אדוארד אטלר. הנהג האוטונומי

 

 

חלפתי בדיזנגוף בחיפזון, עברתי על פני דמות איש מבוגר בסנדלים ולו מכנסיים קצרים שחשפו רגליים חסונות, כובע זקנים ומשקפי שמש. ערבוביה שנועדה להסתיר או למשוך תשומת לב.

 

SONY DSC

SONY DSC

 

תמהוני, אמרתי לעצמי והמשכתי אבל קול בגבי שאל במבטא שאין לטעות בו: "יגאל"? בלמתי. אדוארד. כמה זמן לא ראיתי את היהודי הנודד הזה. מלך המכוניות הוורשאי שלפני ימי דור הסיעני במכונית ספורט תכלת מנקרת עינים בשעתו לבר של מלון פולסקי. אדוארד אטלר בשר ודם. איש זקן וגם ילד שעבר עליו עליו דבר מה בלתי מתקבל על הדעת לפני 75 שנים, והוא נשאר גם שם בילדות האבודה עם המשפחה בגטו וגם חי וצילם וביים ואהב ונהג נהג נהג והתבגר והנה הוא פה בארץ היהודים שהוא שונא אוהב.

יהודי מצחיק, דברן לבלי קץ, שלומ-עליכמי כזה, ישראלי וגם וורשאי ובטח ירושלמי, תלאביבי. שכלמקום הוא מקומו ושומקום הוא מקומו והכי נכון: המכונית היא האוטונומיה שלו. היא ארצו ומולדתו. כמו שהוא מבטא זאת הכי טוב בבלוג שלו "מכונית הנפש". כי אטלר מאמין שלרכבים מסוימים יש נפש, לא סתם מיכנית, אלא נפש ממש. הוא חש בה והיא מרפאת אותו ומגינה עליו וגואלת אותו אפילו מזכר הגטו בו חי בשעתו עם אימו, אביו ואחותו טרם נפוצו לכל עבר

 

 

IMG_3697

 

כמה פרטים על אטלר בשר ודם.

שם פרטי אדוארד. יליד: 29/121931 מספר נעלים/סנדלים 42.

שנאה: נאצים וקומוניסטים, מכונית אוטונומית.

נוהג – בלי משקפיים. מהירות הכי גבוהה בה נהג עד היום ברכב שלו – 272 קמש. ברכב של אחר מעל 300 קמש. פורשה.

מנהג: מעביר הילוך בדאבל קלאץ'.

פוליטית: לא חסיד של שום צד.

אמונה כללית: פסימיות שנראית מבחוץ כמו אופטימיות.

במלחמת העולם השנייה הייתי בן 11", פתח פעם האיש המצחיק הזה את סיפור חייו. זו המשקולת. זה הפצע.

 

אטלר הילד בצבא הרוסיedek-mlody-kontrast

 

הוא נולד בוורשה 8 שנים טרם כניסת הנאצים לאם יפה ומטופחת ולאב בעל חנויות לכפפות. כפפות קטיפה ועור. היש חפץמעודן מזה לנשים עדינות וגברים אלגנטיים ובמיוחד לפולנים מנשקי ידיים?

היה להם בית קיץ ותכנית לרכוש מכונית ביואיק מפוארת כמו כל האמידים אז, אבל האב הסס ואז החליט על עוד חנות, לא אוטו. טעות חייו. כשהנאצים נכנסו וכל העשירים ברחו ברכביהם, האטלרים נתקעו בגטו בשנים הכי איומות של היהודים. באותה דירה בה חיו ארבעתם, הורים אדוארד ואחותו שמע הילד את הוריו חוזרים ומדברים על למה לא קנו בששת אלפים זלוטי את מכונית הביואיק. שכן לו קנו, כבר היו מעבר לגבול בדרך לחופש ולא תקועים בגטו. אטלר קלט שמכונית משמעה חירות. מאז דבק בזה עד היום. "וזה נתקע לי בראש. בכסף ראשון שלי אקנה אוטו". וכך היה. וכך מאז. עשרות מכוניות. לפעמים חמש בו זמנית.

אביו נשאר בגטו כשהם עזבו ולא נראה על ידם לעולם.

בסיפור הנהדר שלו "שועל הכסף" שגם היה לסרט שטרם יצא בשל בעיות וסכסוך, מתאר אדוארד איך כשאימו פליציה עקרה עם בעלה ושני ילדיה מעיירת הנופש המוריקה אוֹטְפוֹצְק אל הגטו, לא לקחה איתה שום חפץ שעשוי היה להיות שימושי לדרך החיים החדשה.

 

סצנה מהסרט d7a9d795d7a2d79c-d794d79bd7a1d7a35

שועל הכסף.

 

"היא לא לקחה כריות, שמיכות, בגדים, סירים או קומקום, אלא דחסה לתיקה רק קופסת קרטון מוארכת ובתוכה שועל הכסף. ידענו ששועל הכסף, המפורקד בקופסה מריחה מנפתלין, חשוב לאמא שלנו כמו הדלקת נרות בערב שבת. שהשועל הוא לגביה סוג של קמע למזל, שהיא מדברת איתו כשהיא חושבת שאף אחד חוץ ממנו לא מקשיב לה. בגלל זה לא היינו מופתעים שאמא לוקחת את השועל איתה לגטו, ומשאירה לאבא את מלאכת האריזה. אבל אבא, גם הוא בלתי רציונלי, תחב למזוודות רק בקבוק או-דה-קולון, כלי רחצה, חולצות להחלפה וכמה ספרים.

אמא שלנו נסעה לגטו עם שועל הכסף, כי השועל הזה היה לגביה חלק משמעותי מההיסטוריה המשפחתית שהיא גוללה באוזנינו אינספור פעמים. "הכרתי את אבא שלכם", סיפרה לנו אמא, "כשהוא עוד היה סטודנט לכימיה או פיזיקה, גר בדירת גג חשוכה שהתרוצצו בה עכברים, כתב שירים ולא היתה לו אגורה שבורה. …. כמה שבועות לפני פתיחת החנות הראשונה בביאלנסקה, כשעוד לא היה לנו כסף ולא האמנתי להבטחות של אדם שנהיה עשירים, אבא שלכם לקח אותי לחנות פרוות ענקית במרכז העיר וביקש אותי לבחור משהו בשבילי. לא אהבתי פרוות, אבל הוא ביקש שאקח משהו כדי שהמשפחה שלי תיווכח במו עיניה שהוא עשה חיל בעסקים ושהסתדרנו בלי עזרתם. 'טוב שכל שבע אחיותייך יראו אותך בפרווה', צחק אביכם, 'כך הן יבינו שאינני לא-יוצלח'.

"אבל אני ידעתי שכסף גדול עדיין אין לנו, ויש לנו רק הרעיונות המשוגעים והפנטזיות של אדם, וכך, במקום למדוד פרווה ארוכה שמגיעה עד הקרסוליים, רק ליטפתי את שועל הכסף שהיה תלוי בפינת החנות, כי הוא נראה לי הכי צנוע והסתכל עליי בזוג עיני זכוכית בורקות. לא היה לי חשק לרושש את בעלי בגלל פרווה גדולה, וחוץ מזה, חשבתי, לאן אני ארוץ בפרווה בוורשה, שבה אין לנו עדיין פינה משלנו חוץ מארבע הקירות ששכרנו ברחוב רִימָרְסְקָה?

"'זה מה שבחרתי', אמרתי למוכר, וכרכתי סביב כתפיי את השועל הרך. לא ידעתי שהשועל הזה היה הכסוף ביותר מכל השועלים הכסופים שהוצגו בחנות, ושהוא עולה כמו שתי פרוות גדולות. אבא שלכם גילה לי את זה רק כעבור כמה שנים, כשהגעתם לעולם ואהבתם לשחק לפני השינה עם שועל הכסף שלי.

"'תיזהרי, פֵלָה', הוא אמר בחיוך, 'שהילדים לא ימרטו לך את השועל, כי זה הדבר הכי יקר שיש לנו בבית'".

לגטו לא הלכנו ברגל כמו יהודים אחרים מוורשה שעשו את הקיץ באוטפוצק ושם תפסה אותם המלחמה, אלא נכנסנו לכרכרה שהוזמנה על ידי אבא. נפרדה מעלינו רק השכנה שהחזיקה בידיה את הכלב שלנו, הפינצ'ר הקטן דְרָאפֶּק. כעבור שנים כתבתי באיזה מקום, ואני עדיין חושב כך, שהאשה הפולנייה הזו, שאימצה כלב יהודי קטן שגדל על כריות משי, היתה חסידת האומות הראשונה.

בכינו כאשר הכרכרה התרחקה מאוטפוצק, דרך שבילים שעברו בחורשות אורנים, ומדראפק שלנו, שנקרא על שם דראפק אחר, כלבו האהוב של המרשל יוסף פִילְסוּדְסְקִי. "תפסיקו כבר להרטיב את עצמכם", ביקש אבא אותי ואת אירנה, הגדולה ממני בשנתיים, "הכל יהיה בסדר, המלחמה תיגמר ואחרי כמה שבועות אנחנו נחזור לביתנו", ניחם אותנו אבא. אבל העצב המשיך להוריד לנו דמעות מהעיניים, כמו בשיר היידישאי על רֵבֵּקָה, כאשר נהג הכרכרה זירז את הסוס בשוט והשארנו מאחורינו את בתיה האחרונים של אוטפוצק. כשהכרכרה המתנודדת חלפה על פני בית הספר, המורחק מן הרחוב בגינה מגובבת עלים צהובים שאיש לא גרף אותם בסתיו הזה, היה נדמה לי שאני רואה את חבריי לכיתה א' עומדים בחלון, אבל בית הספר היה סגור מאז פרוץ המלחמה.

אחרי זמן-מה נשארה אוטפוצק מאחורינו, ואחריה שְרוּדְבּוֹרוּב ופָלֵנִיצָה. הסוס הלבן הדהיר את הכרכרה השחורה סגורת-הגג, ואנו היטלטלנו בדרך מרובת פיתולים שהתפלשה ביער. בגלל העצים האלה והאוויר הצח הזה גרנו בעצם באוטפוצק, מרגע שהרופאים אבחנו אצל אמא שלנו מחלת ריאות. המרחבים הירוקים ועצי האורן הגבוהים של אוטפוצק היטיבו עם אמא והיו לה כסנטוריום מביא מזור, כמו ב'הר הקסמים' של תומס מאן, אבל עכשיו אמא ישבה איתנו בכרכרה וחיבקה אל חזהּ את הקופסה עם שועל הכסף.

הדרך התגלגלה לאיטה על חישוקי העץ של הכרכרה, הצבועים לקה אדומה. שותקים, שמענו את הנהג מדרבן את סוסו בגערות 'דיו' קולניות, ופתאום אמא ביקשה לעצור. היא יצאה לרגע מהכרכרה, עדיין עם השועל שלא ירד מידיה, פסעה כמה צעדים ביער, השתוחחה אל הקרקע, אספה לידיה חופן עלים וטחב, הצמידה לאפה, השתהתה רגע וחזרה לכרכרה.

"יש לה זכות להיות סנטימנטלית, היא בסך הכל בת שלושים", אמר לנו אבא בשקט כשאמא עמדה שקועה בהרהורים בין עצי הלבנה החיוורים, בשמלתה השחורה הארוכה ובכובע אפור רחב-תיתורת. בניגוד להבטחות חדורות התקווה של אבא, שום דבר לא היה בסדר בגטו ורשה, לשם הגענו אחרי שלוש או ארבע שעות נסיעה.

את פנינו קיבלו רחובות מזוהמים מוצפי אדם שהמו צעקות יידיש עד גגות הבתים. אני ואחותי לא הבנו אפילו מילה אחת, כי בבית שלנו שימשה שפת היידיש רק כערוץ תקשורת סודי בין הורינו. ופה בגטו צעקו והתאוננו ביידיש אנשים לבושי כהים, חיוורי פנים, הנושאים על גבם צרורות בד וגוררים מזוודות כבדות. הם מיהרו מאי-שם להיכן-שהוא, מזורזים על ידי שוטרי היודנראט, שללא אבחנה היו מניפים את אלות העץ שלהם ומנחיתים מהלומות על הגב, על השכמות ועל הראש. "איזה מזל", אמרה אחותי אירנה, "שדראפק נשאר באוטפוצק, זה לא מראֶה לכלב". זה גם לא היה, כנראה, מראה מתאים לשועל הכסף, כי אמא לא הוציאה אותו מהקופסה בדירה שברחוב אורלה 10, שאותה חלקנו עם שלוש משפחות זרות.

תחילה היו שני החדרים בדירה מחולקים במחיצות דיקט שחוזקו בקורות עץ והגיעו עד התקרה, כך שלכל משפחה היתה פינה משלה. אך תוך זמן קצר הגיע החורף והיהודים, אחוזי קור עד העצם, שברו את הדיקט לחתיכות והבעירו אותן בתנור. אך מהתנור יצא רק עשן, ובדירה שרר קור כמו באיגלו של האסקימוסים שאבא סיפר לנו עליהם.

אחרי הדיקט הגיע תורם של הכיסאות, אבל גם הם לא גירשו את הקור מהדירה.מעתה ואילך היתה הדירה מחולקת בסדינים שנתלו מהתקרה, וכל משפחה הצטופפה במרחב המוקצב לה, מסביב למזוודות ומיטות ברזל. ישבנו על המיטות ואכלנו על המיטות, כשהיה מה לאכול, או שכבנו על המיטות וחשבנו על אוכל כשלא היה דבר לאכול.

בפינה שלנו עמד ארון שניצַל מגורלם של הדיקטים והכיסאות ולא הושלך לתנור, כי הוא שימש להחבאת הפתח שהוביל לחדר קטן ללא חלונות, שם היו מסתתרים יושבי הדירה בזמן החיפושים שעשתה המשטרה, שהתפרצה לדירה פעמיים בשבוע לפחות. היינו עוצרים את נשימתנו ומחכים עד ששוטרי היודנראט ילכו. רק שניים-שלושה אנשים היו נשארים בדירה ולא רצים למסתור שמאחורי הארון, כי היו להם תעודות עבודה שהגנו עליהם מפני לקיחתם לאומשלאגפלאץ במכות אַלָה.

כל אותו זמן התגורר שועל הכסף של אמא בארון, שעמד תחילה מאחורי מחיצת דיקט, וכשהמחיצה הלכה עם העשן הוטלה המשימה של חלוקת החדר על שני סדינים אפורים, שהשתלשלו בחבלים מן התקרה וכיתרו אותנו, את מיטותינו ואת הארון, וכך יצרו אשליה של מרחב מגורים השייך רק למשפחתנו.

כשהיינו רעבים וחיכינו בדירה הקרה לאבא, שיחזור כבר מהעבודה ויגמור לנו את הסיפור שהתחיל לספר והפסיק, אמא היתה מוציאה מהארון את שועל הכסף שלה. היא היתה משכיבה אותו על המיטה כשראשו שעוּן בנוחות על הכרית, ושש הידיים שלנו ליטפו בעדינות את הפרווה החלקה שגוֹנה שחור-כסף, בעוד שלוש הפנים שלנו מתחככות בפניו המשולשות של השועל, שחרוזי עיניו עשויות הזכוכית דולקות בחדר האפלולי, ושלוש שפתותינו נושקות לראשו של שועל הכסף.

היינו מלטפים את רגלי השועל, שעדיין אצרו בתוכן את ריחה של אוטפוצק, והברקנו בסמרטוטים את ציפורניו החדות של השועל, עשויות האֶבּוֹנִיט, הפלסטיק של אז.שיחקנו גם בפתיחת לסתותיו הלבנות של השועל, שקפיץ היה נועל אותן על זנבו. אמא שלנו, כאשר שכנענו אותה בתחנונים ובדמעות, הסכימה לצעוד מולנו, בצעדים של דוגמנית, עם שועל הכסף לפוּף סביב צווארה.

 

בגטו לא היו חיות, כלבים, חתולים וציפורים, ולא היו עצים שציפורים יכלו לקנן בהם. מיום ליום נראו ברחוב פחות ופחות אנשים שעברו תחת החלון שלנו נטול השמשות, האטום בקרטון. מבעד החריץ עקבנו אחרי שוטרי היודנראט שנסעו למטה על אופניים חורקניים, ומדי צהריים רצנו לחלון למשמע נקישות הפרסות שבישרו את הופעתם של הסוסים הרזים, אשר אך בקושי משכו אחריהם את העגלות עם גופות היהודים שמתו ברעב ובתשישות. אחר כך לא היו כבר סוסים, ואת העגלות עם גופותיהם הבלתי מכוסות של היהודים משכו אנשים. שועל הכסף של אמא שלנו היה בשבילנו הכלב דראפק שנותר באוטפוצק, וגם החתול שמת לפני כניסת הגרמנים, וגם הציפורים ששרו מאחורי החלונות הרחוקים שלנו, אי שם בעולם אחר שממנו לא נשאר דבר.

כששכבתי בחושך אמא היתה לוקחת את ידי ומניחה אותה על שועל הכסף שלה. "תדבר איתו", ביקשה, "אל תתבייש, תספר לו למה אתה בוכה". אחר כך הודבקו פתאום בגטו כרזות, הדורשות לאסוף ולמסור ליודנראט את כל הפרוות שנשארו בבתי היהודים. עונש מוות הובטח לכל מי שישאיר אצלו אפילו בית-ידיים (שרוול פרווה שהגן על חום ידיהן של נשים) או צווארון פרווה. היהודים הצטוו למסור את הפרוות שברשותם כי הגרמנים היו זקוקים להן שיגנו עליהם מפני החורף הרוסי שבו בוססו בפאתי סטלינגרד.

"צריכים לתת את שועל הכסף ליודנראט", אמר לנו אבא. "יותר מדי אנשים ראו אותו, ויותר מדי אנשים יודעים עליו". אחר כך התיישב איתנו בחושך, וסיפר לנו על חיילים גרמנים הרצים להתקפה עם פרוות יהודים מוטלות על גבם, ועל איזה רס"ר ורמאכט ג'ינג'י במדי פֵלְדְגְרַאוּ, גם הוא רץ בשלג עם תת-מקלע, רק ששועל הכסף כרוך סביב צווארו. הרוסים – גברים, נשים וילדים – ירו לעבר הפולשים, וההתקפה הגרמנית נבלמה. בסיפוריו של אבא נפלו הגרמנים שדודים, או ברחו בבהלה ואיבדו בתוך כך את פרוות היהודים שבזזו.

