1016506_471054662974942_1575002505_n

אל ריבונו של עולם. כאן.

אל נקמות רב חסד ומלא רחמים יקר

הנדון: התערבותך הדחופה.

אבי ז"ל שנמצא ברשותך מזה כ- ט"ז שנים אמר לי פעם שכבודך, אם יורשה לי לפנות אליך בגוף שני, תובע רק דבר אחד: שברואיו יהיו בני אדם. מאנטש. אנשים הגונים. בעלי לב וחמלה. אמפאטיים. כל השאר, אמר לי אבא, כל מה שבין אדם למקום, הבל בעיני הבוחן לב וכליות. בערב למד אבי המבוגר תלמוד ובבוקר לימד עברית באורט. הוא סגר ברזים דולפים, עזר לאלמנה ולפעמים עתר לעיריה בשמו של יתום. הוא אמר לי שאין לך ענין בטקסים ותפילות, יללות ואבנים, קברים קדושים ובתי כנסת. רק שנהיה בני אדם.

זה מצא חן בעיני, האל שאבי הציג. אולי היתה זאת רק פנטזיה של יהודי חילוני הגון.

אחרי שנים ראיתי שיהודה עמיחי משורר בחסד עליון מבית מסורתי, כתב על אביו בתחושה דומה: "הואנתןליאתעשרתהדברותלאברעםולאבזעם, לאבאשולאבענןאלאברכותובאהבה. והוסיףליטופיםוהוסיףמיליםטובות,והוסיף "אנא" והוסיף  "בבקשה"". עמיחי האמין כי כבודך נוכח רק במקום שבו מוטל ספק בקיומך וכעס מאד על מעשה השואה שלך, או נכון יותר העדרך אז. אני פונה אליך עתה, 70 שנים אחרי אותו אירוע קוסמי מכאיב, בשל אמונתי כי גם אתה למדת משהו מאז. התחברת לחלקים הרכים שבך. חדלת להיות אל נקמות חסר מעצורים.

כל הפתיחה הזאת באה להקדים שתי מילים: הושיענו מידנו.

הגיעו פה מים עד נפש ובלי מבול. רבים מאד מאיתנו חדלו לנהוג כבני אדם, השתגעו. התמעטו המאנטשים כדי קומץ. נוסף המון מתפללים נושאי שמך לשווא, רבנים וצדיקים שיסתבך שמם. רבים מאיתנו היו לחמדנים בוזזי גר ויתום, נוטלי עמלת ניהול נשך, עושקי אלמנות וחלשים. ההרגשה שלי, אם מותר לי לנחש תכניותיך, שאתה כבר עובד על מבול חדש או מכת סדום. והייתי רוצה להקדים רפואה למכה. יש לי ילדים. מה חטא צאן קדושים? למה לא לנקות לפני מבול, לטהר בלי להבות?

 מספיק אל- נקמות היית. די והותר חרך בנו חרון אפך. לא הייתי מטריד את כבודך השרוי בעולמות עליונים, אם היה מוצא אחר. אך אין. הרע והנבזה נעשה פה בשמך ורק אתה יכול לתקן. חסיד ישר שלך אמר לי ש"האויר פה מלא בולשיט" ולא דברי אלוהים חיים. פרופסור מנחם לורברבוים דיבר איתי על ארץ מאמיניך ועל אותו קול שליטים פה ש"חסר כל אחריות, הרה אסון, נפוח וריק" ועל העת הזאת כ"זמן של חילול קודש". "תקופה נטולת אלוהים הכי חסרת מצפן", אמר דוקא על הזמן שבו שלטו אלו המכנים עצמם מאמיניך.

יותר מכל זמן בעבר ואולי דוקא בשל ריבוי חטאיהם, מאמיניך מתעקשים עתה לקרוא למגדל בבל זה של זכוכית ופלדה, טנקים ומשרדי רגולטורים לשעבר, ניצול וביזה, בשם הגורף: מדינה יהודית. אתה הסמכות שבשמה נעשה כל הרע. שמך צץ ועולה אף מתוך רכב עברינים שהכינו מטען רצח ועלו באש עצמם. שכנים שמעו שוועת "שמע ישראל" מבין הלהבות.

