האדם הלבן והדלת השחורה

"זה המשחק. או שאתה משחק בו או שישחקו בך."
(סדרת הטלויזייה "הסמויה", עונה ראשונה. פרק 8.)

"בשבוע הזה שבו נתניהו, שבור לב מהחלטה לנסר חמישה בנינים, מציע לגרש 25 אלף פליטים ולעצור אלפים במחנות, תן לי לספר לך גרסה אחרת משלו לגבי "האדם הלבן" והפליטים השחורים: זה הכל סיפור של משחק בכסף גדול", אומר לי איש השטח. "אתה רואה פה, ממול, בור עם עשרים שחורים, חופרים חניון? אתה יודע מה אתה רואה? את החול בצירי הדלת המסתובבת. מעבר להסתה, למרזל ולשר ישי ולכל שנאת הזרים, כל אפריקאי שנכנס דרך הגבול המצרי, ולא דרך כמאה ושישים חברות ליבוא עובדים זרים, ומגיע לחקלאות, לבניה או לנקיון – פירושו פחות כעשרת אלפים דולר למכונת מיליארד הדולר של הסחר באדם".

"במשחק הזה של להכניס הכי הרבה זרים ולהוציא הכי מהר", אומר לי אדם שעסק ביבוא עובדים, "הכל צפוף מקורבי שלטון כמו חתונה של טייקון. מלא מקורבים. לפני כמה שנים, כשהייתי בתחום, צלצל אליי חבר יבואן ואמר: 'תעשה לי טובה, תזמין אצלי חמש מאות ראש". כי צלצל אליו "מישהו" מהמערכת ואמר לו: קח מכסה של חמש מאות. כדי להתחלק בשלל. ככה זה עובד".

מעל צרכיהם האמיתיים של חקלאים, קבלנים וזקנים סיעודיים, מתנשא מגדל הזכוכית האטום של הסחר בבני אדם. במחקר במימון הג'וינט שפרסמו לאחרונה החוקרות רייכמן וקושנירוביץ ממכון ההגירה של המרכז האקדמי רופין, הן ראיינו 196 עובדים זרים ודרכם הציצו אל נהר הכסף. מהמחקר הזה וכן מדו"ח מצמרר של ד"ר גלעד נתן מהכנסת, מצטייר היקף הרווח האדיר, הלא-חוקי, של ייבוא בני-אדם, העבדות הטמונה ורווחי הענק של המקושרים.
ד"ר קושנירוביץ אומרת לי שהן גם גילו כי חל זינוק חד בגובה דמי התיווך, בעיקר בענף הבניין – עד כדי שיא של 32 אלף דולר שמשלם בנאי שלד מסין שבא לפה. שנה וחצי ראשונות של העובד הן רק כדי להשיב את חוב דמי התיווך. הן מצאו כי בטפסים הרשמיים נרשם לרוב סכום שהוא כמחצית מהסכום האמיתי ששולם למתווך. כך הופך העובד הזר לקרבן, לשותף שקט ולעבד שתלוי במי שגבה ממנו את הכסף. החוק המגביל גביית דמי תיווך עד כ- 900 דולר אינו נאכף כלל.
בשיתוף הפעולה של זכיין ישראלי ומתווך זר, מגיעים דמי התיווך לראש לכדי ששת אלפים דולר לפליפיני – סיעוד, שמונת אלפים לתאילנדי- חממות ועד הגג לסיני- בניין. המתווך הישראלי והזר מתחלקים בסכום שנגבה, כאשר חלקו של הישראלי הוא כ-50 אחוז ומעלה. "מדובר פה במשחק עם כסף כה גדול", אומר לי החוקר, "עד שאני חושש לעורי".

הגוף שהוקם לטפל בתחום הזה "רשות האוכלוסין וההגירה" מודע ע"פ תשובותיו לשאלותי, לחומרת המצב ופועל מאז הקמתו למיגור מה שהוא עצמו מכנה: "תופעת העמלות הבלתי נתפסות". לגבי אכיפת האיסור על גביית דמי תיווך שלא כדין, "זו מתבצעת על ידי משטרת ישראל". באשר לענין המקורבים: "רשות האוכלוסין וההגירה מבצעת בדיקות מדוקדקות של זהות האנשים הפועלים בלשכות אלו".
מעל בור השומן רוחש המקורבים, אומר החוקר, נבנה בניין ההסתה, כי "הפטריוטיות היא הרי מפלטו האחרון של הנבל". ההסתה נגד זרים היא חלק ממאבקם של פוליטיקאים מקושרים לסחר בכל מה שמפריע לתנועת הדלת המהירה. משפטו של שלמה בניזרי שהורשע בשוחד ובהפרת אמונים לאחר שאישר הקצאת עובדים זרים ליזם ישראלי שהעביר אליו מיליוני שקלים, פתח צוהר לעולם סחר האדם האפל. הדלת המסתובבת מהר, ומעשירה זכינים, היא לב השחיתות, והפליטים נתפסים כמפריעים לתנועתה החלקה.

 כל המגיעים מאפריקה, אומר לי החוקר, הם "מחפשי חיים", חלק מתנועה עולמית של רעבים ונואשים  כמונו, היהודים בעבר. הבלוגר יוני אשפר מתאר היטב את הדימיון הרב שבין סיפור השחורים הבאים עתה לעלילת המהגרים היהודים בסוף המאה התשע עשרה. הם היגרו מרוסיה ומזרח אירופה לשכונות המזרחיות העניות של לונדון ומיד פרצה התססה גזענית שהגיעה עד לפרלמנט.
מייזלרים, אלי ישיים ונתניהוים בריטיים טענו אז כי "היהודים הבאים דוחקים את מעמד הפועלים האנגלי לעוני ואבטלה, יוצרים מפגע תברואתי, מביאים את ה”גטאות האוריינטליים” שלהם ללב האימפריה, נושאים מחלות ומעלים את רמת הפשיעה". באנגליה כמו כאן קמו ארגונים ויפי נפש שהגנו על היהודים וניסו לתאר את הרדיפות מהן סבלו תחת שלטון הצאר, פוגרומים וגיוס חובה לצבא. "המסורת הבריטית המפוארת של מתן מקלט לכל נרדף מחייבת אותנו לקבל את היהודים", אמרו, "כלכלת בריטניה רק תרוויח מחריצותם". וכל השאר היסטוריה.

