האדם הלבן והדלת השחורה

"זה המשחק. או שאתה משחק בו או שישחקו בך."
(סדרת הטלויזייה "הסמויה", עונה ראשונה. פרק 8.)

"בשבוע הזה שבו נתניהו, שבור לב מהחלטה לנסר חמישה בנינים, מציע לגרש 25 אלף פליטים ולעצור אלפים במחנות, תן לי לספר לך גרסה אחרת משלו לגבי "האדם הלבן" והפליטים השחורים: זה הכל סיפור של משחק בכסף גדול", אומר לי איש השטח. "אתה רואה פה, ממול, בור עם עשרים שחורים, חופרים חניון? אתה יודע מה אתה רואה? את החול בצירי הדלת המסתובבת. מעבר להסתה, למרזל ולשר ישי ולכל שנאת הזרים, כל אפריקאי שנכנס דרך הגבול המצרי, ולא דרך כמאה ושישים חברות ליבוא עובדים זרים, ומגיע לחקלאות, לבניה או לנקיון – פירושו פחות כעשרת אלפים דולר למכונת מיליארד הדולר של הסחר באדם".

"במשחק הזה של להכניס הכי הרבה זרים ולהוציא הכי מהר", אומר לי אדם שעסק ביבוא עובדים, "הכל צפוף מקורבי שלטון כמו חתונה של טייקון. מלא מקורבים. לפני כמה שנים, כשהייתי בתחום, צלצל אליי חבר יבואן ואמר: 'תעשה לי טובה, תזמין אצלי חמש מאות ראש". כי צלצל אליו "מישהו" מהמערכת ואמר לו: קח מכסה של חמש מאות. כדי להתחלק בשלל. ככה זה עובד".

מעל צרכיהם האמיתיים של חקלאים, קבלנים וזקנים סיעודיים, מתנשא מגדל הזכוכית האטום של הסחר בבני אדם. במחקר במימון הג'וינט שפרסמו לאחרונה החוקרות רייכמן וקושנירוביץ ממכון ההגירה של המרכז האקדמי רופין, הן ראיינו 196 עובדים זרים ודרכם הציצו אל נהר הכסף. מהמחקר הזה וכן מדו"ח מצמרר של ד"ר גלעד נתן מהכנסת, מצטייר היקף הרווח האדיר, הלא-חוקי, של ייבוא בני-אדם, העבדות הטמונה ורווחי הענק של המקושרים.
ד"ר קושנירוביץ אומרת לי שהן גם גילו כי חל זינוק חד בגובה דמי התיווך, בעיקר בענף הבניין – עד כדי שיא של 32 אלף דולר שמשלם בנאי שלד מסין שבא לפה. שנה וחצי ראשונות של העובד הן רק כדי להשיב את חוב דמי התיווך. הן מצאו כי בטפסים הרשמיים נרשם לרוב סכום שהוא כמחצית מהסכום האמיתי ששולם למתווך. כך הופך העובד הזר לקרבן, לשותף שקט ולעבד שתלוי במי שגבה ממנו את הכסף. החוק המגביל גביית דמי תיווך עד כ- 900 דולר אינו נאכף כלל.
בשיתוף הפעולה של זכיין ישראלי ומתווך זר, מגיעים דמי התיווך לראש לכדי ששת אלפים דולר לפליפיני – סיעוד, שמונת אלפים לתאילנדי- חממות ועד הגג לסיני- בניין. המתווך הישראלי והזר מתחלקים בסכום שנגבה, כאשר חלקו של הישראלי הוא כ-50 אחוז ומעלה. "מדובר פה במשחק עם כסף כה גדול", אומר לי החוקר, "עד שאני חושש לעורי".

