מלחמת אחוז החסימה

"מהי הבעיה מספר אחת של היהודים והערבים באזור בנימין? לא טרור (פחת מאוד בשנים האחרונות). לא כיבוש (אין). לא בעיית דו-קיום (דווקא מסתדרים לא רע). אז מה כן?פקק תנועה יומיומי של שעות בצומת חיזמא. מה צריך לעשות? לבנות מחלף או צומת כמו שצריך. זה הכל."
(מדף הפייסבוק של יו"ר מפלגת 'הבית היהודי' הנבחר נפתלי בנט)

איזו תערובת דליקה היא השילוב הזה של רקטות מעזה ופריימריס בליכוד, חיסול ג'אבר מהחמאס, ושר בטחון שמפלגתו לא עוברת את אחוז החסימה. אש. או כמו שסיכם בטוב טעם הליכודניק החדש מהשב"כ, דיכטר: "אני אולי לא חזק ברשימות פריימריס אבל ברשימות חיסול אני מספר אחד", והציע מיד לפרמט את עזה. איזו מחשבה מדינית רעננה. הישר מגנזך המדינה.

כי התשוקה הזו לחסל ולנקום, להדביר ולפרמט, שיצאה לדרך ביום רביעי בשם הקוד "עמוד ענן", או בשם הפייסבוקי "מלחמת אחוז החסימה", מבצע אוירי, קרקעי, שישים קץ לירי אחת ולתמיד, היא רפלקס ישראלי עתיק כמדינה עצמה. שריר טבעתי לא רצוני שהולך  אחורה עד בן גוריון ומשה דיין האקטיביסטים שדחפו לפעול כמעט בכל מחיר מול שר החוץ המתון משה שרת שידע כי עין תחת עין מובילה רק לעיוורון. עיורון וחללים, שכול וחורבן.

עובר עכשו על יומני שרת הישנים, אני מגלה מה גדולה פה בדידותו של הרץ המתון למרחקים ארוכים. מה קשה פעולתו של המתנגד לתגמול האוטומטי, קיביה, כנרת, בעזה.
בעיקר בעזה, שק החבטות הנצחי. כי מהי עזה?
עזה היא החטא הקדמון שלנו. היא יתומת הסכסוך. היא רצועה מדברית זעירה, יבשה וצפופה כשכונת עוני ברזילאית, מחנה פליטים עצום וביתם של מיליון ורבע מגורשי ובורחי 48 וניניהם. ביליתי בה לא פחות מאשר בעוטף עזה וראיתי את ילדיה: רכים ונפחדים כילדי שדרות. מוכים משמיים פי כמה מהם. כמה שלא תפורמט עזה בפצצות חכמות ופוליטיקאים טיפשים, תמיד תשוב ותצוץ מן הגיבוי. עד היום שבו גם היא תחיה ככל האדם.

כמה מעטים בעת האש הקולות הלא דיכטריים. יש קבוצה אמיצה בדרום שדורשת לדבר ויש איש נדיר כיצחק פרנקנטל שאומר: "כן, הם רצחו את אריק שלי, בני הבכור, וכן, צריך לשבת ולדבר עם הנהגת החמאס". אך מדינת הניצולים, מרגע שהוקמה, חיה עם אותה פנטזית שרדנים מופרכת על מכה אחת ניצחת. על "תנו לצהל לנצח" שישתיק את האחר לנצח. כאילו אפשרי הדבר.
אם ידם של ביבי וברק ומנהיגי החמאס- ג'יהאד מן העבר ההוא, תהיה על וסת האש עד הקלפי, מסכנים יהיו תמיד תושבי הדרום, מסכנים העזתים. מסכנים נהיה כולנו. כי האש החורכת מבצרת רק את שלטונם של הפירומנים שאין להם כל ענין בפתרון או באופציה אחרת, זולת רקטות ופירמוט, חיסול ופלישה, כיפת ברזל צולעת, גראדים, סקאדים ופאג'רים, שאחריהם כיפת פלדה שאחריה כיפת טיטיניום כך עד קץ הימים או עד קץ החיים. תלוי מי יבוא קודם.

האקזיט של נפתלי.

גם מתנחלי המפד"ל חשקו במיליונר- אקזיט, פעיל פייסבוק, נאה ונמרץ, מטכ"ליסט.קום עם עבר אמריקאי וחזרה בתשובה. וכך ניצח במפלגת ה"בית היהודי", כשמו של משרד תיווך חב"דניק בשינקין, נפתלי את זבולון. הובס הלוו- טק אורלב בידי ההי-טק בנט. זה זן חדש של פוליטיקאים שצמח בעקבות ביבי ובו דמויות מתכתיות כברקת וכבנט, רפובליקנים עבריים עשירים שמאמינים כי העולם הוא זירת יזמות שבה העיקר הוא השיווק. לכן זה זמן טוב ללוביסטים- ממתגים ולגרפיקאים מעצבי דימויים כמו בחוברת שהוציאה מועצת יש"ע: "כיבוש קשקוש".

יש בחוברת הזו קושיות שנפוצות בתוך הקו הירוק ומולן תשובות שבאות מן העבר האחר מעל כולן נחה, כדובדבן על קצפת התשובה הניצחת: "כי זה שלנו". בסיכום גס ניתן לומר כי הענין שקנה לו מהלכים כספין יש"עי ואף צץ בדו"ח אדמונד לוי אומר פשוט: הכיבוש הוא אגדה סמולנית. קישקוש של קושקושים.
לכן שמחתי לגלות השבוע, בעת שנסעתי לי במחוזות בית לחם סביב המקום שבו נולד ישו, היזם היהודי הכי ריווחי בהיסטוריה, כי הפלשתינאים חושבים כמו נפתלי בנט:
גם להם יצאה המילה כיבוש מכל החורים.

"אצלנו כבר מזמן קוראים לזה: סג'ין כביר. כלא גדול", אמר לי תחקירני נאדם עודה. כיבוש זו אותה פעולה צבאית עתיקה מ-יוני 67 שאחריה נולדו שלל בנותיה המכוערות: חישוף ועקירה, הפקעה והתנחלות, הלאמה וגירוש, מעצרים ומחסומים, מושלים, קפטנים, עינויים ומשפטים. ו"עכשו זה פשוט כלא אחד גדול ואנחנו המעוכבים", אומר נאדם, "לא יכולים לזוז. נוסעים על כבישים נפרדים. לא ים ולא חו"ל. לא נסיעה פשוטה מבית לחם לרמאללה. אוכלים, שותים ונגעלים מחיים בלי חופש".
בהעדר כיבוש, נשארו שלושה מיליון אסירים בלי משפט. מוקפים חומות בטון וגדרות תיל, מגדלי שמירה ואלפי מצלמות, ולצידם ולפעמים ממש בחצר שלהם או על הגג, כסוהרים חמושים, עשרות אלפי מתנחלים וחיילים. אחת לכמה שנים פורצת מרידת אסירים הקרויה אינטיפדה, לפעמים עולה עשן מצמיגים או מכרמי זיתים. והשטח עצמו? אותו גן עדן תנכי נפלא של טרסות, כפרים עתיקים ומטעים? השטח התכער במידה שלא תשוער. הוקף וצופה בטון, רעפים, אספלט וברזל חלוד.
התנ"ך נדד משם יחד עם הכיבוש.

נ.ב.

אם בעקבות כל שנחשף בעת המחאה החברתית בעניין תהום הפערים והאי השיויון, חשדתם כי האלפיון העליון יותר חזירי ממאיונים אחרים, יותר רומס וקמצן – צדקתם.
מחקרים חדשים מצביעים על כך שעשירים נוטים להציג התנהגות בלתי מוסרית יותר מאחרים ורואים ב"תאוות בצע" מושג חיובי יותר מאחרים. כך, כשנאמר לנחקרים בניסוי, כי הם רשאים לקחת ממתקים מסלסלה, אף שהיא מיועדת לילדים מחדר סמוך, לקחו העשירים יותר ממתקים מאשר אחרים. כשבדקו אילו מכוניות חתכו צומת או רמסו מעבר חציה בעת שהיה עליו הולך רגל, התברר כי רכבי פאר חתכו והתעלמו מהולכי הרגל הרבה יותר מאחרים.

לכן, הזהרו כפליים במעברי חציה. שנת 2011 בה פוטרתם/התרוששתם,משכורתכם פחתה ופנסיתכם הצטמקה עקב הפסדי טייקונים ודמי ניהול, היתה שנת שיא ברכישת רכבי פאר. כ3500 רכבי יוקרה גרמניים עלו לכביש לצד כאלף רכבי לקסוס, אינפינטי וקאדילק וגם מאה יגוארים ו64 רכבי פורשה כולל פנמארה טורבו המופלאה ועתה גם מרצדס אס אל אס 571 כ"ס שמחירה כארבעים שנות שכר של קופאית. מעולם לא היו מעברי החציה כה מסוכנים. פי כמה וכמה מישובי עוטף עזה.