לכן אני פונה אליך.

לא אחזור באריכות על דברי נביאיך. אפנה את כבודו לפרק ה' בספר עמוס. בקצרה אומר כאן: החמדנות והבצע הפכו מחטא למעלה ולשבח. רודפים אב שכול וזקנה ישרת דרך על חוב ארנונה ישן לעירית תל אביב ומקימים מיד מקוואות ובתי מדרש. "המשכיל בעת ההיא ידום", כתב עמוס. "כי עת רעה היא". אכן עת רעה מאד. המשכיל מושתק והכל מלא חגים ועצרות, עולות ומנחות, ושלם מריאים, שירים וזמרת נבלים וזבחים. טיקונים שוכבים על מיטות שן, דירקטורים סרוחים על ערשתם, פקידים בכירים אוכלים כרים מצאן ושרים מתפטמים בעגלים מתוך מרבק. שודדים לוגמים ממזרקי יין.

ובאשר להנהגה המלכנו עלינו אטד. הוא וזוגתו, פמלייתו ושריו החנפים. ומהו מלך אטד? קוץ נטול פרי שקשה לשלפו. נטול כל ערך וכל אחריות, דליק ומועד לפורענות. תקוע עד כאב בבשר החי וחסר כל הגינות ותחושה, זולת הכאב שהוא מסב לזולתו. ותכונתו גם כשל עורב לקחן הנוטל הישגיהם של אחרים ומנפנף בכנפיו הקודרות ובשערו הכחול, מקרקר כמו היו שלו.

תחת שלטונו המתמשך וטבעו הרע, הפכנו למקום שנלחם בכל נביא אמת, בכל מטיל ספק, בכל תנועה שמגינה על חלש ודל. יצרנו עגל פלזמה שעיניו מתות והוא משדר משתאות וכרות ענקיות, טבחים ושפים. הקניונים הפכו למקדשים והמקדשים לקניון. הארץ נמלאה עשירים מופלגים הרומסים תחתיהם עדרים נפחדים של עבדים נרצעים ועניים מרוששים.

עגל זהב, בוקה ומבולקה, יד איש באחיו, עדה בעדה, ריב ופלוגתא, פיגועי פלילים ורשלנות, ירי וגז. פירוד והסתה. הטוב מקולל כרע והנתעב מקולס כטוב. שפת חלקות ואנקת אביונים, עצת פרקליטים רשעים ומושבי לצים בערוצים המסחריים. לו קמו הנביאים הישנים ממשכבם וראו כל זאת, היו מורטים שערות ראשם. מקום שהוקם בכוונה גדולה ובמסירות איך קץ, היה למאורת פריצים. לסדום של בצע ועוול ובו לכודים ענווי ארץ כבגוב אריות.

לכן, אם יותר לי לבקש, אנא פעל בדחיפות רבה לתיקון. עקור את את האטד, אך בלי הטריקים הפירוטכניים הישנים. אל תצית אש, אל תציף מבול ותחשיך ארץ. די חשוכה היא גם בלי מבול. פעל לתקן בדרכי נעם. די היית אל נקמות. די לנו בחבטות שאנו ממיטים על ראשינו עם הקוץ ושלל אוכלי עמלותיו. אנא, סייע לנו לנקות מכל כרות הנשף והעוול, בלי אש שתאכל חפים וחטאים גם יחד. מגיעה לנו מלכות טובה מזו.

 "הנה ימים באים", כבר דיבר הנביא עמוס מפיך, "והטיפו ההרים עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה, וישבו ונטעו כרמים ושתו את יינם ועשו גנות ואכלו את פריהם וכיוב". לשם אני חותר, אם יואיל כבודו לסייע. דחוף.

עוד אני רושם אגרת תחינה זאת והנה התקבלה בתשואות כצעד הסטורי, הצעת חוק שמטילה לתא הכלא תלמידי תורתך שיסרבו להתגיס לצבא שממילא עולה על גדותיו. עוד סימן לטירוף דעתנו.

 נ.ב.

דואר חוזר. "מען לא ידוע". והדוור הוסיף בכתב ידו: "תסתדרו לבד".

מסע בלקן. ביזה, הון שלטון ויופי עוצר נשימה.