הגוף שהוקם לטפל בתחום הזה "רשות האוכלוסין וההגירה" מודע ע"פ תשובותיו לשאלותי, לחומרת המצב ופועל מאז הקמתו למיגור מה שהוא עצמו מכנה: "תופעת העמלות הבלתי נתפסות". לגבי אכיפת האיסור על גביית דמי תיווך שלא כדין, "זו מתבצעת על ידי משטרת ישראל". באשר לענין המקורבים: "רשות האוכלוסין וההגירה מבצעת בדיקות מדוקדקות של זהות האנשים הפועלים בלשכות אלו".
מעל בור השומן רוחש המקורבים, אומר החוקר, נבנה בניין ההסתה, כי "הפטריוטיות היא הרי מפלטו האחרון של הנבל". ההסתה נגד זרים היא חלק ממאבקם של פוליטיקאים מקושרים לסחר בכל מה שמפריע לתנועת הדלת המהירה. משפטו של שלמה בניזרי שהורשע בשוחד ובהפרת אמונים לאחר שאישר הקצאת עובדים זרים ליזם ישראלי שהעביר אליו מיליוני שקלים, פתח צוהר לעולם סחר האדם האפל. הדלת המסתובבת מהר, ומעשירה זכינים, היא לב השחיתות, והפליטים נתפסים כמפריעים לתנועתה החלקה.

 כל המגיעים מאפריקה, אומר לי החוקר, הם "מחפשי חיים", חלק מתנועה עולמית של רעבים ונואשים  כמונו, היהודים בעבר. הבלוגר יוני אשפר מתאר היטב את הדימיון הרב שבין סיפור השחורים הבאים עתה לעלילת המהגרים היהודים בסוף המאה התשע עשרה. הם היגרו מרוסיה ומזרח אירופה לשכונות המזרחיות העניות של לונדון ומיד פרצה התססה גזענית שהגיעה עד לפרלמנט.
מייזלרים, אלי ישיים ונתניהוים בריטיים טענו אז כי "היהודים הבאים דוחקים את מעמד הפועלים האנגלי לעוני ואבטלה, יוצרים מפגע תברואתי, מביאים את ה”גטאות האוריינטליים” שלהם ללב האימפריה, נושאים מחלות ומעלים את רמת הפשיעה". באנגליה כמו כאן קמו ארגונים ויפי נפש שהגנו על היהודים וניסו לתאר את הרדיפות מהן סבלו תחת שלטון הצאר, פוגרומים וגיוס חובה לצבא. "המסורת הבריטית המפוארת של מתן מקלט לכל נרדף מחייבת אותנו לקבל את היהודים", אמרו, "כלכלת בריטניה רק תרוויח מחריצותם". וכל השאר היסטוריה.

"רוב הבאים לפה עתה הם גברים צעירים, תאבי פרנסה, בלי נשים וילדים", אומר לי החוקר, הוא איש שטח בקיא ומומחה נודע בתחומו האקדמי, שצופה כעת באזור לוינסקי ובתוצאות  חריצותם הנואשת של המהגרים. "הם הגיעו למקומות עלובים ומלאי זנות וסמים, כנווה שאנן, פתחו שם בתושיית מהגרים, עסקים זעירים של חומוס/אינטרנט/מכולת/מספרת- פליטים ורק שפרו אזור קשה. כמו בכל קבוצה מהגרת תחת לחץ, יש גם כייסים ועבריינים, אבל מעטים. לנו כשהגענו לאמריקה בתחילת המאה שעברה לא היו גנגסטרים כמו לנסקי?"

מה הפתרון?  אני שואל אותו.

"לשים קץ מידי לתנועת המטוסים של העובדים הזרים, לעצור את הדלת, או כלשון דו"ח הכנסת: "מיגור תופעת תשלום דמי התיווך עשוי להביא להפחתה מיידית של הביקוש לעובדים זרים". לסגור את הגבול המצרי כמו שאנו יודעים. אפשר להשאיר דלת עם שולחן ומישהו שיראיין מהגרי עבודה אפריקאים ויעניק אשרה רק למי שנזדקק לו. ולטפל יפה בקיימים. זרים ופליטים, שמעטים פה מאד יחסית לגל מהגרי אפריקה שמתדפק על הארצות שמול היבשת הרעבה. לשלם כמו שצריך לנשארים, להכשירם מקצועית, כך שבבוא היום ישובו לארצותיהם עם כסף ומקצוע כפי ששאפו.
חלק ישאר ויפרה אותנו כמו כל הגירה תאבת עבודה, אבל אם נקלל ונרדוף וניכלא לשלוש שנים במחנות, ונגרש טרם הרויחו לחמם, נקבל קהילה מסתתרת ולכודה, שאינה יכולה לעזוב כי ידיה ריקות. הסכנה אינה טמונה בפליטים", אומר החוקר, "אלא באותו שילוב קטלני בין חמדנות לכאוס מכוון. וההסתה נגד הזרים, אינה ריגשית/ספונטנית, אלא מתוכננת היטב ונועדה להרוג שתי ציפורים במכה אחת: להגן על הדלת המסתובבת ומקורביה ולשסות את השכונות דווקא בבת בריתן, המחאה החברתית שחשפה את מימדי ביזת הישראלים בידי ההון-שלטון. זה הכל אותו משחק גדול של כסף.