"רוב הבאים לפה עתה הם גברים צעירים, תאבי פרנסה, בלי נשים וילדים", אומר לי החוקר, הוא איש שטח בקיא ומומחה נודע בתחומו האקדמי, שצופה כעת באזור לוינסקי ובתוצאות  חריצותם הנואשת של המהגרים. "הם הגיעו למקומות עלובים ומלאי זנות וסמים, כנווה שאנן, פתחו שם בתושיית מהגרים, עסקים זעירים של חומוס/אינטרנט/מכולת/מספרת- פליטים ורק שפרו אזור קשה. כמו בכל קבוצה מהגרת תחת לחץ, יש גם כייסים ועבריינים, אבל מעטים. לנו כשהגענו לאמריקה בתחילת המאה שעברה לא היו גנגסטרים כמו לנסקי?"

מה הפתרון?  אני שואל אותו.

"לשים קץ מידי לתנועת המטוסים של העובדים הזרים, לעצור את הדלת, או כלשון דו"ח הכנסת: "מיגור תופעת תשלום דמי התיווך עשוי להביא להפחתה מיידית של הביקוש לעובדים זרים". לסגור את הגבול המצרי כמו שאנו יודעים. אפשר להשאיר דלת עם שולחן ומישהו שיראיין מהגרי עבודה אפריקאים ויעניק אשרה רק למי שנזדקק לו. ולטפל יפה בקיימים. זרים ופליטים, שמעטים פה מאד יחסית לגל מהגרי אפריקה שמתדפק על הארצות שמול היבשת הרעבה. לשלם כמו שצריך לנשארים, להכשירם מקצועית, כך שבבוא היום ישובו לארצותיהם עם כסף ומקצוע כפי ששאפו.
חלק ישאר ויפרה אותנו כמו כל הגירה תאבת עבודה, אבל אם נקלל ונרדוף וניכלא לשלוש שנים במחנות, ונגרש טרם הרויחו לחמם, נקבל קהילה מסתתרת ולכודה, שאינה יכולה לעזוב כי ידיה ריקות. הסכנה אינה טמונה בפליטים", אומר החוקר, "אלא באותו שילוב קטלני בין חמדנות לכאוס מכוון. וההסתה נגד הזרים, אינה ריגשית/ספונטנית, אלא מתוכננת היטב ונועדה להרוג שתי ציפורים במכה אחת: להגן על הדלת המסתובבת ומקורביה ולשסות את השכונות דווקא בבת בריתן, המחאה החברתית שחשפה את מימדי ביזת הישראלים בידי ההון-שלטון. זה הכל אותו משחק גדול של כסף.

הטור פורסם ביום שישי 8.6.12 במוסף לשבת של ידיעות אחרונות

הקוף, הבוס והאופציה של פוטינלנד.

 מאז פרצה ודעכה המחאה, זו שחשפה את הביזה העצומה שמבצעת בנו הברית הנבזית של הון-שלטון, הואץ מול עינינו זרם אירועים מהיר כברק. סבך המעשים סתום. המראה דומה להשתלטות עוינת. רשת של אנשי מפתח, חלקם פועלים בגלוי ואחרים מאחורי מסך עשן, מופעלת וישראל משתנה לדבר מה רע ומחניק. אנו הצופים אובדי עצות כי חסר פסקול. שנים רבות התרגלנו בדמוקרטיה לסוג של פסקול או כיתוביות שמבהירות מה מתרחש. כל אלה נעלמו בעת שבה גם האיש העומד בראש המדינה נוהג כאילו מתרחש הכל בגבו. לכן אולי יש צורך ב"מקרא" שיבהיר מהו המנגנון שפועל ומהן מטרותיו:

נתחיל בקוף, שהוא אולי לב העלילה, שיטת ההסחה של המזימה.

בלשון הפלילים, ה"קוף" הוא אותו עבריין זוטר שעבריינים גדולים ממנו מציבים בחזית ה"עסק". הכל נרשם על שמו, כך שאם יחקרו ויחפשו – יוליכו הסימנים המאשימים רק אל מי שיושב בכניסה ומציג את עצמו כבעל הבית. בחיי היומיום שלנו, יכול ה"קוף" להיות גם ראש ממשלה. בגבו נמצא הבוס האמיתי.

 הבוס הוא יוזם שרשרת האירועים האחרונים, אשר מובילה למטרות הנסתרות: חילוצו של הבוס ממעגלי החקירה וכתבי האישום ומתחת ידה של מערכת שלטון החוק והצבתו כשליט יחיד, במדינה מנותקת מהעולם, מעוקרת מהסכמי שלום, כפופה לדת, צייתנית ומושתקת – שאותה יוכל לנהל על פי דרכו. אז אפשר יהיה לכנותה יהודה או "פוטינלנד". תאומתה המזה"תית הקטנה של אימפריית הגנגסטרים הרוסית בה שולטים הכוח והכסף והמתנגדים נעלמים.

הבוס יודע שכדי להקים את פוטינלנד יש לגבור על שלטון החוק, על הדמוקרטיה ומנגנוניה וארגוני המתנדבים שלה. יש לשתק את כל מי שעלולים – בבוא קיצה של החקירה המשטרתית המסועפת ורוויית השיבושים – לטפל בבוס בדרך שבה מטפלים בכל אזרח הנאשם בעבירות חמורות. הווה אומר: העמדתו לדין. נכון לעכשיו, מתעכבים כתב האישום והמשפט מעבר לכל פרק זמן סביר – אפילו במדינת הסחבת שבה מונה שר משפטים לשביעות רצונו של הבוס והוא שהמליץ על הפרקליט שמונה ליועץ המשפטי לממשלה.

 גם בלי החשדות הפליליים החמורים מאד שנגד הבוס, ראש ממשלה שאינו "קוף" היה אמור לפטרו לאלתר, שכן משרד החוץ וקשרינו עם מדינות העולם הידרדרו תחת ידי הבוס לשפל מסכן קיום. בעודו מעכיר את קשריה של ישראל עם כל ידידותיה "הלא רלוונטיות" ומסתכסך גם עם המוסד, שומר ומטפח הבוס קשר חם במיוחד רק עם רוסיה, האימפריה האפלה שמספקת נשק ותמיכה למרים שבאויבינו, ידידתם-בפועל של החמאס והחיזבאללה, סוריה ואיראן. מעורר תמיהה ואף צמרמורת.