"והגרמני הג'ינג'י הזה, בשועל הכסף של אמא שלנו, מה קרה איתו?", שאלנו. "הרוסים צלפו בו", אמר אבא בידענות, כאילו ראה את המחזה מרחוק מבעד משקפת. "הוא שוכב בשלג, והשלג נופל עליו, מכסה אותו כליל", אמר. "והשועל?", שאלנו את אבא, "מה קרה לשועל הכסף של אמא שלנו? הקליעים לא ניקבו אותו? לא כאב לו?"

"שום דבר כזה", הרגיע אותנו אבא, "לשועל לא אונה כל רע. מצאה אותו אשה, חיילת רוסייה. היא ניערה אותו מהשלג ולקחה אותו הביתה, כדי שהשועל של אמא שלנו יתחמם ליד התנור וינוח. כשתיגמר המלחמה, האשה הזו תלך עם שועל הכסף של אמא לאופרה במוסקבה, ל'בוריס גודונוב' או ל'אותלו', ואנחנו נפתח מחדש בוורשה את חנויות הכפפות שלנו ונקנה לאמא שועל כסף חדש, סיבירי, שאיתו היא תיראה לא פחות טוב מאשר עם שועל הכסף שאנשים רעים לקחו למלחמה של הגרמנים ברוסיה. ואתם תאהבו את השועל החדש, שיהיה כסוף עוד יותר, ותספרו לו על השועל שגר איתנו באוטפוצק והחליט ללכת איתנו לגטו". "יש לנו עד סוף השבוע למסור את השועל", אמר אבא לאחר רגע של שתיקה. "אני מביא אותו ליודנראט, הלוואי שהאדמה תבלע אותם".

לא ידענו את מי צריכה האדמה לקחת – את השועל של אמא שלנו, או את ראש הגטו, היהודי הבוגדן אדם צ'רנייקוב, שדרש מהיהודים לתת לגרמנים פרוות בכדי שינצחו במלחמה.

ישבנו על שפת המיטה מבלי לדבר, ידינו ממששות את פרוות השועל, בעוד אמא, בפינה על יד החלון, מדברת עם אבא ביידיש. הם התחבקו והסתכלו זה על זו בצורה מוזרה, כאילו עמדו לא לראות עוד אחד את השני. אחר כך שתקו ושוב דיברו יידיש כדי שלא נבין אותם.

ובבוקר, לפני שאבא הלך לעבודה, הם התיישבו על ידינו ואמרו שאמא יוצאת מהגטו לצד הארי, כי יש לה מראה טוב, לא יהודי. היא קיבלה כבר מֶטְרִיקָה (תעודת לידה) קתולית, ולכן יכולה להסיר את המגן-דוד ולצאת מהגטו, ושם, בין הגויים, היא תכין מקום וניירות לכולנו, תעודות לידה מזויפות ו'קֶנְקָארְטִי', אמר אבא. זמן-מה אחר כך נפרדה אמא מעלינו, לקחה את הקופסה עם השועל ויצאה. לא בכינו כמו שהיא בכתה, כי ידענו שבזכות יציאתה מהגטו יינצל שועל הכסף מידי הגרמנים, ואנו לא ניאלץ להשאיר אותו בידיים זרות, ידיים של משרתים יהודים, ואחר כך פושעים גרמנים.

בשבוע או שבועיים שלאחר מכן לא קיבלנו מאמא שום סימן חיים. נשארנו עם אבא, שאיבד את העבודה והיה יכול לשבת איתנו כל היום ולספר לנו במשך שעות את סיפוריו. כמו הסיפור על אי בודד באוקיאנוס ובו שני ילדים שמוכרחים להסתדר במו תושייתם כדי לשרוד, או על נסיעתו לירח של פרופסור זקן, שהמציא כלי טיס המאפשר לו לטייל בכל רחבי הקוסמוס. בזכות סיפוריו של אבא היה קפטן נמו מתיישב על מיטת הברזל שלנו, במקום שועל הכסף, שאותו כבר לא יכולנו לחבק. בחדר המפולח בסדינים אפורים ובטליתו של אבא היתה משייטת הצוללת נאוטילוס. הסיפורים של אבא היו נפסקים פתאום, ללא התרעה כלשהי, כאשר לבית שלנו היו פורצים שוטרי יודנראט, שהתרוצצו בדירה בצעקות, ואבא היה נכנס איתנו למסתור שמאחורי הארון, אותו חדר קטן ללא חלונות, שם היה כבר יותר מקום, כי שכנינו היו בלתי זהירים, נתפסו על ידי שוטרים והלכו לאומשלאגפלאץ.

ישבנו בשקט ובלי נשימה מאחורי הארון עד שלשוטרים נמאס לדפוק במקלות עץ על הקירות, ועד שהתרחקו כשהם מקללים משהו או מישהו ביידיש. רק אז היינו יכולים להזיז את הארון, לצאת, להעמיד את המיטות שנהפכו עם רגליהן למעלה, לסדר מזרנים, לשבת ליד אבא ולשמוע עד הסוף את הסיפור שהופסק באמצע.

 

כך היינו מעבירים את הזמן בלי אמא, רעבים, אבל עם סיפורי אבא, עד שיום אחד בצהריים הופיעה אצלנו פתאום אורחת מהצד השני של החומה, אשה פולנייה שהביאה לנו מכתב מאמא. "יש לי כבר קנקארטה עם שם יפה של פולני", כתבה אמא, "אני גרה בחדר שכור, מסדרת לכם תעודות לידה, לא יעבור הרבה זמן עד שנתראה". "איך היא הסתדרה שם?", שאלנו את האשה מהחלק הארי של ורשה, "הרי לאמא שלנו לא היה שום כסף או דבר ערך. אפילו את שתי טבעות הנישואים מכרנו בגטו כדי להשיג בשבילה את תעודת הלידה המזויפת שאיתה היא יצאה". האשה הניפה את ידה בביטול. "עזרתי לה", אמרה, "למכור את שועל הכסף. הוא נמכר בקלות כי היה יפה מאוד". האשה הלכה. נשארנו לבד. "אתם רוצים סיפור?", שאל אבא, "יש לי בשבילכם משהו חדש לגמרי. סיפור על שועל כסף פולני שהציל את חייה של המשפחה היהודית שאהבה אותו".

 

אחרי זמן-מה יצאה אחותי מהגטו, והצטרפה לאמא בצד הארי של ורשה. נשארתי לבד עם אבא בדירה ריקה. אני זוכר את טעם המרק שהיינו מבשלים לנו מקרומי לחם ישנים ועבשים, ואני זוכר שברחוב שכבו גופות מכוסות עיתונים. מפעם לפעם איזה יהודי שהלך ברחוב בצעדים מהירים ומפוחדים היה מרים עיתון כדי לראות מי מת, ומיד פורח בבהלה. אבא הפסיק להתפלל. דיברנו רק מעט, אך לעתים קרובות אחזנו ידיים. וכך עד הרגע שהגיע תורי. אבא העיר אותי באמצע הלילה מהשינה. חלמתי בדיוק ששועל הכסף של אמא שלנו ברח מבעליו החדשים וחזר לגטו. קמתי מהמיטה ורצתי לארון, שהיה ריק. "מה אתה מחפש?", שאל אבא. "כלום, שום דבר", התביישתי, והסתרתי את פניי בשרוול.

"תתעורר, סידרתי לך יציאה מהגטו עם קבוצת הפולנים האחרונה שיוצאת לעבודה מאחורי החומות", אמר אבא, וענד על פרק ידי השמאלית את השעון שלו, צִימָה שחור-צג. עמדנו על יד החלון, מחובקים ושותקים, ואחר ירדנו לרחוב. היה עדיין חושך, ועל יד ביתנו סידרו שוטרי היודנראט, בצעקות ובמכות, את אוחזי האתים בשורות. אבא דחף אותי אל בין הפועלים, ומישהו נתן לי את. "ואתה?", שאלתי את אבא, "מה יהיה איתך?""אני אשאר בגטו, אחכה פה עד סוף המלחמה, ואחר כך ניפגש. עם האף היהודי שלי אין לי מה לחפש בצד השני של החומה. לֵך, אל תסתובב", הוא הספיק עוד לבקש כששורות הפועלים החלו לצעוד לכיוון היציאה מהגטו. לא שמעתי לאבא והפניתי אליו את ראשי, בעוד השוטרים מזרזים אותי באיומי מקלות. אבא עמד בכניסה לביתנו וידו מונפת לפרידה, כאילו ידע שאני אסתובב לראות אותו בפעם האחרונה".

SONY DSC

אטלר הקשוח.

 

75 שנים אחרי ימי שועל הכסף, אני יושב עם הילד אטלר בן ה86 בבית קפה נחמד בחזית בית העיתונאים. כשאני מצלם אותו, אטלר משתתק. כאילו צילום אמור להיות מלאכה נפרדת ודוממת.  זו דרך יחידה להשתיקו. הוא דברן גדול, כמו לו יפסיק, יחדל הכל. העולם לא יסתובב, הנאצים יחזרו, המכוניות יהפכו אוטונומיות כמו בסיוט ההולך ומתגשם שלו.

גם על הסיוט הזה שמקביל כמעט לכניסת נאצים, כתב אטלר. לפוסט קרא "גם לחיישנים מסתובב בורג". "מכונית העתיד האוטומטית לחלוטין, שהמדיה אינה מפסיקה להתלהב ממנה, מעוררת תהייה מעולם הפרנויה: מה ההבדל בין להיות קורבן של טעות אנוש שביצע מישהו זר או שביצענו אנו עצמנו – ובין ליפול קורבן לשיגיונות האלקטרוניקה? מה עצוב פחות, ומה כואב פחות?הזקן המורשה, בכל אופן, טעם במשך שנים ארוכות תקלות בעשרות מחשבים ביתיים וניידים, החל בלפטופ הראשון שהחליף אצל הקשיש את מכונות הכתיבה, Compaq Armada 1750 שהומלץ בזמנו כי צה"ל בחר בו, דרך אינספור פי-סי, ועד הלפטופ הנוכחי המעולה מקבּוּק פרו-17, שגם הוא סובל מגחמות – ולכן הוא מתקשה להאמין באמינותם הבלתי מוגבלת של טרנזיסטורים וחיישנים, כלומר כל המיקרו-רכיבים המעבירים מידע מהמקלדת ומהאינטרנט, ובוודאי שאינו מאמין בחיי הנצח של הדיודות. כבר קל יותר לסמוך על נהג שיכור או מסומם, שלפחות חוש חייתי שומר עליו ועל נוסעיו".

הוא מספר לי על המשך חייו. מות אימו מתלאות הדרך ורעב. היא גוועה ומתה מול עיניו ועיני אחותו. בגיל 12 וחצי כבר היה לילד של גדוד רוסי במסע הנצחון. "בתור ילד קמע גמרתי את כל החזית, והגעתי עד ברלין. אז גם למדתי לנהוג במשאית מנהגים רוסים שאמרו לי להחליף הילוכים עם דאבל קלאץ'. עד היום אני מחליף בדאבל קלאץ', אפילו במכוניות מודרניות עם כל מנגנון הסינכרון בגיר. אולי בזכות זה, בכל המכוניות שלי במשך 45 שנה אף פעם לא היתה לי בעיה עם גיר ¬ וגם היושבים אתי באוטו כשאני מחליף הילוך לא נופלים על השמשה הקדמית. אם לא הייתי מחליף בדאבל קלאץ', הייתי מפוצץ אז את הגיר ויכול להיות שרוסיה היתה מפסידה במלחמה, כי אנו הובלנו את הדלק לטנקים.

"בלילות שבין הקרבות, בעיירות הגרמניות שנכבשו על ידי הצבא האדום יָסְטְרוֹב וקוֹלְבֶּרְג, השוכנת לשפת הים הבאלטי, בכפרים ובעמדות הוורמאכט שבהם עצרנו ללינת לילה בדרך לברלין, במרתפים או בדירות חשוכות, בעשן סיגריות כבד ובריח זיעה וספירט, סיפר הילד המגויס לחבריו המבוגרים לפלוגה, יהודים וגויים, על עָבָרו שחלף זה לא מכבר. אותו ילד גדוד ספק קמע של הפלוגה, ספק חייל בגוף של מטר וחצי, לבוש במדי צבא שתפר לו חייט הגדוד, ואוחז בתת-מקלע פֶּפֶּשָה שהוא קיבל כדי לא להיות בודד – נענה לדרישת החיילים והמשיך לספר על הגטו".

"הילד סיפר על מכות הרצח שחטף משוטרי היודנראט, שנראו כמו שטנים שיצאו מאיזו מאורה כדי לשתף פעולה עם הרוצחים הגרמנים. "הם היו מרביצים תוך כדי שנבחו עליי פקודה חוזרת כמנטרה 'תלמד יידיש!', שהם דרשו ממני בין חבטות ובעיטות", תיאר ילד הגדוד ללא מבוכה וללא מעצורים, כפי שהיום הוא מתאר בבלוג את כל מה שהוא זוכר, מבלי להתבייש לספר".

כך כתב אטלר על עצמו. עצמו הוא הסיפור הכי חזק שלו. כשילדותך נגזלת ממך, אתה אוחז בה עד סופך. בושה אין שם. גם שקט אין. אטלר עושה הכל מהר ובקול. לא רק הולך מהר בתל אביב, כמו שראיתי אותו חולף על פני בדיזנגוף, שני יהודים פולנים מהירי צעד. הוא ואני. הפרש של עשרים שנים לטובתו, (או לרעתו). שני יהודים נודדים מהר. הוא גם נוהג מהר. המהירות שלו היא עדות לאי שקט מתמיד. תמיד רעיון חדש. שורה טובה. פסקה לבלוג. כעס.

"המכונית", הוא אומר לי, "היתה תמיד החרות, החופש, הדרך לכבוש ליבן של נשים יפות. המכוניות שחררו אותי מהשואה.  הן הפסיכולוגיות שלי. במיוחד מכוניות ספורט. תמיד היו חמש או שש שעמדו מול הבית שלי, אפילו בתל אביב. לנציות ואלפות. כיום יש לי אלפא 33 ישנה בתל אביב אליה אני מגיע הרבה, בוורשה יש לי אלפא והונדה שאני אוהב, שבה זכיתי באליפות מירוץ העיתונאים למרות שהייתי הכי זקן שם.

יש לו בן עורך סרטים ואשה שהיתה עורכת סרטים. הוא עצמו עשה תמיד סרטים. לטענתו אלו שהיו בישראל נעלמו או אבדו. נשארו רק אלו שבפולין. וכן יש לו גם מכונית ספורט נהדרת. ב.מ. וו. זד 3 אם קופה. נקמה בנאצים.

כשנגמרה המלחמה ונגמרו הגרמנים והלכו הרוסים נשאר אדאורד אטלר בבית יתומים בקרקוב. הוא הלך לבית ספר לאמנות והכיר שם ילד יהודי אחר: רומן פולנסקי. בסוף הלימודים הלך לאקדמיה לציור ורומן הלך לאקדמיה לקרקס. "אחר כך, כשהייתי בן 18, נפגשנו שוב באקדמיה לקולנוע. לא היתה לי אגורה על התחת, ובמקביל ללימודי הבימוי התחלתי לכתוב בעיתונים ב 13 שמות בדויים. כתבתי על קולנוע, ציור, ספרים ותיאטרון בכמה עיתונים במקביל. לעיתון אחד כתבתי ביקורת שהספר נהדר ולעיתון אחר שהוא חרא. כבר אז הבנתי שזה נורא משעמם להיות כתב שכותב בשם אחד ומאותה זווית ראייה. זה היה מרדים אותי תוך כדי כתיבה".

האוטו הראשון שקנה בכספו הראשון היתה מכונית פולנית פי 70. מכונית מפלסטיק שעכברים אכלו. מנוע שתי פעימות רעשן. היא הגיעה ל105 ק"מ בירידה עם רוח גבית. אחר כך סירנה פולנית שכבר התחרה איתה בקצה זנבו של מירוץ ראלי. מאחריו נשרכו שאר הסירנות, "אבל אני הייתי סירנה אמביציוזי".

 

unnamed

רכבו הפולני. הישן. 105 בירידה חזקה

 

 

בראשית שנות השישים כבר נסע מפולין הקומוניסטית ללונדון והיה עוזרה הקולנועי של במאית אנגליה ובכסף הבריטי הראשון שלו מכתיבת תסריט רכש סוף סוף אוטו שרצה. מוריס מיני קופר ראלי מונטקרלו שיחד עם השדרוג עלתה לו כ1500 ליש. אבל השדרוג הרס אותה והיא נתקעה עשרות פעמים.

ב1968 אחרי גירוש פולין של גומולקה הגיע סוף סוףך אדוארד אטלר למדינת היהודים. הישר לבנין הטלויזיה המתחילה ברוממה ושם פעל כ16 שנים. "הזונות לא משלמים לי פנסיה עד היום". מורשתו הקולנועית נשארה שם בארונות המתפרקים ואבדה עם כל השאר.

אחר כך כתב בעיתון הרכב טורבו, עבד עם אהרונוביץ זמן מה עד שהפכו מחברים טובים לאויבים מושבעים שירו זה בזה בליסטראות מכניות ממגזיני הרכב שלהם: אוטו וטורבו. אחר כך במלחמה האמיתית למחצה של המפרץ, כבר חש אטלר, יהודי עם חוש ריח מחודד מידלות לאסונות ולסכנה שלא בטוח פה. הוא ישב עם אשתו ופקה, עורכת הסרטים, בחדר הלא אטום שלהם והם חשו נטושים ועזובים ובודדים בארץ היהודים. "החברים הישראלים לא היו חברים והתגעגענו לחברים הפולנים שבכו כשנסענו בשעתו לישראל".

כך שב אטלר סופית לפולין מכורתו. ולא הופתעתי כששמעתי על רצח רבין. חזרתי לעשות פה סרט על הרצח. את רבין הכרתי כשכן מרחוב הרב אשי. אדם עם חולשות ולפעמים שתוי, אבל בן אדם. וכשראינתי ישראלים לסרט, גיליתי את התהום ואת השנאה שיש פה בין אנשים ובין אמונות. כמו הר געש של רוע שעומד להתפוצץ בכל רגע. אחרי הרצח האמנתי שאנשים יתעוררו מזה ולא קרה כלום. מי שבכה בכה ומי שהיה אדיש או שונא, נשאר כך.

