כל נערי ב.ג. פרק ראשון בסדרה על לשכות ששת ראשי הממשלה הראשונים.

דויד בן גוריון. הלשכה השקטה.

 14/5/48 עד 1/54

11/55 עד 6/63

  הנה, אחרי שישים שנים ויותר, שבים ונפגשים אחרוני לשכתו של דוד בן גוריון. שמעון פרס שהיה אז המנכ"ל הצעיר מאד של משרד הבטחון, מנערי ב.ג. הצמודים, הנשיא לשעבר יצחק נבון, ראש לשכת בן גוריון הנאמן, אורי לוברני, עוזרו של נבון ומחליפו שם, איש הקשרים והצללים שידו היתה תמיד בכל: מבירות ועד טהרן, שפעיל עד היום. ("אני רוצה להספיק לראות נינים ואת משטר אחמדינג'אד נופל.") וראש לשכת הרמטכ"ל משה דיין, מורלה בר און, זקוף ובלוריתי ששהה שעות ארוכות בלשכת בן גוריון וממשיך לחקור את העבר.

בג

כולם מתקרבים לשנתם התשעים, ויצחק נבון אף עבר את הרף. כל הארבעה גדלו בצילו של הנפיל קטן הקומה בן גוריון. הם אנשי הלשכה שהתקימה בשתי תקופות שלטון נפרדות שהחלו ב48 במלחמה שבה הקים הזקן את הארץ ונחתמו ב63 כשהארץ כבר עמדה על מכונה. ראו את האנשים האלה והשוו, אם תרצו, למה שאתם רואים בלשכה הרמה כיום.

עתה, בלשכת הנשיא אליה באו, הם זוכרים היטב את המחברת הקטנה שבה רשם רה"מ כל פרט, וגם את אלו שאינם עוד: אבי הארץ עצמו שמת לפני כארבעים שנים, טדי קולק מנכ"ל משרד רה"מ רב קסם וכל יכול, המזכיר הצבאי נחמיה ארגוב שב.ג. היה לו כאב וכאל, שקרס והתאבד. ואחרים.

"לשכה קטנה, צנועה ושקטה", זוכר מורלה בר און. זכרונו חד וגדוש פרטים. בתפקידו כרל"ש הרמטכל דיין הצמוד לב.ג בעיקר בימים שקדמו למלחמת 56, שהה שם ימים ארוכים וראה הכל. "כל יום ה' בעשר בבוקר, היתה ישיבה במשרד ב.ג. בוילה גרמנית ישנה בקריה. רוה"מ ושר הבטחון, הרמטכל דיין, פרס כמנכ"ל משרד הבטחון, המזכיר ארגוב, אני והכתבנית עליזה. הבאנו את המידע וראש הממשלה ישב כפוף מעל המחברת שלו ורשם ככתבנית. לפעמים אמר: רגע, רגע, אמרת חמש מאות טנקים? ורשם. שאל הרבה, הופתע, צחק. אגר כל הפרטים לצרכי ניהול והסטוריה". הקים מדינה על כל פרטיה.

"כשהובא ענין כבד להחלטה, לא אמר ב.ג. בברור מה החליט, אלא לפעמים עשה תנועה או השמיע קול שלא הבנתי, אבל יצחק נבון ונחמיה ארגוב הכירו כל ניע וזיע שלו וידעו לפרשו. נכחתי שם ברגע של החלטה גורלית. בראשית נובמבר 56 נכבש סיני וב.ג. דיבר באופוריה על "מלכות ישראל השלישית". אך מיד החלו לחצי רוסיה תוך איום בטילים ואזהרה חמורה מהנשיא אייזנהאור. ובר און שמע את ב.ג. אומר לנבון רק: "תגיד לאבן שיודיע". בתוך שכרון הנצחון קלט מיד את מערך הלחצים והאנטרסים והחליט שישראל תיסוג ושאבא אבן יודיע על כך באו"ם.

"לפני החלטות הרות גורל, המטיר עלינו המון שאלות. מה תגיד רוסיה, מה תעשה אנגליה. בלילה החליט לבדו וחזר למחרת עם המון קושיות שלפיהן הבנת שרק נותר לו לברר איך לבצע. כך לא אמר בסוף פגישה ב56: יוצאים למלחמה, אלא רק: "צריך לכתוב פרוטוקול ולחתום".