סבך האירועים מלא סתירות: למשל, בן חסות הבוס, השר ממפלגת העולים – שרבים מבוחריה נאבקים מרה במוסדות הדת – מציע חוק שיעביר את השליטה על החשמל לידי עסקני דת. לכאורה תעלומה ולמעשה נדבך ביצירת קואליציית העתיד. הצעת חוק החשמל הכשר נועדה לאותת לשותפים יראי השמיים כי הבוס מוכן לתת הכל תמורת השלטון. אף הסרתה של הצעת החוק הותירה על כנו את האיתות הזה.

חוקים חדשים נוספים נועדו לסייע לטייקונים- משקיעים, להשתיק כלי תקשורת מרכזיים ואתרי אינטרנט, להחליש את בתי המשפט, לסתום את פיותיהם של מפגינים, לבטל את קיומם של מנגנוני ביקורת פנימיים ובעיקר לסתום את הגולל על המחאה החברתית, שחשפה לאור יום את ברית ההון-שלטון שמרוששת רבים מאיתנו עד כלות.

נכון לרגעים אלה, הקוף סופג, הבוס מוביל בנקודות מול המדינה – אבל טרם אבדה התקווה: הדמוקרטיה היא משחק עמיד ומתוחכם מכל משטר, והבוס עלול לגלות להפתעתו כי השוויון בפני החוק טרם נקבר סופית בישראל.

 פורסם ב-28.12.2011 במדור "דעות" של ידיעות אחרונות

ל' זה ליברמן – מילון לשינוי משטר

מאחר ודברים שהתקימו כשישים שנים משתנים עתה בתוך ימים וקשה לישראלי הטרוד לעקוב אחרי המתרחש נגד עיניו הנה הצעה למילון קצר לתושב- תייר בארץ מוכרת – זרה שאת שפתה פתאם אינו מבין על בוריה. 

א.      זה איראן. הסחת דעת. כשהיבטנו לשם, שינו את המשטר, גנבו את הדמוקרטיה. זה טריק ישן שעובד תמיד בארצות שנגנבות תחת אף תושביהן.   

ב.       זה ביזה. בחסות השלטון. טיקון שמושך דיבידנד של מיליארד ש"ח ואחר כך מפטר אלף עובדים. הביזה תמשך ותתגבר במשטר החדש שבו לא תוכל לדבר או לבקר או לתחקר.     

ג.       זה גב. תחושת החיים בלי גב, בלי אבא. כל ישראלי לנפשו.   

ד.    דמוקרטיה. אשה ישראלית מוכה בדרכה אל קצה המר, אלא אם יצוץ שוטר אמיץ ברגע האחרון. כל אחד חובט בה. אולמרט חבט בשלטון החוק שלה כדי להינצל, ביבי חובט בשיטת המשטר כדי להישאר במשרד ולא לשלם על מחדליו וליברמן ממתין כדי לקבל בבוא היום רבע דמוקרטיה כנועה ומכוסה סימנים כחולים.  

ה.     זו הלכה. מדינת הלכה. האם בגיל 64 תהפוך ישראל למדינת הלכה? האם אין די באחת כזאת לא רחוק מפה?    

ו.     ויינשטיין. סוג של יועץ משפטי. האיש שהובא אחרי מזוז כדי לא להיות. מאפשר שינוי משטרי. זיקנתו מעטה כלימה על בגרותו.     

ז.     מילה שימושית לתיאור המצב. וגם זרים, זקנים. כל מי שחלש ומוכה ומגורש, נשכח ונבזז.

ח.     חזירות – קפיטליזם מקומי נטול רגולציה שבו קבוצה קטנה שודדת בנחת עם שלם. ח. זו גם חקיקה מזורזת לשינוי משטר. היא צועדת בדרך כלל יד ביד עם החזירות.

ט.     טרור. מדבק. גם יהודי.  

י.     יצחק רבין. רה"מ האחרון שדאג למה יקרה פה. י. היא גם יש"ע. מאה אלף איש שמנופפים במדינה שלמה. 

כ.     כיבוש. המילה האסורה. הפיל שאין לדבר בו בחדר. הכיבוש כבר השחית.   

ל.     ליברמן. שר חוץ שמתנהג כשומר סף ואינו נותן לאיש להכנס. חובב נסיעות לברה"מ לשעבר. חשוד בעבירות חמורות של הלבנת הון וכיו"ב החותר להיות רה"מ אחרי שינוי המשטר.  

מ.     מבוגר אחראי. אין כבר הרבה זמן.

נ.      נאמן. לא נאמן. שר משפטים. נקמן. קומבינטור פוליטי שחותר לשנות משטר.     

ס.     סלולרי. כך הפכה הפטפטנות הישראלית הכרונית למכרה זהב ולתחליף שיחה.  

ע.     עשב שוטה. הפך לממשלה.

פ.     פחד. שיטת שליטה הכי יעילה פה. וגם פייסבוק. בקרבו גם כלי יחיד לביטוי של כעס וביקורת.  

צ.     צדק חברתי. מחאת קטיפה שזרזה את שינוי המשטר כדי להשתיקה ולמנעה בעתיד. מתקימת במעמקים ועלולה לפרוץ כאש אוכלת.

ק.     קצב. אחרון הבכירים המשלמים על חטאם. שינוי המשטר נועד להגן על החשודים הבאים. להביאנו למצב הרוסי של שלטון גנגסטרי המוגן מכל חקירה.

ר.     ריאליטי.  תחליף חיים. בזמן שצפית באיש בן 87 שמחבק את אהובתו או בהכנת מרק תירס, גנבו לך את הדמוקרטיה ואת הפנסיה.

ש.    שלטון חוק. סם החיים של השגשוג. היה. עד מזוז. גוסס.   