מאז הוא בפולין ובא לפה הרבה. "ואני זר בכל מקום ורק באוטו אני חש באוטונומיה שלי. שם אני במקומי. רק רכב נותן לי השראה.  מצב רוח. מכונית היא גם ישות נפשית, אומר לי אטלר שם בקפה על נהר הרכב של קפלן. והוא מתגעגע לב. מ. וו.שלו ואומר שהיא בנויה בשביל יהודי קטן קרח ומבוגר כמוהו, ושהיא משהו שמי שלא מאמין שיש משהו אחרי המוות, יכול להנות ממנה בחייו.

"לא מזמן הזמינו אותי לפתיחת קפטריה לניצולי שואה ברמת השרון", כתב אטלר בבלוג שלו. "לתקשורת זה היה גימיק נהדר ¬ לצלם ניצולי שואה זקנים רוקדים עם נשותיהם. הייתי שם חמש דקות. חשבתי שניצול השואה שבי הוא לא טיפוסי, והכל בזכות המכוניות. בזכותן השתחררתי מהזיכרון של הגיהנום ששמו שואה. כשאני רואה מכונית, אני תמיד מרגיש שאני חייב לה. אחרי המלחמה נשארתי בפולין. רציתי לחיות ולהישאר שפוי בין צעירים גויים בריאים, מטופחים ואתלטיים, שמשוויצים בשרירים. שאפתי גם להיות ספורטאי. רציתי לשכוח הכי מהר את הדברים שעברו עלי, ולא להיות ניצול שואה דפוק ומסכן. אבל בגלל מבנה הגוף שלי לא הייתי יכול לרוץ 100 מטר או לקפוץ יותר גבוה מהפופיק שלי. אז ניסיתי איגרוף ורכיבה על אופניים. בגיל 15 16, כשהלכתי לבדיקה רפואית, אמר לי הרופא שאני לא מתאים לא לאופניים ולא לאיגרוף. נשאר לי רק משהו אחד שאני יכול להראות בו את כוחי ¬ נהיגת מרוצים.

כתב אטלר בתולדות חייו. אפשר לכתוב אלף קורות חיים שונים ומשונים שלו וכל אחד מהם יהיה נכון וכוזב. הוא משליך בגבו רימוני עשן צבעוניים להטעות רודפים. ככה שמה שרשמתי פה וציטטתי פה הוא בערבון מוגבל. תהנו.

 

20170525_111556-1

הגרמנית הטובה

https://eteksty.wordpress.com/2017/08/30/%D7%9E%D7%94-%D7%A2%D7%95%D7%93-%D7%9C%D7%90-%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%AA%D7%99/

האתר הנפוץ ביותר בין תל אביב לוורשה.

sprint-spec-bar

לא אוטו של אטלר.

 

המטפל שלי


unnamed

.ורטהיימר בגן ביתו בשריגים

 

."אין מטופלים אבודים. יש מטפלים אבודים"

כאשר היו שואלים את הפסיכולוג דרור ורטהיימר איזה סוג מטפל הוא, יונגיאני? פרוידיאני? היה  פורץ בצחוק שלו. צחוק שיעול ניחר כזה פרוע ושל מעשן כבד, נחרת שמחה קולנית והיה משיב: "אני דרוריאני". אבל בלי שמץ יוהרה. דרוריאני. כי תמיד היה מאד דרור, אף שנולד כפרנץ, בנם היחיד של יצרן הארנקים רודולף ורטהיימר ושל אשתו מיני לבית טראוגוט. זה הילד פרנץ שחי בעיירה הגרמנית אופנבאך שעל נהר המיין חיי ילד יהודי נוחים מהם נתלש ביום אחד בגיל אחת עשרה ומאז לא ידע מנוחה.

כי ב- 1935 באה לאופנבאך בבהילות קרובת משפחה ואמרה לורטהיימרים שהיא מעבירה בית יתומים יהודי לשוויץ. התפנה מקום אחד של ילד חולה ויש הזדמנות בלתי חוזרת לחלץ את פרנץ מגרמניה של היטלר. בתוך יום החליטו הוריו החלטה שעמדה בניגוד מוחלט לאהבתם לשלחו מיד עם היתומים. מבלי דעת הצילוהו ממוות בטוח, כי שניהם נספו כעבור שנים ספורות מידי הנאצים, אבל פרנץ-דרור אף כשבגר והיה לדרור חכם וקשוב לצרות משפחה, לא סלח להוריו שכה בקלות שלחו את יחידם. ואני תוהה אם עיסוקו כל חייו בטיפול משפחתי ומערכתי והקשר החשוב כל כך שראה בין הפרט לסביבתו, אינו פריו של של אותו יום. אותו נתק, אותם אי סליחה ואי שכחה וגעגוע גדול.

 ופרנץ ורטהיימר גדל בין היתומים בשוויץ ואף נשלח להיות שוליה ומתלמד- מלאכה כדרך השוויצרים, אך התמרד ועבר לגימנסיה בה עשה חיל בשכלו החריף. בחופשים היה משוטט לבדו יחף בהרים. נער גבה קומה בעל פנים מוארכות וחוטם נשרי, חש את האדמה תחת רגליו, ער לכל עלה וחרק, מחפש את עקבות הסופר שהעריץ יותר מכל, אף הוא מהגר מגרמניה: הרמן הסה שכתב בשוויץ את "דמיאן" ואת "זאב הערבות" שלו. זה הסה שבנערותו שלח לאימו את השורות שיכול היה גם פרנץ לכתוב: "איש מאתנו לא יוכל לשכוח את העבר, אבל עלינו להיות מסוגלים לסלוח. כאשר תחלימי, האם תוכלי אי פעם לכתוב, פשוט כמו שאמא כותבת לבנה?"

בשוויץ היתה לו אם מאמצת בה דבק. הוא בגר וסייע לבורחים לשוויץ למצוא בה מקלט כי הוא עצמו חש כנטוש אך גם כ-בר מזל וזכר את שתאר הסה ב"דמיאן". "באותם ימים מצאתי מקלט יוצא דופן, 'במקרה', כלשון הבריות. אולם מקרים מעין אלה אינם קיימים. אם פלוני הזקוק למשהו בדחיפות מוצא את מה שחיוני לו, אין זה המקרה המעניק לו זאת, אלא הוא עצמו, תשוקותיו וצרכיו מוליכים אותו אל מחוז חפצו."

רק בגיל 21 כשתמה המלחמה ופרנץ ורטהיימר כבר ידע כי אין לו איש בעולם מכל משפחתו, עלה לקיבוץ בארץ ישראל, הוכשר להיות עובד סוציאלי וטיפל בעולים כמוהו במעברת חולון, תמיד עם אותו חוש עז לרגש הזולת ואוזן קשבת לסבלם של אחרים ואופטימיות. כשפרצה מלחמת 48 כבר נלחם כפלמחניק בדרך בורמה ובהרטוב ואחריה שב לעבוד עם החלשים שהיו פה יותר מבכל זמן ובשנות השישים הפרועות נסע לקנדה ועשה תואר שני באוניברסיטת מק'גיל. כל מי שפגש בו שם ראה מין היפי צעיר ארוך וגמלוני וצוחק מאד שהעמיק אל תוך תעלומת הטיפול בנפש האדם.

 כששב לישראל ב- 1966 הביא עמו את עקרונות הטיפול המשפחתי והחל לטפל בזוגות שבורים, ומשפחות רצוצות ופרטים שבורי לב והקשיב היטב לכל אחד ודבר חשיבות התקווה בתהליך השינוי והאמין ש"אין מטופלים אבודים. יש מטפלים אבודים". כך הכרתי אותו נדמה לי שכבר בשנות ה- 80, בחדר הטיפול שלו בדירתו ברחוב ההסתדרות בחולון, כאשר הקשיב גם לי, אפוף עשן הסיגריה הנצחית שלו עם פרצי הצחוק שלו ועם הסקרנות העצומה. באתי לשם לבדי וגם עם אשתי הראשונה שבעצמה הייתה בת של מהגר מטפל ואחר כך כך משך השנים, הגעתי שוב ושוב לתקופות, כמו שאדם ששב לעת מכאוב לביקורי מולדת או לחבר ותיק והשיחה נמשכת מהמקום שבו נקטעה שנים קודם לכן. ותמיד הייתי גאה שאני מטופל וראיתי בזה זכות יתר והשתעממתי לדבר עם לא מטופלים שמודעותם נכה.

איש משעשע למראה היה ורטהיימר כמו היה הצחוק חלק חיוני של הטיפול. גבוה וגמלוני, ידיו הארוכות שתמיד אוחזות בסיגריה או מתנופפות באיזו תנועה של הבעת דעה או פראות ושער ראש הלבן ושער חזהו הפורץ כאניצי קש ממזרון קרוע  עד שנכדיו קראוהו "הסבא עם הכנפיים". איש רנסנס בעל ידע עצום בכל תחום,  אספן בולים וקורא כרוני שנע משפת התרבות אל שפת הרחוב, מערבב הכל כדי להגיע לכל לב. והתענין בכל והרבה לנסוע והתגעגע לשוויץ כמין מחוז חפץ וזכרון ואמר תמיד שלו פרש מן הטיפול או חי חיים שניים היה הופך לחוקר חרקים קצת כמו נבוקוב כזה. ותמיד כשצעד או טייל היה מרים מן הקרקע חיפושיות ורודף אחרי פרפרים והיה איש בעל חירות פנימית עצומה ואופטימי עד קיצו.

וכל פעם ששבתי לטיפול בעת משבר או שינוי או תהיה, קבל אותי דרור כבן אבוד וזכר הכל. הוא האמין כי האדם הוא חלק ממכלול שלם, וטיפל טיפול מערכתי כי אין פרט חי רק לעצמו אלא הוא משפיע ומושפע מסביבתו אולי כמין תשובה לאותן בדידות וזרות איומות אליהן הושלך ביום אחד ב- 1935. הוא הקים פה משפחה והיה לאב, התגרש ושוב נישא והיה לאב ובגיל קרוב לחמישים הכיר את המטפלת רבקה פדר שהיתה תלמידה בתחום שלו והחל את פרשת האהבה שתמשך עד מותו. רק בגיל קרוב לשבעים נשא לה והם טיפלו באנשים בדירתם בתל אביב והקימו בית כפרי בשריגים על הגבעות המיוערות של אזור בית שמש וגן גדול אותו טיפח באהבה. והוא  המשיך ללכת כל כך מהר שרבקה אמרה לו: "אולי אשתך הרביעית תעמוד בקצב שלך".

כמעט עד גיל 92 טיפל דרור ופגש מטופלים. עד שעבר ניתוח לב וחטף דלקת ריאות ונחלש מאד והחל שוקע בשלל מחלות הזקנה והאיט הליכתו וראייתו נחלשה וגם אז נשאר ילד סקרן כמו זה שתר יחף את הרי שוויץ.

השבוע נגשה אלי בשדרה ש. מטופלת שלו ושכנה שלי ואמרה: שמעת? דרור מת" וזה נשמע לי כה מופרך. דרור מת והיא ספרה שהתקשרה לדבר איתו ורבקה אמרה: איך ידעת שהיום מת? כך נודע לי והלכתי לדירה ברחוב שלום עליכם אליה באתי פעמים רבות, וישבתי בשבעה עם בתו ועם רבקה ודברנו בדרור את כל זאת.

נוח בשלום על משכבך אדם מטפל.

314086_10151110812324009_681888657_n

מותו של אריק. מסע רגלי בעקבות חיים על בלטה אחת.

 

"אני חושב על מוות אבל לא מתעסק בזה. רע לי בבתי קברות. מוות זה בדיחה לא מוצלחת: מרגילים אותך לחיות ופתאם לוקחים את זה. ובארץ יש ריח מוות באויר. חזק מאד. אנו חיים תחת צילו המתמיד. אני בן דור שגדל על זה שאחרי אלפיים שנים של צרות וגלות סוף סוף, העם המטורף הזה, חוזר לבית שלו. והבית יהיה בונבונירה. זו תמיד המילה שבאה לי. ארץ קטנה, מתוקה ורגועה. פינה משלנו אחרי כל הצרות והגלויות. שיהיה לנו כדורגל- בונקר ומקסימום תיקו ונהיה ערבים זה לזה. אבל גדלנו והבונבונירה נהייתה למפלצת. צביעות ושקר ופרוטקציה, כוחנות ואיש אוחז בצוואר רעהו. התחלנו עם חלוצים שנאחזו בציפורניים ואנחנו היום מתעללים בפועלים זרים שאנחנו חיים בזכותם". (מתוך ראיון עם אריק בביתי. מוסף לשבת. ינואר 2004. )

 images

"כל החיים שלי", אמר לי פעם אינשטיין, "על בלטה אחת. באותו קילומטר של תל אביב". ואכן כשאני מתחיל ללכת בעקבותיו ביום הלויתו, מסתים רחוב גורדון של ילדותו בכיכר רבין בה יוצב ארונו ואילו כשאני ממשיך משם ע"פ הדירות בהן גר, אני מגיע בסופן של כעשרים דקות הליכה עד הקבר הממתין לו באדמת החול.

 בצהריים כבר סימו כמעט להכין את כיכר העיריה להצבת הארון ולעצרת שתאסוף אנשים ככמות של הפגנת מחאה גדולה. קהל דומה. במקום הזה בעת ילדותו היה פרדס, אחר כך גן חיות עם פיל, דגים ואריה. אחר כך בית הפקידים הזה של העיריה ומגדל עשירים. ביום רביעי השבוע הופקע אריק הנחבא מן העין ממסלול חייו, חיים שתיעבו שררה ובזו למליצות, והובא לפה בעל כורחו, להיות מוספד עי עסקני עיריה וראש ממשלה ושרת תרבות, כל אלה שלא דאגו ולו ולתרבות, באו לקבל זמן מסך על קברו. להצטלם לעת קיצו של אריק אינשטיין.

והוא נולד, גדל, חי, שר ומת בתל אביב. תחילתו ברחוב גורדון 31. בית כה קטן וצפוף, משפחה שלמה בחדר אחד, עד שכל ימיו כילד עברו בחוץ. חצר, מגרש ספורט. רחובות וים. כך חיו אז הילדים. דוקא הוא, ילד החוף, ייתקע כאדם מבוגר בין ארבע קירות, חי באופן יוצא דופן, כפוחד מן החוץ שכה אהב. גר כשלושים שנים כמין נוכח – נפקד בישראליות. מין סלינג'ר שלנו שממקום מסתורו שידר  את מהות המקום. סוכן חשאי של זמן עבר.

כבר שנים שנעלם מחיינו. לא הופיע ולו פעם אחת. אך הרבה לטלפן לאנשים, לשאול טריויה. למשל: "מי כתב את מרינה מרינה"? או שהלך להקליט, למשל אצל גיא בוקטי. כמו השבוע, כשבא מתנשף בשל בעית ריאה ונשכב על הרצפה ובוקטי שאל אותו: אריק, אתה מאמין בחיים אחרי המוות? ואריק אמר: "כשאתה חי, אתה  מת-חי וכשאתה מת, אתה מת -מת וזהו". שפה אינשטנית כזאת. שנים כה רבות נוכח בכל מוסיקלית אך נעדר פיזית עד שהיום שבו מת באמת היה כסיומה של התפוגגות גופנית. מעתה העדרות סופית עם ירושת אלף שירים ומצבה שרבים יעלו אליה לרגל. צדיק חילוני עם עבר פרוע.

"יש זכרונות מן הילדות כי הזכרון הוא המחסן של הרוח שלנו. ריצת שישים מטר בשדרות קרן קימת, שיר של בני ברמן שהוא הצדעה לאיש שעמד באומץ כזה מול המוות שלו. הוא ובני אמדורסקי. שני הבנים שעמדו מול מותם. אני  זוכר איך עברתי במונית, חוזר מאיזה מקום, וראיתי את אמדורסקי ליד כיכר מסריק, רוכב על אופנים, כבר חולה, מדווש במעלה הרחוב. באומץ שלו. וזה כל הענין של המות שתופס אותנו פה בגרון ואי אפשר לשכוח אותו".

בצהרי יום ד' כבר הוצבו כל נידות השידור בכיכר. כל ערוצי האקס פקטור וכוכב נולד שמשדרים כל מה שהוא אנטי איינשטיין, באו לגבות את ליטרת האריק שלהם. להתנקות ליום אחד. עברו בלי חיטוי מזמר חשוד בקטינות ל"למה לי לקחת ללב". שוטרים הציבו מחסומים נגד הולכי רגל לטקס מותו של האיש שתמיד הלך ברגל ונדד ממקום למקום. ואני צעדתי מהכיכר והטקס החלול שלה, מערבה, מערבה, לכיוון הים.

שמונים וכמה בנינים בגורדון, מלב העיר הישן עד לשפת הים. זה הכל. העיר הפנימית שלו. כל מה שהוא אהב. חצרות ישנות עם מכבסה, דירות קרקע. פיקוס. ילדים בחצרות. אחר כך פינת דיזנגוף והנה כבר גורדון 31. על הקיר שלט זכרון לאביו השחקן יעקב אינשטיין יליד 1909 שמת פה בגיל 61.

התמזל מזלי ולמרגלות הבית פגשתי בלי שום הכנה את השכנה מיכאלה לבית גוסטומילסקי שחזרה מנדודי חיים לגור פה לעת זקנה לצד אחותה הדרה. הגוסטומילסקים היו בעלי הבנין. הם גרו מעל האינשטיינים, אב, אם ובן יחיד שהצטופפו בחדר אחד כדייריו של מלטש היהלומים פרידמן. "הנה המרפסת", מצביעה מיכאלה. שם גרו אבא יעקב השחקן, אמא דבורה היפה והבן המוצלח שלהם אריק. "ראית את אריק שלי?" שאלה דבורה הגאה. גם לפרידמנים שגרו לצידם היה רק בן אחד ויחיד. צבי פרידמן,  כאח לאריק, כיום פרופסור פנסיונר, מומחה לרפואת עינים, שזוכר את אבא יעקב אינשטיין צועד הלוך ושוב בכלא הפרוזדור של הדירה, בין חדרי שתי המשפחות, ומשנן את תפקיד מרכוס החתן מתוך מחזה "המכשפה" או משהו "מאופרה בגרוש". האויר מלא ריח בישול ומילים גבוהות.

