ניגריה או נורבגיה.

1820138-54

 

"המחיר האמיתי, היקר ביותר של השחיתות, הוא האנשים שמתים כתוצאה ממנה, בכל יום, ולא משנה מה המעמד שלך. אני חושב שזה גורם לאנשים בסופו של דבר להסתכל סביבם ולבחון את הערכים של החברה שלהם. כשהם שומעים שחסרים 3 מיליארד דולר בתקציב – זה לא מזיז להם אבל כשהם רואים שהרבה אנשים סביבם מתים, זה משפיע". (לוחם בשחיתות ואיש המחאה הניגרי סוג'י אפמפה.)

 

מאז ילדותי פה אני זוכר את הפנטזיה הישראלית, אותו חלום שלפתע פתאם יימצא המון נפט וכולנו נחיה בשפע. חשנו כי האזור כולו נח על מאגר נפט עצום ורק פה, נאדה. נדמה היה כי רק במדבריות הסעודיים, בכל אשר תחפור, יפרוץ הסילון החום ההופך לזהב ורק לא בארץ שופעת חלב ודבש שנחה על השקע הסורי אפריקאי. פה ושם קדחנו ואני זוכר את השמחה הבוצנית השחורה בחרגולי שדה – חלץ, את הדיבור שאולי, אולי. אחר כך, האכזבה, ההבנה כי לא על נפט אנו יושבים וההכרה שאת לחמנו נעשה בזיעת כפינו. וגם נחמת העניים לפיה ארצות שחיות ממשאבי טבע, מתנוונות. אינן מפתחות מוחן כבן עשירים שהכל בא לו בקלות ונשענות על משאב אחד שנובע לבדו.

ואילו פה, בארץ הצחיחה מנפט, עמלנו על הטרשים והפכנו עגבניות ואבטיחים לזהב. תעשית טפטפות, נשק קטלני והי- טק, ובלי עזרת הנפט, נוצר שיגשוג. מעשה ידינו. ספרו לנו כנחמה על "קללת המשאבים": בארצות שבהן מתגלים מרבצי זהב ופחם, אורניום וקולומביט, כמו סעודיה, קונגו או ניגריה, פועל העושר לרעת בעליו החוקיים, בני הארץ. מתרכז בידי מעט מקומיים וכמה תאגידים זרים, יוצר אוליגרכיה הרסנית של נפט, הון ושלטון הולך ונשחת. ראה רוסיה הפוטינית, סעודיה המלכותית וניגריה השסועה. בכל מקום שמחזיק שלטון קנוי בידיו את אוצר המשאבים, מבריח רווחיו לחול  וכל שאר העם נרקב. מזל שניצלנו מנפט, כך אמרו.

ובכל זאת המשיכו לחפש אורניום בנגב ופעם אף גרגרי זהב ליד ירוחם, כי לחלום על עושר פתאומי שפותר הכל, שורשים עתיקים בנפש האדם. עמים שלמים הונעו עי בהלת זהב ונפט. ופה היה רק איש אחד, יוסי לנגוצקי, כיום בן 81, גיאולוג מבריק ועיקש ובנו של חלוץ ים המלח, שהמשיך להאמין כי גם תחת האדמה והמים האלה מצוי אוצר. אוצר גז, עצום פי כמה מאוצרות ים המלח והפוספטים שאף הם העשירו משפחה או שתיים והחריבו ים. יוסי לנגוצקי מיפה ותכנן, חקר וחיפש שנים רבות בים העמוק של ישראל ואיתר אוצר עצום. כה עצום שדי בחלוקה והשקעה נכונה שלו לשקם משך השנים את הארץ,  ממערכת הבריאות ועד הפנסיה וחשמל מוזל.