ת.     תג מחיר. סוג של נקמה מתנחלית. בעתיד גם לקח הסטורי כמו במעשית מוסר עתיקה. תג המחיר להורסי הדמוקרטיה: כשתשלימו את מלאכת ההרס, תשארו עם כלום ביד. לא דיבור, לא הי –טק, לא תרבות, לא עוצמה ולא שגשוג. הדיקטטורה הישראלית החדשה תהיה ימנית וחרדית, שתקנית וכנועה… ומרוששת. רק דמוקרטיות פורחות. זה הסוד.

פורסם הבוקר, 20.11.2011, במדור הדעות של "ידיעות אחרונות"

לאיזו ישראל יחזור גלעד שליט?

הפעם אתה חוזר הביתה, גלעד. העבר היה מלא איתותים והתרעות שווא על שובך, אך הפעם אתה שב.

גלעד שליט

קודם לעצמך, ואחר כך לעולם. לא עוד שבוי, לא אסיר, אלא נער השב לעולם ממנו נעקר לפני כאלפיים ימים, בשעת השחר של ה־25 ליוני. במקום ההוא, על גבול עזה בו נהרגו חבריך מפגיעת טיל ואתה נגררת, משאיר עקבות שאבדו בסבך הסמטאות. נעלם מן העין. מעתה תחיה מוקף במשפחה ובחברים, בתומכים ובמטפלים, אך תמיד גם ברוחות הרפאים של עבר שלא יישכח.

אתה חוזר אל מקום שבו חיכו לך רבים יותר מלכל גיבור אחר של דרמה או נבחרת כדורסל מנצחת. מקום מסוכסך תמיד, שברגע בו נודע דבר שובך הוצף ריגשה אך גם מחלוקת, כהרגלו. עתה, כמי שאבד זיכרונו, תתחיל ללמוד מחדש איך לחיות במקום ששב להיות ביתך. זהו מקום לדאגה שעסוק באלף עניינים אחרים, מוטרד תמיד, מבולבל, ואתה, לרגע קט חיברת את הקצוות של הערבוביה הישראלית, הכאוטית הזאת, המלאה קרעים ושברים וסכסוכים. שובך אל חיק השבט העצבני שלך יוצר פה רגע נדיר של סולידריות. אתה חוזר אל ארץ ממתינה, מתוחה תמיד, שבליבה משפחתך, מרשימה ומאופקת מכל מה שהכרנו בכל שנות השבויים, נוגעת ללב. אם ואב שהיו מופת של שקט תקיף. אדיבים בלב הפראות, למודי אכזבות איומות ושברון לב. עד הרגע. למדנו מהם פרק בהלכות תביעה צודקת שעומדת על שלה עד נצחונה.

אביבה ונעם שליט לאחר ההודעה על אישור העסקה בממשלה. צילום: פלאש 90

אתה שב אל הדור שלך ממנו נעקרת.
אל אחיך ואחיותיך, ילידי מחצית שנות ה־80 שנולדו לתוך האינתיפאדה הראשונה וגדלו במעבר החד בין אימה לתקווה גדולה בימי הסכמי השלום והאש, ובאירוע ההרסני של רצח האב, ראש הממשלה יצחק רבין. נעוריכם התקיימו בצל האינתיפאדה השנייה ובשנות הביזה, כלכלת השוק והקפיטליזם החזירי שמאז.
לפני כשנה, כאשר קיווינו לשווא כי שיחרורך מגיע, כתבתי לך על הארץ שמחכה לך, שהשתנתה ועם זאת דומה לארץ שנותרה בזיכרונך, או כמו שאומר גיבור הספר "הברדלס" של דה למפדוזה: "אנו, בסיציליה, משנים הכל כדי לא לשנות דבר". כך פה.
כתבתי לך כי איש מכל אלה ששלחו אותך ולא השיבוך לא נותר על כנו. כולם סולקו על פי דרכה האירונית של ההיסטוריה. ראש הממשלה ששלח אותך, אולמרט, הוטל אל מחוץ לפוליטיקה ושרוי במשפט בעניין שחיתות שלטונית. הנשיא ממתין למאסר על עבירות מין. הרמטכל דאז מחבר תירוצים. שר הביטחון שב לביתו. שר החוץ, מתנגד נחרץ לעסקת החלפתך, מחכה לכתב אישום.

ממשלת אולמרט

רק לפני כשנה כתבתי לך על ההון־שלטון שכבש את הארץ. על בני המעמד הבינוני כהוריך, חוט השדרה של הדמוקרטיה, שהופכים לעניים. עת ביזה הייתה אז, ובשדרות רוטשילד ראית אלו לצד אלו רכבי לקסוס ודירות גג של אלף מ"ר לצד עם רב של אוספי בקבוקים שמתגלגלים עם עגלות מאולתרות. ובתוך כל אלה, חלפו בני דורך ותהו אם יישארו פה או ילכו לברלין או לעיר אחרת. זמן רע.

אך בשנה החמישית לשבייך אירע פה דבר שלו יד ורגל בשיחרורך: ישראלים בני גילך, שנחשבו לדור שפוף, שקוע עד צוואר בלימודים, הישרדות ועונג — הדור הזה קם על רגליו, נטע אוהל, הפגין ומשך רבבות. נפתחו דלתות התודעה. התגלו ממדי הביזה והדרך שבה הופרטה המדינה והפקירה רבים מאזרחיה, לא רק אותך. כל זה אירע כמה חודשים טרם שובך. כמין הכנה. תמונתך הייתה שם. נוער השדרות החדש, בני גילך, נשאו שלטים עם צמד המילים המאגי "צדק חברתי". חלקם גרו באוהלי השדרה, היכן שאנשים מכל הארץ הגיעו כל ערב לשוחח. ישראלים נואשים, שכבר התרגלו לשתיקה, לנוער גבעות שגובה תג מחיר בכוח הנשק, קיימו דיונים שקטים לתוך הלילה על חייהם. החלו להקשיב על פי חוקי השדרה. נערכו הפגנות ענק ודיבור חדש צץ. הארץ טולטלה. הדור שלך הוא שהשיבך הביתה, על כנפי הצדק החברתי נישאת מעזה לפה.

