" או במפעל פייס. התרבות הממלכתית מלאה אתרי פרישה לאומיים. הענין הוא שהתרבות הישראלית עצמה, זו החייה, ששמה יצא בעולם, רחוקה מאד מכל אלו. אין לה אולמות ציבוריים וועדי עובדים, והיא נוצרת בחדרים שכורים, בתי קפה, חדרי עריכה מסריחים, סדנאות צילום וריקוד נידחות. מה לליבנת וליוצרי קולנוע נהדרים כמו נעם קפלן או נדב לפיד? האם בכלל שמעה עליהם? האם היא מכירה ציירים שחיים באזורי תעשיה  ואף שם נרדפים עי פקחי חולדאי?

ככה זה כששלטון מתגאה בהישגיה של תרבות שהוא רודף ומנסה לרמוס, מתפאר בקולנוע דוקומנטרי בועט שחי למרות העדר תקציבי תרבות ראויים ותחת מצור ומצוד מטעם עירית "בועת תלאביב". חבר, אמן בעל שם שיזם פסטיבל נהדר בתחומו,  נדחק מתל אביב ונזקק בשעתו לתקציב לפסטיבל. הוא הגיע ללשכת השרה הממונה ותיאר לי חויה משפילה ופוצעת לב. ל. ליבנת התנתה את התקציב בנאום שלה בחנוכת האירוע שאין לה בו יד או צל הבנה היא הבטיחה חצי מיליון, נאמה והעניקה אפס. האיש יצא עם בחילה. אני בטוח שמי שנשק ידה בטקסי הפרידה, קיבל יותר. אך כך גם נראה תוצר התרבות שלו. יתכן שמנשקי ליבנת ידעו כי מחליפיה יהיו מרים ממנה. בסוף  נסתפק בקטעי הומור מבית רוה"מ: האב, האם, הבן ורוח הקודש או בהצגות חטיפה מבוימות רע כמו של אסרף. דברים כאלה.

d791d799d791d799-d795d7a9d7a8d794-d791d799d79cd7931

צל"ש לתקשורת

 

ולגבי התקשורת. אני מדבר כעת על פעולתה בחודשים שקדמו לבליץ 3 השעות של ליל הבחירות עצמו. ובכן התקשורת שאני  נמנה על שורותיה מזה דור, לא רק שאינה צריכה להמשיך ולהתנצל, להיפך, ממרחק הזמן יראה אולי כי זו היתה שעתה הבריאה האחרונה בתפקיד בתה של הדמוקרטיה שנלחמת על חייה. באביב שאחרי הקלפיות אנו כבר חיים בתפאורת קרטון של דמוקרטיה מכורסמת. בזמן שקדם לבחירות 2015, הדמוקרטיה נאבקה על חייה. חיינו.

בכל קרב יש שיקולים זרים. אלו החיים במקום של הון שלטון אחרי יותר מדי שנות ביבי. אבל הדמוקרטיה בפתח 2015 לא סטתה, אלא נלחמה בעיקר על חיינו. בעיני זה קיצו של קרב ממושך שראשיתו ביום שבו נרצח רבין, עת שלושה כדורי אקדח, מלווים בקריאה האניגמטית "סרק סרק", שמו קץ לדמוקרטיה העברית כפי שהכרנו. רבין היה דמוקרט של ממש. היפוכו של היורש ביבי. כאשר ראיינתי לפני כשלוש שנים את אנשי לשכת בגין הראשונה ובהם אז גם יחיאל קדישאי, הם ספרו פה אחד על הדרך שבה העביר רבין הראשון ב1977 את השלטון לידיהם. כמה חרדו אחרי המהפך הדרמטי שבו כשלה מפא"י ונאלצה להעביר את השלטון אחרי כשלושים שנים ליריבה הגדול בגין, ואיך הכל בוצע בהגינות. הוראתו הישירה של רבין ותחת פיקוחו. הגינות היא מילה שאבי לימדני.

היא אבדה בימי ביבי.

