האדם הלבן והדלת השחורה

"זה המשחק. או שאתה משחק בו או שישחקו בך."
(סדרת הטלויזייה "הסמויה", עונה ראשונה. פרק 8.)

"בשבוע הזה שבו נתניהו, שבור לב מהחלטה לנסר חמישה בנינים, מציע לגרש 25 אלף פליטים ולעצור אלפים במחנות, תן לי לספר לך גרסה אחרת משלו לגבי "האדם הלבן" והפליטים השחורים: זה הכל סיפור של משחק בכסף גדול", אומר לי איש השטח. "אתה רואה פה, ממול, בור עם עשרים שחורים, חופרים חניון? אתה יודע מה אתה רואה? את החול בצירי הדלת המסתובבת. מעבר להסתה, למרזל ולשר ישי ולכל שנאת הזרים, כל אפריקאי שנכנס דרך הגבול המצרי, ולא דרך כמאה ושישים חברות ליבוא עובדים זרים, ומגיע לחקלאות, לבניה או לנקיון – פירושו פחות כעשרת אלפים דולר למכונת מיליארד הדולר של הסחר באדם".

"במשחק הזה של להכניס הכי הרבה זרים ולהוציא הכי מהר", אומר לי אדם שעסק ביבוא עובדים, "הכל צפוף מקורבי שלטון כמו חתונה של טייקון. מלא מקורבים. לפני כמה שנים, כשהייתי בתחום, צלצל אליי חבר יבואן ואמר: 'תעשה לי טובה, תזמין אצלי חמש מאות ראש". כי צלצל אליו "מישהו" מהמערכת ואמר לו: קח מכסה של חמש מאות. כדי להתחלק בשלל. ככה זה עובד".

מעל צרכיהם האמיתיים של חקלאים, קבלנים וזקנים סיעודיים, מתנשא מגדל הזכוכית האטום של הסחר בבני אדם. במחקר במימון הג'וינט שפרסמו לאחרונה החוקרות רייכמן וקושנירוביץ ממכון ההגירה של המרכז האקדמי רופין, הן ראיינו 196 עובדים זרים ודרכם הציצו אל נהר הכסף. מהמחקר הזה וכן מדו"ח מצמרר של ד"ר גלעד נתן מהכנסת, מצטייר היקף הרווח האדיר, הלא-חוקי, של ייבוא בני-אדם, העבדות הטמונה ורווחי הענק של המקושרים.
ד"ר קושנירוביץ אומרת לי שהן גם גילו כי חל זינוק חד בגובה דמי התיווך, בעיקר בענף הבניין – עד כדי שיא של 32 אלף דולר שמשלם בנאי שלד מסין שבא לפה. שנה וחצי ראשונות של העובד הן רק כדי להשיב את חוב דמי התיווך. הן מצאו כי בטפסים הרשמיים נרשם לרוב סכום שהוא כמחצית מהסכום האמיתי ששולם למתווך. כך הופך העובד הזר לקרבן, לשותף שקט ולעבד שתלוי במי שגבה ממנו את הכסף. החוק המגביל גביית דמי תיווך עד כ- 900 דולר אינו נאכף כלל.
בשיתוף הפעולה של זכיין ישראלי ומתווך זר, מגיעים דמי התיווך לראש לכדי ששת אלפים דולר לפליפיני – סיעוד, שמונת אלפים לתאילנדי- חממות ועד הגג לסיני- בניין. המתווך הישראלי והזר מתחלקים בסכום שנגבה, כאשר חלקו של הישראלי הוא כ-50 אחוז ומעלה. "מדובר פה במשחק עם כסף כה גדול", אומר לי החוקר, "עד שאני חושש לעורי".

הגוף שהוקם לטפל בתחום הזה "רשות האוכלוסין וההגירה" מודע ע"פ תשובותיו לשאלותי, לחומרת המצב ופועל מאז הקמתו למיגור מה שהוא עצמו מכנה: "תופעת העמלות הבלתי נתפסות". לגבי אכיפת האיסור על גביית דמי תיווך שלא כדין, "זו מתבצעת על ידי משטרת ישראל". באשר לענין המקורבים: "רשות האוכלוסין וההגירה מבצעת בדיקות מדוקדקות של זהות האנשים הפועלים בלשכות אלו".
מעל בור השומן רוחש המקורבים, אומר החוקר, נבנה בניין ההסתה, כי "הפטריוטיות היא הרי מפלטו האחרון של הנבל". ההסתה נגד זרים היא חלק ממאבקם של פוליטיקאים מקושרים לסחר בכל מה שמפריע לתנועת הדלת המהירה. משפטו של שלמה בניזרי שהורשע בשוחד ובהפרת אמונים לאחר שאישר הקצאת עובדים זרים ליזם ישראלי שהעביר אליו מיליוני שקלים, פתח צוהר לעולם סחר האדם האפל. הדלת המסתובבת מהר, ומעשירה זכינים, היא לב השחיתות, והפליטים נתפסים כמפריעים לתנועתה החלקה.

