האיש שלא רצה להיות גשש. ישראל (פולי) פוליאקוב

ועכשיו גבירותי ורבותי, הרשו לי להציג לפניכם זמרת מהשורה הראשונה, כיסא  23זמרת עם, רקדנית המדינה ואקרובטית השטחים, סילביה המשתוללת!".
(פולי כסרג'יו קונסטנצה. "גבעת חלפון אינה עונה".)

ישראל פוליאקוב כסרג'יו קונסטנצה, גבעת חלפון אינה עונה

כארבעה חודשים טרם מותו, חזר פולי לערב אחד, חמישים שנים אחורה, אל נערותו בכפר הירוק. ביום האחרון של יוני 2007, בכנס מחזור, עלה ישראל פוליאקוב – הוא פולי – לבמה והופיע לצד הפרטנר הראשון שלו בחיים: חנן גולדבלט. שניהם הגיעו מצרות צרורות: גולדבלט ממעצר-בית טרם משפטו כחשוד בעבירות מין ופולי מערש דווי, יודע כי חודשיו ספורים. הם טיפסו לבמה והקהל האוהב שמנה עשרות בני מחזור, התגלגל מצחוק. העולם מצחיק, אז צוחקים.

 לערב אחד חזרו פולי וחנן להיות הרופא והפציינט. זה המערכון שפתח את אחת מקריירות הצחוק הכי   פוריות, מכניסות וממושכות בתולדות ההומור הישראלי: הרופא פולי מקבל את חנן החולה במרפאה. הפצינט אומר: כואבת לי היד. תשאיר אותה פה, אומר פולי, ונשלח לבדיקה בעפולה. וכך הלאה: מערכון על המורה לשחיה וגם קטע של חידון התנ"ך.  כעבור חמש שנים כבר יצוץ הגשש החיוור ובו פולי.
עכשיו על הגג מכוסה הצמחים שלו, כמין תחליף משק חקלאי, נזכר בן המחזור אהוד ארמוני, איך הכל התחיל: איך בכל יום שישי היו הילדים הנשארים שבת בכפר הירוק, מכינים ערב בידור שנקרא "תכנית עשר", כי נפתח בעשר בלילה אחרי הריקודים, ואיך צמח שם צמד המצחיקנים: ילד הפרא גולדבלט, יתום אב ממלחמת השיחרור שנשאר עם אם אלמנה ואחות קטנה, ופוליאקוב, ילד טוב יפו, בנם של מאמן הכדורגל הנודע שלמה פוליאקוב והאם מרים שידה בכל.

בישראל הפשוטה ההיא, שלפני חמישים וכמה שנים, יצא שמה של התכנית האמנותית של חניכי הכפר, אל מחוץ לכפר הירוק. וכך ארע שגברי בנאי וגם אורי זוהר ואריק אינשטיין, בני העשרים, מלהקת הנח"ל, באו להציץ בתכנית וראו על הבמה את החניך פולי משחק רופא, מורה לשחיה וגם מחקה את חתן התנ"ך הארצי והעולמי, עמוס חכם, באותו בליל דיבור מהיר ולא מפוענח שיהפוך אצלם בבוא היום למערכון האלמותי "חידון התנ"ך". ובכן, זה התחיל אצל הנער פולי בכפר הירוק, זוכר ארמוני.

"אבל קודם כל פולי היה חקלאי ורפתן", אומר ארמוני בתקיפות כמו שיגידו חברים אחרים, "וכל החיים שלו, חלם פולי להיות חקלאי, לא שחקן". זה פולי שבא מבית של כדורגל ופסנתר והיה אמור, ע"פ חלום אימו שעל פיה יישק דבר, להיות פסנתרן נודע, לא חקלאי או שחקן. גם חברם למחזור, יוסי, בנו של חיים לבקוב הנודע,  זוכר היטב את תשוקתו של פולי לאדמה. רצון שהתגבש לכדי תכנית לפיה לבקוב ופוליאקוב היו אמורים להקים יחד חווה. כבר היה להם מקום. בטיוליהם, בין יבניאל – ביתו של לבקוב – לטבריה שתצוץ בעתיד במערכונים, איתרו שטח מתאים ליד מיצפה.
"כבר חילקנו תפקידים", זוכר לבקוב. הוא גבר חסון ומשופם כבן 72, בן של אב חזק ומצחיק שתרם לא מעט להומור ההתחלתי פה. "אני הייתי המומחה לדבורים ולמטעים ופולי למשק פרות ולגבינות… בעצם כל קריירת המשחק שלו ראשיתה בטעות. שבועיים טרם מותו, כשהבאתי לו תרופה נגד בחילות, אמר לי פולי: אנחנו עוד נקים את החווה. וגם אמר: לו הייתי חקלאי לא הייתי צריך להתרגז, להתרגש ולהתבייש לפני כל עליה לבמה, ולפגוש את מי שאני לא אוהב".