 

נורבגיה

 

לשגשוג לאומי ממשאב יש דוגמא אחת מרהיבה. הפוכה מניגריה, רוסיה וקונגו. דבר מה נפלא שניתן לעשות בעזרת אוצר טבע לאומי. זו מדינה שפעם שאפנו לדמות לה, ארץ סקנדינבית שהיתה דלה ומעוטת אוכלוסין ופרחה אחרי שנתגלו בה מרבצי נפט. היא איתרה באדמתה אוצר וחילקה לכולם. היא אוגרת רזרבות לזמן רע ובונה בעזרת המשאב קרנות לעתיד כל אזרחיה. נורבגיה היא מדינה שכל חמשת מיליון תושביה חיים ברווחה, אין בה "שקופים" והסחת דעת ואין בה קומץ עשירי עולם לצד אוספי מתכות ובקבוקים ופחיות אביונים וגם לא פנסיונרים  שעומדים ימים בשמש קופחת בכניסה לחניית בליינים. כי יש מספיק לכולם.

כך קימות אופצית לאגוס הניגרית של הפשע ואופצית אוסלו של השפע. זמן מה חשבנו כי כי אנו דומים יותר לנורבגיה מאשר לניגריה או רוסיה הנרקבת, והנה אנו צועדים כצאן (לא בהמות) לעבר עתיד ניגרי תחת שלטון הרועה ביבי. ואפשר להבין את כל המתרחש מול עינינו כנע על ציר הון- גז – שלטון- הסחה. ואני מאמין כי הבחירות האחרונות נסובו בעצם על האוצר. אולי גם אלו שלפניהן. רק ההון מניע ונע מפה לשם, מעשיר ומרושש בכוח החלטות השלטון. כל השאר מתגלגל מאליו מטה מטה בימי ביבי: הסכסוך ופתרונו ננטשו. יש מלחמה קטנה כל שנתיים. הרוגים ודרום משותק. הביזה נמשכת. הפנסיה מתרחקת, הדואר קורס, התחבורה הציבורית ברמת אפריקאית. התרבות מורעבת, המשטרה מושחתת ואלימה מאי פעם, בתי המשפט מדרדרים ועימם גני הילדים, בתי החולים. רק ההון תופח ופורח.

לפני כארבע שנים ארע דבר שהיה בו סיכוי גדול לשינוי. פרצה מחאה כמו בחלקי עולם אחרים שהתמרדו נגד חלוקת ההון המטורפת. מחאת השדירה חשפה באחת את אותו מנגנון חשאי של קשרי הון – שלטון והבהירה למה רבים מן הישראלים מתרוששים בעת שחלק קטן מתעשר מאד.  לראשונה הציצו הישראלים במתרחש מתחת לפני הקרקע ובשקרים המוסכמים ונזכרו כי יתכן שטהרן ודעאש, גרבוז ורגב, הם רק הסחות דעת לעת שוד.

לזמן מה יצרו המחאה וגילוייה בהלה בקרב הבוזזים. ממש בהלה. וכאשר התעשתו, הפעילו הליך מוכר ואלים של "הפרד ומשול" או "הסת ובזוז". אז התחזקה מאד הסחת הדעת בענין איראן ודומותיה והחל מוקרנות סדרות הסתה בהן נשלפו השד העדתי ושדים אחרים מן הבוידם כדי לפלג מחאה עממית שבה לקחו פעם ראשונה חלק מזרחיים ואשכנזים, ערבים ודרוזים, חרדים וחילונים ואף ימניים. כי ברית הנבזזים החדשה  של 2011 היתה אימת ההון- שלטון שפעל מיד לנפצה. כתוצר לוואי מכל זה גם צמחה פוליטיקאית אחת צווחנית מן המנין למימדיה המופרכים, זו מירי רגב משליכת רימוני העשן וההסחה של השלטון: תראו קוטלר, תראו אשכנזי, תראו ערבי. והגז נשאב.

המלחמה שכמעט הוכרעה, היא על אוצר המוערך לאורך שנות שאיבתו בכאלף מיליארד שקל. לעומתו כל שוד וביזה בעבר הם כייסות למתחילים. זו הכרעה בין נורבגיה לניגריה והכף השלטונית לוחצת חזק לכיוון ניגריה. מה מחכה לנו? כניסת תשובה, מימון ואנשיהם לרשימת מאה עשירי עולם, שליטת ההון בכל חלקי הפוליטיקה ושלטון החוק כפי שטרם ראינו והמשך השימוש המטורף גם במה שיגיע לנו מן הגז, עי מערכת הבטחון הבולעת כל. ולנו, בעליו החוקיים של אוצר הטבע? חדשות רעות. מחירי החשמל יעלו כי החברה משלמת עבור הגז (שלנו) עד פי עשר מעלותו לשואבים. ילדינו ישרתו כמלחים סדירים חינם על סיפון ספינות האבטחה של האסדות ואנו נמשיך לשקוע בניגריה ים תיכונית של מחסור, שנאת שבטים וקרב על השאריות.