המשא ומתן על שובך התנהל חמש שנים. כולם בחשו בו: ממובראק ועד ארדואן, אולמרט, ביבי וברק, מוסד ואובמה. אבל נדמה לי כי מאורעות תחריר המצרית ואחר כך אירועי רוטשילד, שעוד תלמד עליהם, זירזו הכל בהשיבם את האמונה כי יכולים בני אדם להתקומם בהצלחה נגד עוול ושלטון אטום, לתבוע צדק ולהשיב גזילה, להרים אביון מאשפתות וללחוץ על שליט אדיש ושרדן לבצע את שמוטל עליו. בין היתר: להשיב בן אובד.
בכל ההפגנות בהן צעדו בני דורך, מוחים נגד ביזת העם וקץ הערבות ההדדית, זועקים על אי יכולתו של איש צעיר להשיג לו פינה להניח ראשו, נכחת תמיד. אני זוכר ערב אחד שבו צצה דמותך בין המוחים בשדרה ולרגע טעיתי לחשוב כי אדם חי הוא ולא דמות קרטון הניצבת באפלה שתחת הפיקוסים.

הפגנת ה-300 אלף, אוגוסט 2011

בין המפגינים למען צדק ובית, היית אתה, גלעד שליט, חסר הבית מכולם. נער ישראלי שאין לו מקום בארץ שסטתה ממסלולה אל אדישות וחמדנות. היית הילד שהושאר מאחור ברצועת עזה האומללה. היית חסר הכל מכולם, הגלמוד והמופקר לנפשו מכולם, והנה צפת ועלית. אני תולה זאת גם בכוחה של הפגנות בני דורך, מטוניס ועד רוטשילד. לצד כל מתווך גרמני, כל איש מוסד וקבינט ביטחוני, התקים השנה גם לחץ הכיכר והמאהל, הקש האחרון שהניע את הנהגת החמאס הנחלש ואת ממשלת ישראל המטולטלת אל חתימת ההסכם הסופי.

אל מה אתה שב, גלעד? אל עולם חדש, לאו דווקא אמיץ.
טרם ידוע לנו אם אתה מעודכן בכל או מנותק מהכל. האם שכנת לבדך בדממת המחבוא, או שמא צפית עם שוביך במתרחש בעולם, או שהיה לך מסך כאותו אסיר בסרט "7 הצעדים" שהיה נעול 15 שנים ולו רק מכשיר טלוויזיה ממנו למד על החוץ? האם דיברת עם שוביך על סבלם? האם ניהלתם שיחות של אסיר ושומריו בני גילו? אני נוטה להאמין שלא שררה בתא דממה. שידעת מה קורה בחוץ דרך עיני שומריך או דרך המסך. האם שיחקת עם שוביך על מסך המגע של אחד הסלולריים שלהם, או שמא זה היה הדבר שהכי נשמר מפניך בשל החשש פן ייחשף מיקומך?
בבואך לפה תגלה כי חזרת לעולם דיגיטלי מאי פעם. ככל שגדלה מצוקת המציאות בשנים האלה, ככל שגברו אוזלת היד, השחיתות והחרדה, כן התחזקה הנסיגה אל הווירטואלי, מתוכניות ריאליטי ושפים כתחליף מציאות ועד רשתות חברתיות שוקקות חיי מסך. אני מנחש כי הדבר הראשון שיראו לך, אף טרם בני משפחתך, יהיה מסך קטן. בבת אחת תעבור מניתוק מוחלט, שהיה דרך חייך משך חמש שנים, אל עולם שבו הקשר המסכי הוא שפע עודף ומציף. לב החיים פה הם עתה סלולרים ומסכים. אף שחלפו רק חמש שנים מאז נעקרת, תגלה עולם שבו האנשים חבושי אוזניות, מזמזמים ומדברים עם עצמם, מקישים על מסכים, בוהים בהם גם כשהם בחברה. המסך האישי על כל גדליו הוא עתה כנסייה, דת ואל, משפחה ומפלט, נחמה לא מנחמת, פינוק וסם שכחה. מסך ובו תמיד פלטפורמת קשר חברתית חובקת עולם בשם פייסבוק, שבה השם הכי נפוץ הוא "גלעד שליט". ייתכן כי גם אתה תמצא בו מקלט.

לקראת שובך פרסם האתר "חורים ברשת" כי אתה האיש הכי מפורסם בפייסבוק. ופייסבוק הוא הפלטפורמה של החיים החדשים.

המקום שבו מתקיימים רבים מחבריך. "נתחיל בדבר הכי חשוב שעליך לעשות: לפתוח פרופיל בפייסבוק", נכתב באתר. "לפתוח חשבון בפייסבוק בסוף 2011 זה כל כך מיושן עד כדי שזה מגניב. חוץ מזה, אתה כבר שם עם 300 אלף חברים שמעולם לא פגשת ולא הכרת. "בפייסבוק כל אחד כותב מה עובר לו בראש, אבל לרוב זה לא מעניין אף אחד. בפייסבוק מצליח מי שמבדר את הקהל, מסמר הוול או סלב־רשת. המעמד האחרון המיוחד שמור לך. הסטטוסים הראשונים שלך יביאו ים של לייקים, גם אם תשהק בהם או תרכיב אותם מאותיות אהו”י בלבד".
"
אתה תגלה", כתב האתר, "כי הפייסבוק הוא כמו המטריקס (זוכר את הסרט הזה מ-1999?) כמעט כל הישראלים משוכנעים שהם גלעד שליט. רבים מהם מופיעים עם התמונה שלך. כשהדביקות של פייסבוק תתחיל לחנוק אותך, אולי תרצה לנסות את טוויטר, רשת חברתית אחרת שהיא בדיוק כמו פייסבוק רק בלי הלייקקנות או התגובות. שם תוכל לכתוב מה שתרצה בלי לתת דין וחשבון לאף אחד ואפילו להחליף בדיחות עוקצניות. אם תהיה חרד למוניטין שלך בלב הקונצנזוס, תמיד תוכל להפעיל שם חשבון כפייק גלעד שליט. מי כבר יאמין שזה באמת אתה". וכך הלאה.