 – "הרב אבוקסיס פה!"
– "רק הוא חסר לי עכשיו, הפרענק-פארך הזה. תגיד לו שאני עסוק… אני במקווה"
– "אמרתי לו"
– "אז תגיד לו שאני יושב עם גדולי תורה"
– "גם את זה אמרתי לו"
– "אז תגיד לו שאני באמצע ההבדלה, איכוועייס, תגיד לו משהו"
– "הוא אומר שהוא רוצה לדבר אתך"
– "מה זה הוא רוצה לדבר איתי? זה אני שלא רוצה לדבר איתו"

 "רמאי גדול", צוחק האיש שהכיר את פולי יותר זמן משלושת נשותיו, משך כ-40 שנים של קריירה משותפת. הוא גבר נמוך קומה שפניו מוכרות פה לדורות, ואף שדירתו נשרפה לאחרונה מקצר חשמלי וגבו דואב אחרי ניתוח, בוער בו אותו ניצוץ גששי – בנאי שגורם לך לשכוח הכל. ניצוץ של צחוק עם חמלה, צניעות ואנושיות. גברי בנאי יושב איתי בבית קפה ליד ביתו ברמת אביב הישנה. כלבתו לידו. כל כמה דקות גברי צועק: וונדי, וונדי". כאילו כבר הלכה לאיבוד. "קשה לי ללכת, אבל גם אין לאן", הוא יורה שורה בנאית ומיד אתה מחייך איתו. גברי מאמין כי פולי נולד להיות שחקן, ולו באמת רצה להיות חקלאי "היה הולך לשתול תירס".

פעם ראשונה בחייו ראה את הילד פולי בכפר הירוק. "היו לי שם חברים מבוגרים ממנו ובאתי לראות את "תכנית עשר". אני זוכר את פולי עושה סקץ' שנקרא המורה לשחיה". גברי מרים ידיו ומדגים לי תנועות שחיה נמרצות וצועק: 'גדול, גדול, קטן, קטן'. ומחייך.

– והחלום שלו על חקלאות?

"רמאי גדול. תמיד דיבר על זה, כי היה תמוי כזה, נאיבי אולי בתוך תוכו חשב להיות חקלאי, גם בזמן שבו הצליח כל כך כשחקן ועשה הון ופורגן כל כך". הם היו בנח"ל ומשם הלכו ל"תרנגולים" עם שייקה לוי, ואחר כך בגשש. כמעט לנצח. משנת 1963 ועד 2000. "מה שבאמת קרה בהתחלה, זה שחנן גולדבלט נורא רצה להתקבל ללהקת הנח"ל ופולי לא. הוא רצה ללכת להיאחזות. אז חנן אמר לו: רק תבוא לבחינה. תתן לי כמה רפליקות, כי היו צמד טוב. ופולי הסכים כי היה טוב, כי תמיד עזר ולא ידע להגיד לא".
וכל השאר היסטוריה.

להקת הנחל 1960. מימין לשמאל אהרלה קמינסקי, חנן גולדבלט, פולי פופיק, ארנון ואמנון ברנזון

להקת הנחל 1960. מימין לשמאל אהרלה קמינסקי, חנן גולדבלט, פולי פופיק, ארנון ואמנון ברנזון

שניהם שיחקו ושניהם התקבלו. וכך במיקרה, מתוך טובה לחבר, נולד אחד השחקנים-בדרנים הכי גדולים פה. בן אדם שע"פ שייקה לוי, כל מי שישחק לימים רומני, ספרדי, עיראקי וכיוב', ישחק בעצם את פולי,  אבי חקייני העדות. הוא היה פקיד התחבורה הצבאי, ורב סוהר לאפה, סרגיו קונסטנצה, אדון קרקר וגם בחור עליז, קלרשו הרומני וגם כמו שמדגים לי גברי: חכם מרדכי, "נחשו נחשו עמי מי פיתה את מי", הוא מדקלם ואני צוחק. המילים זורמות מגברי כאילו הרגע סיים הופעה של הגששים בפני חיילים. "מה שכן, פולי באמת היה בן אדם לא אמביציוזי. בלי רצון לשנות עולם. בלי דחף במה, איש בית למופת שכל מה שרצה היה לגמור הופעה ולחזור לילדים".

– וגם האשכנזי של הגשש?

"כן, קודם כל במובן שהיה אשכנזי באמת. אבל היה אשכנזי ממוזרח. היה אצלנו רוב מזרחי בגשש וגם הבמאי הראשון שלנו, שייקה אופיר האשכנזי היה ממוזרח. פולי ושייקה אופיר האשכנזים שיחקו היטב מזרחיים בזמן שבארץ עוד לא ידעו לאכול את זה. שייקה לוי ואני הרגשנו מאד חופשיים בדמויות המזרחיות העסיסיות שטרם עשו בהן שימוש כמעט, ופולי הצטרף".
במבט לאחור הגשש החיוור הקדים זמנו והיה מזרחי ומצחיק וגאה בזה, עוד לפני שהמזרחיות יצאה מהארון. "עד אז", אומר גברי, "ההומור היה יידיש וקישון. פה ושם סורמללו וטופול. הייבלום וקישון כתבו לשמוליקים: רודנסקי וסגל, והיו דז'יגאן ושומאכר. לקחנו מקישון ואחרים ומזרחנו את זה למוסך ולמגרש בית"ר. בית המשפט של קישון הפך למערכון על מר כאסח והשופט פנדלוביץ, שזה פולי".

הגשש החיוור

הגשש החיוור

– ומיהו פולי עצמו מכל הדמויות?