אריק נולד בינואר 1939 של ערב המלחמה הגדולה, מבוגר ב3 חודשים מאהרון בן השבתאים מרחוב פרוג הסמוך. ודי מהר החל לשיר פזמונים שכתבו לו האחים שבתאי. שיחק ב"עינים גדולות" שכתב יעקב שבתאי. "פעם עלה לדירתנו והביא לי 39 לירות עבור שיר צולע שלי", אומר לי אהרון. זו היתה שכונה של שחקנים ואנשי תיאטרון. רחובות מלאים תפקידים. השחקן טימן, חנה רובינא במרפסת מול, אורי זוהר כבחור גר מעבר לכביש. קלצ'קין. פינקל. ניסן נתיב. החיים כהצגה. שפת צחצחות.

זוכרים גם את בעית העינים שיעוורו כמעט את אריק. השכנה מיכאלה זוכרת את אמא דבורה אינשטיין, חצי עיוורת במשקפים עבי זגוגית שהסתירה מבושה ולכן הלכה ברחוב עם סדקי עינים מאומצות. מגששת דרכה כפי שאראה לימים את אריק מגשש דרכו בדובנוב. פגם נגטי שהטיל אולי מעצר בית בלי חשדות.

 

"אם לא נחפש את הכיפים הקטנים של החיים- נשתגע. אני מת לעשות תקליט שלם רק שמח אבל כשאני מתישב לכתוב, אני לא מסוגל".  הראיון פה. 2004

מיכאלה והדרה, מבוגרות מאריק, זכרו נער גבוה עם חיוך תמידי של טוב לב שלא הלך אלא דילג. קפץ אל מתחת לסל כדורסל מאחורי הבית. זרק פצצות מים עם פרידמן. ילדות תל אביבית ליד הים. ריבים מרים בין אמהות במטבחון משותף, דבורה מבשלת באמבטיה. הגג פצצה איטלקית נופלת בחצר ליד. פצצה מצרית כעבור ארבע שנים. מחסן במרתף לכל משפחה. כביסה על הגג. בתים צפופים וילדים בחוץ עד חושך וצעקת ה"בוא הביתה. עכשו!"

אחרי שנים, גם כשעברו משם ונדדו הלאה, המשיך אריק, איש חולה געגועים במהותו, לבקר את הדייר פרידמן שהיה לו כמין אב. כך עד שאדון פרידמן מת לפני כחמש שנים בגיל קרוב למאה. "ולפני עשר שנים", זוכרת השכנה מיכאלה, "עוד בא אריק לפה ואמר לי: בואי נאסוף בדירה שלך את כל הילדים שגדלנו איתם בחצר של גורדון 29- 31 ונדבר". כולם כבר כבני שבעים.

שתי האחיות סופרות על ידיהן את ילדי החצר: שלי טימן ואחותו גבי. זה מהסרט "הדירה" ועוד ועוד, כעשרה. גם הבת של אריק, דינה שלומדת ארכיטקטורה, באה הרבה. נשארו בקשר כל השנים. מחובר היה בחבל הטבור לבית, לעיר, לארץ. אכול געגועים תמיד ושבור לב ממה שקרה לארץ- מוחקת- עבר. זה הלב שקרס בסוף.

אני עובר מגורדון לרחוב דב הוז הצמוד, מעונות עובדים ושחקנים. בכל כניסה שלט עם שם של שחקן או במאי שחי ומת שם. מנחם גנסין, פינקל, המנהלת טוני הלה. בועת תרבות. איך לא תמות מגעגוע בארץ ביבי החמדנית לאותה אתונה ארעית? האיינשטיינים נדדו מדירה לדירה ברדיוס של כלום. מגורדון לדב הוז, לוריא, דיזנגוף 93.

בפינת חובבי ציון חסמה השבוע ניידת את הכביש. היתה התקהלות סביב מספר 40. נרות, פרחים, שירים. השכן האמן עודד אילן ממספר 46 הכיר היטב את המשפחה. הבת דינה היפה, הבן אמיר שנעדר הרבה לרגל נדודים בין אתרי גלישת גלים בעולם. ספורטאי כאביו, חסר שקט כאביו. נודד, ההיפך מאביו. "פחות ופחות ראינו את אריק ברחוב. פחות גיחות רגליות או במונית עד שנעלם. איש גדול מהחיים בלי מאמץ", אמר השכן עודד ונזכרתי בפעמיים שראיינתי אותו. פעם בבית שלום חנוך ופעם בביתי. כי רציתי לחלצו מביתו. היתה לו נוכחות כמוה טרם ראיתי והתאהבתי בו מיד. הוא מילא את החדר בישות חמה ומתוקה, מצחיקה מאד. והקול הזה. האיש ששר את החיים שלנו כמעט חמישים שנים, ובדרך מוזרה, כילד מגודל, בלי להיות פוליטי. איש חשוף ופגיע ששמע חדשות כל הזמן, שהתחיל את היום בשבע בחדשות וחזר לנדודי שינה למיטה אך לא נלחם מפורשות במה שקרה פה, אלא רק התעצבן כילד שאינו מתבגר, שנשאר במכנסיים קצרים. ידו קצרה, ורק רוחו נדכדכה מאד. תקוע כמונו.

"אנחנו חיים בבלבול במקום הזה שיש בו אנשים נהדרים ויש בו חארות. ויש בו גם תכנית שנקראית "יצאת צדיק". שמתוך כך וכך איש יוצאים ארבעה שמתנהגים בסדר והם נקראים צדיקים. זה בעיני מין סקר מקיף על המקום הזה וכמה מעטים נשארו בו בני אדם.

איש אחד שראיתי בטלויזיה אמר: לו ידעתי שיש סיכוי הייתי מקריב את חיי, אבל מאחר ואני יודע שאין סיכוי, לא אזיז את התחת". היאוש בעצמו הוא גזר דין". 

הראיון. 2004.

הוא נקבר מהלך דקות מראשיתו, ובקצה הרחוב בו חי. מגורדון 31, דרך חובבי ציון 40, עד טרומפלדור 2013. קברו נכרה בבית עלמין בחלקה שהיא ספק ערוגה יבשה ספק חלקת ילדים למרגלות מצבה לקדושי עיירה נכחדת. רחוב טרומפלדור על תיכון אקסטרני אנקורי ושני בתי כנסת, אשכנזי וספרדי וכל העליבות של עיר מתקלפת, טינופת ומדרכה צרה מדי. הכל נסגר לציבור, אבל זה בא ופרץ הכל. הפגנת כוח של מובסים. אנשים נזכרו ברצח רבין, לא כי חייל בוגד ירה בו, אלא כי חשו שוב ושוב, כבטקס סידרתי סהרורי, שבא קץ לזמן תקווה וההווה חרא.

ניסו לסגור את בית העלמין והאנשים דחפו עד שנכנסו. בחמש כבר היה חשוך. השמש שקעה בחוף של הצריף של אביגדור שנעלם מזמן, ירדה על בית המציל של אורי זוהר. ובית העלמין הישן מאד, הפר לאשז של תל אביב, שהוא תמיד ריק, התמלא מפה לפה. פעם ראשונה מאז קבורת ביאליק שהיו בו יותר חיים ממתים. מלא ודומם כנטוש. כאילו ניסו האנשים ללכוד איזה לחן שריחף באויר.

ואכן ככל שקרבתי בכוח כמעט לבור, כן הלך הכל והצטופף והתחמם. וממעל הקבר שרו כמה אנשים ובקע משם אור. אך היה זה אורן של מצלמות טלויזיה ואור הניידים. אנשים עמדו בלי לזוז ונדמה היה הכל כטקס גירוש שדים והיטהרות מזוהמת הזמן האחרון. כל הרהב והשחץ, כל עלילת הקטינות ומסיבות החשק, חשדות וכסף רב שבא ממילים ריקות, פמליות ופמיליות, ושיירות גיפים ויחצנים עילגים וכל הדראק הזה.

אנשים עמדו על גגות ועל החומה, מעל קברי ילדים ומצבות ראשי עיר, עברו בזהירות מעל אבני זכרון למשוררים ושושנה דמארי הנהדרת וקבר "ילד השעשועים אשר שנקטף מעל אביו ואימו" לפני כמאה שנים וקבר האחים אליפלט וזרובבל. התחילו ליפול טיפות גשם כבדות ואשה בשביס אמרה: נר ראשון. נדחפתי וראיתי לרגע תלולית חול ים וזרי פרחים. מישהו ברר עם אשתו אם כבר קנתה דג ונדחפתי הלאה משם. בחושך.

 

אני כל הזמן רוצה לכתוב. זו הדרך שלי לפרק מועקות. מוקשים. לאהוב. זה גם סוג של אושר. מול כל הכאב, והאי צדק, והאכזריות. והרוע… בסך הכל רציתי לטפטף טיפה. את השריפה הרי לא נכבה, הגחלים תמיד רוחשות, אבל אולי נקטין את התבערה". מהראיון.

האיש שלא רצה להיות גשש. ישראל (פולי) פוליאקוב

ועכשיו גבירותי ורבותי, הרשו לי להציג לפניכם זמרת מהשורה הראשונה, כיסא  23זמרת עם, רקדנית המדינה ואקרובטית השטחים, סילביה המשתוללת!".
(פולי כסרג'יו קונסטנצה. "גבעת חלפון אינה עונה".)

ישראל פוליאקוב כסרג'יו קונסטנצה, גבעת חלפון אינה עונה

כארבעה חודשים טרם מותו, חזר פולי לערב אחד, חמישים שנים אחורה, אל נערותו בכפר הירוק. ביום האחרון של יוני 2007, בכנס מחזור, עלה ישראל פוליאקוב – הוא פולי – לבמה והופיע לצד הפרטנר הראשון שלו בחיים: חנן גולדבלט. שניהם הגיעו מצרות צרורות: גולדבלט ממעצר-בית טרם משפטו כחשוד בעבירות מין ופולי מערש דווי, יודע כי חודשיו ספורים. הם טיפסו לבמה והקהל האוהב שמנה עשרות בני מחזור, התגלגל מצחוק. העולם מצחיק, אז צוחקים.

 לערב אחד חזרו פולי וחנן להיות הרופא והפציינט. זה המערכון שפתח את אחת מקריירות הצחוק הכי   פוריות, מכניסות וממושכות בתולדות ההומור הישראלי: הרופא פולי מקבל את חנן החולה במרפאה. הפצינט אומר: כואבת לי היד. תשאיר אותה פה, אומר פולי, ונשלח לבדיקה בעפולה. וכך הלאה: מערכון על המורה לשחיה וגם קטע של חידון התנ"ך.  כעבור חמש שנים כבר יצוץ הגשש החיוור ובו פולי.
עכשיו על הגג מכוסה הצמחים שלו, כמין תחליף משק חקלאי, נזכר בן המחזור אהוד ארמוני, איך הכל התחיל: איך בכל יום שישי היו הילדים הנשארים שבת בכפר הירוק, מכינים ערב בידור שנקרא "תכנית עשר", כי נפתח בעשר בלילה אחרי הריקודים, ואיך צמח שם צמד המצחיקנים: ילד הפרא גולדבלט, יתום אב ממלחמת השיחרור שנשאר עם אם אלמנה ואחות קטנה, ופוליאקוב, ילד טוב יפו, בנם של מאמן הכדורגל הנודע שלמה פוליאקוב והאם מרים שידה בכל.

בישראל הפשוטה ההיא, שלפני חמישים וכמה שנים, יצא שמה של התכנית האמנותית של חניכי הכפר, אל מחוץ לכפר הירוק. וכך ארע שגברי בנאי וגם אורי זוהר ואריק אינשטיין, בני העשרים, מלהקת הנח"ל, באו להציץ בתכנית וראו על הבמה את החניך פולי משחק רופא, מורה לשחיה וגם מחקה את חתן התנ"ך הארצי והעולמי, עמוס חכם, באותו בליל דיבור מהיר ולא מפוענח שיהפוך אצלם בבוא היום למערכון האלמותי "חידון התנ"ך". ובכן, זה התחיל אצל הנער פולי בכפר הירוק, זוכר ארמוני.

"אבל קודם כל פולי היה חקלאי ורפתן", אומר ארמוני בתקיפות כמו שיגידו חברים אחרים, "וכל החיים שלו, חלם פולי להיות חקלאי, לא שחקן". זה פולי שבא מבית של כדורגל ופסנתר והיה אמור, ע"פ חלום אימו שעל פיה יישק דבר, להיות פסנתרן נודע, לא חקלאי או שחקן. גם חברם למחזור, יוסי, בנו של חיים לבקוב הנודע,  זוכר היטב את תשוקתו של פולי לאדמה. רצון שהתגבש לכדי תכנית לפיה לבקוב ופוליאקוב היו אמורים להקים יחד חווה. כבר היה להם מקום. בטיוליהם, בין יבניאל – ביתו של לבקוב – לטבריה שתצוץ בעתיד במערכונים, איתרו שטח מתאים ליד מיצפה.
"כבר חילקנו תפקידים", זוכר לבקוב. הוא גבר חסון ומשופם כבן 72, בן של אב חזק ומצחיק שתרם לא מעט להומור ההתחלתי פה. "אני הייתי המומחה לדבורים ולמטעים ופולי למשק פרות ולגבינות… בעצם כל קריירת המשחק שלו ראשיתה בטעות. שבועיים טרם מותו, כשהבאתי לו תרופה נגד בחילות, אמר לי פולי: אנחנו עוד נקים את החווה. וגם אמר: לו הייתי חקלאי לא הייתי צריך להתרגז, להתרגש ולהתבייש לפני כל עליה לבמה, ולפגוש את מי שאני לא אוהב".

 – "הרב אבוקסיס פה!"
– "רק הוא חסר לי עכשיו, הפרענק-פארך הזה. תגיד לו שאני עסוק… אני במקווה"
– "אמרתי לו"
– "אז תגיד לו שאני יושב עם גדולי תורה"
– "גם את זה אמרתי לו"
– "אז תגיד לו שאני באמצע ההבדלה, איכוועייס, תגיד לו משהו"
– "הוא אומר שהוא רוצה לדבר אתך"
– "מה זה הוא רוצה לדבר איתי? זה אני שלא רוצה לדבר איתו"

 "רמאי גדול", צוחק האיש שהכיר את פולי יותר זמן משלושת נשותיו, משך כ-40 שנים של קריירה משותפת. הוא גבר נמוך קומה שפניו מוכרות פה לדורות, ואף שדירתו נשרפה לאחרונה מקצר חשמלי וגבו דואב אחרי ניתוח, בוער בו אותו ניצוץ גששי – בנאי שגורם לך לשכוח הכל. ניצוץ של צחוק עם חמלה, צניעות ואנושיות. גברי בנאי יושב איתי בבית קפה ליד ביתו ברמת אביב הישנה. כלבתו לידו. כל כמה דקות גברי צועק: וונדי, וונדי". כאילו כבר הלכה לאיבוד. "קשה לי ללכת, אבל גם אין לאן", הוא יורה שורה בנאית ומיד אתה מחייך איתו. גברי מאמין כי פולי נולד להיות שחקן, ולו באמת רצה להיות חקלאי "היה הולך לשתול תירס".

פעם ראשונה בחייו ראה את הילד פולי בכפר הירוק. "היו לי שם חברים מבוגרים ממנו ובאתי לראות את "תכנית עשר". אני זוכר את פולי עושה סקץ' שנקרא המורה לשחיה". גברי מרים ידיו ומדגים לי תנועות שחיה נמרצות וצועק: 'גדול, גדול, קטן, קטן'. ומחייך.

– והחלום שלו על חקלאות?

"רמאי גדול. תמיד דיבר על זה, כי היה תמוי כזה, נאיבי אולי בתוך תוכו חשב להיות חקלאי, גם בזמן שבו הצליח כל כך כשחקן ועשה הון ופורגן כל כך". הם היו בנח"ל ומשם הלכו ל"תרנגולים" עם שייקה לוי, ואחר כך בגשש. כמעט לנצח. משנת 1963 ועד 2000. "מה שבאמת קרה בהתחלה, זה שחנן גולדבלט נורא רצה להתקבל ללהקת הנח"ל ופולי לא. הוא רצה ללכת להיאחזות. אז חנן אמר לו: רק תבוא לבחינה. תתן לי כמה רפליקות, כי היו צמד טוב. ופולי הסכים כי היה טוב, כי תמיד עזר ולא ידע להגיד לא".
וכל השאר היסטוריה.

להקת הנחל 1960. מימין לשמאל אהרלה קמינסקי, חנן גולדבלט, פולי פופיק, ארנון ואמנון ברנזון

להקת הנחל 1960. מימין לשמאל אהרלה קמינסקי, חנן גולדבלט, פולי פופיק, ארנון ואמנון ברנזון

שניהם שיחקו ושניהם התקבלו. וכך במיקרה, מתוך טובה לחבר, נולד אחד השחקנים-בדרנים הכי גדולים פה. בן אדם שע"פ שייקה לוי, כל מי שישחק לימים רומני, ספרדי, עיראקי וכיוב', ישחק בעצם את פולי,  אבי חקייני העדות. הוא היה פקיד התחבורה הצבאי, ורב סוהר לאפה, סרגיו קונסטנצה, אדון קרקר וגם בחור עליז, קלרשו הרומני וגם כמו שמדגים לי גברי: חכם מרדכי, "נחשו נחשו עמי מי פיתה את מי", הוא מדקלם ואני צוחק. המילים זורמות מגברי כאילו הרגע סיים הופעה של הגששים בפני חיילים. "מה שכן, פולי באמת היה בן אדם לא אמביציוזי. בלי רצון לשנות עולם. בלי דחף במה, איש בית למופת שכל מה שרצה היה לגמור הופעה ולחזור לילדים".

– וגם האשכנזי של הגשש?