הטור פורסם ביום שישי 8.6.12 במוסף לשבת של ידיעות אחרונות

קסם העיר המכוערת

"אין אויר בעיר אבל יש נשימה".
(ג'אז/ טוני מוריסון.)  

בוקר – לידה
בשעה שלוש וחמישים לפנות בוקר באה לעולם תל אביבית חדשה ומשקלה שלושה קילו מאתים וחמישה גרם. היא בתן של מעצבת טכנולוגית וסופרת דעתנית. נעמי, אחותה בת השנתים וחצי, כבר למדה כי בתל אביב יש כל מיני סוגים של הורים: יש אבא ואמא או שני אבות, שתי אמהות או אב לבד ואם חד הורית ולה יש: אמא ואורנה. מיכל רינות ואורנה קזין, הכירו לפני כשש שנים במסעדה שהיא אתר התאהבות נשית צפוי כקלישאה. "ג'וז ולוז".
עתה בא שבוע 38 אל קיצו בבי"ח ליס. ממסדרון ארוך נפתחים חמישה עשר חדרים נוחים ולמי שרוצה יש גם בארבעת אלפים ש"ח "סוויטת לידה טבעית" שנראית כהכלאה בין מועדון סקס ביזארי לצימר בגליל עם ג'קוזי וחבל ללידה בתליה. מיכל יולדת בחדר רגיל, אך משלמת עבור דולה ומלונית צמודה אליה תעקור אחרי הלידה. מותרות תל- אביביים שמפרידים בין מי שתאכל פירה דל בחדר ובו ארבע יולדות לבין מי שתתפנק לבדה עם אוכל משופר וחדר תינוקות.

 בשעה הזאת, שרויה עדיין העיר בחושך אך הכל מהובהב רמזורים ופנסים ומלא חיים בעת שאחרוני המבלים כושלים למיטותיהם על פני ראשוני העמלים המגיעים על אופניהם ממשכנות הדחק של העובדים הזרים, נוהגים מערי השינה שסביב לכרך. רבים הנכנסים לעיר מאלו הגרים בה.
גם בבית היולדות, שמתחרה בו רק סורוקה המדברי, אין רגע שקט. למעלה מאחת עשרה אלף לידות בשנה בכרך הזה שיש בו יותר חיות בית מילדים: כ-67 אלף ילד עד גיל 14 לעומת כשבעים אלף כלבים וחתולי בית, לא כולל חתולי רחוב, חמוסים וקיפודים והמון עכברים מודאגים. זו עיר- חתולים. הם נמרי החצרות שלה, יצור קר רוח שיעדיף תמיד תנומה על פני צייד.

קרוב לשעה שלוש, כשגוברים הצירים וצץ זכר הלידה הקודמת שארכה כארבעים שעות, מזעיקות אורנה ומיכל את מלוות הלידה, ה"דולה", סיוון טמיר מביתה. היא אצה רצה ומתיצבת לצד המילדת. כדי לאפשר את הלידה. סיוון מאמינה "כי בלידה, כמו באורגזמה, זקוקה האשה לבועה של קשב ושקט, כחתולה שמחפשת מגירה חשוכה ללדת גוריה".
"צרחתי שעה רצוף עד שיעלי נולדה", אומרת מיכל בעת שהקטנה מונחת על חזה. היא אשה יפה ששערה מאפיר בשלווה. בעת הזו שבה מסתיים הכל ומיכל שוקעת בשינה עמוקה, מגיעים ראשוני המתרחצים לים.