 כל המגיעים מאפריקה, אומר לי החוקר, הם "מחפשי חיים", חלק מתנועה עולמית של רעבים ונואשים  כמונו, היהודים בעבר. הבלוגר יוני אשפר מתאר היטב את הדימיון הרב שבין סיפור השחורים הבאים עתה לעלילת המהגרים היהודים בסוף המאה התשע עשרה. הם היגרו מרוסיה ומזרח אירופה לשכונות המזרחיות העניות של לונדון ומיד פרצה התססה גזענית שהגיעה עד לפרלמנט.
מייזלרים, אלי ישיים ונתניהוים בריטיים טענו אז כי "היהודים הבאים דוחקים את מעמד הפועלים האנגלי לעוני ואבטלה, יוצרים מפגע תברואתי, מביאים את ה”גטאות האוריינטליים” שלהם ללב האימפריה, נושאים מחלות ומעלים את רמת הפשיעה". באנגליה כמו כאן קמו ארגונים ויפי נפש שהגנו על היהודים וניסו לתאר את הרדיפות מהן סבלו תחת שלטון הצאר, פוגרומים וגיוס חובה לצבא. "המסורת הבריטית המפוארת של מתן מקלט לכל נרדף מחייבת אותנו לקבל את היהודים", אמרו, "כלכלת בריטניה רק תרוויח מחריצותם". וכל השאר היסטוריה.

"רוב הבאים לפה עתה הם גברים צעירים, תאבי פרנסה, בלי נשים וילדים", אומר לי החוקר, הוא איש שטח בקיא ומומחה נודע בתחומו האקדמי, שצופה כעת באזור לוינסקי ובתוצאות  חריצותם הנואשת של המהגרים. "הם הגיעו למקומות עלובים ומלאי זנות וסמים, כנווה שאנן, פתחו שם בתושיית מהגרים, עסקים זעירים של חומוס/אינטרנט/מכולת/מספרת- פליטים ורק שפרו אזור קשה. כמו בכל קבוצה מהגרת תחת לחץ, יש גם כייסים ועבריינים, אבל מעטים. לנו כשהגענו לאמריקה בתחילת המאה שעברה לא היו גנגסטרים כמו לנסקי?"

מה הפתרון?  אני שואל אותו.

"לשים קץ מידי לתנועת המטוסים של העובדים הזרים, לעצור את הדלת, או כלשון דו"ח הכנסת: "מיגור תופעת תשלום דמי התיווך עשוי להביא להפחתה מיידית של הביקוש לעובדים זרים". לסגור את הגבול המצרי כמו שאנו יודעים. אפשר להשאיר דלת עם שולחן ומישהו שיראיין מהגרי עבודה אפריקאים ויעניק אשרה רק למי שנזדקק לו. ולטפל יפה בקיימים. זרים ופליטים, שמעטים פה מאד יחסית לגל מהגרי אפריקה שמתדפק על הארצות שמול היבשת הרעבה. לשלם כמו שצריך לנשארים, להכשירם מקצועית, כך שבבוא היום ישובו לארצותיהם עם כסף ומקצוע כפי ששאפו.
חלק ישאר ויפרה אותנו כמו כל הגירה תאבת עבודה, אבל אם נקלל ונרדוף וניכלא לשלוש שנים במחנות, ונגרש טרם הרויחו לחמם, נקבל קהילה מסתתרת ולכודה, שאינה יכולה לעזוב כי ידיה ריקות. הסכנה אינה טמונה בפליטים", אומר החוקר, "אלא באותו שילוב קטלני בין חמדנות לכאוס מכוון. וההסתה נגד הזרים, אינה ריגשית/ספונטנית, אלא מתוכננת היטב ונועדה להרוג שתי ציפורים במכה אחת: להגן על הדלת המסתובבת ומקורביה ולשסות את השכונות דווקא בבת בריתן, המחאה החברתית שחשפה את מימדי ביזת הישראלים בידי ההון-שלטון. זה הכל אותו משחק גדול של כסף.

הטור פורסם ביום שישי 8.6.12 במוסף לשבת של ידיעות אחרונות

הקוף, הבוס והאופציה של פוטינלנד.