 "אם הייתי צריך לאתר את פולי במערכונים שלנו, הייתי אומר שהוא זה שנשאל במערכון על טבריה: "אתה איתי או איתו?' ועונה: 'אני מהאו"ם'. הוא רצה להיות בסדר עם כולם. בן אדם מתון וטוב ושפוי ועם זאת מטורף לגמרי. לפעמים הייתי מביט בו מהצד במערכונים וצוחק בלי בושה. מטורף וגם פאניקר והיפוכונדר ענק".
גברי נזכר איך נסעו שלושתם משך שלוש שעות להופיע בבה"ד 1 במצפה רמון. קהל הלוחמים כבר ישב, שייקה עשה באלאנס ואז ראיתי את פולי עושה את התנועה הזאת", גברי מדגים לי יד אחת בודקת דופק ברעותה. "רק לא זה, אמרתי, ופולי אמר: אין ברירה. חייב לראות רופא. הלב לא בסדר. הביאו רופא צבאי, ילד שלא לקח אחריות, ונאלצנו לעזוב הכל. כבר בשער הבסיס החוצה הלב שלו היה בסדר. מאוחר מדי. נסענו לתל אביב וחזרנו לבה"ד 1 אחרי שבוע".

 – "תעשה לי טובה תתחיל להעמיס, אני על גחלים"
– "אז תסתובב שיצא רך מכל הצדדים"
(קרקר נגד קרקר)

"לצערי הדבר היחיד שעניין את אבא היה אנחנו: הילדים, אמא, הבית, המשפחה", אומרת יעל, הבת המצחיקה. "הוא היה איש משפחה מוחלט וצר לי עליו. אולי אם היה חושב יותר על עצמו כאדם וכשחקן, היה מאריך ימים ועוד היה איתנו". יעל פוליאקוב מצאה דרך מקורית להאריך את חיי אביה אחרי מותו. בעונה השניה של "הכל דבש", שהחלה לכתוב בשבעה כדי להתגבר על האבל והצער, צץ המנוח פולי ומופיע שוב ושוב מארץ המתים בטריק הזה של תחייה שימיו כימי הקולנוע.
"הוא היה איש משפחה למופת שהמשחק בשבילו פרנסה ומטרד שיש לעבור כדי לחזור הביתה". גברי זוכר איך הגיע פולי לחזרה ואמר לו: כמעט יריתי היום לעצמי בראש. למה? שאלתי. והוא אמר במלוא הרצינות: כי כשהתכופפתי מעל הסל-קל נפל לי צרור מפתחות מהחולצה ופגע בתינוק איתמר.

"אבא היה אנטי כוכב ואנטי סלב", אומרת יעל, כאילו סטה ממסלולו ונפל בעל כורחו על הבמה וכך נשאר. מקצוען במה ומצליחן-גשש גדול, שרק רצה לחזור הביתה בשלום. "בחצר הבית שהקים כמעט  במו ידיו, התרוצץ אבא כמו פיליפיני: מעץ לעץ, מצמח לצמח, מטפל בכל דבר בבית. ותמיד שיגע אותנו בחרדות שלו. לאמא, לנו, לעצמו. כל החיים נהגתי אותו לחדרי מיון. די אבא, אמרתי לו בדרך, תניח לי, נמאס לי. אבל כשחלה באמת בסוף  – הסתיר. וכך, גם כששכב בבילינסון חולה מאד עם כל הצינורות עוד היה עושה לי פרצופים וצילמתי ושלחתי לחברים כמין צחוק. ומרוב 'זאב זאב' כל החיים, לא קלטתי שזה כבר לא היפוכונדריה אלא הדבר עצמו".

ישראל ויעל פוליאקוב

ישראל ויעל פוליאקוב

– 'הכל דבש' היה מחוות פרידה לאב חולה?

ממש לא. התחלתי את זה במיקרה ובלי כוונה כשאבא עוד היה בריא. 'רשת' הציעו לי לעשות סיטקום. וחשבתי על הבית שלנו שהיה מצחיק ומלא חומרים. ושבי גביזון אמר לי: תכתבי פרק. וכתבתי ולא נתתי לאבא לקרוא כי זלזלתי במקצוענות שלו. הוא תמיד התנהג כאילו אין המשחק נוגע לו ועשה כל מה שביקשו ונראה לי כזה חנאנה. לא הערכתי אותו כשחקן ואילו הוא זלזל בי כמו באיזו פרחה. אבל כששיחק ב'הכל דבש' גיליתי שחקן נפלא וצנוע וסופר מקצועי".
היא מעשנת מולי את הסיגריות הדקיקות האלה, "סיגריות של גרושות ממודיעין", כדבריה. "אבא חלה כשעבדנו על ההשלמות לעונה הראשונה. הלך לבדיקות וגילו אבנים בכיס מרה וכשפתחו מצאו סרטן עם גרורות לכבד. ועוד הספיק לשחק בפרק אחד בסדרת "בטיפול" כאביו של טייס".

פוליאקוב זוכרת איך ישבו הגששים יחד ליד מיטת אביה, נזכרו בקטעים מהעבר וצחקו. "הבטתי בהם ואמרתי לעצמי: האנשים האלה מגיל עשרים ביחד והנה הם יושבים ליד מיטתו של אחד מהם ונפרדים לא רק ממנו, אלא מכל החיים שלהם".