פורסם היום, 16.11.12, בטור במוסף לשבת של ידיעות אחרונות

התספורת של אמא

 אל כבוד השופטת ורדה אלשיך, סגנית נשיא בית  המשפט המחוזי.
פונה אני אליך בשל השכלתך המשפטית וליבך הרחב ובעקבות החלטתך למחוק כמיליארד וארבע מאות מיליון ש"ח מחובותיו של הקבלן הנתנייתי לשעבר י. תשובה. רציתי להביא לידיעתך מצבה של חייבת אחרת כדי שתשקלי מעשה חסד דומה. במיקרה דנן, אמי.
כהורייך, גם אימי, עלתה ארצה מפולין לפני כשמונים שנים, עסקה בקטיף תפוזים, חדרנות, גידול ילדים ומזכירות ואחר כך שקעה בזקנתה. אשה פשוטה מבית חרדי. אני יודע שרקע דתי מסייע להקלה בדין.

אמי נטולת רכוש מכל סוג שהוא ועם זאת עד לאחרונה, גם נטולת חובות והלוואות. בשנים האחרונות עקב מצבה העלוב,  צברה אימי חובות: דמי שלושה חודשי שהייה בבית האבות הסיעודי ארבל בסך כשלושים אלף ש"ח והלוואה שנטלנו בחשבונה כדי לסייע לה לשלם. סך חבות כ-45 אלף ש"ח. בחשבונה אין פרוטה זולת דמי ביטוח לאומי ומבטחים, ועשרת אלפים ש"ח לצרכי הקמת מצבה בבוא היום. בשל גילה המופלג, 95, העדר קשרים, חירשות, סוג של אילמות ועיוורון קטרקטי, נפיחות וקשיי תנועה, היא מתקשה לבצע מינוף.
פניותינו לראשי בנקים להעביר לרשותה סכומי כסף גדולים שיסיעו לה להרחיב את פעילותה המישקית ואולי אף להניח ידה על משאבי טבע עתידיים, גז, מים מותפלים, פצלי שמן ונפט, הושבו ריקם. פנייה דומה למשרד הבריאות לצרכי סיוע תשלום לבית האבות נדחתה. אמנו הגיעה אל עברי פי פחת.

לכן קראנו, אחותי ואני, בהקלה גדולה את החלטתך באשר לחובותיו של הקבלן מנתניה. אותה החלטה רחומה למחוק חוב עצום ששקולה למחיקת אלפיים ש"ח מכל חוב של כל בתי האב בישראל, וזאת אף שהכרת בכך שהנ"ל "לא רק שהוא מסתתר מאחורי עיקרון הישות המשפטית הנפרדת, אלא גם עולות נגדו טענות קשות של מהלך הדרגתי מבעוד מועד לניתוק החברה מיתר התשלובת". בכל זאת ריחמת ומחקת.
מיד אמרתי לאחותי: "שירלי, זו האשה שתבין לליבנו. ניצלנו". ובכינו יחד מאד.

מימין: יצחק תשובה, נוחי דנקנר

ליבך רחב כים, וחמלתך כחול אשר על שפת החופים המלדיביים.
יתר על כן, אני מוכן בזה לבצע הרמת מסך מעל מכלול רכושה ועסקיה של אימי: מעבר לכסא גלגלים דגם אי 7 עם ריפוד לידיים בשל הפרקינסון ועקמת הגב ושתי כריות לתחת, יש ברשותה גם אריזה סגורה של חיתולי שקמה סופר. מגע כותנה, נושם ואוורירי, שכבה פנימית וחיצונית דמוי בד המעניקה מגע רך ומונעת גירויים ומכילה חלקיקים לוכדי נוזלים העוזרים בשמירה על שכבת מגע יבשה. 15 יחידות.

ובאשר לנו, שני ילדיה: אחותי, מורה מצוינת ברשת אורט, חלתה מאד והחלימה להפליא, מלמדת כיום רק עשר שעות שבועיות בשל חולשה קלה ואילו אני נמצא בתחום מקצועי שבו ההכנסה מתכווצת. אבקש מכבודך החנון להתחשב בכל אלה ולאשר לנו תספורת בסך 64 אחוז מסך החוב כמקובל באולמך.

נ.ב. אני לא רוצה להשמע כמלשינון של מס הכנסה, אבל התברר לי מתחקיר מעמיק כי לקבלן י. תשובה הקורס יש אח תאום, דומה כשתי טיפות מים מותפלים ובעל שם זהה, שהוא גאון פיננסי בעל נכסים ברחבי העולם שאף הניח כפתו על מרבצי הגז של מדינת ישראל בערך משוערך של עשרות מיליארדי דולרים. כלום לא מן הראוי כי אח תאום זה יסייע לאח המתמוטט לשלם את חובו, למען לא יוכתם שמו ולא ימחק כספנו בקרנות הפנסיה? הקדישי גם לזאת מחשבה עמוקה כדרכך.
שלך, בהערכה. י. סרנה.

פורסם במדור הדעות של ידיעות אחרונות, 2.10.12

האדם הלבן והדלת השחורה

"זה המשחק. או שאתה משחק בו או שישחקו בך."
(סדרת הטלויזייה "הסמויה", עונה ראשונה. פרק 8.)

"בשבוע הזה שבו נתניהו, שבור לב מהחלטה לנסר חמישה בנינים, מציע לגרש 25 אלף פליטים ולעצור אלפים במחנות, תן לי לספר לך גרסה אחרת משלו לגבי "האדם הלבן" והפליטים השחורים: זה הכל סיפור של משחק בכסף גדול", אומר לי איש השטח. "אתה רואה פה, ממול, בור עם עשרים שחורים, חופרים חניון? אתה יודע מה אתה רואה? את החול בצירי הדלת המסתובבת. מעבר להסתה, למרזל ולשר ישי ולכל שנאת הזרים, כל אפריקאי שנכנס דרך הגבול המצרי, ולא דרך כמאה ושישים חברות ליבוא עובדים זרים, ומגיע לחקלאות, לבניה או לנקיון – פירושו פחות כעשרת אלפים דולר למכונת מיליארד הדולר של הסחר באדם".

"במשחק הזה של להכניס הכי הרבה זרים ולהוציא הכי מהר", אומר לי אדם שעסק ביבוא עובדים, "הכל צפוף מקורבי שלטון כמו חתונה של טייקון. מלא מקורבים. לפני כמה שנים, כשהייתי בתחום, צלצל אליי חבר יבואן ואמר: 'תעשה לי טובה, תזמין אצלי חמש מאות ראש". כי צלצל אליו "מישהו" מהמערכת ואמר לו: קח מכסה של חמש מאות. כדי להתחלק בשלל. ככה זה עובד".

מעל צרכיהם האמיתיים של חקלאים, קבלנים וזקנים סיעודיים, מתנשא מגדל הזכוכית האטום של הסחר בבני אדם. במחקר במימון הג'וינט שפרסמו לאחרונה החוקרות רייכמן וקושנירוביץ ממכון ההגירה של המרכז האקדמי רופין, הן ראיינו 196 עובדים זרים ודרכם הציצו אל נהר הכסף. מהמחקר הזה וכן מדו"ח מצמרר של ד"ר גלעד נתן מהכנסת, מצטייר היקף הרווח האדיר, הלא-חוקי, של ייבוא בני-אדם, העבדות הטמונה ורווחי הענק של המקושרים.
ד"ר קושנירוביץ אומרת לי שהן גם גילו כי חל זינוק חד בגובה דמי התיווך, בעיקר בענף הבניין – עד כדי שיא של 32 אלף דולר שמשלם בנאי שלד מסין שבא לפה. שנה וחצי ראשונות של העובד הן רק כדי להשיב את חוב דמי התיווך. הן מצאו כי בטפסים הרשמיים נרשם לרוב סכום שהוא כמחצית מהסכום האמיתי ששולם למתווך. כך הופך העובד הזר לקרבן, לשותף שקט ולעבד שתלוי במי שגבה ממנו את הכסף. החוק המגביל גביית דמי תיווך עד כ- 900 דולר אינו נאכף כלל.
בשיתוף הפעולה של זכיין ישראלי ומתווך זר, מגיעים דמי התיווך לראש לכדי ששת אלפים דולר לפליפיני – סיעוד, שמונת אלפים לתאילנדי- חממות ועד הגג לסיני- בניין. המתווך הישראלי והזר מתחלקים בסכום שנגבה, כאשר חלקו של הישראלי הוא כ-50 אחוז ומעלה. "מדובר פה במשחק עם כסף כה גדול", אומר לי החוקר, "עד שאני חושש לעורי".