 

נ.ב. כל סטנדאפיסט יודע מה שרגב טרם למדה: יותר מדי מקצר את הקדנציה שלך.

משה דיין. נולד לפני 100 שנים. חי עד היום.

"אמרתי לגנרל ג'ונסון למיג'ור ג'נרל נורטון שאני מתפעל מכוח האש שלהם, מכוח ההרג, אבל פחות מהטקטיקה "חפש והרוג" שלהם…. הם רוצים דבר והיפוכו: ללכוד את הויאטקונג ולא להסתכן יותר מדי… הרצון לחסוך באבידות הופך את המתקפה להגנה. ג'ונסון הודה: אין לנו מספיק מודיעין. אנו פועלים בברוטליות כמכבש. מפציצים את כל השטח… בלילה התרחצתי כראוי ועשיתי כביסה חלקית".

( משה דיין עם הכוחות האמריקאים בויאטנאם. כתב וגנרל בדימוס. אוגוסט 1966 )

 

unnamed

משה דיין צץ על קיר חדר בסדרה אמריקאית.

 

לפני 49 שנים, בקיץ 66, נחת משה דיין בשדה התעופה של סייגון. גבר בן 51, שתום עין וקצר רוח מחמת כאבי ראש תמידיים ויסורי ארובת העין תחת הרטיה השחורה. זו היתה טיסה ארוכה והוא נחת בחמש וחצי שעון סיגון אחרי שורת פגישות עם ראשי ממשל, גנרלים וכל מי שהיה קשור למלחמה שיחסי הציבור שלה בעת ההיא היו בשפל מדמם. דיין היה תאב אקשן אחרי השיעמום במשרד החקלאות אצל אשכול וההתפטרות משם, שנה טרם יהפוך לגיבור לאומי כמצביא מלחמת הבזק של 67.  והנה הגיע כצופה למלחמתם של בני הברית החדשים של ארצו. יעילות האמריקאים ועוצמת האש שלהם הדהימו אותו.

הוא הגיע מ"ארץ קטנה באפריקה המשתחררת. קנאים מאוד. הרבה פולקלור", כפי שתיאר ניסים אלוני את ישראל 66. אבל דיין והרטיה שלו כבר חרגו אז מגבולות הארץ הנידחת והיו מוכרים בעולם. דיין היה הסלבריטי הראשון של הארץ בעת שהענין הזה של מפורסמים// מרתקים/ מוכרים- לכל, היה נדיר פה כמו דולרים. מין שילוב אסיאתי של גנרל פטון, מרלון ברנדו ומרלין מונרו וכל זה בזמן האפור של ממשלת אשכול. בעת ששנים וחצי מיליון ניצולים וילדיהם הצברים החלו להתרגל לחיים בלי האב המיסד בן גוריון. דיין ביקש להיות עם הכוחות הלוחמים במלחמה שכל העולם צפה בה.

הוא לקח על עצמו שליחות עיתונאית פה והגיע כאורח כבוד אמריקאי. הוא פגש רמטכ"ל, שרים, גנרלים וחיילים. חצה ביצות, טס מעל הגונגל של הויאטקונג במסוק נטול דלתות. צולם מכבס בנהר המקונג. איש מבוגר במדי צבא עם פנקס כתב בקרב חילי מארינס צעירים. הוא טס ואכל, דיבר ורשם מחדלים וטעויות, התפעלות מעוצמתה הבלתי מנוצחת של אמריקה והתרשמות מדלותם ועוז רוחם של חילי ויאטקונג שנפלו בשבי מארחיו. הוא כתב יומן על מלחמה של חזק מול חלש, עם עני ועקש מול מעצמה וגם הזכיר אפשרות של כיבוש ממושך ותחזוקתו הקשה. כעבור שנה יוכתר בעזרת לחץ הציבור לשר הביטחון ויזכה בנתח הגדול של תהילת מלחמת הבזק 67 שהכינו אחראיים ממנו: אשכול, רבין ואנשיו. "דיין לא היה מעולם איש הפרטים הקטנים", אמר לי פרופסור מוטי גולני מטובי החוקרים של ישראל המודרנית, "אלא תמיד מצביא עם מבט על של התכניות הגדולות, האיש שמפיח רוח קרב בלוחמים ומשתוקק לשטחי מחיה נרחבים".