"כן, קודם כל במובן שהיה אשכנזי באמת. אבל היה אשכנזי ממוזרח. היה אצלנו רוב מזרחי בגשש וגם הבמאי הראשון שלנו, שייקה אופיר האשכנזי היה ממוזרח. פולי ושייקה אופיר האשכנזים שיחקו היטב מזרחיים בזמן שבארץ עוד לא ידעו לאכול את זה. שייקה לוי ואני הרגשנו מאד חופשיים בדמויות המזרחיות העסיסיות שטרם עשו בהן שימוש כמעט, ופולי הצטרף".
במבט לאחור הגשש החיוור הקדים זמנו והיה מזרחי ומצחיק וגאה בזה, עוד לפני שהמזרחיות יצאה מהארון. "עד אז", אומר גברי, "ההומור היה יידיש וקישון. פה ושם סורמללו וטופול. הייבלום וקישון כתבו לשמוליקים: רודנסקי וסגל, והיו דז'יגאן ושומאכר. לקחנו מקישון ואחרים ומזרחנו את זה למוסך ולמגרש בית"ר. בית המשפט של קישון הפך למערכון על מר כאסח והשופט פנדלוביץ, שזה פולי".

הגשש החיוור

הגשש החיוור

– ומיהו פולי עצמו מכל הדמויות?

 "אם הייתי צריך לאתר את פולי במערכונים שלנו, הייתי אומר שהוא זה שנשאל במערכון על טבריה: "אתה איתי או איתו?' ועונה: 'אני מהאו"ם'. הוא רצה להיות בסדר עם כולם. בן אדם מתון וטוב ושפוי ועם זאת מטורף לגמרי. לפעמים הייתי מביט בו מהצד במערכונים וצוחק בלי בושה. מטורף וגם פאניקר והיפוכונדר ענק".
גברי נזכר איך נסעו שלושתם משך שלוש שעות להופיע בבה"ד 1 במצפה רמון. קהל הלוחמים כבר ישב, שייקה עשה באלאנס ואז ראיתי את פולי עושה את התנועה הזאת", גברי מדגים לי יד אחת בודקת דופק ברעותה. "רק לא זה, אמרתי, ופולי אמר: אין ברירה. חייב לראות רופא. הלב לא בסדר. הביאו רופא צבאי, ילד שלא לקח אחריות, ונאלצנו לעזוב הכל. כבר בשער הבסיס החוצה הלב שלו היה בסדר. מאוחר מדי. נסענו לתל אביב וחזרנו לבה"ד 1 אחרי שבוע".

 – "תעשה לי טובה תתחיל להעמיס, אני על גחלים"
– "אז תסתובב שיצא רך מכל הצדדים"
(קרקר נגד קרקר)

"לצערי הדבר היחיד שעניין את אבא היה אנחנו: הילדים, אמא, הבית, המשפחה", אומרת יעל, הבת המצחיקה. "הוא היה איש משפחה מוחלט וצר לי עליו. אולי אם היה חושב יותר על עצמו כאדם וכשחקן, היה מאריך ימים ועוד היה איתנו". יעל פוליאקוב מצאה דרך מקורית להאריך את חיי אביה אחרי מותו. בעונה השניה של "הכל דבש", שהחלה לכתוב בשבעה כדי להתגבר על האבל והצער, צץ המנוח פולי ומופיע שוב ושוב מארץ המתים בטריק הזה של תחייה שימיו כימי הקולנוע.
"הוא היה איש משפחה למופת שהמשחק בשבילו פרנסה ומטרד שיש לעבור כדי לחזור הביתה". גברי זוכר איך הגיע פולי לחזרה ואמר לו: כמעט יריתי היום לעצמי בראש. למה? שאלתי. והוא אמר במלוא הרצינות: כי כשהתכופפתי מעל הסל-קל נפל לי צרור מפתחות מהחולצה ופגע בתינוק איתמר.

"אבא היה אנטי כוכב ואנטי סלב", אומרת יעל, כאילו סטה ממסלולו ונפל בעל כורחו על הבמה וכך נשאר. מקצוען במה ומצליחן-גשש גדול, שרק רצה לחזור הביתה בשלום. "בחצר הבית שהקים כמעט  במו ידיו, התרוצץ אבא כמו פיליפיני: מעץ לעץ, מצמח לצמח, מטפל בכל דבר בבית. ותמיד שיגע אותנו בחרדות שלו. לאמא, לנו, לעצמו. כל החיים נהגתי אותו לחדרי מיון. די אבא, אמרתי לו בדרך, תניח לי, נמאס לי. אבל כשחלה באמת בסוף  – הסתיר. וכך, גם כששכב בבילינסון חולה מאד עם כל הצינורות עוד היה עושה לי פרצופים וצילמתי ושלחתי לחברים כמין צחוק. ומרוב 'זאב זאב' כל החיים, לא קלטתי שזה כבר לא היפוכונדריה אלא הדבר עצמו".

ישראל ויעל פוליאקוב

ישראל ויעל פוליאקוב

– 'הכל דבש' היה מחוות פרידה לאב חולה?

ממש לא. התחלתי את זה במיקרה ובלי כוונה כשאבא עוד היה בריא. 'רשת' הציעו לי לעשות סיטקום. וחשבתי על הבית שלנו שהיה מצחיק ומלא חומרים. ושבי גביזון אמר לי: תכתבי פרק. וכתבתי ולא נתתי לאבא לקרוא כי זלזלתי במקצוענות שלו. הוא תמיד התנהג כאילו אין המשחק נוגע לו ועשה כל מה שביקשו ונראה לי כזה חנאנה. לא הערכתי אותו כשחקן ואילו הוא זלזל בי כמו באיזו פרחה. אבל כששיחק ב'הכל דבש' גיליתי שחקן נפלא וצנוע וסופר מקצועי".
היא מעשנת מולי את הסיגריות הדקיקות האלה, "סיגריות של גרושות ממודיעין", כדבריה. "אבא חלה כשעבדנו על ההשלמות לעונה הראשונה. הלך לבדיקות וגילו אבנים בכיס מרה וכשפתחו מצאו סרטן עם גרורות לכבד. ועוד הספיק לשחק בפרק אחד בסדרת "בטיפול" כאביו של טייס".

פוליאקוב זוכרת איך ישבו הגששים יחד ליד מיטת אביה, נזכרו בקטעים מהעבר וצחקו. "הבטתי בהם ואמרתי לעצמי: האנשים האלה מגיל עשרים ביחד והנה הם יושבים ליד מיטתו של אחד מהם ונפרדים לא רק ממנו, אלא מכל החיים שלהם".

הגשש החיוור

הגשש החיוור

עכשו היא מסיימת להכין עונה שלישית של "הכל דבש". "בעונה השניה שכתבתי בשבעה, דובר על האלמנה והמשפחה שמתפוררת כשמת האב. אמא שיחקה את האלמנה כי גם שוש עטרי מתה. סדרה קטלנית. העונה השלישית תהיה כבר על הבת הפרחה הסלבריטי שמחליפה את האב המפורסם ואיך המשפחה מתביישת שהדרדרו מכוכב לסלב. "זה המדרון- מאבא ועד אליי". היא צוחקת.

– בקשר למה?
– בקשר ל"שתוק"
– מי אמר שתוק?
– אתה אמרת שתוק!
– למי אמרתי שתוק?
– לי אמרת שתוק!
– נו, אז למה אתה לא שותק?"
(הסיידים)

על הקיר מול השולחן של עורך דין מייק לוין, חברו הטוב וגם יועצו המשפטי של פולי, תלוי תצלום גדול של המנוח באחת מאותן פגישות של פרלמנט החברים שלהם עם ראובן אדלר ואחרים, בחנות עתיקות בפרישמן 18. לפני 32 שנים נפגשו לראשונה וישבו בבר עד חמש בבוקר ודיברו ומאז לא נפרדו. "איש עדין ולא רכלן ונטול זדון", אומר הפרקליט מייק על פולי ומתאר שלל תכונות של אדם שגדל כילד בבית מלא צחוק עם אב כדורגלן חם מאד שאהב ושמת צעיר מול עיניו ואם חזקה מאוד שידה בכל.
"כמו אמי", אמר לי גברי, "שגם ידה היתה בכל".  האם מצחיקנים באים כולם מאמהות קשות, כמו שמשוררים ומשוררות גדלים בבתים בלי אב? אולי.

נדמה למייק לוין שפולי איכשהוא חי ע"פ אחרים, כדי לשמחם, לפייסם ולפרנסם, ולא רצה להרגיז איש אף שהיתה לו דעה ברורה על כל דבר. מהר מאד ובגיל צעיר נישא לשחקנית אחת ופאשה – הוא פשנל דשא – מפיקם האגדי של הגששים, והאיש ששלט בכל פרט מפרטי חייהם, שלח את הזוג הטרי לטיול של חצי שנה בעולם. חיש מהר נפרד פולי מהשחקנית ואחר התאהב בריקי גל. אהבה גדולה וסוערת מדי ונפרד שוב  בצער רב וביגון די קודר, מבלי שהגשים את חלומו להקים משפחה. ורק עם הדיילת שוש מושינסקי, שנראתה לכל כמו היפוך מוחלט שלו, אשתו השלישית והאחרונה, הצליח להקים משפחה של ממש עם שלושה ילדים שהיו כל עולמו.

וחלום החקלאי? מייק זוכר היטב, איך כל פעם שיצאו לשטח בג'יפים ועברו אצל חברם מוסה כהן שמגדל ירקות שורש בדרום, היה פולי יורד ורץ מאושר בין החסות כי שם רצה להיות. כאדם שסטה מיעודו והפך לשחקן שלא מרצונו.
"אתה רואה מייק, אמר לי, אלו החיים האמיתיים. בשדות החסה".

– איפה עמד פוליטית?

פולי חרד מאד לגורל הארץ מאז רצח רבין. הרצח הרס אותו כמין סמל להדרדרות לתהום, לאבדן של כל קנה מידה. הוא נחרד לראות איך רוצח אחד משנה מסלול של מדינה שלמה. לפעמים היה נדמה לי כי הצער והכעס שצצים גם במשחק שלו, יהרגו אותו, כי ליבו היה חלש. כך בהצגה "פרפר בתוך אגרוף", כששיחק אב שכול ששופך את מרי ליבו ומתרגש כל כך ומתפוצץ. אמרתי לו: פולי, תזהר, עוד תמות לנו על הבמה. והוא אמר לי: זה רק המקצוע. אני יכול להתרגש על הבמה בלי להתרגש באמת. אחרת הייתי באמת מת".

אבל גם זה הגיע, בלי קשר לבמה. "יום אחד בשנת 2007, כשישבנו בקפה מתילדה, אמר לי פולי: אני חולה. נשארו לי שנה, שנתיים, עוד לא סיפרתי לשושי. אני רוצה לחיות טוב את מה שנשאר". הוא השלים ולא התקומם וראיתי בחיי מעט מאד אנשים שמשלימים כך עם מותם. בסוף כששכב בבידוד בפנימית בילינסון, אמר לי: מייק, אתה רואה את הקיר הזה? בלילה הוא נעשה שקוף ועגול ומאחריו יש בית ספר לג'ונגלרים והם מתאמנים כל הלילה עם כדורים ולפידים. זה משהו נפלא".

לבת יעל אמר פולי שעל מיטתו יש שפנים וגם "כמה  טוב לשמוע מפה את הים". צלול היה ומצחיק עד הסוף וממולא משככי כאבים שגרמו לו לצוף ולראות דברים ששימחו ליבו. "כמו כל היפוכונדר מקצועי, אומר מייק, הכיר פולי היטב כל פרט מן המחלה וידע כמו רופא מה מצבו וכמה מותו קרוב. לא היו כזבים אשליות או משחק סביב מיטתו ושם רק פולי קבע את הדרך, עד שאבדה הכרתו".

"תראה מה זה עולם. קודם היית על גחלים, אחר כך על קוצים, עכשיו אתה על סיכות. תהיה קצת על הכיפאק".
(קרקר נגד קרקר).

פורסם ביום ג' 11.6.12 במוסף 24 שעת של ידיעות אחרונות, במסגרת סדרת כתבות על גיבורי תרבות.

סוד מוחלט בהחלט. יגאל מוסינזון

"במערה החשמלית נשתררה דממה. ילדי חסמבה הרהרו בדברי מפקדם ירון זהבי והגו בהרפתקאות הצפויות להם בעתיד ובמלחמתם באותה חבורה של ילדי הפקר המתגוררים על פי השמועה באחד המרתפים של השטח הגדול ההרוס ביפו העתיקה ומנהיגם הוא ג'מוס".
(חסמב"ה וילדי ההפקר, יגאל מוסינזון).

גדלתי ברחוב דיזנגוף 216, מרחק ארבע דקות מחוף הים, ממצוקי הכורכר שלו ומהמערה החשמלית של חסמבה. הארץ היתה במצב של חצי – מלחמה, מסתננים הגיעו עד הירקון, לא אחת עקבנו אחרי אדם חשוד שנראה כמרגל ורשמנו דו"ח. היינו חבורת ילדים בתל אביב של ה50 ששיחקה בחצרות הבתים תחת עצי תות והדר עד שהחשיך. עד היום נקבצים ילדים בחבורות ותמיד יש להם "מחנה". בעת ההיא היה גם יעד ואויב מוגדר, טובים ורעים ותחושת סכנה מתמדת, זכר השואה וגם תקומה מופלאה. ספרי "חסמבה", "חבורת סוד מוחלט בהחלט", היו סוג של ספרות הדרכה לגיל הרך בארץ חרדה. מעיין של אומץ ועוז שנבע מקבוצת ילדים כל- יכולה הניצבת לבדה מול כל האיומים האסטרטגיים.

חלק מילדותי עבר בחיפוש אחר אותה המצאה יגאל מוסינזונית מופלאה, אחר פתחה האגדי של המערה החשמלית שבנה אביו המסגר של ירון זהבי. הצצנו בין קברים ערבים חשופי גולגלות שנפערו בבית הקברות המוסלמי טרם נעלם תחת מלון הילטון. תרנו את צוקי החוף שגלשו מגן עצמאות אל החוף הפראי ובחנו היטב את המתלול שתחת האנדרטה שתכנן בנימין תמוז לנערים הטייסים שפרינצק וסוקניק שנפלו לים. חיכינו שם בערב, טרם שבנו לבתינו המודאגים, לצליל החורקני של פתיחת דלת מערה, למראה של חבורת ילדים כמונו, נועזים, שבוקעת בחשאי. חיפשנו רמז. כלום.

גם עתה, יושב על כסא נמוך ממידתי בספרית הילדים של בית אריאלה, ושוקע בספרי חסמבה לצורך הכתבה, אני נתקף באי שקט כאשר יגאל מוסינזון מתאר איך מפקד הבולשת קלמן גינזבורג מוכנס בפתח סודי מספר 3 למערה, מטפס במעלית ונדהם כשמוסר כיסוי עיניו למראה המתקן הבטחוני המופלא והתת קרקעי שהקימו הילדים בעזרת אבי ירון זהבי. אמפריה ז'ול ורנית בתל אביב הבן גוריונית הפשוטה של אז. הזיכרון ניצת בי כמכונת זמן ומחבר אותי לילד בן השמונה בשנת 1960, התר בין שיחי החוף אחרי פתחה של ממלכת האומץ. עד אותה שנה כבר פרסם מוסינזון 16 כרכי חסמבה בתוך כעשר שנים. ובעת בה קראתי אותם כבר ישב לו בניו יורק לזמן מה ופגש אף את מרלין מונרו.

אבל חסמבה נותרה במחזור הדם של ילידי שנות החמישים  ואף של אלו שבאו אחריהם. זו סדרת נעורים כתובה בעט קלה וברישול- מה שזכתה באריכות חיים כזו שמאפשרת גם לשחקן נודע כעודד קוטלר לשחק בגיל 15 בהצגה הראשונה של חסמבה, "הייתי שם השוטר הבריטי ודני בלוך היה אהוד השמן", וכעבור כשישים שנים להיות ירון זהבי בן ה- 75 בגירסה חסמבה הטלויזיונית 2011. או למכור 150 אלף עותקים של מהדורה מחודשת בלי שום שינוי ובאותה כריכה בישראל העכשוית.

זהו נס ספרותי "אבל גם טרגדיה שארעה לסופר יגאל מוסינזון", אומר לי עמוס אריכא, סופר בן סופר וחבר טוב של מוסינזון. "חסמבה עשתה לו עוול נורא, כי כולם זוכרים אותו רק כמחברה ושוכחים רומנים היסטוריים טובים פי כמה שכתב על בנו של כורש, יהודה איש קריות ואחרים ומחזות כמו "זרוק אותו לכלבים" ו"קזבלן". כתיבה חזקה וקולחת של מספר בעל חושים נפלאים". הכל נשכח, כולל הרומן הנועז "דרך גבר" שהציץ מאחורי הקלעים של קיבוץ נען שטרם המלחמה, ספר שבגללו סולק מוסינזון משם כי חשף בגידות משפחתיות ומחשבות כפירה מסוג שלא התקים אז.

כשאני עובר על ספריו, אני מגלה כמה סופרים: איש התקומה הישראלית הגאה של חסמבה, איש הכפירה בעיקר של הרומנים, הרפתקן פרוע ובוטה ופוריטן זהיר לילדים. כמו בחלום, כך תיאטרון דמויותיו הספרותיות, מתאר את שלל החלקים המנוגדים שהתרוצצו בנפשו של הישראלי הזה, בן המהגרים, ילד הארץ, כופר מושבע ומאמין אדוק שהיה רועה צאן ופלמחניק, קצין ובמאי, טייח ודובר המשטרה, סופר ילדים ומחזאי פרובוקטיבי. ישראלי מלא סתירות.

 "טלגרמה. ד"ר איזקס מלון הכרמל חיפה נקודה אבוא מחר נקודה לדאוג לשמירת המפה השלישית בקופת ברזל נקודה חתום ירון זהבי".
(חסמבה ואוצר הזהב של המלך הורדוס. ספר 4 ).   

"נו, אז היתה מערה חשמלית?" ממשיכים לחקור סקרנים הבאים לסיוריו של אורי קציר במסלול חסמבה. הם מובלים מדיזנגוף פינת זבוטינסקי, ובית המרקחת "תרופה" שקיים עד היום ובו קרמה עור וגידים חסמבה, דרך שדרת מוצקין ובה בית משפחת הורי ירון לונדון במספר 3, שם גר מוסינזון המגורש מקיבוצו וכתב, בית הבולשת הבריטית ובנין המשטרה במוצקין והלאה לחוף הים ואתר חסמבה התת קרקעי מעל סלעי החוף. לסיורי קציר מגיעים גם "ילדים בני עשר שמכירים את חסמבה בעל פה ושרים את שירי אהוד השמן ויודעים מי ירה במי" וגם הסבתות שזוכרות הכל מילדות. כילד נלהב בן עשר, מדבר איתי קציר בן ה44 על חסמבה ומצביע על כל פרט מן המציאות העירונית שטמן מוסינזון בספריו. שמות ילדים, בתים, חוף הים. תל אביב של פעם.