יוזכר פה, טרם ישכח הדבר בעזרת מערכת חינוך חדשה, שרבין נרצח בידי איש ימין שלא ראה בעין יפה, הוא ומוריו רבניו, את דרכו הפוליטית של רבין. מאותו לילה, חיתה הדמוקרטיה, ובצדק, בתחושה של סכנה אמיתית לקיומה. חיש מהר זיהתה בנתניהו אויב, לא יריב הגון. היא נאבקה ושמרה עצמה גם מול הפכפכות פרס, הפגיעה בשלטון החוק של אולמרט, מניפולציות ברק וכוחנות שרון, אבל בביבי זיהתה כמעט מן ההתחלה לא אופוזיציה, אלא תוקף חסר כבוד. לכן נאבקה בו הכי מר. לא בשל שנאה או חשבון אישי ולאו דוקא בשל כוח, אלא דוקא בשל חולשותיו, פחדיו ומגרעותיו.

הדמוקרטיה הצעירה הריחה בביבי, ואולי בצמד דאז ביבי- ליברמן, מלכתחילה, תכונות שהיא מכירה בשואפים לרודנות. פוליטיקאים כאלה שמתקשרים עם חלקים מן העם, מעל ראשה של הדמוקרטיה. פועלים תוך עקיפת סמכותה וגוררים בכך את חורבנה. ביבי 2 פעל לשנות את כללי המשחק הדמוקרטי. זה משטר פלורליסטי מורכב ורב שכבות ופשרות שזר לנפשו המבועתת. בדרכו הנפחדת – מסיתה, מופקרת, מתחבר ביבי לבוחרים שחשים כמוהו. מונעי פחד, השפלה ישנה וילדות תחת אב קשה.

הפילוסוף ע. א. סימון כתב הרבה על החיבור שבין מנהיג כריזמטי במובן הלא דמוקרטי, לבין חלקים לא בריאים בנפש העם. התקשורת זהתה את זה ונלחמה בזה. בבחירות  99 המוקדמות, הדמוקרטיה נצחה אותו בגדול. הוא נפל אחרי שלוש שנים והכיר בתבוסתו, כי הדמוקרטיה של פוסט- רצח רבין עדיין היתה חזקה דיה. אך חיש מהר למד המובס את הדרך לעקפה וחזר. מודע מאד לחולשותיה ולסדקיה, פעל היטב לפיצוח מבנה הדמוקרטיה. בכל פעם שחזר לכס, כרסם ממנה עוד פיסה. כך עד מרץ 2015 כשניצח בשעות האחרונות בעזרת הסתה והפחדה וסיוע מטקסס, ולמרות כל הגילוים המצמררים על בזבוז ומשטר ביזנטי שאמורים היו לסלקו לתמיד . לא היה זה נצחון על בוז'י, אלא על הדמוקרטיה, ומכאן על עתיד הארץ כולה.

 

נ.ב. אל תבזבזו אנרגיה ואל תעקבו אחרי כל חלקי הפאזל המתקבץ לכדי הממשלה הבאה. יותר מדי שקרים והסחות דעת. הביטו רק בכחלון. הוא ציפור הקנרית שכורי פחם היו נוטלים איתם כשירדו למעמקי מיכרה חדש וחששו מגז רעיל שימיט עליהם כלייה. מובלת בכלובה, היתה ציפור השיר מגיבה מיד לנוכחות אסון קרב, ומשתתקת. כך משה כחלון הישר. הוא חותר לשינוי, לקיום הבטחותיו לבוחר וחרד מהמשך הקיים. אם יעלה דבר מכל זה בידו, הוא  גם יירש. ביבי אינו רוצה בדבר וחצי דבר מכל אלו. לכן המכרה הפוליטי יוצף גז. לכן, הביטו בכחלון אם שר הוא או שותק. מה שיעלה בגורלו, יקרה לכולנו.

ממשלת מעבר לנצח. רמטכ"ל חדש ומה יקרה.

 

"הבית הוא לא רק חפץ, אלא משהו חי ונושם. לפעמים הוא אפילו חולה ואז חייבים לטפל בו. בית קרקע עם גינה ופנים מוזנחים, יראה לנו אנשים שהרימו ידיים וכבר לא יכולים להתמודד עם הבעיות בחייהם. הראה לי את ביתך ואגיד לך מי אתה.". (הבית כמשל. אתר פנג שאווי.)