הגוף שהוקם לטפל בתחום הזה "רשות האוכלוסין וההגירה" מודע ע"פ תשובותיו לשאלותי, לחומרת המצב ופועל מאז הקמתו למיגור מה שהוא עצמו מכנה: "תופעת העמלות הבלתי נתפסות". לגבי אכיפת האיסור על גביית דמי תיווך שלא כדין, "זו מתבצעת על ידי משטרת ישראל". באשר לענין המקורבים: "רשות האוכלוסין וההגירה מבצעת בדיקות מדוקדקות של זהות האנשים הפועלים בלשכות אלו".
מעל בור השומן רוחש המקורבים, אומר החוקר, נבנה בניין ההסתה, כי "הפטריוטיות היא הרי מפלטו האחרון של הנבל". ההסתה נגד זרים היא חלק ממאבקם של פוליטיקאים מקושרים לסחר בכל מה שמפריע לתנועת הדלת המהירה. משפטו של שלמה בניזרי שהורשע בשוחד ובהפרת אמונים לאחר שאישר הקצאת עובדים זרים ליזם ישראלי שהעביר אליו מיליוני שקלים, פתח צוהר לעולם סחר האדם האפל. הדלת המסתובבת מהר, ומעשירה זכינים, היא לב השחיתות, והפליטים נתפסים כמפריעים לתנועתה החלקה.

 כל המגיעים מאפריקה, אומר לי החוקר, הם "מחפשי חיים", חלק מתנועה עולמית של רעבים ונואשים  כמונו, היהודים בעבר. הבלוגר יוני אשפר מתאר היטב את הדימיון הרב שבין סיפור השחורים הבאים עתה לעלילת המהגרים היהודים בסוף המאה התשע עשרה. הם היגרו מרוסיה ומזרח אירופה לשכונות המזרחיות העניות של לונדון ומיד פרצה התססה גזענית שהגיעה עד לפרלמנט.
מייזלרים, אלי ישיים ונתניהוים בריטיים טענו אז כי "היהודים הבאים דוחקים את מעמד הפועלים האנגלי לעוני ואבטלה, יוצרים מפגע תברואתי, מביאים את ה”גטאות האוריינטליים” שלהם ללב האימפריה, נושאים מחלות ומעלים את רמת הפשיעה". באנגליה כמו כאן קמו ארגונים ויפי נפש שהגנו על היהודים וניסו לתאר את הרדיפות מהן סבלו תחת שלטון הצאר, פוגרומים וגיוס חובה לצבא. "המסורת הבריטית המפוארת של מתן מקלט לכל נרדף מחייבת אותנו לקבל את היהודים", אמרו, "כלכלת בריטניה רק תרוויח מחריצותם". וכל השאר היסטוריה.

"רוב הבאים לפה עתה הם גברים צעירים, תאבי פרנסה, בלי נשים וילדים", אומר לי החוקר, הוא איש שטח בקיא ומומחה נודע בתחומו האקדמי, שצופה כעת באזור לוינסקי ובתוצאות  חריצותם הנואשת של המהגרים. "הם הגיעו למקומות עלובים ומלאי זנות וסמים, כנווה שאנן, פתחו שם בתושיית מהגרים, עסקים זעירים של חומוס/אינטרנט/מכולת/מספרת- פליטים ורק שפרו אזור קשה. כמו בכל קבוצה מהגרת תחת לחץ, יש גם כייסים ועבריינים, אבל מעטים. לנו כשהגענו לאמריקה בתחילת המאה שעברה לא היו גנגסטרים כמו לנסקי?"

מה הפתרון?  אני שואל אותו.

"לשים קץ מידי לתנועת המטוסים של העובדים הזרים, לעצור את הדלת, או כלשון דו"ח הכנסת: "מיגור תופעת תשלום דמי התיווך עשוי להביא להפחתה מיידית של הביקוש לעובדים זרים". לסגור את הגבול המצרי כמו שאנו יודעים. אפשר להשאיר דלת עם שולחן ומישהו שיראיין מהגרי עבודה אפריקאים ויעניק אשרה רק למי שנזדקק לו. ולטפל יפה בקיימים. זרים ופליטים, שמעטים פה מאד יחסית לגל מהגרי אפריקה שמתדפק על הארצות שמול היבשת הרעבה. לשלם כמו שצריך לנשארים, להכשירם מקצועית, כך שבבוא היום ישובו לארצותיהם עם כסף ומקצוע כפי ששאפו.
חלק ישאר ויפרה אותנו כמו כל הגירה תאבת עבודה, אבל אם נקלל ונרדוף וניכלא לשלוש שנים במחנות, ונגרש טרם הרויחו לחמם, נקבל קהילה מסתתרת ולכודה, שאינה יכולה לעזוב כי ידיה ריקות. הסכנה אינה טמונה בפליטים", אומר החוקר, "אלא באותו שילוב קטלני בין חמדנות לכאוס מכוון. וההסתה נגד הזרים, אינה ריגשית/ספונטנית, אלא מתוכננת היטב ונועדה להרוג שתי ציפורים במכה אחת: להגן על הדלת המסתובבת ומקורביה ולשסות את השכונות דווקא בבת בריתן, המחאה החברתית שחשפה את מימדי ביזת הישראלים בידי ההון-שלטון. זה הכל אותו משחק גדול של כסף.

הטור פורסם ביום שישי 8.6.12 במוסף לשבת של ידיעות אחרונות

הקוף, הבוס והאופציה של פוטינלנד.

 מאז פרצה ודעכה המחאה, זו שחשפה את הביזה העצומה שמבצעת בנו הברית הנבזית של הון-שלטון, הואץ מול עינינו זרם אירועים מהיר כברק. סבך המעשים סתום. המראה דומה להשתלטות עוינת. רשת של אנשי מפתח, חלקם פועלים בגלוי ואחרים מאחורי מסך עשן, מופעלת וישראל משתנה לדבר מה רע ומחניק. אנו הצופים אובדי עצות כי חסר פסקול. שנים רבות התרגלנו בדמוקרטיה לסוג של פסקול או כיתוביות שמבהירות מה מתרחש. כל אלה נעלמו בעת שבה גם האיש העומד בראש המדינה נוהג כאילו מתרחש הכל בגבו. לכן אולי יש צורך ב"מקרא" שיבהיר מהו המנגנון שפועל ומהן מטרותיו:

נתחיל בקוף, שהוא אולי לב העלילה, שיטת ההסחה של המזימה.

בלשון הפלילים, ה"קוף" הוא אותו עבריין זוטר שעבריינים גדולים ממנו מציבים בחזית ה"עסק". הכל נרשם על שמו, כך שאם יחקרו ויחפשו – יוליכו הסימנים המאשימים רק אל מי שיושב בכניסה ומציג את עצמו כבעל הבית. בחיי היומיום שלנו, יכול ה"קוף" להיות גם ראש ממשלה. בגבו נמצא הבוס האמיתי.

 הבוס הוא יוזם שרשרת האירועים האחרונים, אשר מובילה למטרות הנסתרות: חילוצו של הבוס ממעגלי החקירה וכתבי האישום ומתחת ידה של מערכת שלטון החוק והצבתו כשליט יחיד, במדינה מנותקת מהעולם, מעוקרת מהסכמי שלום, כפופה לדת, צייתנית ומושתקת – שאותה יוכל לנהל על פי דרכו. אז אפשר יהיה לכנותה יהודה או "פוטינלנד". תאומתה המזה"תית הקטנה של אימפריית הגנגסטרים הרוסית בה שולטים הכוח והכסף והמתנגדים נעלמים.

הבוס יודע שכדי להקים את פוטינלנד יש לגבור על שלטון החוק, על הדמוקרטיה ומנגנוניה וארגוני המתנדבים שלה. יש לשתק את כל מי שעלולים – בבוא קיצה של החקירה המשטרתית המסועפת ורוויית השיבושים – לטפל בבוס בדרך שבה מטפלים בכל אזרח הנאשם בעבירות חמורות. הווה אומר: העמדתו לדין. נכון לעכשיו, מתעכבים כתב האישום והמשפט מעבר לכל פרק זמן סביר – אפילו במדינת הסחבת שבה מונה שר משפטים לשביעות רצונו של הבוס והוא שהמליץ על הפרקליט שמונה ליועץ המשפטי לממשלה.

 גם בלי החשדות הפליליים החמורים מאד שנגד הבוס, ראש ממשלה שאינו "קוף" היה אמור לפטרו לאלתר, שכן משרד החוץ וקשרינו עם מדינות העולם הידרדרו תחת ידי הבוס לשפל מסכן קיום. בעודו מעכיר את קשריה של ישראל עם כל ידידותיה "הלא רלוונטיות" ומסתכסך גם עם המוסד, שומר ומטפח הבוס קשר חם במיוחד רק עם רוסיה, האימפריה האפלה שמספקת נשק ותמיכה למרים שבאויבינו, ידידתם-בפועל של החמאס והחיזבאללה, סוריה ואיראן. מעורר תמיהה ואף צמרמורת.