 

נטול פחד

 

אני זוכר עצמי כילד תל אביבי בשנות השישים, עובר ליד מלון ירדן סמוך לביתו של ב.ג. אבי האומה ורואה למטה מהמדרכה, במסעדת המלון את משה דיין האגדי, רמטכל מלחמת קדש, עם הרטיה. כל פעם שאני צולל אל העבר ונתקל בדיין נדמה לי שאני פוגש דמות ספרותית, כמעט תנכית ועדיין מאד בשר ודם. מורכבת ושונה מנוף המפאיניקים של הקמת המדינה. מודרנית,  מקדימת זמנה בפראות, בתקשורתיות שלה ובהרפתקאותיה.

"הוא היה בן כפר מתוחכם", אומר לי גולני, "חקלאי עם עולם הערכים של אימו המלומדת. בו בזמן מצביא ובוהמיין, חייל ואיש ספר וארכיאולג לא חוקי". גולני מתאר איש נטול פחד שהכיל את כל הטוב והרע שיתקימו בארץ סביבו, אבל בדרך דרמטית ורומנטית. תמיד היה אותו בן הדור הצעיר שעוד רגע יקום ויטול את כס השלטון מדור הזקנים ותמיד נרתע ברגע האחרון מכובד האחריות. הוא היה מי שירקיע לשחקי התהילה ב 56 ובמיוחד ב67 ויוטל ממנה לתהום החרפה ב73. מתרומם קצת למלחמה על השלום בימי בגין ונעלם.  אל מנופץ.

"כשנפצע ואבד עינו ב41 בקרב", אומר לי גולני כשאנו יושבים בבית הפלמח, "בני דורו כיגאל אלון התקדמו ב"הגנה" ובצבא ודיין זז הצידה לבתי חולים ולמסדרונות הפוליטיקאים ושם למד מדיניות. לא שונא ערבים אלא אוהבם מזוית ראיתו הפטרונית. קרוב אליהם בנערותו הכפרית ונערץ על חלקם כגיבור. ילדים בדואים נקראים על שמו עד היום. הוא היה חקלאי", ע"פ מוטי גולני. "בעל תאוות טריטוריאליות. שרצה הרבה שטח ובגדול ושנים טרם  67 תכנן עם יובל נאמן את תכנית המלחמה שדיברה על "שטחי מחיה". ובו בזמן איש קצר רוח ותמציתי מאד, גם בשל כאבי ראש מתמידים בשל פציעתו בארובת העין. אדם שנטל תרופות לשיכוך כאבים שהשפיעו על מצבו הנפשי ודחפו לתמציתיות, קיצור ומיקוד, ושנאה לישיבות ארוכות ולעסקי מפלגה".

גולני מאמין כי דיין הקדים את זמנו גם בפראותו ובחוסר האחריות שלו. "הוא ראה את החוק כהמלצה, שנא שקרנים גם כמו אריק שרון האמיץ. ובעצמו היה לוחם נטול תאוות רצח ועם זאת  איש המתקפה ולא המגננה שאמר פעם כי "לפני שיש 50 אחוז נפגעים, אין מה לדבר על נסיגה". הוא לא חרד מנפגעים וגם על עצמו לא חס. איש שטח בודד מעצם טבעו, זאב שחפש נחמה בחיק נשים שתמיד נמשכו אליו. בניגוד לתדמיתו היה פיזית גבר נמוך קומה ודי חביתי.