בכיכר הגדולה של פרישטינה, קוסובו, עומד כמו גולם, פסל הגיבור זאהיר. גבר עצום מכל מידת אדם, עשוי ברונזה ועל בסיסו חרוט "גיבור העם". בחגורתו אקדח עצום, תת מקלע של ברזל תלוי על כתפו הנפילית ומבטו הגאה משקיף אל מרחבי המולדת, אך אלו חסומים עתה במסך פלזמה עצום שמשדר פרסומות לדיל זול של מסרונים בסלולרי. כך צופה גם הגיבור הישן אל השגשוג החדש. המלחמה כבר הפכה פה מזמן למסע קניות. הבלקן עובר מקרבות שבטיים לקפיטליזם חזירי. מה שם הנשיא שלכם? אני שואל את הבחור בקפה הקטן בסקופיה. "חור תחת דפוק", הוא צוחק. "כולם גנבים. בחיי ששכחתי את שמו".   IMG_8722

הגענו אל קיצו של מסע חוצה בלקן. אב ובנו הישראליים. אני שנלחמתי כנער טנקיסט במלחמת 73 שארעה לפני ארבעים שנים, ובני שהיה צלם בתיעוד מבצעי בצה"ל חלף ותעד באתרי לחימה מוזרים כמו מרמרה ומשטים אחרים, קלנדיה וחברון. עתה הצצנו יחד במה שנשאר ממלחמה של אחרים שארעה בחבית החומר נפץ של ארופה לפני כ- 20 שנים. הבלקן בער סביב מחצית שנות התשעים בזמן שבו ניסה אצלנו רבין להשליט שקט ונרצח עי נציג אלה שלא חפצו בשלום. אחר כך, בעת שנתניהו, נציג חובבי הסכסוך אצלנו, עלה לשלטון, המשיכו בבלקן האש ושפך הדמים עד שהובאו בכוח אל קיצם. עתה כאילו שקט. אבל השבוע התחיל בבוסניה מפקד האוכלוסין והגחלים לוחשות שוב.

עברנו בין זגרב הקרואטית לסרייבו הקסומה של הבוסנים, משם לעיירות הרים וכפרים בבוסניה הרצוגובינה שנחים בצל עצי ערמונים עתיקים, דרך הרים שחורים ותלולים לפודגריצה של מונטנגרו, לעיירות הגבול של קוסובו וממנה לפרשטינה הבירה הכעורה ומשם לסקופיה המוקדונית שבה נוסעים אוטובוסים לונדוניים בין פסלים יוונים חדשים בתוך תפאורת עוני ולאס וגאס והר הבית והוליבוד גם יחד. שעטנז של שליט מוזר. לאורך הדרך בבלקן היו הכבישים מעטים וצרים. מעל תהומות עצומים לא הגנו עלינו גדרות בטיחות. פה ושם הדרדו אבנים מצוקים. בתי העלמין היו מלאים חללי מלחמה אך בכעשר תחנות גבול שמחלק עתה את יגוסלביה הישנה לכמה מדינות עברנו חיש קל.

ובכל מקום שמנו לב לפס הקול הבלקני: כמעט דממה. אחרי ישראל, ארץ מלאת חיים וצפירות, צעקות וגערות ורמקולים נדמה היה כי הגענו אל מחוז הלחישות. כבר בתחילת המסע כשישבנו בבית קפה בזאגרב שמנו לב פתאם שאנו צופים בסרט כמעט אילם. הכיכר המתה אדם אך שררה בה כמעט דממה. היתכן כי המלחמה השרתה עליהם שתיקה? הלמדו ללחוש סודותיהם מטעמי חשאיות או שפשוט הגענו ממקום צרחני במיוחד?

שקט בבלקן. רק תחת הקרקע עדין רוחש דבר מה.

 IMG_8332

"כל שנה אנו יותר טיפשים. לא החכמנו מן הסבל של המלחמה", אמרה לי עתה נידז'רה אחמדטביץ. פגשתי אותה לראשונה לפני כשש שנים בביקור בסריבו. עיתונאית חדת עין, מבריקה וחייכנית אך גם אירונית וזועמת. יודעת יותר מדי על ארצה ולכן פסימית מאד. כמוני פה. היא בוסנית מוסלמית חילונית לגמרי, שונאת לאומנות ודתיות פנאטית, שנחרדת עתה משלטים שצצים בבתי קפה בסריבו: "אין להתנשק בפומבי".  "מי לעזאזל יגיד לי מה לעשות בחיי הפרטיים"?