סבך האירועים מלא סתירות: למשל, בן חסות הבוס, השר ממפלגת העולים – שרבים מבוחריה נאבקים מרה במוסדות הדת – מציע חוק שיעביר את השליטה על החשמל לידי עסקני דת. לכאורה תעלומה ולמעשה נדבך ביצירת קואליציית העתיד. הצעת חוק החשמל הכשר נועדה לאותת לשותפים יראי השמיים כי הבוס מוכן לתת הכל תמורת השלטון. אף הסרתה של הצעת החוק הותירה על כנו את האיתות הזה.

חוקים חדשים נוספים נועדו לסייע לטייקונים- משקיעים, להשתיק כלי תקשורת מרכזיים ואתרי אינטרנט, להחליש את בתי המשפט, לסתום את פיותיהם של מפגינים, לבטל את קיומם של מנגנוני ביקורת פנימיים ובעיקר לסתום את הגולל על המחאה החברתית, שחשפה לאור יום את ברית ההון-שלטון שמרוששת רבים מאיתנו עד כלות.

נכון לרגעים אלה, הקוף סופג, הבוס מוביל בנקודות מול המדינה – אבל טרם אבדה התקווה: הדמוקרטיה היא משחק עמיד ומתוחכם מכל משטר, והבוס עלול לגלות להפתעתו כי השוויון בפני החוק טרם נקבר סופית בישראל.

 פורסם ב-28.12.2011 במדור "דעות" של ידיעות אחרונות

קסם העיר המכוערת

"אין אויר בעיר אבל יש נשימה".
(ג'אז/ טוני מוריסון.)  

בוקר – לידה
בשעה שלוש וחמישים לפנות בוקר באה לעולם תל אביבית חדשה ומשקלה שלושה קילו מאתים וחמישה גרם. היא בתן של מעצבת טכנולוגית וסופרת דעתנית. נעמי, אחותה בת השנתים וחצי, כבר למדה כי בתל אביב יש כל מיני סוגים של הורים: יש אבא ואמא או שני אבות, שתי אמהות או אב לבד ואם חד הורית ולה יש: אמא ואורנה. מיכל רינות ואורנה קזין, הכירו לפני כשש שנים במסעדה שהיא אתר התאהבות נשית צפוי כקלישאה. "ג'וז ולוז".
עתה בא שבוע 38 אל קיצו בבי"ח ליס. ממסדרון ארוך נפתחים חמישה עשר חדרים נוחים ולמי שרוצה יש גם בארבעת אלפים ש"ח "סוויטת לידה טבעית" שנראית כהכלאה בין מועדון סקס ביזארי לצימר בגליל עם ג'קוזי וחבל ללידה בתליה. מיכל יולדת בחדר רגיל, אך משלמת עבור דולה ומלונית צמודה אליה תעקור אחרי הלידה. מותרות תל- אביביים שמפרידים בין מי שתאכל פירה דל בחדר ובו ארבע יולדות לבין מי שתתפנק לבדה עם אוכל משופר וחדר תינוקות.

 בשעה הזאת, שרויה עדיין העיר בחושך אך הכל מהובהב רמזורים ופנסים ומלא חיים בעת שאחרוני המבלים כושלים למיטותיהם על פני ראשוני העמלים המגיעים על אופניהם ממשכנות הדחק של העובדים הזרים, נוהגים מערי השינה שסביב לכרך. רבים הנכנסים לעיר מאלו הגרים בה.
גם בבית היולדות, שמתחרה בו רק סורוקה המדברי, אין רגע שקט. למעלה מאחת עשרה אלף לידות בשנה בכרך הזה שיש בו יותר חיות בית מילדים: כ-67 אלף ילד עד גיל 14 לעומת כשבעים אלף כלבים וחתולי בית, לא כולל חתולי רחוב, חמוסים וקיפודים והמון עכברים מודאגים. זו עיר- חתולים. הם נמרי החצרות שלה, יצור קר רוח שיעדיף תמיד תנומה על פני צייד.

קרוב לשעה שלוש, כשגוברים הצירים וצץ זכר הלידה הקודמת שארכה כארבעים שעות, מזעיקות אורנה ומיכל את מלוות הלידה, ה"דולה", סיוון טמיר מביתה. היא אצה רצה ומתיצבת לצד המילדת. כדי לאפשר את הלידה. סיוון מאמינה "כי בלידה, כמו באורגזמה, זקוקה האשה לבועה של קשב ושקט, כחתולה שמחפשת מגירה חשוכה ללדת גוריה".
"צרחתי שעה רצוף עד שיעלי נולדה", אומרת מיכל בעת שהקטנה מונחת על חזה. היא אשה יפה ששערה מאפיר בשלווה. בעת הזו שבה מסתיים הכל ומיכל שוקעת בשינה עמוקה, מגיעים ראשוני המתרחצים לים.

זוהי עיר ים עם רצועת חול דק ורך שנגרף מדלתת הנילוס. באור ראשון מזנקים צעירים וזקנים אל הגלים. חורף וקיץ, סערה ושמש. ליד תחנת הצלה 11, זוכר עורך הדין מישל קיינס את הרגע שבו פסע לראשונה אל המים האלה. הוא פרקליט בלגי לזכויות יוצרים שטס בשנת 1998 מלונדון לפגישת עסקים בתל אביב. כשנחת מוקדם מדי, לקח מונית לטילת, הניח מזוודותיו על החול ורץ למים. לצידו שחתה לאטה אשה זקנה. כשהחלו לדבר, ספרה לו שהיא בת 93, שוחה כל בוקר והגיעה לעיר ממחנה ריכוז.
"רק אז", אומר לי קיינס, "קלטתי מהי ישראל: תערובת מרתקת של זכרון- זוועה ונחמה- מרפאת". בתוך שנה עלה עם אשתו הרוזנת ושלושת ילדיו ארצה, הקים משרד ומאז אינו פוסח על בוקר ים אחד. גבר חסון ויפה שנע בעיר על אופניו על אף הצלחתו, אדיש לכסף ומאושר במי המלח. "הים הוא במקום תפילה וכדור הרגעה". אחרים מעדיפים ציפראלקס. צריכת נוגדי דיכאון נפוצה בעיר פי ארבע מאשר בירושלים, שם הדכאון הוא בן בית. תל אביב מאמינה בכימיקלים.  כשקיינס שוחה לעבר האופק, הוא חש כי העיר היא אינסופית. כשהוא חותר חזרה אל קו הרקיע של גורדי שחקים, דקלים ובתים נמוכים, הוא חש כמי "שחוזר לעיר הכי חופשית בעולם". כעבור שעה  כבר מתעוררים התל אביבים אל הלם הכרך: צליל ניפוץ ושיפוץ אלפי דירות. קידוח ודרדור פסולת בשרוולי פלסטיק אל מכולה ברחוב.
בוקר טוב תל אביב.

צהרי יום – העיר האפורה
הבא אל העיר בדרך היבשה מרגיש אחרת מן השחיין קיינס. תייר צעיר שעל גבו תרמיל, שמגיע בצהרי יום אל התחנה המרכזית שתקרא לנצח "החדשה", נכנס בשערי לבירינט בטון לבנטיני מסואב. ביצאו לרחוב לוינסקי ימצא עצמו בסלאמס שחור תחת גשרי בטון ענקיים. מבולבל ימשיך הזר בין בסטות פח ומוכרי מקררים ישנים, נתון למתקפת צופרים וזוהמת אספלט. באלנבי, נדבק למרצפת, יחוש במשב רוח קל מן הים ועדיין ירגיש כמי שנפל אל עיירת שאנטי עלובה.

כל מה ששמע על תל אביב, יראה לו ככזב במקום שאין בו ולו רמז לעיר היהודית החושנית, רבת קסם של בתי קפה ומסעדות ותרבות ונערות יפיפיות שהובטחה לו. אותה הזיה של גרסיה מארקס לטיני מעורב בהרצל וינאי ובקשתות. במסעו אל האכסניה בבן יהודה, יראה הזר בנינים מצורעי חוטים וכתמים, טיח נושר, סורגים ומזגנים חלודים, בלוני גז עקודים זה לזה בשרשרת ומרפסות אטומות פלסטיק כעיני עיוור. חתול כחוש יתחכך בו ואחד משש מאות חסרי הבית יעתור לנדבתו.
הזר יניח חפציו בחדר, ישטף מזיעת הדרך ויצא לחפש את רחוב דיזנגוף עליו שמע מאביו שהתנדב לקיבוץ לפני 40 שנים, אבל בהגיעו לכיכר בטון איומה שבליבה עוגת ברזל מתיזת מים, יסוב לאחור ויברח למקלט חדרו. רק בערב יתקשר לבחור שפגש בגואה והבטיח לו עיר תענוגית. אל תזוז. יאמר לו החבר, אני אקח אותך. הם יורדים לאורך שדרת בן גוריון היפה עד מצבת רבין שהוקפה מאז האסון בתי קפה, כקני סוף סביב מקור מים, משם עולים בשדרות חן, חוצים את גן יעקב ועצי השקמה, כיכר האבן הצחורה של הבימה, שדרות רוטשילד של מאהלי המחאה ומגדלי הטיקונים ואלף רוכבי אופניים חשמליות.