"אני מקנא בעצמי שזכיתי להיות מזכירו ומנהל לשכתו". אומר לי נבון כשאנו יושבים לדבר בחדר צדדי בלשכת הנשיא. "ראיתי אז מה זה אדם גדול שאתה עובד במחיצתו מבלי לפול לרשת של חנופה ותככים". נבון הגיע מלשכת שר החוץ שרת כדי ללמד את ב.ג. ספרדית ונשאר 11 שנים, קרוב ונאמן כבן. "באתי כי ב.ג. רצה לקרוא את "דון קיחוטה" במקור. קנינו מילון, קראנו, הכנו שיעורים. ב.ג. ידע בע"פ את פרק 11 ובו נאום האביר אל רועים, על הזמנים הטובים שבהם הכל היה של "כולנו" ולא של כל אחד לבדו". "כשמו כן הוא", אמר ב.ג. על נבון, שנותר עד היום איש נעים ומשעשע מאד. "למה אתה נראה חשדן כל כך, שמעון",  הוא סונט באיש עימו עבד לפני 60 שנים, וצוחק. פרס אינו צוחק. טרם הגיענו ללישכה, התבקשתי להעביר גם את מספר תעודת הזהות של יצחק נבון. "לביטחון".

כשנבון יצא בשנת 56 לחופשה לצרכי חיזור, החליפו זמנית היועץ הצעיר אורי לוברני, הוא לוברניצקי שהגיע מלשכת משה שרת שזיהה צעירים מבריקים. "פולה חיבבה אותי. היה חשוב שלא תשנא אותך", אומר לי לוברני כשאנו עולים ירושלמה ברכב השרד שלו עם עוזרו רועי. לוברני נשאר עד היום "ממזר מבריק שידו בכל", כעדות מכריו. "היה קל לעבוד עם ב.ג. מעביד נוח שידע בדיוק מה מענין אותו ומה יעשו אחרים ולא התערב כלל בעבודתך. לפעמים בהה. שאלתי: מה אתה עושה? ואמר: אני חושב. באמצע היום היו 20 דקות שקראנו להן "משטרה צבאית", אז דמם הכל וב.ג. ישן על כסא נוח וקם רענן. ברנש קשוח היה שקיבל החלטות גדולות בתוך לשכה שיצרה את השקט החיוני להחלטה", מגדיר לוברני מהי לשכה טובה.

הנשיא פרס זוכר איך ישב בקריה, קומה מתחת לב.ג. "וב.ג. שלא האמין בטלפון, היה צועק לי: פרס. תעלה לפה". אם תפס אותך בשקר – גמרת אצלו, אבל אם העזת וטעית – סלח לך", אומר לי פרס, שלושה דורות אחרי שעבד שם ויצר בין היתר גם את נתיב ההתחמשות, הרגילה והאחרת, מצרפת. "טעיתי הרבה טעויות שאני גאה בהן". הוא זוכר שב.ג. יכול היה לרשום 24 מכתבים בכתב ידו בשעה ולדאוג לכל פרט. "בוקר אחד מצאתי בבואי פתק שלו: שמעון, אל תשכח לכבות את החשמל". עתה מלא משכן הנשיא פרס, התזזיתי והחד גם בגיל 89, בעשרות דיוקנאות, בובות ותצלומי בן גוריון כמשכנו של מעריץ, ונדמה כי לו צץ האב המייסד, יכול היה להמשיך לסגור ענינים עם שמעון מאותה נקודה בה הפסיקו ביום בו הודיע במפתיע על פרישתו בקיץ 1963.