– מנין נבעה הצלחתו העצומה?

"חסמבה, כמו היידי בת ההרים, כמו אמיל והבלשים", אומר קציר, "מתארת קבוצת ילדים שמבצעת שינוי חיובי, מנצח. ילדי חסמבה נרתמו עי הסופר לשירות הלאום. הם בעצם "המחתרת הרביעית". מוסינזון ע"פ קציר היה קשוב מאד לשמות ולעדות ולמצב פה, וכל ילד הוא בן עדה או קבוצה או חלק אחר מן הנפש: הרפתקן ופחדן, שמן וביישן, רזה ופטפטן. כוחם ימצאו עצמם שם.

מוסינזון עצמו, כך ע"פ קציר, חש כחסמבה. אף שהיה חיל וקצין וישב במעצר לטרון, המציא הרפתקאות עזות נפש כמין פיצוי על העדר לחימה של ממש בחייו הצבאיים הקצרים. ופעם אף ניסה לבצע מעשה חסמבאי כגיבוריו. בשנות השישים, עפ קציר, אחרי לכידת איכמן, נסע מוסינזון לארופה יחד עם חבר, אקס- סוכן- מוסד, לנסות לחטוף ולהביא למשפט פושע נאצי בשם לאון דגרל שהסתתר בספרד. בבר הראשון בו ישבו מוסינזון וחברו החשאי, פטפט הסופר הדברן על מזימתם באזני שתיין ספרדי וזה הסגירם מיד למשטרה. רק בן גוריון שחיבבו, שחררם כעבור זמן מה מהכלא במדריד.

"כן, היתה מערה חשמלית!" קובע קציר ומתבסס גם על תחקירו גדוש הפרטים של בלש התרבות אלי אשד בעל הבלוג "מולטי יקום". אשד אומר לי ש"חסמבה היתה בנויה על אומץ ועיקשות של ילדים שעשו מה שנראה להם חשוב. זה היה גם זמן של מהגרים וניצולים שאבדו כל משפחתם וחפשו פה משפחה חליפית וחבורה". כילד חפש גם הוא את המערה בגן העצמאות. גבר הציע לו סוכריה ואחר ראה גברים רבים מסתובבים ותהה אם כולם מחפשים את המערה החשמלית, עד שהבין לימים כי הגן הפך אתר למפגשים הומוסכסואליים. לימים קרא אשד שוב כחוקר את כל 44 ספרי חסמבה, אסף עדויות ואף פגש את הסופר עמוס אריכא וחקר אותו על המערה.

"שלום בחורים, רעש קולו של ראש הבולשת, סדרתם כאן מין הוקוס פוקוס. מחילות, נקיקים, מערות. אלף לילה ולילה. שימעו, זו מערה חשמלית שאפילו… אפילו…אין מילים. עין לא ראתה".
(חסמבה וילדי ההפקר)

הסופר אריכא זוכר היטב את פרטי המערה ואף מצא תצלום נדיר של פתחה אצל ראובן חזק שירש אותו מאביו הצלם. כשאני בא לבית אריכא המשקיף ממרחק אל חוף נתניה, מתאר לי אריכא איך לפני כשבעים שנים מצא אותה. הוא גדל כילד על שפת הים של תל אביב שנים טרם הגיע לשם מוסינזון. בעת ההיא של סוף ה-30 טרם גן העצמאות, היו שם רק מחנה יונה הבריטי, מצוקי חוף פראיים, מערות קטנות שנכרו עי הרוח בסלע וצריפי עולים שמצאו מקלט וגם המערה ההיא. "הייתי חיית ים קטנה", אומר לי אריכא, איש נאה ומזוקן שלראשו, גם בבית, כובע עור.

יום אחד ראה על המצוק גבר כבן שלושים מגודל שער כמין רובינזון קרוזו וציף אינדיאני גם יחד וכך גילה את מקס קלינהוף בפתח המוסתר למחצה של המערה שחפר. תחת הפתח היו באבן כמה מדרגות והילד אריכא ירד עימו אל מין חדר חצוב ובו מיטה מאבן, מזרון ופינת בישול וגם מזוודת כלי צורפות עימה ברח מקס מוינה ב1933. ואת הכל האירה נורת חשמל בעת שהעיר עצמה טרם היתה מוארת בשלמותה.

בעל ידי זהב היה מקס המוזר, לולין ובנאי, צמחוני מתבודד והוא יצר מצינור וכנפי עץ וחלקי מכונות שמצא מחולל זרם שייצר חשמל מרוח הים. "פעמים רבות הלכתי אליו והכרתיו היטב והוא אף בנה לי חץ וקשת משוכללים עד שנעלם ב1951, כשבנו את גן העצמאות וסלקו את כולם. עקרוהו בכוח ממערתו וכיסוה חול, וסופו, כך גיליתי אחרי כעשרים שנים", אומר לי אריכא, "שאושפז באברנבנאל ושם בנה בסבלנות עיר קטנה מאבנים וחול עד שנפטר ערירי. עליו ועל המחילה שלו ספרתי למוסינזון וכך אולי נוצרה בדימיונו אותה מערת חסמבה חשמלית רבת מעברים ומסתורין, מעליות ודלתות קוד כמשכן החבורה על מצוקי החוף".

"אני זוכר", ספר פעם ירון לונדון לאלי אשד, "שיגאל שגר אצלנו הושיב אותי על ברכיו וקרא באוזני את החסמבה הראשון. הוא גם העביר לי את הדפים בכתב ידו לקריאה. כך שאני אולי  הייתי הילד הראשון שנחשף לחבורה הזאת לצד עידו בנו של מוסינזון". עידו היה הבן לו כתב מוסינזון את הספר הראשון, שחקן תיאטרון מוכשר שיהרג מפגיעה ישירה של מרגמה במלחמת יום הכיפור.

 החדר היה שרוי בחשכה והוא נתרומם על מצעו וגישש אחרי המנורה… אי שם בסמוך כל כך. וטפח על השולחן בגששו אחריה. מפלל לאור, לא ידע כמה זמן עבר מאז לחץ על הדק התת מקלע וראובן בלוך צנח…"
(הרומן "דרך גבר". מוסינזון.)   

האיש שהמציא את חסמבה על כל הרפתקאותיה וכתב עלילות גבורה ורומנים הסטוריים, התגורר בדירונת ברחוב סוקולוב 61 בתל אביב. חדרון עבודה גדוש ספרים, מאפרה גדולה סלון ומטבח וחדר שינה וגם מרפסונת קטנה כשירותים משקיפה לרחוב ובה ישב כל יום שישי החל משעה חמש עם טומי לפיד חברו הטוב. שחקו שחמט, הפילו ממלכות ושכחו את העולם עד שבע וחצי בערב. מן המקום הזה, בקעה חסמבה והתפשטה על פני הארץ כולה, 44 כרכים דקים ומאוירים בשתי סדרות, משך 44 שנים, מלאים עוז רוח ותחבולות, פושעים והיד השחורה, ערבים שתמיד שמנים ורעים ונערי הפקר ואוצרות פז. כל מה שיכול להצית דימיונו של ילד או אף של סופר שהיה ילד של מטר ותשעים, "שתמיד היה במתח", אומרת לי אלמנתו חנה, "איך יגמר הספר ומה יקרה בסוף וכתב בעצם לעצמו. חקר קצת נושאים וקנה תמיד חבילת דפים, רשם בכתב ידו מספרים מעמוד 1 עד מאה ותוכן דברים, ואז התישב לכתוב ביד את הספר".

היא מראה לי את כתבי היד ואת הספר ה45 שנותר ריק, אחרי שיגאל רשם מספריו, כי מת פתע על מיטת איכילוב בעת המתנה לבדיקה שגרתית. היתה פעם בדיחה על מהירות כתיבת החסמבות: כשחבר צלצל בבוקר, אמרו לו: יגאל בדיוק התחיל לכתוב ספר, תתקשר בערב, כשיגמור.

שערה של חנה קצר מאד. היא אשה גבוהת קומה. לפני 46 שנים, כשהיתה מורת אמנות גבעולית הכירה במועדון בחיפה סופר גבה קומה בעל קול בס וקסם רב כבן חמישים. הוא כבר היה נשוי בעברו "שלוש או ארבע פעמים, החל מגיל 18, ולו 4 בנים: עידו ואביטל, חומי ויוני שהיה אז אחרון ילדיו, תינוקה של דוריס לה נישא בניו יורק. טרם פגש בחנה חי בניו יורק כמה שנים. עבד כמורה וכטייח, למד משחק והכיר את מרלין מונרו. הנה, על הקיר תלוי פנקס הכיס שלו ובו רשמה מרלין מונרו את שמה ביום 18 לדצמבר 1956. חתימה מסולסלת כמוה.

 באותו ערב חיפאי בשנת 1966 נפגשו חנה ויגאל ולא נפרדו עד מותו. "סופר מצוין היה, אוטודידקט בעל ידע עצום ובו בזמן איש איכרי פשוט של של צנון ובצל, לבן וסנדלים. איש אדמה בלי אדמה. סקרן וחכם ונע ונד שכבר בגיל תשע החליט להיות סופר כשראה המלטת טלה וכתב עליה חיבור שעבר מיד ליד בין המורים". כך היא זוכרת באהבה.

עשר שנים אחרי שנפגשו והוא כבר כבן שישים, נישאו ונולדו להם שני ילדי הזקונים: רנן וגילי. כמי שעבר שלושה מחזורי אבהות בחייו: פעם בגיל 20, פעם בארבעים ופעם אחרונה בגיל שישים, השתפר יגאל מוסינזון עם הזמן והיה בגלגולו השלישי, "אב פנוי, בשל ונפלא מכל מה שהיה בעבר". אומרת חנה ומאשרת בתו רנן מוסינזון. חנה מכירה היטב את שלושים השנים מרגע פגישתם ועד קיצו, אבל כדי לשמוע על מה שקדם לה, אני נוסע להסטוריונית המשפחה, ורד מוסינזון, בת אחיו משה, אחות לסופרת דבורה עומר. פעם כבר החלה ורד לחקור את עלילות המוסינזונים לספר וחדלה.

"לפתע שמע קול צעדים!"
(משפט נפוץ מאד בתולדות ימי חסמבה)

"יותר מדי שלדים בארונות",  אומרת לי ורד על משפחתה בעת שאנו יושבים בביתה הנפלא מעל שוק הפשפשים. ע"פ ורד, סופרת גם היא, אפילו שם משפחתם מוסינזון הומצא ושימש בראשיתו לצרכי הסוואה כאשר בשנת 1911 הגיע לשכונת עין גנים החקלאית, ליד פתח תקווה, אדם בשם זלמן זומר. בחור הישיבה לשעבר נמלט מפני נושים ברוסיה ולכן שינה שמו פה לאשר מוסינזון. הוא נישא שלוש פעמים, שתי נשותיו הראשונות נקראו דבורה. לשניה נישא בערוב ימיו. מדבורה א' וב' נולדו לו שלושה בנים: ישראל, משה והאחרון שנולד ביום היכנס הבריטים כמצילים ב-1917, נקרא יגאל.

דבורה ב' אם יגאל, היתה אשה בעלת מצבי רוח קיצוניים שהרחיקה מיד מהבית את שני האחים הגדולים בני קודמתה ואחר שלחה גם את בנה יגאל לקיבוץ בית אלפא. בעלה, האב אשר מוסינזון, רצה להיות פה סופר עברי, היה לרפתן ולא הצליח לפרסם ולו ספר אחד. בגיל מאוחר נכנס לדיכאון, ניסה פעמיים להתאבד. פעם רק שבר רגל ובשניה נהרג. בארנקו נמצאו מכתבי סירוב ממוציאים לאור. משלושת יתומיו: ישראל היפה לא רצה לכתוב, משה ויגאל ירשו מאביהם המת את תאוות הכתיבה. משה ערך וכתב, אבל יגאל הצליח והצלחתו הציתה קנאה ממאירה בין שני האחים.  כך בקצרה מקוצרת דברי ימי מוסינזון. מספריתה שולפת ורד את ספרו "אפורים כשק" של יגאל מוסינזון ובו הקדשה לאביה, האח משה: "באהבת אח ובקנאת סופרים". יוני 1946. גם בספר המוקדם הזה ניתן לזהות על נקלה סגנון כתיבה גברי- המינגוואי. משפטים קצרים וגדושי פעולה. כתיבה רזה, יוצאת דופן לשעתה.

מתוך משפחה יצרית, מלאה קנאות וסודות, כשרון וסקרנות, בקע ממציא חסמבה "שהיה איש רגוע מאד כמו פלח עד הסוף", אומרת לי אלמנתו חנה.
לפני 18 שנים בדיוק, בגיל 77, הלך לבדיקה, "איש בריא בלי כאב ראש או עיטוש, זולת עישון כבד ומת על המיטה בבת אחת מדום לב". היא מראה לי דפים ממוספרים שנשארו ריקים לצד כתב יד שיצא לאור: "חסמבה נגד זוממי המזימה הנוראה" והערות שרשם יגאל לעצמו: "הפושע המסוכן עלול לזרוק סכינים ולקלוע במטרה ממרחק 50 מטרים מינימום… בגלל להיטותו של הנ"ל להשתמש בגז ברברוסה או בשיקוי הקרוי פילומונציקו הגורם להזיות משונות ביותר"…

תם ולא נשלם.  

*פורסם בתאריך 30.4.2012 במוסף "24 שעות" של ידיעות אחרונות, במסגרת סדרת כתבות על גיבורי תרבות

הגאות והשפל של נעמי שמר

"אם אני תועה בדרך, מאבד את הצפון / וסופה גדולה עוברת, מבשרת שיטפון
ואני איני יודע מה יביא לי מחר / משהו בתוך החושך מנחם אותי ושר".
(אין דבר. נעמי שמר)

כבר קרה לא אחת שפקיד הקבלה בהוטל סן סימון ראה תיירת ניצבת בפתח המלון הקטן ובוכה בכי תמרורים. האם ידע מדוע בכתה? הסיפרו לו כי לפני כחמישים שנים, גרה אשה זאת פרק זמן ארוך ומאושר עם אמה במלון הזה בפריז, שבפתחו הן מצולמות, צוחקות בעת ששלג יורד סביבן? האושר שידעה שם הבת נותר בזכרונה כטעם עוגיית מדלן, "כי היינו כשתי צועניות עליזות", נעמי שמר ובתה הללי הקרויה ללי. "ואני בוכה במלון יותר מאשר ליד הקבר בכנרת, כי אמא הכי נוכחת לי בו", היא אומרת. מראה כנעמי שמר דקה, פניה מתוקים ודיבורה רך מאד.

אמה הפליגה אז מישראל באניה "שלום", אחרי שבעלה, אביה של  ללי, השחקן גדעון שמר נפרד ממנה וטס ללונדון. תחילה חיה בפריז, משאירה את ללי בידי סבתא רחל שמר. אחר התגעגעה האם כל כך עד שהביאה אותה אליה. כך חיו להן נעמי שמר בת ה -32 ובתה בת השמונה בפנסיון המשפחתי. חדר קטן, שתי מיטות, אמבטיה בחוץ ואוכל ביתי נהדר.  "אף פעם לא היינו כל כך הרבה ביחד. חיים צנועים, מלאים חברים והמון שיחות, כי אמא היתה אדם בעל "כשרון לידידות", לא רק עם זרים אלא גם עם בני הבית. היא התיעצה איתי שם על הכל, פתוחה מאד ותמיד על טמפרטורה גבוהה, מתרגזת וכועסת ומיד מתחרטת". אלו ימי פריז, ימי "אם תרצי שאראה לך את העיר באפור / בואי ונטייל בה על אבני מרצפות / דום נישא את עינינו ליונים שעפות". הצליל הצרפתי שמצטרף לכל שאר גווני המוסיקה הנעמי שמרית, ההימנונאית הישראלית הגדולה מכולם. פס הקול של חיינו פה, באמת ובכזב.

מימין, נעמי שמר ובתה, ללי. פריז

ללי נזכרת בפריז, בחיי אמה, במוסיקה שלה, כשאנו יושבים בדירה בה חיו אמה ואביה החורג כמעט עד יומם האחרון. פה גדלה עם אחיה למחצה אריאל. קומה שישית צחורה שמשקיפה על העיר "בין דירות פרס לרבין" ברמת אביב, עמוסה בזכרם של הגבר והאשה שחיו בה: יוצרת המוסיקה העממית הכי קליטה, ובעלה הפרקליט, מחבר "קרקס הפרעושים" המר כלענה, משורר ואיש ימין קיצוני שחש תמיד מנודה וכתב: "רוב בני אדם / שאני מכיר / הם שרצים".

פה חיו, זו שהפיקה ביום אחד שלאגר שמיליון יזמזמו, וזה שעמל עשר שנים על ספר שמעטים יקראו. פה רבו וצעקו וצחקו המון וגם בכו. נעמי ובעלה מרדכי הוא מקס הורוביץ, "יקה מלא ניגודים קשים לעיכול". כעדות ללי האוהבת. חם ורך בבית, קשה, חשדן ומר מול העולם. כל זר הוא אויב. "התחתנתי איתך בגיל ארבעים ושתיים", כתב בשיר לנעמי, "למדתי לחיות לבד בשנים הארוכות ההן. להעסיק את עצמי, לא להשתעמם אף רגע, עכשו נסעת רק למשך חודש ואני מתרוצץ בדירה הגדולה כעכבר מסומם".