בבית מספר 12 של השדרה הם נכנסים לבר שמוסיקה חזקה בוקעת ממנו ורואים רוקיסט צעיר ששערו בוער. אלישע בנאי, בנו של יובל בנאי, נכדו של יוסי בנאי, דור שלישי של מוסיקה תל אביבית, שר שם שם עם ארבעים השודדים שלו שיר על אהובה בברצלונה. אחר כך הם חוצים את שכונת נווה צדק הישנה והיפה עד לתחנת הרכבת העתיקה של יפו. רק בראשית החושך הזה, מתגלה לעיני הזר שמץ מאותה ממלכת פלאים שזוכה מידי שנה לתואר אחת מעשר הערים הקוליות בעולם, ניו יורק של המזה"ת  או ברלין האסיאתית.
רק המבט השני חושף בעיר את מה שהסופר הגרמני הגדול גינתר גראס כינה בבואו לכרך היהודי הזה: "קסם הערים המכוערות". כמכוערות אחרות, גם תל אביב משתדלת יותר. זו עיר קלופת טיח שנטועה, הודות לתכנונה כעיר גנים, בתוך גן פרא נטוש של חצרות הבתים הישנים. פארק ענק החי מחסדי מי מזגנים וצנרת בקועה ומציל את העיר מכיעור אספלטי שורט רשתית. ללא תפארת כנסיות, כיכרות וארכיטקטורה, כמעט כל היפה בה הוא פרטי: פנים בתי קפה, גלריות וחדרי ברים, גינת בית ומיבנה ישן ששרד, עץ שנשכח. ומעל לכל: הים שאין להרסו.

זהו כרך תזזיתי, אפור בלוי, עם שם מופרך של עיר לבנה וראש עיר קפדן, שכמו עקרת בית מסורה מסדר כל בוקר את מה שילדיו הפרועים יחריבו עד הערב. כרך קטן שאוכלוסיתו נעה סביב הארבע מאות אלף תושב כבר כחמישים שנה. נצור ערי פריפריה צפופות ושפת ים, ובו 16,283 בתי עסק מהם 2,983 בתי קפה, פאבים ומסעדות וחומוסידות שאורך חיי רבים מהם קצר כחיי פרפר. רובם נסגרים בשנתיים הראשונות לקיומם מטעמי אי כשרון, צפיפות או תבוסה במסע היסורים של הרישוי העירוני החמדני.
תל אביבים, זרים ומשקיעים, סטודנטים וצרפתי- קיץ מתגוררים ב- 190,097 דירות העיר. מכוך בן שמונה מ"ר שבו ראיתי פעם ארבעה עובדים זרים מקוצ'ין ועד לסוויטת ענק שמוקמת עבור אוליגרך קייבי על  פני 2200 מ"ר במגדל מאייר בפינת שדרת המחאה רוטשילד ואלנבי העלוב. שם חולף התייר ההמום מכיעור מבלי להעלות על הדעת כי אוצר של 60 מיליון דולר תלוי מעל צחנת הרחוב.

היסטוריון האדריכלות צבי אפרת מתאר את תל אביב כ"עיר קטנה, פרברית למראה, עם אנרגיה של כרך גדול ותרבות אזרחית שמאפשרת בה מה שאי אפשר בשום עיר אחרת. שכבר בראשית הציונות, נלחם בה בן גוריון כבסמל הניוון והבורגנות. אבל הקרב הוכרע: תל אביב ניצחה בגדול". לכן בה פרצה המחאה החברתית העזה מכל מה שהכרנו, זעקת הנבזזים למרגלות מגדלי ההון.
בערב, בעת שיצא לבלות עם חברו באחד ממאות הברים של העיר, יגלה הזר את קיסמו של הכרך שגם ילדי מתנחלים שגדלו על תיעוב לעיר החטאים הליברלית, נאחזים בו שעות אחרי סיום הפגנתם, נמשכים למתיקות האסורה והמרתקת. אותו אוסף אקלקטי, חי, נושם, גונח, נוחר ומצפצף, יונק ומניק של ברים וחנויות ופתחי בתים וגינות קטנות, קפה נהדר והאוכל הכי טוב במזה"ת. כי מהו כרך אם לא מקום שמפתיע אותך בכל רגע, זר-מוכר, שכל אדם יכול לאבד או למצוא בו את מקומו. כל מי שנחנק במקום קטן, נרדף, מושמץ. הומו וזר, חלש וכשרוני, יצירתי וחריג, מוצא בו דומים לו, מגלה עיר מקלט שהיא סך הגרים בה, כל אותם ילדי עיירות מדבריות חכמים, מלצרים -אמנים, קולנוענים וכותבים, מאיירים וזמרות. הם רוח תל אביב וחלומו של הרצל. לא הבנקים.

צהרים מאוחרים – חתונה  וגט
לבנין הקטן, דמוי הוילה, בשדרות דוד המלך, יש שני שערים. האחד פתוח לרווחה והאחר מאובטח מאד. האחד לרבנות בה נישאים והאחר לבית הדין הרבני בו מתגרשים. באחד נכנסים ובאחר יוצאים. ובתל אביב, ע"פ האגדה, רבים היוצאים מבכל מקום אחר. "אולי כי זה בית הדין הרבני הכי גדול בעולם", מבהירה לי המזכירה. "כל גוש דן בא לפה". צד הנישואים דומם כמעט ובמתגרשים רבה המהומה ושומרים חמושים מפטרלים בדריכות.
"זו עיר עם דמוגרפיה זמנית", אומרת עו"ד אירית רוזנבלום שמנהלת ארגון מתחרה- רבנות בשם "משפחה חדשה", דרכו עוברים כל שנה אלפים. "בתל אביב יש המון צעירים אחרי צבא. באים, חיים, לומדים, ממלצרים ואחר כך: בור דמוגרפי. הם מתחתנים ויולדים ועוברים לערי השינה ושבים רק אחרי גיל 50, כשילדיהם גדלו". גילאי התושבים בעיר קבועים. האנשים מתחלפים.

הקהל של "משפחה חדשה" התל אביבית הוא בשלהי שנות העשרים שלו ועד גיל 35, אך גם בני 85. חילונים, ליברלים, נטולי אמון במוסדות. 15 אחוז של גאים גאות שהם כבר "מיין סטרים" בעיר. לפעמים נישאים במשרדה של רוזנבלום שחלונו פונה לשדרות רוטשילד, מקבלים כרטיס פלסטיק שנקרא "תעודת זוגיות" שתקף לכל, "רק חמישה אחוז חוזרים להתגרש וגורסים את הכרטיס. בזוגיות התל אביבית יש יותר הסכמי ממון והיא יותר מפוכחת לגבי הישרדות הקשר".
פרקליטת הזוגיות החדשה ואחרים כמוה אינם שותפים לאגדה בדבר פריצות העיר. להיפך. נשים רבות מעידות כי בהגירתן מ"עיר הקודש" ההררית אייל "כרך החטאים" שעל החוף, פחת דרמטית מספר ההטרדות המיניות שעברו ברשות הרבים, נגיעות והצמדויות וגידופים. אולי כי ירושלים בנויה מעדות מדוכאות מינית, חרדים ומוסלמים ואילו תל אביב מגינה על נשיה בעצם פתיחותה. נוח לאשה בתל אביב יותר מבכל מקום בארץ. "כל מי שיש לו מספיק אומץ ועוז רוח להחלץ ממחנק, בא לעיר הזאת, וכך היא זוכה, כמין בונוס על נאורותה, בטובים שבטובים". אומרת רוזנבלום.

באולם המתנה אחד של בית הדין הרבני, מחכה לגירושיו אסיר אזוק ומרצה השקפת עולמו באזני השוטר: "אם אחליט להתגרש – ירד מלאך משמים, לא יעזור". אשה אחת אומרת לגבר: "בחיים לא היתה לי עוזרת". אני מגיש את פסק הדין של שופטת בית משפט לעניני משפחה טליה פרדו לפקיד ומקבל זימון לסוף דצמבר להרכב ו' באולם 304. "בלבוש צנוע והולם".
בצד האחר של הבנין הזה נישאתי לפני כ- 22 שנים. האשה שאהבתי ואיתה חייתי וילדתי שני ילדים בתל אביב, תגיע לפה ויחד נצטרף לסטיסטיקת הגירושין של הכרך שבו פרידה אינה סטיגמה, אלא זכות המוענקת למעיזים לסיים נישואין שלא עלו יפה.