זוהי עיר ים עם רצועת חול דק ורך שנגרף מדלתת הנילוס. באור ראשון מזנקים צעירים וזקנים אל הגלים. חורף וקיץ, סערה ושמש. ליד תחנת הצלה 11, זוכר עורך הדין מישל קיינס את הרגע שבו פסע לראשונה אל המים האלה. הוא פרקליט בלגי לזכויות יוצרים שטס בשנת 1998 מלונדון לפגישת עסקים בתל אביב. כשנחת מוקדם מדי, לקח מונית לטילת, הניח מזוודותיו על החול ורץ למים. לצידו שחתה לאטה אשה זקנה. כשהחלו לדבר, ספרה לו שהיא בת 93, שוחה כל בוקר והגיעה לעיר ממחנה ריכוז.
"רק אז", אומר לי קיינס, "קלטתי מהי ישראל: תערובת מרתקת של זכרון- זוועה ונחמה- מרפאת". בתוך שנה עלה עם אשתו הרוזנת ושלושת ילדיו ארצה, הקים משרד ומאז אינו פוסח על בוקר ים אחד. גבר חסון ויפה שנע בעיר על אופניו על אף הצלחתו, אדיש לכסף ומאושר במי המלח. "הים הוא במקום תפילה וכדור הרגעה". אחרים מעדיפים ציפראלקס. צריכת נוגדי דיכאון נפוצה בעיר פי ארבע מאשר בירושלים, שם הדכאון הוא בן בית. תל אביב מאמינה בכימיקלים.  כשקיינס שוחה לעבר האופק, הוא חש כי העיר היא אינסופית. כשהוא חותר חזרה אל קו הרקיע של גורדי שחקים, דקלים ובתים נמוכים, הוא חש כמי "שחוזר לעיר הכי חופשית בעולם". כעבור שעה  כבר מתעוררים התל אביבים אל הלם הכרך: צליל ניפוץ ושיפוץ אלפי דירות. קידוח ודרדור פסולת בשרוולי פלסטיק אל מכולה ברחוב.
בוקר טוב תל אביב.

צהרי יום – העיר האפורה
הבא אל העיר בדרך היבשה מרגיש אחרת מן השחיין קיינס. תייר צעיר שעל גבו תרמיל, שמגיע בצהרי יום אל התחנה המרכזית שתקרא לנצח "החדשה", נכנס בשערי לבירינט בטון לבנטיני מסואב. ביצאו לרחוב לוינסקי ימצא עצמו בסלאמס שחור תחת גשרי בטון ענקיים. מבולבל ימשיך הזר בין בסטות פח ומוכרי מקררים ישנים, נתון למתקפת צופרים וזוהמת אספלט. באלנבי, נדבק למרצפת, יחוש במשב רוח קל מן הים ועדיין ירגיש כמי שנפל אל עיירת שאנטי עלובה.

כל מה ששמע על תל אביב, יראה לו ככזב במקום שאין בו ולו רמז לעיר היהודית החושנית, רבת קסם של בתי קפה ומסעדות ותרבות ונערות יפיפיות שהובטחה לו. אותה הזיה של גרסיה מארקס לטיני מעורב בהרצל וינאי ובקשתות. במסעו אל האכסניה בבן יהודה, יראה הזר בנינים מצורעי חוטים וכתמים, טיח נושר, סורגים ומזגנים חלודים, בלוני גז עקודים זה לזה בשרשרת ומרפסות אטומות פלסטיק כעיני עיוור. חתול כחוש יתחכך בו ואחד משש מאות חסרי הבית יעתור לנדבתו.
הזר יניח חפציו בחדר, ישטף מזיעת הדרך ויצא לחפש את רחוב דיזנגוף עליו שמע מאביו שהתנדב לקיבוץ לפני 40 שנים, אבל בהגיעו לכיכר בטון איומה שבליבה עוגת ברזל מתיזת מים, יסוב לאחור ויברח למקלט חדרו. רק בערב יתקשר לבחור שפגש בגואה והבטיח לו עיר תענוגית. אל תזוז. יאמר לו החבר, אני אקח אותך. הם יורדים לאורך שדרת בן גוריון היפה עד מצבת רבין שהוקפה מאז האסון בתי קפה, כקני סוף סביב מקור מים, משם עולים בשדרות חן, חוצים את גן יעקב ועצי השקמה, כיכר האבן הצחורה של הבימה, שדרות רוטשילד של מאהלי המחאה ומגדלי הטיקונים ואלף רוכבי אופניים חשמליות.