הגשש החיוור

הגשש החיוור

עכשו היא מסיימת להכין עונה שלישית של "הכל דבש". "בעונה השניה שכתבתי בשבעה, דובר על האלמנה והמשפחה שמתפוררת כשמת האב. אמא שיחקה את האלמנה כי גם שוש עטרי מתה. סדרה קטלנית. העונה השלישית תהיה כבר על הבת הפרחה הסלבריטי שמחליפה את האב המפורסם ואיך המשפחה מתביישת שהדרדרו מכוכב לסלב. "זה המדרון- מאבא ועד אליי". היא צוחקת.

– בקשר למה?
– בקשר ל"שתוק"
– מי אמר שתוק?
– אתה אמרת שתוק!
– למי אמרתי שתוק?
– לי אמרת שתוק!
– נו, אז למה אתה לא שותק?"
(הסיידים)

על הקיר מול השולחן של עורך דין מייק לוין, חברו הטוב וגם יועצו המשפטי של פולי, תלוי תצלום גדול של המנוח באחת מאותן פגישות של פרלמנט החברים שלהם עם ראובן אדלר ואחרים, בחנות עתיקות בפרישמן 18. לפני 32 שנים נפגשו לראשונה וישבו בבר עד חמש בבוקר ודיברו ומאז לא נפרדו. "איש עדין ולא רכלן ונטול זדון", אומר הפרקליט מייק על פולי ומתאר שלל תכונות של אדם שגדל כילד בבית מלא צחוק עם אב כדורגלן חם מאד שאהב ושמת צעיר מול עיניו ואם חזקה מאוד שידה בכל.
"כמו אמי", אמר לי גברי, "שגם ידה היתה בכל".  האם מצחיקנים באים כולם מאמהות קשות, כמו שמשוררים ומשוררות גדלים בבתים בלי אב? אולי.

נדמה למייק לוין שפולי איכשהוא חי ע"פ אחרים, כדי לשמחם, לפייסם ולפרנסם, ולא רצה להרגיז איש אף שהיתה לו דעה ברורה על כל דבר. מהר מאד ובגיל צעיר נישא לשחקנית אחת ופאשה – הוא פשנל דשא – מפיקם האגדי של הגששים, והאיש ששלט בכל פרט מפרטי חייהם, שלח את הזוג הטרי לטיול של חצי שנה בעולם. חיש מהר נפרד פולי מהשחקנית ואחר התאהב בריקי גל. אהבה גדולה וסוערת מדי ונפרד שוב  בצער רב וביגון די קודר, מבלי שהגשים את חלומו להקים משפחה. ורק עם הדיילת שוש מושינסקי, שנראתה לכל כמו היפוך מוחלט שלו, אשתו השלישית והאחרונה, הצליח להקים משפחה של ממש עם שלושה ילדים שהיו כל עולמו.

וחלום החקלאי? מייק זוכר היטב, איך כל פעם שיצאו לשטח בג'יפים ועברו אצל חברם מוסה כהן שמגדל ירקות שורש בדרום, היה פולי יורד ורץ מאושר בין החסות כי שם רצה להיות. כאדם שסטה מיעודו והפך לשחקן שלא מרצונו.
"אתה רואה מייק, אמר לי, אלו החיים האמיתיים. בשדות החסה".

– איפה עמד פוליטית?

פולי חרד מאד לגורל הארץ מאז רצח רבין. הרצח הרס אותו כמין סמל להדרדרות לתהום, לאבדן של כל קנה מידה. הוא נחרד לראות איך רוצח אחד משנה מסלול של מדינה שלמה. לפעמים היה נדמה לי כי הצער והכעס שצצים גם במשחק שלו, יהרגו אותו, כי ליבו היה חלש. כך בהצגה "פרפר בתוך אגרוף", כששיחק אב שכול ששופך את מרי ליבו ומתרגש כל כך ומתפוצץ. אמרתי לו: פולי, תזהר, עוד תמות לנו על הבמה. והוא אמר לי: זה רק המקצוע. אני יכול להתרגש על הבמה בלי להתרגש באמת. אחרת הייתי באמת מת".

אבל גם זה הגיע, בלי קשר לבמה. "יום אחד בשנת 2007, כשישבנו בקפה מתילדה, אמר לי פולי: אני חולה. נשארו לי שנה, שנתיים, עוד לא סיפרתי לשושי. אני רוצה לחיות טוב את מה שנשאר". הוא השלים ולא התקומם וראיתי בחיי מעט מאד אנשים שמשלימים כך עם מותם. בסוף כששכב בבידוד בפנימית בילינסון, אמר לי: מייק, אתה רואה את הקיר הזה? בלילה הוא נעשה שקוף ועגול ומאחריו יש בית ספר לג'ונגלרים והם מתאמנים כל הלילה עם כדורים ולפידים. זה משהו נפלא".

לבת יעל אמר פולי שעל מיטתו יש שפנים וגם "כמה  טוב לשמוע מפה את הים". צלול היה ומצחיק עד הסוף וממולא משככי כאבים שגרמו לו לצוף ולראות דברים ששימחו ליבו. "כמו כל היפוכונדר מקצועי, אומר מייק, הכיר פולי היטב כל פרט מן המחלה וידע כמו רופא מה מצבו וכמה מותו קרוב. לא היו כזבים אשליות או משחק סביב מיטתו ושם רק פולי קבע את הדרך, עד שאבדה הכרתו".