הרובוטריק המורמוני

 

"אין ספק שישנה גם דיבת מתנכלים / וישנה גם פסיכוזה הוללת,/ אבל יש גם אמת, ובעיקר : יש אקלים / בו נחלית החברה ולמשכב נופלת / יש אקלים המכרסם בארסו הטחוב / את קירות הבנין כלי מצור לא יכלו לו…" (נתן אלתרמן. "דבר" בעת צעקת הציבור נגד השוק השחור. )

 באחת בלילה נשברתי, נטשתי מסיבת גג שהמתינה לנצחון ורק בשבע קפצתי מהמיטה והצתתי מסך והנה אובמה ניצח! גוד נייט רומני וביבי בשמי טהרן. גוד מורנינג אמריקה של קדנציה שניה. בוקר טוב סידני! פעם היה לי בן דוד רחוק, קרוב לליבי, בשם סידני ווסרמן. סוציולוג אמריקאי ליברלי, שאי שם אחרי רצח קנדי ומלחמת ויאטנאם נטש בתיעוב את ארה"ב ובא ללמד באוניברסיטת רדינג הבריטית.

ערב הבחירות בארה"ב, התגלה בגופו סרטן לבלב אלים ובעת שאובמה ניצב מול בוש, הניח מול מיטתו בחדרו בהוספיס הגוועים את תצלום המנהיג כהה העור, ועל ערש מותו אמר לי שם: "עכשו אני יכול למות בשקט". שבוע אחרי נצחון אובמה, עלה השמיימה במנוחת נפש ומורפיום. אחיות רחמניות של מדינת הרווחה האנגלית ניצבו כמלאכים סביב מיטתו.

ניצחנו, סידני.

יש אנשים, סידני ואני בהם, שמתקשים לחיות תחת שלטון בוזז – רומס בדמות בוש האב והבן, מיט רומני או נתניהו שהימר על רומני והוכה נמרצות. המולטי מיליונר וילארד רומני, היה בעיני רובוטריק, אקזיט של טיקוני הון, שנולד לנהל תאגידי ענק ולחפש מקלטי מס, לא להנהיג קהילה של עצמאים קטנים ושכירים וסתם בני אדם. ליבי נוטה לדמות קלינטונית – אובמית שבאה כל הדרך מלמטה ומכירה גם את מה שמכונה חיים: זבל, יתמות ומשכנתא, חוב בבנק וטסט שנתי.

יחימוביץ היא לא אובמה, גם כחלון לא, אבל ביבי הוא רובוטריק עברי, מופעל פינקלשטינים, שחולק עם רומני תיעוב למדינת רווחה, לאמפטיה ולעובדים סוציאליים, וגם חבורה דומה של טיקונים וקנאי דת. גם פה הקרב הולך ונדמה לזה של רפובליקנים קוטלי רווחה מול דמוקרטים שחולמים לחזור למדינת רווחה אשכולית – בגינית.

 

יד ברזל בכפפת נייר

לפני שישים ואחת שנים, ערב הבחירות של 1951, שרר פה משטר צנע: קיצוב מזון בשל מחסור של ראשית מדינה. חולקו תלושים. פרח שוק שחור ומי שהיה לו כסף אכל כאוות נפשו. העיתונות החלה להלום בממשלה ובמושחתים, וידיעות כתב על "העדר גמור של שליטה ויד חזקה" במדינה התינוקת עם ראש הממשלה הכריזמטי שלכאורה ריכז הכל.

בחורף 2012 כשהעיתונות נאבקת על חייה מול שלטון חונק ועיתון רוה"מ ממומן, נדמה כאילו שלט בן גוריון ביד ברזל בתקשורת צייתנית, כהתגשמות חלומם הלח של ביבי – ליברמן- אקוניס. לא אחת צובע ההווה את העבר בצבעיו.

ד"ר רפי מן, עיתונאי והיסטוריון תקשורת רב ידע, חקר את שנות בן גוריון והתנהלותו, ולהפתעתו גילה ואף תאר בספרו החדש "המנהיג והתקשורת", חופש עיתונות ופריחה יחסית ומגוון דעות ואף עורכים חזקים שנאבקו בב.ג. בשיא כוחו. "האזרח הפשוט אינו בא במגע עם בן גוריון הגדול", כתב אז עורך בכיר, "אלא עם הבן גוריונים הקטנים… כל בעל מכולת הוא דיקטטור." בעיתון המפלגה "דבר" כתבו "כל הארץ שוק שחור" והמשורר הלאומי אלתרמן קרא לב.ג. ליבש את הנגע. "לא לחוס על זכויות ויחוס". תארו לכם את עיתונו של ביבי תומך בזעקת הצדק החברתי.