דבר ראשון שיראה לך הישראלי הראשון שתפגוש יהיה מסך מגע. כאילו זה העולם שמחכה לך. בתוך החיבוקים תשמע אינספור צלצולים ורחשים. אנשים יניפו יד ויצלמו אותך בנייד כל הזמן. במה נתגאה בפני השב מבור כלא זולת טכנולוגיה דור 5? חיש מהר אחרי המסך תגיע אל הרשת. תגגל. תגלה את מיליוני אזכוריך ותראה כמה תשומת לב לכדת. בלתי נתפסת במושגי 2006, הזמן בו נשבית על ידי הפלסטינים. שני דורות או שלושה במושגי טכנולוגיה. ידהים אותך הפער שבין בדידותך שם לבין מיליוני האזכורים שלך ברשת.

לפעמים אולי תתהה, היכן החיים? שם, בבור, במצפה הילה או ברשת? חיש מהר אחרי שתוסר ממך הגנת המטפלים ותוקל חומת המגן סביבך, תעבור באחת ממידע מועט ומסונן היטב להצפה עצומה, מצמא לשיטפון, מרעב לטביעה. תלמד כי העולם השתנה מאוד ועם זאת נותר אותו דבר. עוד גל של משבר כלכלי עובר עליו. רעידת בורסות והחלשות מדינות. תיעוב גובר לקפיטליזם החזירי שצמח כפטרייה רעילה וגעגועים לסולידריות ורווחה. אמריקה נחלשת, יוון רועדת, יפן שנשטפה גל צונאמי מחלימה מפצעיה. תאגידי ענק בולעים תאגידי ענק, וארצות שהיו עולם שני טרם יוני 2006 הן עתה עולם ראשון. בן־לאדן חוסל והמזרח־התיכון רועד תחת רגלי שינוי גדול, שיודעי דבר מחברים את שחרורך עתה לעצם קיומו.
הכל החל כשרוכל טוניסאי מיואש בשם מוחמד בועזיזי, שמאס בשרירות לב השלטונות, הצית עצמו והבעיר את ארצו. זו להבה שהתפשטה משם ועד כאן. טוניס, לוב, תימן. סוריה. ישראל בדרכה. במצרים, שסייעה לשחרורך, אירעה מהפכה שהשליכה את מנהיגה לכלא, אך טרם הוכרע לאן נע הכל. קדאפי נעלם. סוריה רועדת. מה שכונה אביב העולם הערבי ונראה עתה כמו סתיו של פטריארך, החל את תנועתה של מטוטלת כאוטית, שאיש אינו יודע היכן תיעצר.

ופה? בבית היהודי? פה הכל שונה והכל כרגיל, ופחות מזה.
טורקיה, שסייעה לשחרורך, כבר אינה ידידה. אנו מבודדים בעולם אף יותר מכפי שהיינו ערב שבייך ולפני שתי מלחמות הברירה המדממות. מעט עניינים, כמו למשל המאבק על שחרורך, עדיין מחברים אותנו אל שאר העולם. מבודד היית בתאך ואל עם מבודד מאי פעם חזרת.
מבין הפוליטיקאים הישראלים שיקיפו אותך, צמאים לתצלום, מעטים יהיו הפנים החדשות או נוטעות התקווה. בים הפנים, בין הפוליטיקאים הגברים, רובם מבוגרים וזעומי פנים, תבחין אולי לרגע בדמות יפה ויוצאת דופן: זוהי צעירה בת גילך, שנולדה 7 חודשים לפניך בשנת 1986, למדה קולנוע בעת נפילתך בשבי, עורכת וידיאו ורוכבת אופניים בשם דפני ליף, ש"עם סיום חוזה שכירות הדירה שלה בתל־אביב פתחה 'אירוע' (event) ברשת החברתית פייסבוק, שבו הזמינה אנשים להצטרף למאהל מחאה שהוקם ב־14 ביולי בשדרות רוטשילד, סמוך לכיכר הבימה".‏ וכל השאר, כמו שורות אלה, הוא ויקיפדיה והיסטוריה. דפני וחבריה טבעו פה השנה חותמם יותר מכל קצין, ראש ממשלה ונשיא שתיפגוש.
כשתחלץ קצת ממועקת חמש השנים, תוכל אולי לקחת חלק יום אחד במחאת הדור שלך. הדרך הכי טובה להיחלץ מתא בודד היא להפוך לחלק מדבר מה גדול ממך. מי עוד כמוך טעם על בשרו את ביזת חייו הצעירים? מי כמוך מכיר את הדרך שבה נשחק חייל קטן בידי כוחות גדולים ממנו אלף מונים? את כל זה תוכל להפוך יום אחד לצעקה. אתה, השב מבור בודד במקום של העוני והאומללות הכי גדולים במזרח־התיכון, תהיה לקולם של מושתקים ונשכחים, נבזזים ועקורים אחרים. יום אחד. אולי.

פורסם במוסף לשבת של ידיעות אחרונות, 14.10.2011, אחרי אישור עסקת שליט

לא עיר לסופרים: 5 הערות על תל-אביב

א. טבלת שיש על קיר בית ברחוב מלצ'ט 31 אומרת כך: "בבית הזה חי הסופר, העורך והמתרגם אלתר דרויאנוב".
תל אביב מלאה שלטי הנצחה של סופרים ומתרגמים, משוררים ושחקנים וציירים שגרו בה. עוד לא ראיתי טבלה לזכרו של רואה חשבון או בעל הון. העיר היא בירת התרבות הישראלית ומה שמקנה לה את תהילתה, הוא סך היוצרים שחיים בה. אבל כבר עתה הולכים אלה ומתמעטים. כמה יוצרים יכולים לגור בעיר שמחיריה המופקעים נקבעים בידי ספסרי נדלן וחמדנים אחרים? כבר ב– 2011, יש בברלין, כך נאמר, יותר אמנים ישראליים צעירים מאשר בתל אביב. בין היתר כי עירית ברלין דואגת מאד לאמניה. השורה של מואיז בן הראש על ירושלים: "משוררים לא יוכלו לגור בשכונת יהודה עמיחי", נכונה לתל אביב.