"והאירוניה ההיסטורית היא", אומר לי גולני, "שדיין שהחל כשונא משה שרת הפשרן ובולם פעולות התגמול, ואף הדיח אותו כדי לקדם את יזמת מלחמת 56, דיין שהיה מתומכי האחיזה בכל השטחים, סופו שגמר כמשה שרת2, כאיש קמפ דיוויד שתמך בכל כוחו בפשרה וניסה לקדמה טרם מותו".

 

מלכת האמבטיה

 

 

אני זוכר איך באפריל 1970, בשיא מלחמת ההתשה שהקיזה דם חילים כהמשכו המסויט של נצחון 67, מצאתי עצמי יושב, שמיניסט לקראת גיוס, סמוך למשה דיין. זה היה באולם "אוהל שם" בסטירה "מלכת האמבטיה" החתרנית והנבואית של חנוך לוין הצעיר. ישבתי עם חברתי השמאלנית כמוני חנה דיאמנט והנה שר הבטחון עם שומר ראש אחד שורה מאחורינו. ב19 ההצגות שעלו עד שהורד הכל בלחץ ההמון, נזרקו פצצות סרחון על הבמה, נתקבלו הודעות על  פצצה באולם. צפיתי עם חברתי, עם דיין, שומרו והקהל, בבן דמותו על הבמה כאשר שחקנית שגילמה את גולדה אחזה באשכיו כמסרסת.

"אני פותחת את ישיבת הממשלה השבועית", אמרה מכלת האמבטיה, גולדה/תיקי דיין לקהל: "רבותי, ניסיתי וניסיתי ואני לא יכולה למצוא בעצמי שום פגם. 71 שנה אני בודקת את עצמי ואני מגלה בי צדק כזה שאלוהים ישמור. וכל יום זה מפתיע אותי מחדש. צודקת, צודקת, צודקת, ושוב צודקת". אחריה פתח על הבמה השחקן שגילם את שר הבטחון דיין בשיר: "עוד מעט יהיה לכם רע מאוד,/ומלה שלי זו מלה,/ואם אני אומר שיהיה רע מאוד,/אז תהיו בטוחים/שיהיה רע מאוד,/ואולי אף גרוע מרע." כעבור כשלוש וחצי שנים התגשמה נבואת לוין ורבים  מכל מי שהכרתי מבני דורי נהרג במלחמת 73.  "לא יכולה להיות הצגה יותר מעודדת לערבים…" אמר דיין לעיתונאים אחרי ההצגה והמשיך לטעון כי "עדיפה שארם א שיח בלי שלום על שלום בלי…"

 

על שם ברסקי

 

ההסטוריון מורלה בראון שהכיר היטב את משה דיין כשלישו משך שנה וחצי וגם אחר כך, פירסם לאחרונה את ספרו הביוגרפי על חיי דיין. בר- און, היסטוריון כבן 90, גבה קומה וחד מחשבה, כתב ספר מרתק, תמציתי כדיין עצמו. הוא פותח בלידת דיין ב20 למאי 1915 והדרך שבה נקרא משה על שם חבר דגניה משה ברסקי שיצא על פירדה להזעיק רופא לשמואל דיין ונהרג בידי שודדים ערבים. דיין נולד אל תוך סכסוך הקרקעות הלאומי שמתקים עד היום והיה לחברם וליריבם של הערבים. נמשך לצבעוניות, אוהד לזכויות שלהם בארץ, וגם נלחם בהם. כל הסתירות האלה.

אביו שמואל היה עובד אדמה חרוץ ושומר ולימים גם עסקן לאומי ואימו דבורה, אשה יפה ושברירית, שעזבה את גדות הדנייפר ובאה לפלשתינה אבל סרבה להתנתק מן התרבות שנותרה בגבה  וחשה פה זרה לפעמים. בר און מתאר אדם ששאף לשמור על חירותו בכל מחיר, להביע תמיד את דעתו בלי להסתיר ולהשאר זאב בודד". פופולרי תמיד בציבור, אך לא תמיד בעמדת כוח.  דיין יכול היה לומר: "לא מיהרתי להחליט מפני שלא יכולתי להחליט", כך בכנות גדולה. גם אורי אבנרי אמר לי שהתנגד תמיד לדרך דיין אבל  אהב את פשטות דיבורו הישיר.