"תראה מה זה עולם. קודם היית על גחלים, אחר כך על קוצים, עכשיו אתה על סיכות. תהיה קצת על הכיפאק".
(קרקר נגד קרקר).

פורסם ביום ג' 11.6.12 במוסף 24 שעת של ידיעות אחרונות, במסגרת סדרת כתבות על גיבורי תרבות.

סוד מוחלט בהחלט. יגאל מוסינזון

"במערה החשמלית נשתררה דממה. ילדי חסמבה הרהרו בדברי מפקדם ירון זהבי והגו בהרפתקאות הצפויות להם בעתיד ובמלחמתם באותה חבורה של ילדי הפקר המתגוררים על פי השמועה באחד המרתפים של השטח הגדול ההרוס ביפו העתיקה ומנהיגם הוא ג'מוס".
(חסמב"ה וילדי ההפקר, יגאל מוסינזון).

גדלתי ברחוב דיזנגוף 216, מרחק ארבע דקות מחוף הים, ממצוקי הכורכר שלו ומהמערה החשמלית של חסמבה. הארץ היתה במצב של חצי – מלחמה, מסתננים הגיעו עד הירקון, לא אחת עקבנו אחרי אדם חשוד שנראה כמרגל ורשמנו דו"ח. היינו חבורת ילדים בתל אביב של ה50 ששיחקה בחצרות הבתים תחת עצי תות והדר עד שהחשיך. עד היום נקבצים ילדים בחבורות ותמיד יש להם "מחנה". בעת ההיא היה גם יעד ואויב מוגדר, טובים ורעים ותחושת סכנה מתמדת, זכר השואה וגם תקומה מופלאה. ספרי "חסמבה", "חבורת סוד מוחלט בהחלט", היו סוג של ספרות הדרכה לגיל הרך בארץ חרדה. מעיין של אומץ ועוז שנבע מקבוצת ילדים כל- יכולה הניצבת לבדה מול כל האיומים האסטרטגיים.

חלק מילדותי עבר בחיפוש אחר אותה המצאה יגאל מוסינזונית מופלאה, אחר פתחה האגדי של המערה החשמלית שבנה אביו המסגר של ירון זהבי. הצצנו בין קברים ערבים חשופי גולגלות שנפערו בבית הקברות המוסלמי טרם נעלם תחת מלון הילטון. תרנו את צוקי החוף שגלשו מגן עצמאות אל החוף הפראי ובחנו היטב את המתלול שתחת האנדרטה שתכנן בנימין תמוז לנערים הטייסים שפרינצק וסוקניק שנפלו לים. חיכינו שם בערב, טרם שבנו לבתינו המודאגים, לצליל החורקני של פתיחת דלת מערה, למראה של חבורת ילדים כמונו, נועזים, שבוקעת בחשאי. חיפשנו רמז. כלום.

גם עתה, יושב על כסא נמוך ממידתי בספרית הילדים של בית אריאלה, ושוקע בספרי חסמבה לצורך הכתבה, אני נתקף באי שקט כאשר יגאל מוסינזון מתאר איך מפקד הבולשת קלמן גינזבורג מוכנס בפתח סודי מספר 3 למערה, מטפס במעלית ונדהם כשמוסר כיסוי עיניו למראה המתקן הבטחוני המופלא והתת קרקעי שהקימו הילדים בעזרת אבי ירון זהבי. אמפריה ז'ול ורנית בתל אביב הבן גוריונית הפשוטה של אז. הזיכרון ניצת בי כמכונת זמן ומחבר אותי לילד בן השמונה בשנת 1960, התר בין שיחי החוף אחרי פתחה של ממלכת האומץ. עד אותה שנה כבר פרסם מוסינזון 16 כרכי חסמבה בתוך כעשר שנים. ובעת בה קראתי אותם כבר ישב לו בניו יורק לזמן מה ופגש אף את מרלין מונרו.

אבל חסמבה נותרה במחזור הדם של ילידי שנות החמישים  ואף של אלו שבאו אחריהם. זו סדרת נעורים כתובה בעט קלה וברישול- מה שזכתה באריכות חיים כזו שמאפשרת גם לשחקן נודע כעודד קוטלר לשחק בגיל 15 בהצגה הראשונה של חסמבה, "הייתי שם השוטר הבריטי ודני בלוך היה אהוד השמן", וכעבור כשישים שנים להיות ירון זהבי בן ה- 75 בגירסה חסמבה הטלויזיונית 2011. או למכור 150 אלף עותקים של מהדורה מחודשת בלי שום שינוי ובאותה כריכה בישראל העכשוית.

זהו נס ספרותי "אבל גם טרגדיה שארעה לסופר יגאל מוסינזון", אומר לי עמוס אריכא, סופר בן סופר וחבר טוב של מוסינזון. "חסמבה עשתה לו עוול נורא, כי כולם זוכרים אותו רק כמחברה ושוכחים רומנים היסטוריים טובים פי כמה שכתב על בנו של כורש, יהודה איש קריות ואחרים ומחזות כמו "זרוק אותו לכלבים" ו"קזבלן". כתיבה חזקה וקולחת של מספר בעל חושים נפלאים". הכל נשכח, כולל הרומן הנועז "דרך גבר" שהציץ מאחורי הקלעים של קיבוץ נען שטרם המלחמה, ספר שבגללו סולק מוסינזון משם כי חשף בגידות משפחתיות ומחשבות כפירה מסוג שלא התקים אז.