שנים אחרי שנעלמו מפה, אחרי שנדמו פוגות באך והשתתקו ריבים ושירים, עמד הבית ריק מאדם והתפורר. וכשעקרו לפה ללי ובן זוגה, היה הכל מלא חפציהם של המתים. הניירת הלכה לספריה הלאומית, כתבי היד והשירים של אמא, טיוטות ולחנים, עולם שלם של היוצרת המוסיקלית הכי מושרת, או כפי שתאר ופרט נפלא המבקר בן שלו: "בין שלל הסגולות שהפכו את נעמי שמר לפזמונאית נפלאה, בין החוש המלודי הנדיר לניחוח הפריחה שעולה בנחיריים כשמקשיבים לשיריה, ישנו המקצב של נעמי שמר. מעטים היוצרים שיש מקצב הרשום על שמם בטאבו, ושמר היא אחת מיחידי הסגולה האלה… המקצב הזה פרט על מיתר כל כך מרכזי בזהות הישראלית הקולקטיבית עד שהוא הפך במובן מסוים לביטוי הקצבי של הזהות הזאת. המקצב הציוני האולטימטיבי. הוא מתאפיין בחיוניות בלתי נתפשת כמעט… מקצב רב תושייה, אופטימי בצורה חסרת תקנה; מקצב שנכון לכל משימה, קשה ככל שתהיה; מקצב שקם כל בוקר עם שיר חדש בלב".

נעמי שמר.

 "איני רוצה לי בית עם שדה, שדה / איני רוצה לי בית עם שדה ירוק /כי כל שכרי קולכם אשר עונה, עונה כי כל שכרי קולכם אשר עונה בשחוק/
קולי ישיר, קולי ישיר,/אבל אתם לו הד/הללו הללויה הללו
אבוי לשיר, אבוי לשיר, אם אין לו, אין לו הד." 
(זמר נודד. שמר)

"זה המקום הכי יפה בעולם", היתה נעמי אומרת ושבה לפה ובורחת מפה. כשאני גולש בכביש הצר והתלול מפוריה, מתוק האויר מגשם ומפריחה. שיחים ושדות ועשבים עסיסיים כבחלומה של פרה. האבן כהה והבתים בהירים ולמטה: האגם. אחר כך הקיבוץ על שפת המים, קבוצת כנרת בת המאה, עצי ענק וחברה זקנה על קלנועית, חדר האוכל ומחסן כוורות מנופצות שעדיין מושכות דבורים. דבש ועוקץ ובית קפה "עוגתה"הנחמד וחורשת האקליפטוס וריח המלוח על המים.

קבוצת כנרת

קבוצת כנרת

החבר עמירם אידלמן בא להראות לי את מה שנשאר מממלכת הילדות של נעמי, את המקום ממנו נבעה הנעמיות על כל תויה ומילותיה. רצוץ מתאונה נותר החבר עמירם עיקש ונחוש. "פה גדלנו על האמונה העמוקה שאנו טובים יותר מכולם. החיים על הגבעה לא היו ענין טופוגרפי, אלא הרגשה: אנו מעל כל השאר. האבות היו רוסים עקשנים וקשים ובבית הקברות שלנו טמונים שני המתווכחים הגדולים של הקיבוץ: אהרון שידלובסקי שהטיף לסגפנות ושדבר לא היה טוב דיו עבורו, והחבר הרך ממנו בן ציון ישראלי שראה רק טוב. חיינו בין הקשה למפויס, ואף קבריהם נראים כך: לרך יש מצבה לבנה וגבוהה ולקשה, שחורה ונמוכה". בתוך כל זה גדלה נעמי.
עמירם זוכר איך כילד בן חמש היתה נעמי ספיר מורתו הראשונה. בת לאב מאיר ספיר שנעדר מפה, עסקן לאומי, איש נמוך ומוצק, נאהב ומצחיק ורך לב ובו בזמן המפקד האחראי על עליה ב', ולאמא רבקה לבית שפרירי, הכי נוכחת וקשה בקיבוץ. "היינו כתה א' של 20 תינוקות תש"ח, ויצאנו עם הנערה נעמי למסעות קטנים, מדדים אחריה כעדת ברווזונים. הולכים לפרדס וקוטפים אשכולית ושבים ל"חדר השקט", צריף עץ עם פסנתר והמורה נעמי התישבה ליד הפסנתר והתחילה לנגן את מה שהיה: "הגענו לפרדס ומה ראינו"? כך שרה לנו את חיינו, "ראינו אשכולית. ומה קרה לאשכולית? אשכולית על עלה ירוק נרדמה לה כמו תינוק". הוא מדקלם מילים בנות שישים כמו ארע הכל אתמול.

את אמה רבקה הוא זוכר כמי שמעולם לא חייכה. "ישות בודדת מאד ומשכילה עם תביעות עצומות מאחרים ומעצמה, שאיש לא יכול היה לעמוד בהן. חסונה כאיכרה אך תרבותית, סמל הותיקה הקשוחה שאינה מתפשרת". כל בוקר, טרם המולת החיים, העירה את הילדה להתאמן ובדממת השחר, היו אימוני הפסנתר של הילדה נעמי בת רבקה, צליל ההשכמה של קיבוץ כנרת.

דיוקן אימי על הפסנתר / ידע ימים יפים יותר / וגם ימים יותר קשים /באלף תשע מאות שלושים בקיץ
דיוקן אימי מונף אל השמיים/ עוקב אחר ציפור בלתי נראית / ובאין קמע לי או נר
דיוקן אימי עלי שומר / הוא מגבוה כמו מקשיב / ואת המנגינה מכתיב אלי.
(דיוקן אימי .שמר)

נעמי שמר ואמה, כנרת

בצל עץ עבות, לצד הדרך המטפסת מן הכנרת, יושבת ומחכה לי, כילדה הממתינה להסעה, רותיק, אחותה הצעירה בשנתיים של נעמי. הקרובה לה מכולם. אשה בת שמונים, מלאת חיים, עליצות ועצב. צוחקת ובוכה. פה, במושבה כנרת, חיתה עם בעלה, בנו של הצייר הגרמני נוסבאום. בית מלא ציורים נפלאים עם חצר פרועת בלורית. היא מספרת לי כי אמן, רבקה בת החייט, מקור נגינתה של נעמי, מקור כאבה ושמחתה, למדה פסנתר כבר בוילנה ופה היתה לחלוצה תובענית. "כאשר הציעו פעם באסיפת קיבוץ שיפור מטבחי החברים, קמה והתנגדה בתוקף לבזבוז, והחבר כנרתי אמר: "יש ביננו חברים שאינם נותנים לחיות, לא לעצמם ולא לאחרים". מאז לא הלכה אמא לעולם לאסיפה".

בפשטות היא אומרת: "אמא היתה מניה דפרסיבית".
הורה מדוכא או שבור נמצא כמעט בכל סיפורי חייהם שלהיוצרים  בסדרה הזאת. כאילו מדכדוך הבית פרח כישרון הילד, כשרף מתוק המופרש מגזע פצוע. רותיק זוכרת איך "אמא ונעמי רבו בלי הרף. אני ואחי יענקלה צייתנו לכל, ונעמי נלחמה". רותיק היתה למורה לטבע ויענקלה לרפתן מסור, הם נשארו סביב הבית והאם, ורק נעמי פרצה מכנרת אל העולם והצליחה בגדול ולא שכחה את אמה, בטוב וברע, והיתה כמוה תובענית מעצמה ומאחרים, נעה בין גאות לשפל, עצובה מאד או שמחה מאד. וגם בשיא הצלחתה חשה, כך העידה פעם, כי אינה מספיק טובה עבור אמה, ופחדה.

מה נותר בזכרון האחות הקטנה מזמן המשפחה הקדום? אותם ימי קיץ בוער ואיך היא ונעמי היו ניצבות בבגדיהן בצהרי יום רותח תחת זרם המקלחת הצונן ואז נשכבות להרדם על הרצפה הקרירה ואיך התלחשו בינהן, ואמן העייפה שניסתה להרדם, "השתגעה והניפה מעלינו את הלאפה הגדולה שלה והפחידה מאד".
הם חיו ב"בית הדרומי", על הגבעה החשופה אז מכל ירק כפי שצולמה ב1930, אחרי לקחי פרעות תרפ"ט. שלושה בנינים מוגנים של שתי קומות. בקומה שניה גרו הספירים, רבקה ומאיר, נעמי, רותיק ויעקב בחדר וחצי. "רוח פראית וחופשית היתה נעמי", אומרת רותיק וכבר דמעות בעיניה. "ואמא נלחמה בה בחירוף נפש". היא זוכרת איך פעם "עשתה נעמי משהו למען הנשיות שלה ואמא גילתה והשפילה אותה… אוי, כמה פגעה בה", בוכה עתה רותיק הטובה בגן ביתה. "נפלא שהיו לנו הורים הפוכים. אבא שהיה אמא, מאכיל ומגהץ ואוהב ואמא קשה והוגת דעות".

קבריהם של נעמי שמר והוריה, קבוצת כנרת

קבריהם של נעמי שמר והוריה, קבוצת כנרת

היא נזכרת באביה שמת צעיר ותמך תמיד באמא ואיך "אחרי שמת בגיל 59, גברה מחלת אמא. במאניה היתה בלתי נסבלת, שלחה מכתבים מטורפים לכולם ואיך בדיפרסיה היה קל יותר, כי התכנסה לתוך עצמה. בשנותיה האחרונות לא יצאה מהבית והיתה כחיה עזובה. רק ממש בסוף חייה אהבתיה, כי נפלה ונשברה ונתנה לטפל בה… ממנה ירשה נעמי את הגאות והשפל, מתון יותר". רותיק היתה האחרונה ליד מיטת אחותה נעמי הגוועת מסרטן "כשהרדמנו אותה שלא תסבול יותר".

– מנין נבעה המנגינה המיוחדת שלה? כל אותם מאות שירים שכולנו שרנו?

"מבית של חלוצים חילוניים עם נשמה של אידישקייט. ממנגינות חסידיות שאבא שר, מפסנתר שאמא התעקשה עליו, מהקיבוץ כולו ומהבית הקטן מולנו בקיבוץ שבו חיו הורי אמה, יהודים מסורתיים שבביתם התכנסה המשפחה תמיד לשבת ולחג. "מגיל שש כבר ליויתי בפסנתר את חברי הקיבוץ", ספרה פעם שמר לרוני קובן, "בעצרות ובחגיגות ובקבלות שבת. זה היה הבית ספר שלי ל"שירת רבים"".

"שירת  רבים", קראה ליכולת המיוחד לגעת בהמון לבבות בו ברגע.
במקום הקטן והנפלא הזה, שבו אני משוטט עתה, על גבעת הקיבוץ מול האגם, נוצרה אותה תרכובת אלכימית, עשויה מכל הצלילים והמילים, הלחצים והריחות, היצרים והפגמים, השריטות והנוורוזות, שיוצרים אמן, וילדה בשם נעמי שנגנה מגיל שש לכולם, נטלה מה שהיה שם והלכה הלאה, אל העולם, למקומות בהם פגשה את חיים טופול ושמעון ישראלי, הדודאים ובצל ירוק, להקת הנחל וטדי קולק ודליה גוטמן ואחרים. מול כולם ישבה ליד פסנתר והפיקה "שירת רבים" קליטה, ביד קלה ומיומנה, בדייקנות ובהקפדה על כל פרט ואף פעם לא מרוצה כראוי.

"קולות הקרב תמו / ותותחיו נדמו / ושבנו אל בתינו הטובים / אבל אל מול הרוח
כאיש אחד תנוע / תנוע לה שיירת הרוכבים / הם רוכבים ושרים, / בשבילי ההרים
אך השביל אל הים לא יגיע לעולם."
(שיירת הרוכבים. שמר)

את חיים טופול אני פוגש בביתו הגדול בתל אביב הישנה, את דליה גוטמן בקפה ואילו את שמעון ישראלי, בלובי של מלון דן כרמל הנושן והמקסים. כך אני רואה לראשונה את האיש שקולו כששר את "הם רוכבים ושרים/ לרגלי ההרים" או את "סתם יום של חול", הרעיד את רמקול העץ שהיה תלוי במטבח הורי מעל הארוחה. שירים שנעמי כתבה או הלחינה לו ולאחרים. נדמה כאילו היתה שמר בכל מקום, ונסחה והלחינה כל רגע שבו עשתה הישראליות צעד, מלחמה, כיבוש, שינוי או תנועה, והיא פס קול החיים פה מנקודת מבטו של פרט הנתון בתוך הכלל. כאותה ילדה מול קיבוץ שלם ובו אמה המביטה בה.

שמעון ישראלי - סתם יום של חול

ישראלי, בן שמונים כיום, הוא איש חסון ומזוקן שזוכר איך חזר ארצה בשנת 1958 מפריז והיה כאדם שנגלה לו סוד: עיר נפלאה ובה חיים רגילים וזמרים ששרים על האהבה ועל "סתם יום של חול". "ופה הכל אז היה שירי הו הו ורוכבים, כאילו כל דיזנגוף מלא סוסים". בראש התנגנה לו פרודיה על שירי הרוכבים. הוא פגש את גדעון שמר שהקים תיאטרון סטירי בשם "סמבטיון" ובתכנית הראשונה צצה נעמי, אשת שמר, "קיבוצניקית ארצית כנערה יחפה בשדה ומצחיקה נורא", וכתבה לישראלי את "הלילה הולך בשדרות".
בלובי השקט שר לי ישראלי התחלת שיר שלה כמו שיעשו עמירם, טופול ואחרים, כמו דבקו בהם לבלי הפרד הלחן והמילים. כשסיפר ישראלי לדודאים עימם הופיע, על הרעיון לשיר, אמרו לו: נלך לנעמי. "הלכנו לבית קטן ליד חוף תל אביב ומיד אמרה נעמי: נכתוב פרודיה על שיירה שרוכבת ולא מגיעה לעולם. בוא נשתולל". ומיד החלה לנגן על הפסנתר לחן שזמזמתי, וזרקה שורות וראיתי איך ההשראה פועלת כהרף עין לכדי שיר שפרץ מיד כשלאגר גדול וכשיר עם, לא פרודי, "בשל הרעב לשירי עם פה".

כעבור כעשר שנים, יחזה ישראלי בנס נעמי-שמרי גדול מזה בעת שיפגשו ערב מלחמת 67 בפסטיבל הזמר. זמרת אלמונית בשם שולי נתן שרה שם שיר שטדי קולק הזמין מנעמי שמר למען ירושלים – החצויה עדיין. "שמעתי ואמרתי לנעמי: זה מזכיר לי שיר צבאי שממריץ  חילים רוסיים לצאת לקרב במלחמת העולם השניה". הוא היה ילד שואה שניצל בידי פרטיזנים והצבא האדום. נעמי נחרדה: "אל תגיד דבר נורא כזה. טדי הזמין ואספתי מילים פה ושם". היא רצתה להתנער משיר שלא התגאתה בו, כי מי העלה על דעתו מה ממתין בפתח. מלחמה וכיבוש, וירושלים של דם וזהב והזמנה עירונית שהפכה להמנון לאומי.

לצד תהילת הנצח, בתוך הדבש כמין עקיצה מרה, צצה אז הטענה שתייסר אותה עד קיצה, כי הלחן נגנב משיר עם באסקי. "נעמי הרי השאירה מכתב ", אומר לי ישראלי,  "שנפתח אחרי מותה ובו הודתה בהשפעה של הלחן הבסקי. בעיני זה נורא הוד ומאד היא. הרי יכלה לשכוח הכל ולשמור על התהילה, אבל היושר שלה וכל אותה תביעה עצמית דחפו אותה להודות".
"לרגע לא ויתרה לעצמה והיתה פדנטית גדולה, אומרת לי המפיקה דליה גוטמן, "כרדופת צל אמה ולא אחת, גם כשיצא שלאגר גדול, אמרה לפעמים: הרסו לי את השיר! בשל פגם קטן כלשהוא. והיתה נפש עצובה שחיברה שירים מתרוננים. הכל אצלה בשירים נבנה ופרח אך בפנים חשה חורבן ואסון". בסלון ביתו שר לי גם חיים טופול את שירי "זמר נודד" שלה בקול הטופולי שאין לטעות בו וזוכר "ילדונת רזה, עם קסם גדול שפורצת על נקלה בבכי מר או בצחוק מתגלגל עם יכולת מופלאה לחבר שיר כמו "אנחנו שנינו מאותו הכפר", שיר שבו היא מובילה אותך בשלוש דקות מהילדות ועד הקבר". היא מתה ב26 ליוני שנת 2004, ליד מיטתה אחותה רותיק, מן העבר האחר כבר הציצה האם המתה ומבטה קשה, אך לבתה ללי אמרה נעמי: "אני מתה כאדם מאושר שהגשים כל מה שרצה".

פורסם ב-9.4.2012 במוסף 24 שעות של ידיעות אחרונות, במסגרת סדרת כתבות על גיבורי תרבות

חי על המקף. יהודה עמיחי

"אימי אפתה לי את כל העולם/ בעוגות מתוקות./ אהובתי מילאה את חלוני/ בצימוקי כוכבים/ והגעגועים סגורים בי כבועות אויר בכיכר הלחם./  מבחוץ אני חלק ושקט וחום / העולם אוהב אותי/ אך שערי עצוב כגומא בביצה המתיבשת והולכת -/ כל הציפורים הנדירות ויפות הנוצה נסות ממני."
(יהודה עמיחי)

יהודה עמיחי

בחדרי במעונות, אי שם במחצית שנות השבעים, היה תלוי על הארון השיר הזה של עמיחי על אימי וכיכר הלחם. זה היה חדרון מוארך של 9 מ"ר ולו שתי מיטות יחיד, באחת אני, חיל משוחרר אחרי המלחמה ובאחרת סטודנט לגיאולוגיה שאסף תחת מיטתו שברי אבנים ודבלולי אבק. בביתן סמוך גרה אהובתי השחומה פ. ושירי יהודה עמיחי היו המדריך הרגשי שלי בעולם החדש אליו הגעתי מסיני. ברחבי מאות חדרי סטודנטים דומים על פני הארץ כולה, תלויים היו שיריו כהוראות שימוש לחיים.