 מאז פרצה ודעכה המחאה, זו שחשפה את הביזה העצומה שמבצעת בנו הברית הנבזית של הון-שלטון, הואץ מול עינינו זרם אירועים מהיר כברק. סבך המעשים סתום. המראה דומה להשתלטות עוינת. רשת של אנשי מפתח, חלקם פועלים בגלוי ואחרים מאחורי מסך עשן, מופעלת וישראל משתנה לדבר מה רע ומחניק. אנו הצופים אובדי עצות כי חסר פסקול. שנים רבות התרגלנו בדמוקרטיה לסוג של פסקול או כיתוביות שמבהירות מה מתרחש. כל אלה נעלמו בעת שבה גם האיש העומד בראש המדינה נוהג כאילו מתרחש הכל בגבו. לכן אולי יש צורך ב"מקרא" שיבהיר מהו המנגנון שפועל ומהן מטרותיו:

נתחיל בקוף, שהוא אולי לב העלילה, שיטת ההסחה של המזימה.

בלשון הפלילים, ה"קוף" הוא אותו עבריין זוטר שעבריינים גדולים ממנו מציבים בחזית ה"עסק". הכל נרשם על שמו, כך שאם יחקרו ויחפשו – יוליכו הסימנים המאשימים רק אל מי שיושב בכניסה ומציג את עצמו כבעל הבית. בחיי היומיום שלנו, יכול ה"קוף" להיות גם ראש ממשלה. בגבו נמצא הבוס האמיתי.

 הבוס הוא יוזם שרשרת האירועים האחרונים, אשר מובילה למטרות הנסתרות: חילוצו של הבוס ממעגלי החקירה וכתבי האישום ומתחת ידה של מערכת שלטון החוק והצבתו כשליט יחיד, במדינה מנותקת מהעולם, מעוקרת מהסכמי שלום, כפופה לדת, צייתנית ומושתקת – שאותה יוכל לנהל על פי דרכו. אז אפשר יהיה לכנותה יהודה או "פוטינלנד". תאומתה המזה"תית הקטנה של אימפריית הגנגסטרים הרוסית בה שולטים הכוח והכסף והמתנגדים נעלמים.

הבוס יודע שכדי להקים את פוטינלנד יש לגבור על שלטון החוק, על הדמוקרטיה ומנגנוניה וארגוני המתנדבים שלה. יש לשתק את כל מי שעלולים – בבוא קיצה של החקירה המשטרתית המסועפת ורוויית השיבושים – לטפל בבוס בדרך שבה מטפלים בכל אזרח הנאשם בעבירות חמורות. הווה אומר: העמדתו לדין. נכון לעכשיו, מתעכבים כתב האישום והמשפט מעבר לכל פרק זמן סביר – אפילו במדינת הסחבת שבה מונה שר משפטים לשביעות רצונו של הבוס והוא שהמליץ על הפרקליט שמונה ליועץ המשפטי לממשלה.

 גם בלי החשדות הפליליים החמורים מאד שנגד הבוס, ראש ממשלה שאינו "קוף" היה אמור לפטרו לאלתר, שכן משרד החוץ וקשרינו עם מדינות העולם הידרדרו תחת ידי הבוס לשפל מסכן קיום. בעודו מעכיר את קשריה של ישראל עם כל ידידותיה "הלא רלוונטיות" ומסתכסך גם עם המוסד, שומר ומטפח הבוס קשר חם במיוחד רק עם רוסיה, האימפריה האפלה שמספקת נשק ותמיכה למרים שבאויבינו, ידידתם-בפועל של החמאס והחיזבאללה, סוריה ואיראן. מעורר תמיהה ואף צמרמורת.

סבך האירועים מלא סתירות: למשל, בן חסות הבוס, השר ממפלגת העולים – שרבים מבוחריה נאבקים מרה במוסדות הדת – מציע חוק שיעביר את השליטה על החשמל לידי עסקני דת. לכאורה תעלומה ולמעשה נדבך ביצירת קואליציית העתיד. הצעת חוק החשמל הכשר נועדה לאותת לשותפים יראי השמיים כי הבוס מוכן לתת הכל תמורת השלטון. אף הסרתה של הצעת החוק הותירה על כנו את האיתות הזה.

חוקים חדשים נוספים נועדו לסייע לטייקונים- משקיעים, להשתיק כלי תקשורת מרכזיים ואתרי אינטרנט, להחליש את בתי המשפט, לסתום את פיותיהם של מפגינים, לבטל את קיומם של מנגנוני ביקורת פנימיים ובעיקר לסתום את הגולל על המחאה החברתית, שחשפה לאור יום את ברית ההון-שלטון שמרוששת רבים מאיתנו עד כלות.

נכון לרגעים אלה, הקוף סופג, הבוס מוביל בנקודות מול המדינה – אבל טרם אבדה התקווה: הדמוקרטיה היא משחק עמיד ומתוחכם מכל משטר, והבוס עלול לגלות להפתעתו כי השוויון בפני החוק טרם נקבר סופית בישראל.

 פורסם ב-28.12.2011 במדור "דעות" של ידיעות אחרונות