כאשר ביקרו את נסיעתו לויאטנאם כתב דיין: "כמו שמומחה מחלות צמחים נוסע לראות מחלות צמחים כדי ללמדו לטפל בהן, כך אני נוסע ללמדו את המלחמה הזאת כי המומחיות שלי היא בטחון". פעם כשהחליט להצטרף כשר בטחון למארב צנחנים בחורף 67 רשם אחר כך איך חש מאושר כמו 40 שנים אחורה, חוזר אל הלילה שהכיר בנעוריו: "ריחות בשמיו ורחשיו, והשמים הקרובים. הלילה עודו שופע עוז ונוסך עלי שכרון".

בר און נודד בספר עם חיי דיין מנהלל דרך העולם והמלחמות. אבדן העין השמאלית והפגיעה בגולגולת כולה, ביוני 1941, בלבנון במלחמת העולם השניה, ימי שממון, יחסיו עם משפחתו, בגידותיו ברות, ריחוקו הרב מבניו, אסי ואודי, וקרבתו הגדולה לבתו יעל. פראות חייו, החיפוש אחרי אקשן, שליטה ואהבה שהותירו תילי חורבות. אהובת נעוריו ואשתו ואם ילדיו רות דיין לבית שוורץ, כתבה: "כל יום היה צורה של מיתה, שבעתיים בלילות. חשתי כאילו אני נענשת על אהבתי".

בתו יעל, חברה, מעריצה וצופה כתבה: "הקהל בלע את הרכילו בשקיקה. והיא הוסיפה לדימוי הצבעוני של אבי כגיבור עממי.  גברים קנאו, נשים הסתקרנו  ומעריצים סלחו ומצאו הצדקות". הצלם שלמה ערד זוכר איך אחרי שצילם בסתר את דיין ואהובתו רחל, עקבו אחריו אנשי שב"כ. כשנתפס דיין נוהג ב180 קמש אמר לשוטרים שכשתום עין הוא ראה רק 90 קמ"ש. הם צחקו והניחו לו. אחרי פרישת ב.ג. כמשצא עצמו שר בממשלת אשכול, התפטר אחרי זמן מה ואמר לאשכול: "אני לא שר כלבבך ואתה לא ראש ממשלה כלבבי".

שנים אחרי אחרי 73 ונפילתו עם הקונספציה, הצטרף דיין לימים ליורשי מפאי, לליכוד ולבגין, והיה חלק ממהלך השלום ומרעיון האוטונומיה, מאמין בדו קיום בלי הסכם רשמי ובחופש לפלשתינאים בלי טריטוריה. הוא הלך על השלום אבל מבלי יכולת לוותר על שטחי הגדה. אחרי רצח סאדאת, מתאר בר און את הופעתו האחרונה של דיין בטלויזיה ואת שקיעתו. מקורבו גד יעקבי הלך לבקרו בביתו בצהלה ומצא איש זקן וחולה מגשש דרכו בבית חשוך. דיין איבד את מאור עינו. "אני עיוור", אמר ליעקובי "ויודע כי סבלי לא ימשך זמן רב". באותה שנה, ב15 לאוקטובר 1981 מת מהתקף לב. בן  66  ורצוץ כישיש. הוא נקבר בנהלל ליד בני משפחתו ולבקשתו בלי הספדים.

לפני כמה שנים, בחנות חיילי בדיל לאספנים בספרד נתקל פרופסור מוטי גולני בשתי דמויות קטנות זו לצד זו: גנרילסימו פרנקו, הדיקטטור לשעבר של ספרד ומשה דיין עם רטיה. "את שניהם אני מוכר הכי טוב עד היום", אמר לו הספרדי על פרנקו ועל הישראלי שנולד במאי 1915 לפני מאה שנים בכפר ישראלי קטן אך ששמו הגיע כה רחוק. כך נשאר דיין ככל מיתוס: מנותק מהקשרו המקורי, סמל למקום שכבר לא קיים כפי שהיה, ועם זאת אדם שטביעת ידו נמצאית, למי שמתבונן היטב, בכל רגע פה: בסכסוך, בפילוג ובשלל הסתירות הפנימיות של הארץ המיוחדת הזאת שהיה בין מקימיה ומגיניה.