ב. עד לאחרונה שמחתי על כל בית באוהאוס ששופץ ועל כל עץ שניטע. אני יליד העיר ואוהבה ומכיר בה כל שיח. כל חצר שנרמסת לצרכי חניה חורכת את נפשי, וכבר הגעתי לבית משפט במלחמה על ברוש. מידבור העיר החמדני מפחיד אותי יותר מהפצצתה. לכן שמחתי על תחיית הבתים, עד שגיליתי שבאף בנין משופץ לא יוכל לגור יוצר ושהשיפוץ היקר מדיר את האמנים מן היופי שהם יוצריו, וכל כולו מלאכת נדל"ן מפקיעה. אם כך, טובה לי עיר אמנים קלופת טיח מעיר לבנה כקליפה ריקה.

ג. השלב הבא במהפכת האוהלים צריך להיות מרד שוכרים. ביום אחד יקומו כל עשרות אלפי צרכני הדירות השכורות בעיר ויודיעו כי ישלמו שכר הדירה סביר שטרם הפקעת המחירים. נגיד 1500 ש"ח לחודש פר חדר. מאותו רגע ישלם אדם שלושת אלפים ש"ח לשני חדרים, כמחצית משכרם של רוב הצעירים. כרגע המצב הוא שהביזה התעצמה בעקבות המחאה. מרד הצרכנים יוליד בעלי בתים שישובו לדעתם וגל גדול מדי לטיפול של תביעות. העיריה מצידה תודיע על 25 אחוזי דיור בר השגה במתחמיה הענקיים כמו הקריה והשוק הסיטונאי ותתחיל לשקם את מעמדה כעיר יצירה פתוחה לכל.

ד. מעבר לענין הדירות, נותר פרוץ גם תחום מיבני הציבור. הייתי בלילה בו פלשו האוהלים לבית צעירות מזרחי הנפלא שנתרם ע"י בעליו לציבור וראיתי פשע. לא פשע פלישה, אלא פשע הזנחה עירונית. העיר מלאה רכוש ציבורי דומה בזוז. באותו לילה נדמה היה לי כי התגלה אוצר חבוי שיוכל מעתה לשמש למטרותיו, אך העיריה דחפה בכוח והמשטרה פינתה והפכה עם הזמן לאלימה כלפי המחאה. לו קלט רון חולדאי במלואה את תרומתה של מחאת רוטשילד למוניטין עירו כמובילת הארץ, היה מוסר לה מתוך הכרת תודה עמוקה את הבנין כמשכנה וכמשכן יוצריה. לעידוד אותה רוח נדיבה ופרועה של יצירה שתקפה ביולי השנה את העיר ההולכת ונכבשת בידי נדל"ן רעיל.

ה. המחאה של קיץ 2011 חשפה באור אכזרי את מהלכי השיפוץ שהעיריה מתגאה בהם. זמן רב כתבתי על רון חולדאי כראש עיר חרוץ ומשפץ מבורך. הוא אכן בא בזמן לעיר והצילה משקיעה חומרית אך לא השכיל לעצור את הביזה, את בריחת הצעירים ואת המצב שבו בעלי ההון הרוחני נסוגים מפני בעלי ההון החומרי. גם מתחמים עירוניים של כולנו, כמו "הנמל" ו"התחנה" ששופצו, הפכו למכרות כסף במקום לתפקד גם כאתרי תרבות עירוניים והון עתק נקבר במיבנים הכעורים של הבימה והסינמטק. אם לא תסוב ספינת תל אביב על צירה ותנוע עם גלי המחאה, ייזכרו ימי חולדאי כימי השבחת המיבנים וקריסת הרוח.

פורסם במדור הדעות של "ידיעות אחרונות", 22.9.2011

המעמד הטובע

כשאנו מדברים על מעמד הביניים הטובע, הנבזז, המוחה בנימוס נגד שקיעתו, אין אלו מילים ריקות. גם לא המצאה של קופירייטרים. אנו מדברים על המקום שבו אנו חיים. על הנוף הבוער שמול החלון. לא רק בערי שדה קטנות, בשולי הארץ ובפאתי המדינה, בהם אני מסתובב, אלא גם בלב תל אביב. המעמד הטובע הוא אחותי המורה, אקס- בעלה מתקין התריסים, הוא בת זוגי העורכת והוריה, ספרנית ובעל בית קפה לשעבר, הוא אימי הגימלאית, חברי הצלמים והכותבים, הוא עובדים סוציאליים ואנשי זכויות אזרח, הוא עצמאיים קטנים ומוכרי פרחים, ספרים ופקידים, הוא עובדי מדינה ותעשיה חרוצים, הוא אנשים שכסף אינו יעדם וחמדנות אינה דרכם.

לפעמים אני חש כאותו נוסע שהושלך מאניה שוקעת אל ים גבה גלי מלא ניצולים כמוהו, חלקם בחגורות הצלה, חלקם בלי. מעמד שלם שחי בקושי ועתה שוקע עקב מה שנקרא במקום אחד "קפיטליזם חזירי" ובמקום אחר "ניאו ליברליזם" או "מדינת הון שלטון" או כפי שטום פרידמן, העיתונאי האמריקאי עטור הפרסים, מתאר עתה את ישראל החדשה: "מדינה שנשלטת עי אוליגפול של קפיטליסטים מקורבים". משק ריכוזי של רודנות חמדנית עם רגולטורים שבגדו בתפקידם ונטשו את הספינה למען משרה אצל טייקונים מפניהם הוצבו לשמור.

זה סיפור על ביזה ובגידה.  
"הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" מתנהלת מזה כ-15 שנים או יותר – כל אחד ישים אצבעו על רגע אחר -כרודנות הון פרועה שמתגמלת את נאמניה ועוזריה וחסידי דרכה, מדכאת מבקריה ובוזזת את כל השאר. ברודנות תאגידית זו יכול מנכ"ל להרויח עד פי 250 מהקופאית שלו. מתוגמלים היטב גם פרקליטיה הפרטיים ההופכים כל עוול לחוק, רגולרטים ונערי אוצר שערקו, רואי חשבון שיגישו כל חוות דעת שתיתבע מהם, יחצ"ני צמרת ופוליטיקאים סוללי דרך להון. כל אותה כת טפילי- טיקונים שנקראת באפריקה: "עלוקות מזוודת הכסף".