בגיל 17 חיתה בסריבו ארבע שנים תחת אש צלפים ורוצחים אחרים. איבדה חברים רבים. אחרים עזבו ולא חזרו.  בגיל ארבעים כמעט, אין היא נשואה, אלא מתאהבת ונפרדת. ליבה שבור בשל כל מה שראתה כנערה. היא מסורה לתחקירים על אונס רבבות הנשים במלחמה. אשה חרוצה שרק עתה נחלצה ממחלה קשה. אין היא יחידה במחלתה.

 אחרי מלחמות מגיע גל של פשע ואלימות בשל כל המיליציות והחיילים שהרגו או שחבריהם נהרגו לידם. כל אותם אוחזי נשק שהופכים לאדוני הארץ או למאפיונרים. אחריהם מגיע גם גל של מחלות קשות. אמרו לי זאת גם רופאים שטיפלו בילדים בעיירות תחת אש בדרום ישראל. לחץ וחרדה ממושכים פוגעים במערכות החיסון והמחלות צצות אחרי כעשרים שנים. זיכרו את ילדי שדרות והכפילו את האש פי מאה פה.

 עפ נידז'רה כ-40 עד 60 אלף נשים נאנסו פה במלחמה ההיא בכוונת מכוון של האנסים ושולחיהם שפעלו נגד הבוסנים. נשים שנכנסו להריון מאונס נשמרו עד חודש חמישי במחנות כדי שלא יפילו את הוולד מהאב הסרבי או הקרואטי. ב2007 היא לקחה אותי לבית הדין לפשעי מלחמה שהוקם בקצה סריבו. באולם מצוחצח צפינו כמעט לבד בשלשה שופטים שדנו בענינו של גבר מוצק ואלגנטי כבן חמישים שנאשם באחזקת הרמון קטן של נערות בוסניות, גם קטינות למטרות שעשועים מיניים שלו ושל חבריו למיליציה סרבית.

איפה הוא? אני שואל.

"יושב 34 שנים על מעשי האונס".

סבל הנשים היה הנורא מכל באותה מלחמה. גברים ירו ומתו אבל נשים נפגעו, עונו ונאנסו, אבדו ילדיהן ורחמן, חרותן ונפשן. חלקן ילדו את תינוקות האונס. חלק מסרו לאימוץ ואחרות גידלו. הם עתה כבני עשרים. איפה ילדי האונס ההמוני?

איני יודעת". והיא יודעת כמעט הכל. "זו תעלומה. עשו על זה סרט חזק".

נמשכים משפטי פושעי המלחמה? אני שואל .

בטח. צוחקת נידזרה צחוק קצר ומר. "יש המון. אני מעריכה שיש פה כ15 אלף פושעי מלחמה. עצרו רק מאות. זוהי ארץ מלאה פושעי מלחמה. כמעט כל אחד יכול להיות פושע מלחמה. המלחמה יוצרת את זה כמו פטריות רעילות. היו אמנים ומורים, מלצרים ומאפיונרים שהפכו לפושעים, רצחו, עינו ואנסו. היה פרופסור אחד לספרות שרצח. הוא התאבד. הבכירים הלכו להאג. אחרים ישפטו פה. אני מפחדת שהמלחמה תחזור כי הפוליטיקאים המושחתים, אנשי ההון שלטון ומקורביהם הרבים פורטים על הנימים הלאומניים. עתה בשל מפקד האוכלוסין של בוסניה. הם שוב משחקים בפחד ועם פחד אתה יכול לעשות הכל".

"את מספרת לי"? אני מצטרף לצחוק המר שלה וחושב על השליט שלי שנבחר עי רבע מן המצביעים ומיצג אותי באותו מפגן או"ם מביש שגורם לך, גם בחו"ל, לרצות להסתתר. חושב על הביזה, המחאה ולפיד.