"אם היתה עיתונות מגויסת באותם ימים", סיכם רפי מן, "היא התאפינה בהתגיסות כמעט מקיר לקיר לשירותו של האזרח ולמחאתו נגד כשלי הממשלה". בבחירות ההן זכה ב.ג. בראשות מפא"י ב- 45 מנדטים, לצד 15 של מפ"ם. מולם זינקה האופוזיציה של הציונים הכללים פי שלוש, לעשרים מנדטים עקב האכזבה מהשחיתות. אבל יעברו עוד 26 שנים עד שיגיעו לשלטון, לצד בגין. וחוזר חלילה.

הנוף מהסורגים

 שני משרדי יחסי ציבור, של דרעי ושל אלי שי, יחליטו האם הפליטים / מסתננים יהיו אייטם לוהט בבחירות או לא ובינתיים מתקדמת בקציעות, בתקציב של כרבע מיליארד ש"ח, הקמתו של מיתחם כליאה לכשבעה עשר אלף גברים נשים וילדים. המתקן הגדול בעולם לפליטים. גאווה ישראלית.

לפני כשבוע, כאשר ירדתי לנגב עם נשות ארגון אס"ף של הסיוע לפליטים, כבר הצצתי במתקן הכליאה "שדות" בסקרנות של דייר. חיפשתי מיטה ליד חלון. אני חושד כי אי שם מתקימת לה המחשבה שבמיקרה של נצחון סוחף לימין בבחירות 2013, ניתן יהיה להשאיר את השחורים לנקות רחובות ולאכלס את מתקן "שדות" במתנגדי משטר.

לכן שמחתי לגלות שעיצוב ביתי הבא, הוטל על אדריכל בעל שם שתכנן עיר בחוף השנהב  ואף ערי שטחים כעימנואל והוא מאמין ש"הנוף הוא תמיד שיקול. הנוף הוא דבר שיש לך, ואם אתה לא מנצל אותו, אתה חמור".

האדריכל תומאס לייטסדורף אינו חמור.

מכל חלון במחנה הכליאה רואים את המדבר או את הממ"ד. ובכלל עיצוב המחנה ע"פ משרד האדריכלים הותיק לייטסדורף מצא חן בעיני. מכולות הברזל שילהטו כאש בחום של 45 מעלות, נצבעו באדום ובצהוב כשכונה הולנדית באיי פריזלנד הקפואים. המעצב תומאס, בן 75 כיום, הוא צאצאה של מעצבת האופנה פיני לייטסדורף שאף היא שאבה השראתה מן המדבר ותפרה מעילי נגב. הכל נשאר במשפחה, בסביון.

חבל רק שהנשים הפסימיות של ארגון אס"ף, שמטפל בתלאות פליטי סודן ואריתריאה, העכירו כדרכן את התמונה והזכירו לנאספים שכל המתיקות הזאת תוקף גדרות תיל ומגדלי שמירה והפליטים יכלאו בלי משפט לשלוש שנים. ביום בו ביקרנו נעטף מתחם הכליאה הענקי באבק. בית הכלא, המכלאה, מחנה נחל רביב ומחנה שדות, כמעט נעלמו מן העין בשל צבעי המדבר והחול, אך אין לי ספק, לאחר שראיתי את רישומי המעצבים, כי גם התייל יהיה הולנדי ועם הזמן, ויהיה המון זמן, אף יעוטר שיחי בוגנוויליה.

נ.ב.

בינגו. שוב נתקלתי בשמו של השופט הצבאי אמיר דהאן. שוב ביקש רס"ן דהאן מן המשטרה לפתוח תיק חקירה סגור. הפעם ישב רועה פלשתינאי כבן שש עשרה, חצי שנה במעצר שווא על אונס מתנחלת שלא ביצע. בחקירה המחודשת נלכדו האשמים. קיומו של שופט צבאי לא אוטומטי במחוז ש"י מטיל צל כבד על רעיו השופטים. יש להתיחס אל רדיפת האמת במערכת משפט צבאי כאל אקט חתרני ולפעול בהתאם.