ערב – הלויה
לפנות ערב נעול השער ויש לטפס על החומה כדי לבוא אל בית העלמין בן ה109 השנים ברחוב טרומפלדור. זהו גן אבן וחבצלות, מבוגר מהעיר בשבע שנים המכיל כחמשת אלפים קברים. מקבר חלל החולירע של 1902, ועד סמי עופר ואפריים קישון, נחום גוטמן ושושנה דמארי, שינקין ונורדאו וחיים ברנר. פנתיאון האומה. טרם חושך, קרבו הים ורוחו המלוחה מפוררת את המצבות כמו את כל בתי העיר. כל תל אביב בנויה מחומרים רשלניים של קבלנים שאצה להם הדרך. טרם סיימו להקים גורד שחקים וכבר נשבר השייש בתחתיתו. ראו למשל את מגדל נצבא שמזרקתו יבשה ולוחותיו מנופצים. אין תפארת בעיר הזאת.

טרומפלדור הוא בית קברות צפוף שערך חלקה בו כדירונת בברלין. בין הטמונים, ה"גלמוד" הוא המנוח הכי נפוץ. עשרות קברים כאלה פזורים פה. כמה יפה המילה הזאת, טעונת עצב ובדידות. זה חסר הבית, הזר, החלוץ שטרם נטע שורש. מרגע הקמתה של העיר העברית הזו נמשכו אליה גלמודים וניצולים שחיו בה לבדם בדירות חדר, מרתפים, חדרי הסקה וגג. ברגע זה יושב מולי גלמוד בבית הקפה שלי. קורא עיתון, לוגם קפוצינו, לבדו אך מוקף חיים. זו ברכת העיר.
על קברי הגלמודים פלטת בטון ועליה: "פ.נ. גלמוד". משך השנים קרסו מצבות הפאר עליהן נחרט פעם: "לעולם לא נשכח". או "שלום לך אב יקר/ בקבר, האם לך קר?" או "פעוטתנו הנחמדת צפרירה". מתי חולירע ופרעות, עשירים ואלמונים שרק חבצלת החוף מתעקשת לפרוח על קברם.

מעבר לחומה, מטר מהקברים, הכל צפוף דירות קרקע ושמשיות. חיי העיר נמשכים בעת שהשמש מתאבדת כהרגלה בקפיצה לים ואלף בתי קפה תל אביביים נדלקים. אני יושב ומקליד על גבי דלפק בית הקפה השכונתי שלי, אותו חדר נוסף של ביתי, שפתוח 24 שעות ביממה: קפה "תחתית" שמנוהל עי בוגרי דובדבן, מגלן וגולני. אלף לקוחות ביום, שמונה מלצריות יפות ונחפזות במשמרת של שמונה שעות, 400  ש"ח טיפים. שמונה ק"ג פולי קפה וכ- 70 ליטר של חלב ליממה, כתנובת פרה טובה. העיר אוכלת, זוללת, שותה ומפרישה, מקישה ומקלידה אינספור כתבות ודיווחים וציוצי טוויטר נרקיסיסטים וסטטוסים חברתיים מודאגים בפייסבוק.


אני מחובר לחשמל ולאינטרנט הקפה, יושב לבדי מוקף רבים, אני מוכר ואני אלמוני, אני משוחח עם שכני ואני שותק. אני מאזין לחיי אחרים ומספר לזר על חיי. בהרימי ראשי מן הלפ טופ – משתנה מראה העולם. מבלי שתנוע מכסאך, בכל שעה אתה בכרך הזה במקום אחר. זו רכבת השדים של העונג התל אביבי. העיר מלאה המצאות וקומבינות, מכות כסף טובות והתרסקויות.

כשיורד החושך, נולדת בו עיר סינדרלית שאין שניה לה במזה"ת. מוסיקה ותשוקה, אוכל, אמנות ואלכוהול, אושר השיחה וההתאהבות האיטית או סקס השירותים המהיר. לצד חורבת קולנוע אלנבי בודק שומר את הנכנסים ל"מינזר". בבר הזה נורה למוות העברין גד פלום שץ זמן מה אחרי שנפתח המקום לפני 18 שנים. מאז זרם דרכו יותר אלכוהול מאשר מים בירקון. עשרים וארבע שעות ביממה, 364 ימים בשנה. לליאור הר גיל שהצטרף כשותף לפני 13 שנים יש גרעין קשה של מאה ועשרים שותים, שורת מלצריות מקועקעות, אוירה של בר ישן, וטיפוסים כמו "דירטי פול" האנגלי ששותה עד שנופל.
מדרכה חדשה מכסה את המקום שבו פעורה היתה בעבר כניסת המעבר התת קרקעי של השוק. עולם שוקק חיים היה שם, מעבר אפל וגרפיטי, נגני רחוב וריח שתן, עד שהעיריה החליטה לסתום. הר גיל זוכר איך לאור זרקורים עמלו פועלי העיריה כל הלילה לחסום את הפתחים ליד "מינזר". "וכשדחפו את החול, זרקתי בקבוק בירה כג'סטה למנהרה שהיתה ופתאם יצאו משם שני שיכורים, שניה לפני שנקברו חיים". הוא מרים כוסית וודקה לזכר המתים ולזכר החיים, לחיי תל אביב היומית ותל אביב הלילית, לחיי החלומות הגדולים והשאיפות הקטנות, בכרך היחיד שבו הכל אפשרי.

פורסם ב-23.11.2011 במסגרת סדרת כתבות על ערים בישראל, מוסף 24 שעות, ידיעות אחרונות

ל' זה ליברמן – מילון לשינוי משטר

מאחר ודברים שהתקימו כשישים שנים משתנים עתה בתוך ימים וקשה לישראלי הטרוד לעקוב אחרי המתרחש נגד עיניו הנה הצעה למילון קצר לתושב- תייר בארץ מוכרת – זרה שאת שפתה פתאם אינו מבין על בוריה. 

א.      זה איראן. הסחת דעת. כשהיבטנו לשם, שינו את המשטר, גנבו את הדמוקרטיה. זה טריק ישן שעובד תמיד בארצות שנגנבות תחת אף תושביהן.   

ב.       זה ביזה. בחסות השלטון. טיקון שמושך דיבידנד של מיליארד ש"ח ואחר כך מפטר אלף עובדים. הביזה תמשך ותתגבר במשטר החדש שבו לא תוכל לדבר או לבקר או לתחקר.     

ג.       זה גב. תחושת החיים בלי גב, בלי אבא. כל ישראלי לנפשו.   

ד.    דמוקרטיה. אשה ישראלית מוכה בדרכה אל קצה המר, אלא אם יצוץ שוטר אמיץ ברגע האחרון. כל אחד חובט בה. אולמרט חבט בשלטון החוק שלה כדי להינצל, ביבי חובט בשיטת המשטר כדי להישאר במשרד ולא לשלם על מחדליו וליברמן ממתין כדי לקבל בבוא היום רבע דמוקרטיה כנועה ומכוסה סימנים כחולים.  

ה.     זו הלכה. מדינת הלכה. האם בגיל 64 תהפוך ישראל למדינת הלכה? האם אין די באחת כזאת לא רחוק מפה?    

ו.     ויינשטיין. סוג של יועץ משפטי. האיש שהובא אחרי מזוז כדי לא להיות. מאפשר שינוי משטרי. זיקנתו מעטה כלימה על בגרותו.     

ז.     מילה שימושית לתיאור המצב. וגם זרים, זקנים. כל מי שחלש ומוכה ומגורש, נשכח ונבזז.

ח.     חזירות – קפיטליזם מקומי נטול רגולציה שבו קבוצה קטנה שודדת בנחת עם שלם. ח. זו גם חקיקה מזורזת לשינוי משטר. היא צועדת בדרך כלל יד ביד עם החזירות.

ט.     טרור. מדבק. גם יהודי.  

י.     יצחק רבין. רה"מ האחרון שדאג למה יקרה פה. י. היא גם יש"ע. מאה אלף איש שמנופפים במדינה שלמה. 

כ.     כיבוש. המילה האסורה. הפיל שאין לדבר בו בחדר. הכיבוש כבר השחית.   

ל.     ליברמן. שר חוץ שמתנהג כשומר סף ואינו נותן לאיש להכנס. חובב נסיעות לברה"מ לשעבר. חשוד בעבירות חמורות של הלבנת הון וכיו"ב החותר להיות רה"מ אחרי שינוי המשטר.  

מ.     מבוגר אחראי. אין כבר הרבה זמן.

נ.      נאמן. לא נאמן. שר משפטים. נקמן. קומבינטור פוליטי שחותר לשנות משטר.     

ס.     סלולרי. כך הפכה הפטפטנות הישראלית הכרונית למכרה זהב ולתחליף שיחה.  

ע.     עשב שוטה. הפך לממשלה.

פ.     פחד. שיטת שליטה הכי יעילה פה. וגם פייסבוק. בקרבו גם כלי יחיד לביטוי של כעס וביקורת.  

צ.     צדק חברתי. מחאת קטיפה שזרזה את שינוי המשטר כדי להשתיקה ולמנעה בעתיד. מתקימת במעמקים ועלולה לפרוץ כאש אוכלת.