מדינת הון שלטון זו מענישה בשכר נמוך את מבקריה ובהם רבים מחברי. מעובדים סוציאליים שנאבקים בתוצאות מעשיה, כתבים שאינם הופכים לספקי תוכן ולמשתפי פעולה ומבקרים את התנהלותה. נענשים גם פרקליטי מדינה, לוחמי זכויות ורופאים, אמנים ויוצרי תרבות וכל מה המכונה "אינטליגנציה" שעצם קיומה, הביקורתיות האירונית שלה והעדר הענין שלה בשת"פ תאגידי, נתפסים כמקור של אי שביעות רצון שמסוכנת להון- שלטון. את אלה ואת האחרים היא מענישה ובוזזת.

אפשר לראות כיום במחאת האוהלים הרוטשילדית, סוג של תחקיר ענקי, רב תפוצה, שחשף את מערכת הקשרים הנסתרת של רודנות ההון שלטון. מין חקירת הולילנד- כפול- מאה ששרטטה את היקף ההון -שלטון, אנשיו, דרכי פעולתו ונזקיו העצומים לארץ. מסיבה זאת תעשה רודנות ההון- שלטון שיצאה לאור היום, הכל, כולל חימום גבולות, כדי להשכיח את שנחשף ולשוב אל אותה מערכת כזבים ישנה שבצילה חסתה ופעלה. היא תדבר על סולידריות ועל אחים, היא תצביע על אויבים חיצוניים ותלבה את החלוקה לשמאל ימין, לדתיים ולחילוניים, לאשכנזים ולמזרחיים, כדי לשוב מהר ככל האפשר למצב הנוח של הפרד ומשול שבצילם תמשיך לבזוז, כי זה טבעה וטעם קיומה ושום מחאה מנומסת לא תזיז אותה ממנו.

פורסם הבוקר, 29.8.2011 במדור הדעות של ידיעות אחרונות.

זנקי, אמא

אמא לוחשת מה שנשמע כמו: "אושר". אני נדהם. היא חוזרת על המילה ואומרת גם: "לא מדליקים פה אור". אנחנו יושבים בבאור התכלת העזה של אוגוסט ואני מבין שאמרה: חושך. לא אושר. חושך? היא מניעה ראשה קלות לאישור. אין היא רואה עוד אפילו את ההבדל שבין אפלה לאור יום. נעלם גם מופע הצלליות. "אני לא אוהבת חושך", היא אומרת. "אני לא רואה כלום". היא שהבחינה תמיד בכל פרט, ידעה מקומו של כל חפץ.
מה אספר לה? שיש עכשו קצת אור בקצה המנהרה? שדרך תלאותיה הבנתי מזמן עד כמה חשוך פה הכל.
אני לא אומר לה שחסכונותיה אזלו. שהביטוח הסיעודי תם. אני לא מספר לה שפניתי למשרד הבריאות, כי הכנסותיה הן חמשת אלפים לחודש ומחיר מיטתה תשעת אלפים לחודש. אני לא מגלה לה שהגשתי בקשה לסיוע או כפי שזה נקרא "קוד" ושתי פקידות קצרות רוח מסרו לי ערימת טפסים מטושטשים למילוי ואחרי חודשים של המתנה קבלתי תשובה שלילית גסת רוח וכששאלתי איך נשלם עבור אמא, תהתה פקידה רעת מזג למה אני חושב שהמדינה בכלל צריכה לעזור לה.

אני מגן על אמא מאלף פרטים של ביזה שנוהגת בה המדינה. אני מסתיר ממנה נבזות ואבדן אחריות, העלמות ההגינות וכל העושק הזה.
בביתנו היה אבי ממונה על ביקורת המדינה והוא אכן צפה מוקדם ברוע ובחמדנות שכינה תמיד בשם הכולל "עולם תחתון". אימי טיפלה ביום יום. לו ראתה עתה צלול, לו דיברה, הייתי מסיע אותה אולי אל מאהלי המחאה, לצפות בדור הנכדים שזועק גם על ביזתה. אני לא מספר לה התחרות שהיא תשובת ראש ממשלתה לכל הטענות ולכל הצער והכאב והמצוקה.

ראש הממשלה אומר שצריך להגביר את התחרות. 
בתחרות הזאת נחה אימי שמוטה ומחותלת על כסא הגלגלים ולצידה לקסוס כסופה של מנהל קרן פנסיה. בהנתן האות מאקדחו של ביבי, פורצים שניהם לדרך. המנצח לוקח את הקופה. מה הוגן מזה? תחרות חופשית בין פיסחים ונכים, זקנים ילדים וחולים לבין טיקונים ועוזריהם, פמליות פרקליטים ורואי חשבון מכורים. כולם מזנקים באופן שווה, סח ראש הממשלה, מאותו קו זינוק: מרצדסים ועגלות אספני בקבוקים, ג'יפי האמר וכסאות גלגלים. 
זו התחרות, אמא. קדימה. זנקי ונצחי!  

זו התחרות של נכדיך שבה מחירי הקוטג ומחירי הסלולר של כולם מתואמים, דמי הניהול דומים וכל המענים הקוליים של כל הקרנות והחברות מובילים לגיהנום. כל הרפורמות נעות אל כיסי הטיקונים, וכל שחסכתם לנכדים, עבר ברפורמת בכר זו או אחרת, לשוק החופשי. זו תחרות חופשית של ביזה, אמא, ואם לך ולאבא היה דיור בר השגה בדמי מפתח, כמו שגרנו בשלווה כל חיינו, לבנך ולבתך, במדינה שעשירה כיום פי מאה, יש קדחת. הצמיחה שבה מנפנפים ראש הממשלה ושר החוץ החשוד שלו, על מסך הפלזמה שתלוי מעל ראשך – עשויה כולה מקרנות שהופרטו, מחסכונות ילדיך המתרוששים, מכוח אדם של שכר מינימום ומהעסקת שחורים בשכר אפס.

לא אצעק את כל זה לאוזן שלך ולא אראה כל זאת לעין שחשכה. נוחי אמא קטנה בתוך האפלה. גם בחוץ החשיך. דולק עכשו רק אור קטן של תקוה. אגרי כוח, אמא, לתחרות הגדולה של השוק החופשי. המתיני ליריית האקדח.

פורסם במדור הדעות של "ידיעות אחרונות", יום א',  7.8.2011