בבית מספר 12 של השדרה הם נכנסים לבר שמוסיקה חזקה בוקעת ממנו ורואים רוקיסט צעיר ששערו בוער. אלישע בנאי, בנו של יובל בנאי, נכדו של יוסי בנאי, דור שלישי של מוסיקה תל אביבית, שר שם שם עם ארבעים השודדים שלו שיר על אהובה בברצלונה. אחר כך הם חוצים את שכונת נווה צדק הישנה והיפה עד לתחנת הרכבת העתיקה של יפו. רק בראשית החושך הזה, מתגלה לעיני הזר שמץ מאותה ממלכת פלאים שזוכה מידי שנה לתואר אחת מעשר הערים הקוליות בעולם, ניו יורק של המזה"ת  או ברלין האסיאתית.
רק המבט השני חושף בעיר את מה שהסופר הגרמני הגדול גינתר גראס כינה בבואו לכרך היהודי הזה: "קסם הערים המכוערות". כמכוערות אחרות, גם תל אביב משתדלת יותר. זו עיר קלופת טיח שנטועה, הודות לתכנונה כעיר גנים, בתוך גן פרא נטוש של חצרות הבתים הישנים. פארק ענק החי מחסדי מי מזגנים וצנרת בקועה ומציל את העיר מכיעור אספלטי שורט רשתית. ללא תפארת כנסיות, כיכרות וארכיטקטורה, כמעט כל היפה בה הוא פרטי: פנים בתי קפה, גלריות וחדרי ברים, גינת בית ומיבנה ישן ששרד, עץ שנשכח. ומעל לכל: הים שאין להרסו.

זהו כרך תזזיתי, אפור בלוי, עם שם מופרך של עיר לבנה וראש עיר קפדן, שכמו עקרת בית מסורה מסדר כל בוקר את מה שילדיו הפרועים יחריבו עד הערב. כרך קטן שאוכלוסיתו נעה סביב הארבע מאות אלף תושב כבר כחמישים שנה. נצור ערי פריפריה צפופות ושפת ים, ובו 16,283 בתי עסק מהם 2,983 בתי קפה, פאבים ומסעדות וחומוסידות שאורך חיי רבים מהם קצר כחיי פרפר. רובם נסגרים בשנתיים הראשונות לקיומם מטעמי אי כשרון, צפיפות או תבוסה במסע היסורים של הרישוי העירוני החמדני.
תל אביבים, זרים ומשקיעים, סטודנטים וצרפתי- קיץ מתגוררים ב- 190,097 דירות העיר. מכוך בן שמונה מ"ר שבו ראיתי פעם ארבעה עובדים זרים מקוצ'ין ועד לסוויטת ענק שמוקמת עבור אוליגרך קייבי על  פני 2200 מ"ר במגדל מאייר בפינת שדרת המחאה רוטשילד ואלנבי העלוב. שם חולף התייר ההמום מכיעור מבלי להעלות על הדעת כי אוצר של 60 מיליון דולר תלוי מעל צחנת הרחוב.