 

1820138-54

 

אני מת על החורף הזה. לא רק הגשם עם השמש והאויר המתוק, לא רק המסעות הקטנים עם בת זוגי אל מחוץ לעיר, אלא בעיקר "ממשלת המעבר".  הוי ימי דימדומים נהדרים של טרם בחירות, משחק מקדים, שטח הפקר שאיש מהפוליטיקאים אינו חש בו בנוח. תנו לי מצב כרוני של בחירות. תנו לי גלאמין בשירותים, בחצר ובארון המצעים. תנו לי שרה מצביעה על כתמי רטיבות במה שנראה כקן הקוקיה על גבעת חלפון.

כבר שנים שלא היתה לנו דמוקרטיה חיה ובועטת כמו בפברואר 2015. בלי מבצעי "אש אורנים", בלי החלטות נמהרות. כמו במטוס עם מנוע אחד בוער ובלי מחלקת עסקים כשכולם יחד נוסעים ורועדים. מכילים את החיזבאללה כאילו עברו קורס לידה ביתית.

נעלמה יוהרת החזקים, פגה יראת החלשים. אפילו המפלגות הערביות שאכלו זו לזו את הראש, התאחדו. ואחוז החסימה שתבע ליברמן, מרחף מעל ראשו כגיליוטינה. הורמו מכסי הביוב והחל מצעד שרים וסגני שרים חשודים אל מסדרונות להב 433. הרשת החברתית חוגגת, השקיפות גוברת, היועץ המשפטי מבטל, המבקר מפרסם, אלוהים, זה שווה כל פרוטה משני מיליארד שקלי הבחירות.

ובראש הכל, בראש ועדת הבחירות שמעצבת את גבולות הזמן הזה ואיסוריו, ניצב ומחליט אזרח שלא זמזם התקווה במינוי גרוניס: שופט בית המשפט העליון סלים ג'ובראן. ערבי חיפאי, נוצרי מרוני, זהיר ושקול, שחומק ממחלוקות וחותר להסכמה.

שלושה חודשי אוטופיה!

וכל ארמון הדמוקרטיה הזמנית הזה כבר לא ניצב על רגלי גחמותיו של צמד מופקר אלא על רגלייה היציבות של פסיקת העליון שקבע כי על ממשלה יוצאת לפעול "בסבירות ובמידתיות" ו"מתחם הסבירות נעשה צר יותר ככל שמועד סיום כהונתו של ראש הממשלה מתקרב". ממש כך! "לפיכך נקבע כי ממשלה יוצאת צריכה לפעול מצד אחד באיפוק הראוי למעמד של ממשלה יוצאת, ומצד שני עליה להבטיח יציבות והמשכיות". כזאת בדיוק אני רוצה. ממשלת מעבר לעשר שנים עם רוטציה בין המתחרים. שנה כחלון מפגין יכולתו, שנה בוז'י, שנה לפיד, שנה בנט וכך הלאה. להתראות ב2025.

 

הרפתקאה במטכ"ל

 

 

לפני כארבע שנים, כאשר לא נבחר לרמטכ"ל וברק העדיף על פניו את גלנט, ארז גנץ חפציו בלשכה והכין תיק לטיול עולם. לגנץ, בן ניצולים גבה הקומה, היה רע אהוב שעמד להשתחרר, בחור נמוך ועבה ממנו, גדי איזנקוט. שני החברים הטובים תכננו לעבור מ-30 וכמה שנות רכינה על מפת עמדות טנקים ותנועות אויב למפת סנפלינג והרפתקאות לגילאי ה-50. הכל הסתבך כשגלנט נפלט וגנץ חזר כרמטכ"ל. בתחילה גנץ נראה אבוד כמי שנשאר בסיס כשכל הגדוד יוצא לרגילה.

בארבע השנים שנפלו עליו הספיק גנץ לדאבון ליבו המתון להשתתף בהרג נרחב בעזה. בצבא הזועק לתיקון, לא חולל שינוי או רפורמה, והשבוע מסר את מערכת הנשק הצולעת היקרה בעולם לחברו אייזנקוט. לא אתפלא אם מה שאמר לו בארבע עינים יכול להדיר שינה מכל ישראלי. צה"ל 2015 נמצא בשיא כוחו הפנסיוני ובשפל יכולתו הצבאית. האם יכול רמטכל חדש ב2015 לשנות מהויות? מה כוחו לבלום בזבוז, פראות, והרג מיותר?  לבלום את המהלך הקבוע של מבצעי נקם אחת לשנתיים?