 1176159_10151986511594009_1505621153_n

לצד הדרך, כבר בגשם שלוכד אותנו אחרי כשבוע שמש, אנו עוצרים ליד מתקין מצבות. מי מכיר את החיים והמוות כמוהו? מרכולתו המוצגת ברחוב לכדה עיני. ציורי המתים הנפלאים שלו. שמו איברהים והוא למד באקדמיה לאמנות של קוסובו. במין מקדח כמו של רופא שינים הוא חורט ציוריו על אבן גרניט שחורה. חצרו היא גלרית המתים. בית העלמין – המוזיאון שלו. כפריים זקנים שהוא מציר מחזיקים אלומה. נערים עם קלצניקובים. מי בחרב ומי בקציר, מי בתאונת דרכים בדרכים הצרות ומי בשיבה טובה.

בוסניה מלאה בתי עלמין של שהידים, חללי מלחמה. ישישים שנולדו בראשית המאה ונערים שנולדו בשנות ה70. לכולם אותה שנת מוות באותו כפר. למשל 1995. על שולחנו של אמן המצבות מונח פתוח "חמדת" של טוני מוריסון. ספר טוב למתקין מצבות. שפחה שחורה שממיתה ילדיה לבל יפלו לעבדות. הגשם יורד על המצבות ועל פני המתים. בני מצלם. ככל שאנו מעמיקים אל הבלקן כן גוברת הבנתו כמה מטומטמת היא המלחמה. כמה מטומטמים צבאות וכמה הגנרלים והפוליטיקאים פושעים. עולים גם קטעי איוולת משירותו. קצינים אמיצים וטובים לחיליהם ואחרים טיפשים מופוחדים ומזיקים. הפחד הוא אבי האיוולת, השקר והכזב.

למדתם משהו מהמלחמה? אני שואל את נידז'ארה. "אחרי האש הייתי בטוחה שנחכים. שנבין משהו מן מהשנים האיומות ההן. אחר כך ראיתי שלא למדנו כלום. שהאש יכולה לחזור גם כשרוב האנשים לא רוצים בה. התעמולה חזרה. הלאומניים הבינו שלאומנות טובה לרווחים שלהם. כולם עכשו בעסקי כסף. הפוליטיקאים של של שני הצדדים פועלים יד אחת לעשות כסף ובו בזמן כדי להסית וללבות שנאה". היא מדברת ואני מחייך. כמה דומה הכל. "הם מוציאים שדים שבטיים והפחד מייצר להם רווח והגנה. יש לנו להקת היפ הופ ששרים על בוסניה ומכנים אותה "פירמה אי ליגל". כל הארץ היא עסק לא חוקי של פוליטיקאים ומחובריהם".

על ראשה של כל מצבת חלל מלחמה יש מין תרבוש. כשהמצבה שוקעת באדמה הלחה, תמיד נותר על פני הקרקע רק תרבוש האבן. כראש כרות בלי שם ופנים. אז אפשר להתחיל להרוג שוב. כמה קל בארצות של סכסוך ופוסט סכסוך להסית ולהפחיד ואז לרוקן את כיסיך. "למשל", אומרת נידזרה, "מפקד אוכלוסין אחרון היה פה לפני  22 שנים, טרם המלחמה. השבוע החל אחד חדש. אתה צריך להגדיר עצמך לא רק  כתושב בארץ אלא אם אתה בוסני, קרואטי או סרבי.  ע"פ חוק המפקד, אם אינך משייך עצמך לשום קבוצה אתנית אין לך זכות להבחר למשל. אני לא רוצה להגדיר עצמי כבוסנית מוסלמית. אני סריבואית כמו שאתה תל אביבי. אבל הם מסיתים ואומרים למתפקדים: אתם בסכנה מקבוצות אחרות. אתם חיבים לחזק את הקבוצה שלנו. כך זה מחלק הכל מחדש, כמו במלחמה".

היא מדברת איתי על הון שלטון ואיך יצרו פה תנועת מחאה שיצאה לרחובות השנה ביוני. "התנועה טענה שהבעיה היא לא אתנית -עדתית אלא כלכלית. שחיתות. השלטון החדיר אליה אנשים שלו שהחלו להניף דגלים לאומיים ופוררו אותה מבפנים. לשלטון יש את המחוברים שלו ולנו יש המון לא מחוברים אבל הם לא מספיק מחוברים זה לזה ויש מי שדואג להסיתם זה בזה עי שדים אתניים".