כשאני עובר על ספריו, אני מגלה כמה סופרים: איש התקומה הישראלית הגאה של חסמבה, איש הכפירה בעיקר של הרומנים, הרפתקן פרוע ובוטה ופוריטן זהיר לילדים. כמו בחלום, כך תיאטרון דמויותיו הספרותיות, מתאר את שלל החלקים המנוגדים שהתרוצצו בנפשו של הישראלי הזה, בן המהגרים, ילד הארץ, כופר מושבע ומאמין אדוק שהיה רועה צאן ופלמחניק, קצין ובמאי, טייח ודובר המשטרה, סופר ילדים ומחזאי פרובוקטיבי. ישראלי מלא סתירות.

 "טלגרמה. ד"ר איזקס מלון הכרמל חיפה נקודה אבוא מחר נקודה לדאוג לשמירת המפה השלישית בקופת ברזל נקודה חתום ירון זהבי".
(חסמבה ואוצר הזהב של המלך הורדוס. ספר 4 ).   

"נו, אז היתה מערה חשמלית?" ממשיכים לחקור סקרנים הבאים לסיוריו של אורי קציר במסלול חסמבה. הם מובלים מדיזנגוף פינת זבוטינסקי, ובית המרקחת "תרופה" שקיים עד היום ובו קרמה עור וגידים חסמבה, דרך שדרת מוצקין ובה בית משפחת הורי ירון לונדון במספר 3, שם גר מוסינזון המגורש מקיבוצו וכתב, בית הבולשת הבריטית ובנין המשטרה במוצקין והלאה לחוף הים ואתר חסמבה התת קרקעי מעל סלעי החוף. לסיורי קציר מגיעים גם "ילדים בני עשר שמכירים את חסמבה בעל פה ושרים את שירי אהוד השמן ויודעים מי ירה במי" וגם הסבתות שזוכרות הכל מילדות. כילד נלהב בן עשר, מדבר איתי קציר בן ה44 על חסמבה ומצביע על כל פרט מן המציאות העירונית שטמן מוסינזון בספריו. שמות ילדים, בתים, חוף הים. תל אביב של פעם.

– מנין נבעה הצלחתו העצומה?

"חסמבה, כמו היידי בת ההרים, כמו אמיל והבלשים", אומר קציר, "מתארת קבוצת ילדים שמבצעת שינוי חיובי, מנצח. ילדי חסמבה נרתמו עי הסופר לשירות הלאום. הם בעצם "המחתרת הרביעית". מוסינזון ע"פ קציר היה קשוב מאד לשמות ולעדות ולמצב פה, וכל ילד הוא בן עדה או קבוצה או חלק אחר מן הנפש: הרפתקן ופחדן, שמן וביישן, רזה ופטפטן. כוחם ימצאו עצמם שם.

מוסינזון עצמו, כך ע"פ קציר, חש כחסמבה. אף שהיה חיל וקצין וישב במעצר לטרון, המציא הרפתקאות עזות נפש כמין פיצוי על העדר לחימה של ממש בחייו הצבאיים הקצרים. ופעם אף ניסה לבצע מעשה חסמבאי כגיבוריו. בשנות השישים, עפ קציר, אחרי לכידת איכמן, נסע מוסינזון לארופה יחד עם חבר, אקס- סוכן- מוסד, לנסות לחטוף ולהביא למשפט פושע נאצי בשם לאון דגרל שהסתתר בספרד. בבר הראשון בו ישבו מוסינזון וחברו החשאי, פטפט הסופר הדברן על מזימתם באזני שתיין ספרדי וזה הסגירם מיד למשטרה. רק בן גוריון שחיבבו, שחררם כעבור זמן מה מהכלא במדריד.

"כן, היתה מערה חשמלית!" קובע קציר ומתבסס גם על תחקירו גדוש הפרטים של בלש התרבות אלי אשד בעל הבלוג "מולטי יקום". אשד אומר לי ש"חסמבה היתה בנויה על אומץ ועיקשות של ילדים שעשו מה שנראה להם חשוב. זה היה גם זמן של מהגרים וניצולים שאבדו כל משפחתם וחפשו פה משפחה חליפית וחבורה". כילד חפש גם הוא את המערה בגן העצמאות. גבר הציע לו סוכריה ואחר ראה גברים רבים מסתובבים ותהה אם כולם מחפשים את המערה החשמלית, עד שהבין לימים כי הגן הפך אתר למפגשים הומוסכסואליים. לימים קרא אשד שוב כחוקר את כל 44 ספרי חסמבה, אסף עדויות ואף פגש את הסופר עמוס אריכא וחקר אותו על המערה.

"שלום בחורים, רעש קולו של ראש הבולשת, סדרתם כאן מין הוקוס פוקוס. מחילות, נקיקים, מערות. אלף לילה ולילה. שימעו, זו מערה חשמלית שאפילו… אפילו…אין מילים. עין לא ראתה".
(חסמבה וילדי ההפקר)

הסופר אריכא זוכר היטב את פרטי המערה ואף מצא תצלום נדיר של פתחה אצל ראובן חזק שירש אותו מאביו הצלם. כשאני בא לבית אריכא המשקיף ממרחק אל חוף נתניה, מתאר לי אריכא איך לפני כשבעים שנים מצא אותה. הוא גדל כילד על שפת הים של תל אביב שנים טרם הגיע לשם מוסינזון. בעת ההיא של סוף ה-30 טרם גן העצמאות, היו שם רק מחנה יונה הבריטי, מצוקי חוף פראיים, מערות קטנות שנכרו עי הרוח בסלע וצריפי עולים שמצאו מקלט וגם המערה ההיא. "הייתי חיית ים קטנה", אומר לי אריכא, איש נאה ומזוקן שלראשו, גם בבית, כובע עור.