שאלתי זאת שני הסטוריונים צבאיים בעלי שם, לא רק בארץ, שאת מלאכתם אני מוקיר מאד. הערכתם סבוכה ורבת משמעויות סותרות. לא אופטימית. הפרופסורים מוטי גולני מאוניברסיטת תל אביב ויגיל לוי מהאוניברסיטה הפתוחה, מתארים את ישראל כמדינה שחיה שנים רבות מדי על חרבה, שקועה במהלכים כוחניים אינרטיים, בלי קבלת החלטות קריטיות. שניהם טוענים שעל צה"ל מוטל עומס משימות בלתי אפשרי בשל מערכת פוליטית נפחדת ומפזרת הפחדות, שאינה קובעת סדרי עדיפויות ומטילה על הצבא היערכות לכל תרחיש: ממיליצית שטחים שחוקה ועד הפצצת איראן.

במחקריו גילה גולני שכוחו הפוליטי של הרמטכ"ל, האיש שניצב בראש פירמידת הכוח הצבאי, היה בשיאו בימי רב אלוף משה דיין. שרת וב.ג. נטולי רקע צבאי, היו תלוים בו ודיין בעל הרקע הפוליטי גם מבית, העיז לתקוף פוליטיקאים מתנגדים כשר החוץ שרת ואף ליזום ולדחוף את ב.ג. למלחמת 56. החל מרבין אצל אשכול, אומר גולני, התבסס מעמד הרמטכל כפי שהוא עד היום. רבין הוביל את מדיניות הבטחון והיה הראשון שישב בישיבות ממשלה.

נצחון 67 חזק את צה"ל למימדי תאגיד בלתי נשלט ומלחמת 73 שהיא קו השבר, הגדילה בצורה מפלצתית את תקציב הצבא, אבל הסיגה מעמדו לאחור. מאז ימי ממשלת בגין השניה, אומר גולני, חדלו ממשלות ישראל (זולת ממשלת רבין השניה) לקבל החלטות קרדינליות. עומס בלתי סביר הוטל על כתפי צהל. גולני ויגיל לוי טוענים כי גם על הרמטכ"ל איזנקוט יוטל משאה הכבד מנשוא של פוליטיקת ההפחדה של מנהיגים במדינה מתקצנת מאד ולכן אין ביכולת צהל עוד להתמודד עם בעיות פנים צבאיות קריטיות כמו רוח הלחימה.

ע"פ יגיל לוי לרמטכל כיום יש יותר השפעה מבעבר, כי הפוליטיקאים נזקקים כיום ללגיטימציה שלו. רמטכ"לים כמופז ויעלון פנו לציבור מעל ראשי השרים. עם זאת אבד לרמטכל חלק ניכר ממיכולת קבלת ההחלטות שלו בתוך הצבא, אפילו בסכסוך כמו רבנות צבאית- אזרחים. מדברי השניים עולה תמונה של תלות הדדית משתקת רמטכ"ל- פוליטיקאים בתוך הקצנה ימנית אלימה של האוכלוסיה עם מצב אינרטי שבו הצבא יוזם או יוצר אלימות והפוליטיקאים נגררים וכל זה בחברה שמכורה לשימוש בכוח.

לשניהם, נדמה לי, אין ציפיות גדולות שגדי איזנקוט, הלכוד בכל מה שהוזכר, יפעל כרפומטור ויוביל את השינוי החיוני.

 

נ.ב. קרוב לחצות אומר לי אקזיטונר שעשה הון קטן מאפליקציה: "להון הגדול נשבר מביבי. העורך דין ממשרד הרצוג, פוקס, נאמן, נבחר להחליפו. לכן מטפטפים את הסיפורים על ביבי. הדברים הגדולים עוד לא יצאו. חומרים חזקים יצוצו שבוע לפני הבחירות ויפילו את הליכוד כך שלא יספיק להתאושש". זמן בחירות מלא אנשים שיודעים משהו. חלקם לא יודעים כלום. מעטים יודעים יותר וכמה מהם מחזיקים בביצים.