אוי, נידז'רה. אני אומר לה: כמה דומה הכל".

"יש פה גם חדירה חזקה של חרדים מוסלמים לסרייבו ואני לא רוצה לחיות במדינת הלכה מוסלמית. וכבר יש קניון בלי אלכוהול בעיר שכולה עוגות וקפה וקבב ואלכוהול". כי אכן סריבו היא מין נווה מדבר בלקני נפלא. עיר עתיקה מלאת חיים ויופי ותרבות ואנו יושבים בבית הקפה הכי יפה בעולם שנקרא דג הזהב, מין מערת אוצר חשוכה אך זוהרת. "פתאם חברים טובים שלי", אומרת נידז'רה, "נעשים קרובים יותר לדת. רוצים עוד אשה. מוכנים בלי אלכוהול. לפני עשר שנים היינו יותר מודרנים וליברליים".

ושאר הבלקנים? שאלתי.

"מונטנגרו נמכרת עתה לרוסים וערבים עשירים פרוסה אחרי פרוסה". אומרת נידזרה, ובמקדוניה יש פוליטיקאים עם שגעון גדלות שבונים ארמונות ופירמידות ופסלי אלכסנדר מוקדון. ירדו מהפסים". כל הבלקן המלקק פצעיו הישנים מצטיר בקפה היפה הזה בבועת סרייבו, כבית משוגעים לאומני- חמדני. "אנו עושים כמיטב יכולתנו להיות משוגעים כמוכם. לא קל". היא צוחקת.

 IMG_8021

     בשמש טובה וגם בערפל כבד חצינו הרים. הצצנו במנזרים נטושים. בתים שחרבו ופונדקי דרכים טעימים. מסרנו דרכונים לשומרי גבולות שישבו בקובות קטנות ועברנו בין ארצות שעד לפני פחות מעשרים שנים הרגו זו בזו. האיכרים שבו לשדות. היערות העצומים היו מלאים חוטבי עצים. לפני כל בית נאגרה ערימת בולי עץ לקראת החורף הקרב. ישבנו בפונדק הרים תחת פוחלץ דב שבעל הבית צד ביער פה. לידנו ישב סוחר סיגריות שתקן שרכב המרצדס שלו חנה בחוץ. בכל מקום עמד ניחוח עשן העצים. בכל מקום ישבו בלקנים ושתו קפה חזק. בשש בבוקר אכלו גברים מנות קבב ענקיות. פה ושם התנוססו מעל ראשיהם צילומי השליט המת טיטו שרק הוא איחד את כולם ליגוסלביה אחת.

פה ושם, ביערות בהם הסתתרו ונלכדו גברים, כמו ליד סרבניצ'ה בה ארע הטבח הכי גדול בארופה מאז מלחמת עולם שניה, חפשו עדיין אנשים אחרי קברי אחים. בתערוכה על הטבח ראינו חוטי חשמל ששמשו לעקידת ידי אלפי הגברים טרם היריה בעורף. "כשבאנו לשם שנה אחרי הטבח", אמרה לי נידזרה, "עדין היה הריח כבד מנשוא".

ככל שנענו הלאה בסתו הזה, כן הלכו היערות והזהיבו לקראת הקור. ילדים מלאי תקוה, כמו כל הילדים, חצו מרחקים לבתי ספר. עצרנו לרחוץ בנחלים צלולים שמימיהם קרים. במקום אחד ראינו ארבעה עצי תאנה שגדלו בתוך בית שחרב במלחמה. הטבע אינו ממתין להחלטות או"ם או לשובם של הגולים. הירק מכסה על הכל בעת שבני אדם מכינים עצמם לקרב הבא. בקצה קצה של הדרך, בכפר הצוענים המקדוני, שוטקה, שכולו פחים וקרטונים מצאנו פליטים קוסובואים שאינם יכולים לשוב לבתיהם הישנים, מתחילים להקים משכנות של כלום לחיים החדשים. ילדיהם כבר משננים את שפת המקום החדש.

סוף