יום אחד ראה על המצוק גבר כבן שלושים מגודל שער כמין רובינזון קרוזו וציף אינדיאני גם יחד וכך גילה את מקס קלינהוף בפתח המוסתר למחצה של המערה שחפר. תחת הפתח היו באבן כמה מדרגות והילד אריכא ירד עימו אל מין חדר חצוב ובו מיטה מאבן, מזרון ופינת בישול וגם מזוודת כלי צורפות עימה ברח מקס מוינה ב1933. ואת הכל האירה נורת חשמל בעת שהעיר עצמה טרם היתה מוארת בשלמותה.

בעל ידי זהב היה מקס המוזר, לולין ובנאי, צמחוני מתבודד והוא יצר מצינור וכנפי עץ וחלקי מכונות שמצא מחולל זרם שייצר חשמל מרוח הים. "פעמים רבות הלכתי אליו והכרתיו היטב והוא אף בנה לי חץ וקשת משוכללים עד שנעלם ב1951, כשבנו את גן העצמאות וסלקו את כולם. עקרוהו בכוח ממערתו וכיסוה חול, וסופו, כך גיליתי אחרי כעשרים שנים", אומר לי אריכא, "שאושפז באברנבנאל ושם בנה בסבלנות עיר קטנה מאבנים וחול עד שנפטר ערירי. עליו ועל המחילה שלו ספרתי למוסינזון וכך אולי נוצרה בדימיונו אותה מערת חסמבה חשמלית רבת מעברים ומסתורין, מעליות ודלתות קוד כמשכן החבורה על מצוקי החוף".

"אני זוכר", ספר פעם ירון לונדון לאלי אשד, "שיגאל שגר אצלנו הושיב אותי על ברכיו וקרא באוזני את החסמבה הראשון. הוא גם העביר לי את הדפים בכתב ידו לקריאה. כך שאני אולי  הייתי הילד הראשון שנחשף לחבורה הזאת לצד עידו בנו של מוסינזון". עידו היה הבן לו כתב מוסינזון את הספר הראשון, שחקן תיאטרון מוכשר שיהרג מפגיעה ישירה של מרגמה במלחמת יום הכיפור.

 החדר היה שרוי בחשכה והוא נתרומם על מצעו וגישש אחרי המנורה… אי שם בסמוך כל כך. וטפח על השולחן בגששו אחריה. מפלל לאור, לא ידע כמה זמן עבר מאז לחץ על הדק התת מקלע וראובן בלוך צנח…"
(הרומן "דרך גבר". מוסינזון.)   

האיש שהמציא את חסמבה על כל הרפתקאותיה וכתב עלילות גבורה ורומנים הסטוריים, התגורר בדירונת ברחוב סוקולוב 61 בתל אביב. חדרון עבודה גדוש ספרים, מאפרה גדולה סלון ומטבח וחדר שינה וגם מרפסונת קטנה כשירותים משקיפה לרחוב ובה ישב כל יום שישי החל משעה חמש עם טומי לפיד חברו הטוב. שחקו שחמט, הפילו ממלכות ושכחו את העולם עד שבע וחצי בערב. מן המקום הזה, בקעה חסמבה והתפשטה על פני הארץ כולה, 44 כרכים דקים ומאוירים בשתי סדרות, משך 44 שנים, מלאים עוז רוח ותחבולות, פושעים והיד השחורה, ערבים שתמיד שמנים ורעים ונערי הפקר ואוצרות פז. כל מה שיכול להצית דימיונו של ילד או אף של סופר שהיה ילד של מטר ותשעים, "שתמיד היה במתח", אומרת לי אלמנתו חנה, "איך יגמר הספר ומה יקרה בסוף וכתב בעצם לעצמו. חקר קצת נושאים וקנה תמיד חבילת דפים, רשם בכתב ידו מספרים מעמוד 1 עד מאה ותוכן דברים, ואז התישב לכתוב ביד את הספר".

היא מראה לי את כתבי היד ואת הספר ה45 שנותר ריק, אחרי שיגאל רשם מספריו, כי מת פתע על מיטת איכילוב בעת המתנה לבדיקה שגרתית. היתה פעם בדיחה על מהירות כתיבת החסמבות: כשחבר צלצל בבוקר, אמרו לו: יגאל בדיוק התחיל לכתוב ספר, תתקשר בערב, כשיגמור.

שערה של חנה קצר מאד. היא אשה גבוהת קומה. לפני 46 שנים, כשהיתה מורת אמנות גבעולית הכירה במועדון בחיפה סופר גבה קומה בעל קול בס וקסם רב כבן חמישים. הוא כבר היה נשוי בעברו "שלוש או ארבע פעמים, החל מגיל 18, ולו 4 בנים: עידו ואביטל, חומי ויוני שהיה אז אחרון ילדיו, תינוקה של דוריס לה נישא בניו יורק. טרם פגש בחנה חי בניו יורק כמה שנים. עבד כמורה וכטייח, למד משחק והכיר את מרלין מונרו. הנה, על הקיר תלוי פנקס הכיס שלו ובו רשמה מרלין מונרו את שמה ביום 18 לדצמבר 1956. חתימה מסולסלת כמוה.