ק.     קצב. אחרון הבכירים המשלמים על חטאם. שינוי המשטר נועד להגן על החשודים הבאים. להביאנו למצב הרוסי של שלטון גנגסטרי המוגן מכל חקירה.

ר.     ריאליטי.  תחליף חיים. בזמן שצפית באיש בן 87 שמחבק את אהובתו או בהכנת מרק תירס, גנבו לך את הדמוקרטיה ואת הפנסיה.

ש.    שלטון חוק. סם החיים של השגשוג. היה. עד מזוז. גוסס.   

ת.     תג מחיר. סוג של נקמה מתנחלית. בעתיד גם לקח הסטורי כמו במעשית מוסר עתיקה. תג המחיר להורסי הדמוקרטיה: כשתשלימו את מלאכת ההרס, תשארו עם כלום ביד. לא דיבור, לא הי –טק, לא תרבות, לא עוצמה ולא שגשוג. הדיקטטורה הישראלית החדשה תהיה ימנית וחרדית, שתקנית וכנועה… ומרוששת. רק דמוקרטיות פורחות. זה הסוד.

פורסם הבוקר, 20.11.2011, במדור הדעות של "ידיעות אחרונות"

לאיזו ישראל יחזור גלעד שליט?

הפעם אתה חוזר הביתה, גלעד. העבר היה מלא איתותים והתרעות שווא על שובך, אך הפעם אתה שב.

גלעד שליט

קודם לעצמך, ואחר כך לעולם. לא עוד שבוי, לא אסיר, אלא נער השב לעולם ממנו נעקר לפני כאלפיים ימים, בשעת השחר של ה־25 ליוני. במקום ההוא, על גבול עזה בו נהרגו חבריך מפגיעת טיל ואתה נגררת, משאיר עקבות שאבדו בסבך הסמטאות. נעלם מן העין. מעתה תחיה מוקף במשפחה ובחברים, בתומכים ובמטפלים, אך תמיד גם ברוחות הרפאים של עבר שלא יישכח.

אתה חוזר אל מקום שבו חיכו לך רבים יותר מלכל גיבור אחר של דרמה או נבחרת כדורסל מנצחת. מקום מסוכסך תמיד, שברגע בו נודע דבר שובך הוצף ריגשה אך גם מחלוקת, כהרגלו. עתה, כמי שאבד זיכרונו, תתחיל ללמוד מחדש איך לחיות במקום ששב להיות ביתך. זהו מקום לדאגה שעסוק באלף עניינים אחרים, מוטרד תמיד, מבולבל, ואתה, לרגע קט חיברת את הקצוות של הערבוביה הישראלית, הכאוטית הזאת, המלאה קרעים ושברים וסכסוכים. שובך אל חיק השבט העצבני שלך יוצר פה רגע נדיר של סולידריות. אתה חוזר אל ארץ ממתינה, מתוחה תמיד, שבליבה משפחתך, מרשימה ומאופקת מכל מה שהכרנו בכל שנות השבויים, נוגעת ללב. אם ואב שהיו מופת של שקט תקיף. אדיבים בלב הפראות, למודי אכזבות איומות ושברון לב. עד הרגע. למדנו מהם פרק בהלכות תביעה צודקת שעומדת על שלה עד נצחונה.

אביבה ונעם שליט לאחר ההודעה על אישור העסקה בממשלה. צילום: פלאש 90

אתה שב אל הדור שלך ממנו נעקרת.
אל אחיך ואחיותיך, ילידי מחצית שנות ה־80 שנולדו לתוך האינתיפאדה הראשונה וגדלו במעבר החד בין אימה לתקווה גדולה בימי הסכמי השלום והאש, ובאירוע ההרסני של רצח האב, ראש הממשלה יצחק רבין. נעוריכם התקיימו בצל האינתיפאדה השנייה ובשנות הביזה, כלכלת השוק והקפיטליזם החזירי שמאז.
לפני כשנה, כאשר קיווינו לשווא כי שיחרורך מגיע, כתבתי לך על הארץ שמחכה לך, שהשתנתה ועם זאת דומה לארץ שנותרה בזיכרונך, או כמו שאומר גיבור הספר "הברדלס" של דה למפדוזה: "אנו, בסיציליה, משנים הכל כדי לא לשנות דבר". כך פה.
כתבתי לך כי איש מכל אלה ששלחו אותך ולא השיבוך לא נותר על כנו. כולם סולקו על פי דרכה האירונית של ההיסטוריה. ראש הממשלה ששלח אותך, אולמרט, הוטל אל מחוץ לפוליטיקה ושרוי במשפט בעניין שחיתות שלטונית. הנשיא ממתין למאסר על עבירות מין. הרמטכל דאז מחבר תירוצים. שר הביטחון שב לביתו. שר החוץ, מתנגד נחרץ לעסקת החלפתך, מחכה לכתב אישום.

ממשלת אולמרט

רק לפני כשנה כתבתי לך על ההון־שלטון שכבש את הארץ. על בני המעמד הבינוני כהוריך, חוט השדרה של הדמוקרטיה, שהופכים לעניים. עת ביזה הייתה אז, ובשדרות רוטשילד ראית אלו לצד אלו רכבי לקסוס ודירות גג של אלף מ"ר לצד עם רב של אוספי בקבוקים שמתגלגלים עם עגלות מאולתרות. ובתוך כל אלה, חלפו בני דורך ותהו אם יישארו פה או ילכו לברלין או לעיר אחרת. זמן רע.

אך בשנה החמישית לשבייך אירע פה דבר שלו יד ורגל בשיחרורך: ישראלים בני גילך, שנחשבו לדור שפוף, שקוע עד צוואר בלימודים, הישרדות ועונג — הדור הזה קם על רגליו, נטע אוהל, הפגין ומשך רבבות. נפתחו דלתות התודעה. התגלו ממדי הביזה והדרך שבה הופרטה המדינה והפקירה רבים מאזרחיה, לא רק אותך. כל זה אירע כמה חודשים טרם שובך. כמין הכנה. תמונתך הייתה שם. נוער השדרות החדש, בני גילך, נשאו שלטים עם צמד המילים המאגי "צדק חברתי". חלקם גרו באוהלי השדרה, היכן שאנשים מכל הארץ הגיעו כל ערב לשוחח. ישראלים נואשים, שכבר התרגלו לשתיקה, לנוער גבעות שגובה תג מחיר בכוח הנשק, קיימו דיונים שקטים לתוך הלילה על חייהם. החלו להקשיב על פי חוקי השדרה. נערכו הפגנות ענק ודיבור חדש צץ. הארץ טולטלה. הדור שלך הוא שהשיבך הביתה, על כנפי הצדק החברתי נישאת מעזה לפה.

המשא ומתן על שובך התנהל חמש שנים. כולם בחשו בו: ממובראק ועד ארדואן, אולמרט, ביבי וברק, מוסד ואובמה. אבל נדמה לי כי מאורעות תחריר המצרית ואחר כך אירועי רוטשילד, שעוד תלמד עליהם, זירזו הכל בהשיבם את האמונה כי יכולים בני אדם להתקומם בהצלחה נגד עוול ושלטון אטום, לתבוע צדק ולהשיב גזילה, להרים אביון מאשפתות וללחוץ על שליט אדיש ושרדן לבצע את שמוטל עליו. בין היתר: להשיב בן אובד.
בכל ההפגנות בהן צעדו בני דורך, מוחים נגד ביזת העם וקץ הערבות ההדדית, זועקים על אי יכולתו של איש צעיר להשיג לו פינה להניח ראשו, נכחת תמיד. אני זוכר ערב אחד שבו צצה דמותך בין המוחים בשדרה ולרגע טעיתי לחשוב כי אדם חי הוא ולא דמות קרטון הניצבת באפלה שתחת הפיקוסים.

הפגנת ה-300 אלף, אוגוסט 2011

בין המפגינים למען צדק ובית, היית אתה, גלעד שליט, חסר הבית מכולם. נער ישראלי שאין לו מקום בארץ שסטתה ממסלולה אל אדישות וחמדנות. היית הילד שהושאר מאחור ברצועת עזה האומללה. היית חסר הכל מכולם, הגלמוד והמופקר לנפשו מכולם, והנה צפת ועלית. אני תולה זאת גם בכוחה של הפגנות בני דורך, מטוניס ועד רוטשילד. לצד כל מתווך גרמני, כל איש מוסד וקבינט ביטחוני, התקים השנה גם לחץ הכיכר והמאהל, הקש האחרון שהניע את הנהגת החמאס הנחלש ואת ממשלת ישראל המטולטלת אל חתימת ההסכם הסופי.