הוא היה ונשאר המשורר הישראלי הכי מצוטט, הכי שימושי ומוקרא בחדרי אוהבים ועל קברי חילים.  מצוין לבכי ולרטט לב, לכיבושים ולפרידות. רטיה ללב שבור ומלכודת ללב מחפש. נפוץ היה כמעט כתרמיל פגז  עם צרור קוצים בעת ההיא של ה70' כשאוהבים עוד הריצו בחדריהם שורות שיר, לא קוק. קראתיו לאהובתי והיא השיבה בשירי חליל ג'ובראן.
עמיחי עצמו גר באותה ירושלים שלנו, בקצה הפונה אל גיא בן הינום. אך יעברו כעשר שנים מרגע הקראתו לצרכי חיזור בחדרי ועד שבאתי כעיתונאי אל החדר בו כתב את השירים היעילים, בתחתית ביתו בימין משה, במקום שנחפר מתוך אמא אדמה לצרכי כביסה ושירה. ובבואי חשתי מיד כאילו הכרתיו מאז ומעולם. יצאנו מביתו והסתובבנו ליד חתנים וכלות, גמלים ובעליהם שבאו להצטלם ליד טחנת הקמחשל מונטיפיורי ובהולכי לצידו ראיתי איך מומר העולם לשורות.

כמו שוליה צעיר צפיתי בפעולתו של קוסם גדול מול מראות ערב ירושלמי שגרמו לשנינו לצחוק. ערבי מנשק גמל על פיו, כלה מטפסת בשמלתה על גב הגמל והופכת אותו לכלה מדובשת. היה זה הזמן של ראשית כתיבתי שבו הלכתי והתאהבתי במקצוע לו אני נשוי באהבה עד היום ועמיחי היה מורה נפלא, נטול פתוס וחשיבות עצמית. מורה לי ולרבבות ישראלים אחרים שהולכים עם שיריו כחלק משפתם וראיית העולם שלהם.

"הוא מצוטט כמעט מבלי משים, כחלק מקולות החולין ורעשי הרחוב ובאינספור פזמונים. "שורה או שתיים" צצות גם בכל פעם שמישהו רוצה לרכך ולאזרח את המציאות, לפרוט אותה לאושר ולדווי של הישראלים" כתב עליו לירון ברדוגו. שורותיו פותחות שיחות ופסקי דין, דוח ועדת חקירה, מושרות במאה פזמונים. "מהפכן שקט", קרא לו החוקר בועז ערפלי, "שעשה בשירה העברית ובמנטליות הישראלית מהפכה גדולה… לא בקולות גדולים, אלא, כמו שהוא בעצמו כותב באחד השירים…  בטיפות".

יהודה עמיחי

"היו אלה ימים של אהבה גדולה וגורל גדול, / השלטון הזר הטיל עוצר על העיר וסגר / אותנו לייחוד מתוק בחדר, / שמורים על ידי חיילים חמושים היטב. // תמורת חמישה שילינגים החלפתי את שם אבותי / הגלותי לשם עברי גאה ומתאים לשמה. // הזונה ההיא ברחה לאמריקה, נישאה לאיש / ברוקר תבלינים, פלפל, קינמון וקרדמון, / והשאירה אותי עם שמי החדש ועם המלחמה".
(יהודה עמיחי)

נדמה כי רק פעם אחת כינה עמיחי החומל אהובה בשם קשה כמו "הזונה ההיא". אין לזה אחות וריעה בשיריו נטולי המרירות. "את הכעסים שלו שמר עמיחי מחוץ לשירים, לשיחות אישיות", אמר לי חבר טוב שלו. בשיריו נשמר מלגדף ומיעט לסגור חשבונות, זולת מאשר עם אלוהים ועם אותה אשה. נתחיל באל. זה יוצא אצל עמיחי רע ומוקטן. אלוהים העמיחאי הוא מלך מת, מוסכניק, "תעשיה עשנה, נוראה". נוטש סדרתי ובר פלוגתא של מי שגדל בבית דתי כעמיחי וברח כילד ב1935 מפני זעם האל וזעם הנאצים ובא עם הוריו מגרמניה לירושלים ומאז לא סלח לאלוהים. "אם אלוהים היה יהודי – הייתי מפטר אותו בגלל מה שעשה לעם שלנו", אמר בסוף חייו.

הוא עזב את האל ואת שמו הישן לודוויג פויפר והיה לחילוני אדוק, אך לא הרפה מהאל. "אבינו מלכנו. מה עושה אב / שילדיו הם יתומים בעודו חי? מה יעשה אב / שילדיו מתו והוא יהיה אב שכול לנצח נצחים"? כתב או שורות מצמררות כמו: "המספרים על אמות אסירי ההשמדה/ הם מספרי הטלפון של אלוהים". על פחות מזה היתה ש"ס מגישה היום אי אמון.
זולת האל נשארה  גם הזונה ההיא. נדירה בשיריו.

היא טמונה כאבן פינה בראשית חייו המשורריים והשיר עליה בקע לאור רק כארבעים שנים אחרי ההתרחשות. כעבור 20 שנים נוספות, כשכבר היה עמיחי טמון בקברו, צץ ספרה של החוקרת נילי שרף גולד ועימו קופסה שחורה שהכילה אוצר נסתר: 94 מכתבי אהבה שכתב עמיחי בן ה23 לאהובת נעוריו רות הרמן. כשאני יושב בארכיון הספרותי של מכון "הקשרים" היפה שבאונ' ב"ש, בתוך סופת אבק  שתוקפת את הקמפוס וקורא את המכתבים הגדושים מילים נרגשות, אני חש כי זהו מטמון שבלעדיו אין ביוגרפיה על המנוח. ארכיונו נמכר על ידו בחייו לאוניברסיטת ייל העשירה, אבל פה, במדבר בו נלחם ב48, מצויה ראשיתו הרומנטית של המשורר הגדול.

אני פותח אגרת אויר אחת אחרי השניה, כולן מיהודה עמיחי בחיפה וירושלים אל רות הרמן, ניו יורק. כולן גדושות באהבתו השוקקת של איש צעיר אל נערה שהכיר אחרי תענית של ארבע שנים כחייל בריטי במחלקת מפות במצריים. כיסופים ושירים, טרום ישראל של עמדות הגנה וכיתות קטנות שלימד. רומן מכתבים מופלא שחובה לפרסמו. אינטימי וכללי ככל שירתו. בוסריי, אך כל העמיחאיות- לבוא שם כאפרוח בביצתו, פלומת- שיריו- לבוא.

מול חלון מכון המחקר השקט אני נרגש כמי שפגש ברוח רפאים מלאת חיים של משורר צעיר חי, פועם וחשוף: "אהובתי, אשתי. אוד שלך", מנהמת שם רוחו. יהודה ורות הכירו בראשית 47 כתלמידים בסמינר למורים בירושלים. החייל המשוחרר קבל שנת לימודים מהצבא הבריטי ומצא עצמו פתע מוקף נערות אחרי תענית ארוכה, והתאהב באחת מהן. כעבור שנה ויותר, יכתוב לה ברגש: "ראיתי שלא תהיה לי אחרת מאשר את. יש בך איזו דרך מיוחדת לחיות שלא מצאתי אצל אף אחרת".

כתום לימודיהם החליטו לעבור לחיפה, להנשא, לחיות ביחד. כמורה נדרש פפויפר לעברת שמו והם שינוהו יחד לעמי-חי ותכננו את חייהם בעיר המעורבת בה החלו כבר יריות המלחמה הבאה. אבל ב31 לאוגוסט שנת 47, מצא עצמו המורה הנלהב מלווה את אהובתו רות לאניה שהפליגה אל ניו יורק. היא נסעה להשתלם בסמינר יהודי למורים ולא שבה לעולם. מרגע עזיבתה שולח עמיחי לאהובתו מכתב גדוש כל יומיים -שלושה. באדיקות. "אם יאסרו / אותך, הגידי/ להם שאוד / מחכה לך".  הוא מצרף שיר, או כותב: "כרינו לנו גומה ובתוכה נשכב". "המצא חן בעיניך השיר"?

הוא מספר לה על רילקה ועל כיתתו ואיך לימדם על רחב הזונה ואיך צחקו. וכותב: "לו רק היית איתי, הייתי האדם המאושר ביותר בכל חיפה… אני כותב די הרבה ואשלח לך את השירים לסירוגין. כל יום עשיר כל כך ועיני פקוחות לכל… כל הרחוב הוא מעין ספר גדול ומצויר ומותח מאד ואני קורא וקורא".
"שלום אשתי המתוקה" הוא חותם. מתאר כל רגע.

אך בעצם ימי המלחמה, מדמם לפתע גם דיאלוג האהבה כמו פגע בו כדור מדויק. ב-11 לאפריל שנת 48, בעת מתקפת הנגד הגדולה של ההגנה, כותב עמיחי הנדהם לרות: "הידיעה שבמכתבך הקצר לא חדרה לתוכי. אני אומר  לעצמי: נגמר וזהו. נשאה לאחר. אבל התשובה בתוכי היא: אם כן, אז מה? התודעה שלי אינה רוצה לקבל את העובדה… אל תפחדי, לא אתנדב לפלוגות המוות. אינני מעונין לשכוח. ..נתעשרתי הרבה".

אחרי 8 חודשי המתנה, כתבה לו רות קצרות כי נישאה. בחרי ליבה, כך אגלה השבוע, היה פליט יהודי מגרמניה בשם אריק צילנזייגר שמצא במלחמה מסתור אצל משפחה הולנדית והגיע ב46 לניו יורק. לו תהיה רות נשואה עד מותו לפני כשנתיים. אךעמיחי ממשיך לכתוב לה עד שנת 1952 בתנופת האוהב הנכזב הממתין לנס. הוא שלח שירים ואף ד"ש מאשתו הראשונה תמר, ניחם את רות על מות אביה ואף כתב בגרמנית לזוג. "בתוכי, בתוכי, נשאר פה ילדותי פעור בתמהון על כל המתרחש. לפעמים הוא יוצר מילים של שירה אהבה".

יהודה עמיחי

החוקרת גולד גילתה את המכתבים. שנתיים אחרי מות עמיחי הגיעה לרות ולקופסת האוצר שנשמר כ60 שנים. במונוגרפיה שפרסמה על עמיחי טענה בין היתר כי המשורר הכי ישראלי, הכי גלוי לב והכי חשוף, הסווה לא מעט מחייו. כך פרשית רות הרמן וכך אחת עשרה שנות ילדות גרמנית והשפעתה האדירה של אותה גרמניות נסתרת כביכול על שירתו. ספרה טלטל חוקרים, חברים וגם את אלמנתו חנה הנאבקת בדרכה על שימור זכרונו, "נגד תעשיה שלמה של שקרים".

"מר ונמהר בא הקץ, / אך איטי ומתוק היה הזמן שבינינו, / איטיים ומתוקים היו הלילות, / כשידי לא נגעו ביאוש זו בזו / אלא, באהבה, בגופך, שהפריד כך ביניהן. / וכשבאתי לתוכך, היתה זאת האפשרות היחידה / לאושר גדול להיות נמדד / בדיוק של כאב חד. מר ונמהר."
(עמיחי.)

מלבד קוראיו האוהבים היו כמה אנשים שהכירוהו היטב ומקרוב: אשתו הראשונה תמר הורן, בת תעשיין יקה, תועמלנית רפואית עמה חי 14 שנים, שחיה לבדה בתל אביב. בנו ממנה, רון, רו"ח וכלכלן ראשי של מחלקת תאגידים ברשות לנירות ערך, שונים מערך נירות אביו, בנו דוד העובד במוזיאון קו התפר, בתו הבמאית עמנואלה ואשתו חנה, בעלת העזבון החיה בביתם בימין משה. אחותו רחל סאואר בת התשעים. אך מחבורת עמיחי הקרובה שרד רק משורר המשוררים, הרולד שימל. אמריקאי שחי כבר 50 שנים בירושלים, צעיר מהחבורה ב-12 שנים ולכן חי.

שימל, איש יפה תואר וצחור בלורית החי בבית גדוש מזכרות נהדרות, זוכר כי עמיחי קרא לחבורתם "המשפחה". הם היו ארבעה משוררים: אריה זקס בטירת אבו טור שלו, דניס סילק לבדו עם אוסף בובות במתחם הרוסי, שימל ועמיחי. כשהכירו בראשית ה60 לא יכול היה האיש תחת גפנו לטלפן לאיש תחת תאנתו כי לארבעתם לא היה טלפון. שימל היה יוצא מביתו בתלפיות והולך לסילק בשולי המנזר. "עברתי בדרכי עפר מול שוטר ירדני ושדה מוקשים. הגעתי לביתן של דניס ומשם גלשנו לכיון הבית של זקס מול הגבול. יום אחד שמענו יריות ודלתו היתה פתוחה. ראינו נקב כדור מעל הדלת. איש לא ענה וחרדנו מאד וכשנכנסנו ראינו כי הכדור ערף ראשו של בקבוק יין, אבל אריה ישן עמוק. הערנו אותו והמשכנו ליהודה ברחביה".

"שבתות רבות ישבנו כל בוקר בגן הגדול של זקס עם יין ושירים, עם הנשים ואחר עם הילדים. שותים ומקריאים שירים שלנו של אחרים. אני זוכר את הדרך של יהודה להפנות פתאם עורף, לעמוד מרוכז לגמרי בלב הרעש ולחשוב. תמיד היה לו עט ואחוזה בו פתקה. עליה רשם מילים, רמז לשיר. תמיד אמר שאינו כמו רילקה שחיפש את המקום האידאלי לכתיבה. בשבילו החיים הם מקום השירה: בין הילדים, בלב ההמולה. אך השירה היא גם חמצן שאינו יכול לחיות בלעדיו.

"הוא לא היה חשבן או הוגה דעות", אומר לי ידידו פרופסור שמעון זנדבק, "אלא משורר גדול ששיחק עם האוביקטים של העולם כצעצועים, מהגר שהבין וקלט טוב מן הילידים את השפה אליה נקלע, מזהה את המצחיק בה ומעורר לא אחת התנגדות וקנאה בשל השפע העצום שלו ועצם היותו "מכונת דימויים" נפלאה שיצרה אנלוגיה לכל דבר, עד שנראתה גם כטיק עצבני".

בבית קפה בתל אביב אני נפגש עם בכורו רון, הדומה לו מכל ילדיו. בגיל חמישים עיניו עיני אביו וכך דיבורו הער.  "אני זקן – ילד כמוהו. תמיד היתה באבא פסימיות כבדה שהסתתרה מאחורי הומור ושטויות של ילד. ירשתי את זה". בעבר כתב רון שירים. "אבל ככלכלן מה אכתוב? אהבתי נוסקת אליך כמדד תל אביב 25?" שנינו צוחקים ולרגע אני חש כבאותה פגישה חמה עם אביו לפני 27 שנים. רון ממהר הביתה לירושלים. מחכים לו תאומים בני שלוש וחצי.

"לחץ חיי מקרב את תאריך הלידה/ אל תאריך המוות / …ורק מקף מפריד בינהם./ .אני מחזיק במקף הזה בכל מאודי / כמו בקרש הצלה / אני חי עליו". 

עליזה וחיים גורי פגשו את החייל עמיחי בגדוד השביעי של הפלמח בו שרתו. היו שם שלושה כותבים: חיים גורי, יהודה עמיחי בסתר ודידי מנוסי בקול רם. יום אחד, זוכרת עליזה, מצאה חיילת בשם אמה ביטשוצקי מחברת של עמיחי ובה שירים ויצא שהוא כותב בסודי סודות. אחר כך כשעמיחי היה רב סמל פלוגתי של גורי, כבר דיברו בגלוי על שירתם, כי שניהם פרסמו אחרי המלחמה ושמם החל נודע. משורר תהילת הקרב ומשורר האנטי – קרב.

"בגילי אני יכול לומר את האמת", אומר האריה גורי. "שנים קנאתי בעמיחי. משורר נהדר היה שניתן לתרגמו לכל שפה, בלי פומפוזיות לאומית, וכשקראתי את שיריו חשתי מדקרות קנאה בגבי. עם הזמן התידדנו וראיתי איך עולה ערכו משנה לשנה גם בעולם. פעם אחרונה ראיתיו בניו יורק ב1998, מסכת מוות כבר כסתה את פניו אך הוא נלחם עד הסוף ודיבר דברי אמת כפרידה מן החיים".

יהודה עמיחי

באותה שנה החל עמיחי בן ה74 להתגרד בכל גופו. חש כאיוב ובקש נפשו למות. רופאיו לא מצאו דבר וחשדו באלרגיה, אבל כשהוזמן לניו יורק ונבדק שם, התברר כי חלה בסרטן לימפומה נדיר מאד. הוא כחש מאד ונאבק על חייו נטול מערכת חיסונית. מוקף משפחתו, הפך האיש מלא החיים והאהבה שנראה תמיד צעיר מגילו, למת מהלך, רזה וכפוף, מלא תשוקה להגיע בפעם האחרונה לכל מקום שאהב, מאתרי קרבות בנגב ועד אכזיב. "לכתוב כבר מיעט מאד", זוכרת חנה, "לא ענין אותו והיה חלש ורק רצה לראות אנשים ולהיות בחוץ. כל יום טיילנו ובקיץ האחרון גם ביקש לנסוע לממלכת אביבי באכזיב".

עשרים וחמש שנים נסע כל קיץ לאכזיב שעל הים וחי בבית הישן שתחת התאנה, כתב על הים ועל אכזיב ועל אהבותיו בחול, וביולי 2000 הובא לשם חלש מאד והושב על כסא מול הים. בנו דוד זוכר את הנסיעה האחרונה, חודשים טרם מות אביו. הבן הקטן הוא גבר חסון ושתקן שכיפה לבנה לראשו. הוא שב לאל שאביו נטש בכעס. "הקרב באל היה חלק מאבא. אלוהים נוכח בכל שירתו, אך לא בביתו".

דוד עמיחי אינו כותב שירה, אבל מאמין כי ראית עולמו דומה לזו של האב "שהיה אב מדהים ואוהב שמצא דרך שאנו הילדים נהיה חלק משירתו. יש המון שירים שאני זוכר בדיוק היכן נולדו בטיולים שלנו אף שהיינו קופצים עליו להפריע לו לכתוב. אבא תמיד אמר שכתיבת שירה היא העלאת גרה. הוא רשם פתקים, העביר למחברת קטנה ואחר עבד עליהם". כשמת בחורף, הספידו אותו מטוקיו ועד תל אביב.

ואף שכתב: "כפי גומת גופינו לא יישאר סימן שהיינו /  במקום הזה. העולם נסגר מאחורינו, / החול שוב מתיישר", ממשיכה העמיחאיות להשמע פה ושם כשפה חיה. ושאר סימן גדול.

פורסם ב-19.3.2012 במוסף 24 שעות של ידיעות אחרונות, במסגרת סדרת כתבות על גיבורי תרבות