 באותו ערב חיפאי בשנת 1966 נפגשו חנה ויגאל ולא נפרדו עד מותו. "סופר מצוין היה, אוטודידקט בעל ידע עצום ובו בזמן איש איכרי פשוט של של צנון ובצל, לבן וסנדלים. איש אדמה בלי אדמה. סקרן וחכם ונע ונד שכבר בגיל תשע החליט להיות סופר כשראה המלטת טלה וכתב עליה חיבור שעבר מיד ליד בין המורים". כך היא זוכרת באהבה.

עשר שנים אחרי שנפגשו והוא כבר כבן שישים, נישאו ונולדו להם שני ילדי הזקונים: רנן וגילי. כמי שעבר שלושה מחזורי אבהות בחייו: פעם בגיל 20, פעם בארבעים ופעם אחרונה בגיל שישים, השתפר יגאל מוסינזון עם הזמן והיה בגלגולו השלישי, "אב פנוי, בשל ונפלא מכל מה שהיה בעבר". אומרת חנה ומאשרת בתו רנן מוסינזון. חנה מכירה היטב את שלושים השנים מרגע פגישתם ועד קיצו, אבל כדי לשמוע על מה שקדם לה, אני נוסע להסטוריונית המשפחה, ורד מוסינזון, בת אחיו משה, אחות לסופרת דבורה עומר. פעם כבר החלה ורד לחקור את עלילות המוסינזונים לספר וחדלה.

"לפתע שמע קול צעדים!"
(משפט נפוץ מאד בתולדות ימי חסמבה)

"יותר מדי שלדים בארונות",  אומרת לי ורד על משפחתה בעת שאנו יושבים בביתה הנפלא מעל שוק הפשפשים. ע"פ ורד, סופרת גם היא, אפילו שם משפחתם מוסינזון הומצא ושימש בראשיתו לצרכי הסוואה כאשר בשנת 1911 הגיע לשכונת עין גנים החקלאית, ליד פתח תקווה, אדם בשם זלמן זומר. בחור הישיבה לשעבר נמלט מפני נושים ברוסיה ולכן שינה שמו פה לאשר מוסינזון. הוא נישא שלוש פעמים, שתי נשותיו הראשונות נקראו דבורה. לשניה נישא בערוב ימיו. מדבורה א' וב' נולדו לו שלושה בנים: ישראל, משה והאחרון שנולד ביום היכנס הבריטים כמצילים ב-1917, נקרא יגאל.

דבורה ב' אם יגאל, היתה אשה בעלת מצבי רוח קיצוניים שהרחיקה מיד מהבית את שני האחים הגדולים בני קודמתה ואחר שלחה גם את בנה יגאל לקיבוץ בית אלפא. בעלה, האב אשר מוסינזון, רצה להיות פה סופר עברי, היה לרפתן ולא הצליח לפרסם ולו ספר אחד. בגיל מאוחר נכנס לדיכאון, ניסה פעמיים להתאבד. פעם רק שבר רגל ובשניה נהרג. בארנקו נמצאו מכתבי סירוב ממוציאים לאור. משלושת יתומיו: ישראל היפה לא רצה לכתוב, משה ויגאל ירשו מאביהם המת את תאוות הכתיבה. משה ערך וכתב, אבל יגאל הצליח והצלחתו הציתה קנאה ממאירה בין שני האחים.  כך בקצרה מקוצרת דברי ימי מוסינזון. מספריתה שולפת ורד את ספרו "אפורים כשק" של יגאל מוסינזון ובו הקדשה לאביה, האח משה: "באהבת אח ובקנאת סופרים". יוני 1946. גם בספר המוקדם הזה ניתן לזהות על נקלה סגנון כתיבה גברי- המינגוואי. משפטים קצרים וגדושי פעולה. כתיבה רזה, יוצאת דופן לשעתה.

מתוך משפחה יצרית, מלאה קנאות וסודות, כשרון וסקרנות, בקע ממציא חסמבה "שהיה איש רגוע מאד כמו פלח עד הסוף", אומרת לי אלמנתו חנה.
לפני 18 שנים בדיוק, בגיל 77, הלך לבדיקה, "איש בריא בלי כאב ראש או עיטוש, זולת עישון כבד ומת על המיטה בבת אחת מדום לב". היא מראה לי דפים ממוספרים שנשארו ריקים לצד כתב יד שיצא לאור: "חסמבה נגד זוממי המזימה הנוראה" והערות שרשם יגאל לעצמו: "הפושע המסוכן עלול לזרוק סכינים ולקלוע במטרה ממרחק 50 מטרים מינימום… בגלל להיטותו של הנ"ל להשתמש בגז ברברוסה או בשיקוי הקרוי פילומונציקו הגורם להזיות משונות ביותר"…

תם ולא נשלם.  

*פורסם בתאריך 30.4.2012 במוסף "24 שעות" של ידיעות אחרונות, במסגרת סדרת כתבות על גיבורי תרבות