אל מה אתה שב, גלעד? אל עולם חדש, לאו דווקא אמיץ.
טרם ידוע לנו אם אתה מעודכן בכל או מנותק מהכל. האם שכנת לבדך בדממת המחבוא, או שמא צפית עם שוביך במתרחש בעולם, או שהיה לך מסך כאותו אסיר בסרט "7 הצעדים" שהיה נעול 15 שנים ולו רק מכשיר טלוויזיה ממנו למד על החוץ? האם דיברת עם שוביך על סבלם? האם ניהלתם שיחות של אסיר ושומריו בני גילו? אני נוטה להאמין שלא שררה בתא דממה. שידעת מה קורה בחוץ דרך עיני שומריך או דרך המסך. האם שיחקת עם שוביך על מסך המגע של אחד הסלולריים שלהם, או שמא זה היה הדבר שהכי נשמר מפניך בשל החשש פן ייחשף מיקומך?
בבואך לפה תגלה כי חזרת לעולם דיגיטלי מאי פעם. ככל שגדלה מצוקת המציאות בשנים האלה, ככל שגברו אוזלת היד, השחיתות והחרדה, כן התחזקה הנסיגה אל הווירטואלי, מתוכניות ריאליטי ושפים כתחליף מציאות ועד רשתות חברתיות שוקקות חיי מסך. אני מנחש כי הדבר הראשון שיראו לך, אף טרם בני משפחתך, יהיה מסך קטן. בבת אחת תעבור מניתוק מוחלט, שהיה דרך חייך משך חמש שנים, אל עולם שבו הקשר המסכי הוא שפע עודף ומציף. לב החיים פה הם עתה סלולרים ומסכים. אף שחלפו רק חמש שנים מאז נעקרת, תגלה עולם שבו האנשים חבושי אוזניות, מזמזמים ומדברים עם עצמם, מקישים על מסכים, בוהים בהם גם כשהם בחברה. המסך האישי על כל גדליו הוא עתה כנסייה, דת ואל, משפחה ומפלט, נחמה לא מנחמת, פינוק וסם שכחה. מסך ובו תמיד פלטפורמת קשר חברתית חובקת עולם בשם פייסבוק, שבה השם הכי נפוץ הוא "גלעד שליט". ייתכן כי גם אתה תמצא בו מקלט.

לקראת שובך פרסם האתר "חורים ברשת" כי אתה האיש הכי מפורסם בפייסבוק. ופייסבוק הוא הפלטפורמה של החיים החדשים.

המקום שבו מתקיימים רבים מחבריך. "נתחיל בדבר הכי חשוב שעליך לעשות: לפתוח פרופיל בפייסבוק", נכתב באתר. "לפתוח חשבון בפייסבוק בסוף 2011 זה כל כך מיושן עד כדי שזה מגניב. חוץ מזה, אתה כבר שם עם 300 אלף חברים שמעולם לא פגשת ולא הכרת. "בפייסבוק כל אחד כותב מה עובר לו בראש, אבל לרוב זה לא מעניין אף אחד. בפייסבוק מצליח מי שמבדר את הקהל, מסמר הוול או סלב־רשת. המעמד האחרון המיוחד שמור לך. הסטטוסים הראשונים שלך יביאו ים של לייקים, גם אם תשהק בהם או תרכיב אותם מאותיות אהו”י בלבד".
"
אתה תגלה", כתב האתר, "כי הפייסבוק הוא כמו המטריקס (זוכר את הסרט הזה מ-1999?) כמעט כל הישראלים משוכנעים שהם גלעד שליט. רבים מהם מופיעים עם התמונה שלך. כשהדביקות של פייסבוק תתחיל לחנוק אותך, אולי תרצה לנסות את טוויטר, רשת חברתית אחרת שהיא בדיוק כמו פייסבוק רק בלי הלייקקנות או התגובות. שם תוכל לכתוב מה שתרצה בלי לתת דין וחשבון לאף אחד ואפילו להחליף בדיחות עוקצניות. אם תהיה חרד למוניטין שלך בלב הקונצנזוס, תמיד תוכל להפעיל שם חשבון כפייק גלעד שליט. מי כבר יאמין שזה באמת אתה". וכך הלאה.

דבר ראשון שיראה לך הישראלי הראשון שתפגוש יהיה מסך מגע. כאילו זה העולם שמחכה לך. בתוך החיבוקים תשמע אינספור צלצולים ורחשים. אנשים יניפו יד ויצלמו אותך בנייד כל הזמן. במה נתגאה בפני השב מבור כלא זולת טכנולוגיה דור 5? חיש מהר אחרי המסך תגיע אל הרשת. תגגל. תגלה את מיליוני אזכוריך ותראה כמה תשומת לב לכדת. בלתי נתפסת במושגי 2006, הזמן בו נשבית על ידי הפלסטינים. שני דורות או שלושה במושגי טכנולוגיה. ידהים אותך הפער שבין בדידותך שם לבין מיליוני האזכורים שלך ברשת.

לפעמים אולי תתהה, היכן החיים? שם, בבור, במצפה הילה או ברשת? חיש מהר אחרי שתוסר ממך הגנת המטפלים ותוקל חומת המגן סביבך, תעבור באחת ממידע מועט ומסונן היטב להצפה עצומה, מצמא לשיטפון, מרעב לטביעה. תלמד כי העולם השתנה מאוד ועם זאת נותר אותו דבר. עוד גל של משבר כלכלי עובר עליו. רעידת בורסות והחלשות מדינות. תיעוב גובר לקפיטליזם החזירי שצמח כפטרייה רעילה וגעגועים לסולידריות ורווחה. אמריקה נחלשת, יוון רועדת, יפן שנשטפה גל צונאמי מחלימה מפצעיה. תאגידי ענק בולעים תאגידי ענק, וארצות שהיו עולם שני טרם יוני 2006 הן עתה עולם ראשון. בן־לאדן חוסל והמזרח־התיכון רועד תחת רגלי שינוי גדול, שיודעי דבר מחברים את שחרורך עתה לעצם קיומו.
הכל החל כשרוכל טוניסאי מיואש בשם מוחמד בועזיזי, שמאס בשרירות לב השלטונות, הצית עצמו והבעיר את ארצו. זו להבה שהתפשטה משם ועד כאן. טוניס, לוב, תימן. סוריה. ישראל בדרכה. במצרים, שסייעה לשחרורך, אירעה מהפכה שהשליכה את מנהיגה לכלא, אך טרם הוכרע לאן נע הכל. קדאפי נעלם. סוריה רועדת. מה שכונה אביב העולם הערבי ונראה עתה כמו סתיו של פטריארך, החל את תנועתה של מטוטלת כאוטית, שאיש אינו יודע היכן תיעצר.

ופה? בבית היהודי? פה הכל שונה והכל כרגיל, ופחות מזה.
טורקיה, שסייעה לשחרורך, כבר אינה ידידה. אנו מבודדים בעולם אף יותר מכפי שהיינו ערב שבייך ולפני שתי מלחמות הברירה המדממות. מעט עניינים, כמו למשל המאבק על שחרורך, עדיין מחברים אותנו אל שאר העולם. מבודד היית בתאך ואל עם מבודד מאי פעם חזרת.
מבין הפוליטיקאים הישראלים שיקיפו אותך, צמאים לתצלום, מעטים יהיו הפנים החדשות או נוטעות התקווה. בים הפנים, בין הפוליטיקאים הגברים, רובם מבוגרים וזעומי פנים, תבחין אולי לרגע בדמות יפה ויוצאת דופן: זוהי צעירה בת גילך, שנולדה 7 חודשים לפניך בשנת 1986, למדה קולנוע בעת נפילתך בשבי, עורכת וידיאו ורוכבת אופניים בשם דפני ליף, ש"עם סיום חוזה שכירות הדירה שלה בתל־אביב פתחה 'אירוע' (event) ברשת החברתית פייסבוק, שבו הזמינה אנשים להצטרף למאהל מחאה שהוקם ב־14 ביולי בשדרות רוטשילד, סמוך לכיכר הבימה".‏ וכל השאר, כמו שורות אלה, הוא ויקיפדיה והיסטוריה. דפני וחבריה טבעו פה השנה חותמם יותר מכל קצין, ראש ממשלה ונשיא שתיפגוש.
כשתחלץ קצת ממועקת חמש השנים, תוכל אולי לקחת חלק יום אחד במחאת הדור שלך. הדרך הכי טובה להיחלץ מתא בודד היא להפוך לחלק מדבר מה גדול ממך. מי עוד כמוך טעם על בשרו את ביזת חייו הצעירים? מי כמוך מכיר את הדרך שבה נשחק חייל קטן בידי כוחות גדולים ממנו אלף מונים? את כל זה תוכל להפוך יום אחד לצעקה. אתה, השב מבור בודד במקום של העוני והאומללות הכי גדולים במזרח־התיכון, תהיה לקולם של מושתקים ונשכחים, נבזזים ועקורים אחרים. יום אחד. אולי.

פורסם במוסף לשבת של ידיעות אחרונות, 14.10.2011, אחרי אישור עסקת שליט