היסטוריון האדריכלות צבי אפרת מתאר את תל אביב כ"עיר קטנה, פרברית למראה, עם אנרגיה של כרך גדול ותרבות אזרחית שמאפשרת בה מה שאי אפשר בשום עיר אחרת. שכבר בראשית הציונות, נלחם בה בן גוריון כבסמל הניוון והבורגנות. אבל הקרב הוכרע: תל אביב ניצחה בגדול". לכן בה פרצה המחאה החברתית העזה מכל מה שהכרנו, זעקת הנבזזים למרגלות מגדלי ההון.
בערב, בעת שיצא לבלות עם חברו באחד ממאות הברים של העיר, יגלה הזר את קיסמו של הכרך שגם ילדי מתנחלים שגדלו על תיעוב לעיר החטאים הליברלית, נאחזים בו שעות אחרי סיום הפגנתם, נמשכים למתיקות האסורה והמרתקת. אותו אוסף אקלקטי, חי, נושם, גונח, נוחר ומצפצף, יונק ומניק של ברים וחנויות ופתחי בתים וגינות קטנות, קפה נהדר והאוכל הכי טוב במזה"ת. כי מהו כרך אם לא מקום שמפתיע אותך בכל רגע, זר-מוכר, שכל אדם יכול לאבד או למצוא בו את מקומו. כל מי שנחנק במקום קטן, נרדף, מושמץ. הומו וזר, חלש וכשרוני, יצירתי וחריג, מוצא בו דומים לו, מגלה עיר מקלט שהיא סך הגרים בה, כל אותם ילדי עיירות מדבריות חכמים, מלצרים -אמנים, קולנוענים וכותבים, מאיירים וזמרות. הם רוח תל אביב וחלומו של הרצל. לא הבנקים.

צהרים מאוחרים – חתונה  וגט
לבנין הקטן, דמוי הוילה, בשדרות דוד המלך, יש שני שערים. האחד פתוח לרווחה והאחר מאובטח מאד. האחד לרבנות בה נישאים והאחר לבית הדין הרבני בו מתגרשים. באחד נכנסים ובאחר יוצאים. ובתל אביב, ע"פ האגדה, רבים היוצאים מבכל מקום אחר. "אולי כי זה בית הדין הרבני הכי גדול בעולם", מבהירה לי המזכירה. "כל גוש דן בא לפה". צד הנישואים דומם כמעט ובמתגרשים רבה המהומה ושומרים חמושים מפטרלים בדריכות.
"זו עיר עם דמוגרפיה זמנית", אומרת עו"ד אירית רוזנבלום שמנהלת ארגון מתחרה- רבנות בשם "משפחה חדשה", דרכו עוברים כל שנה אלפים. "בתל אביב יש המון צעירים אחרי צבא. באים, חיים, לומדים, ממלצרים ואחר כך: בור דמוגרפי. הם מתחתנים ויולדים ועוברים לערי השינה ושבים רק אחרי גיל 50, כשילדיהם גדלו". גילאי התושבים בעיר קבועים. האנשים מתחלפים.

הקהל של "משפחה חדשה" התל אביבית הוא בשלהי שנות העשרים שלו ועד גיל 35, אך גם בני 85. חילונים, ליברלים, נטולי אמון במוסדות. 15 אחוז של גאים גאות שהם כבר "מיין סטרים" בעיר. לפעמים נישאים במשרדה של רוזנבלום שחלונו פונה לשדרות רוטשילד, מקבלים כרטיס פלסטיק שנקרא "תעודת זוגיות" שתקף לכל, "רק חמישה אחוז חוזרים להתגרש וגורסים את הכרטיס. בזוגיות התל אביבית יש יותר הסכמי ממון והיא יותר מפוכחת לגבי הישרדות הקשר".
פרקליטת הזוגיות החדשה ואחרים כמוה אינם שותפים לאגדה בדבר פריצות העיר. להיפך. נשים רבות מעידות כי בהגירתן מ"עיר הקודש" ההררית אייל "כרך החטאים" שעל החוף, פחת דרמטית מספר ההטרדות המיניות שעברו ברשות הרבים, נגיעות והצמדויות וגידופים. אולי כי ירושלים בנויה מעדות מדוכאות מינית, חרדים ומוסלמים ואילו תל אביב מגינה על נשיה בעצם פתיחותה. נוח לאשה בתל אביב יותר מבכל מקום בארץ. "כל מי שיש לו מספיק אומץ ועוז רוח להחלץ ממחנק, בא לעיר הזאת, וכך היא זוכה, כמין בונוס על נאורותה, בטובים שבטובים". אומרת רוזנבלום.

באולם המתנה אחד של בית הדין הרבני, מחכה לגירושיו אסיר אזוק ומרצה השקפת עולמו באזני השוטר: "אם אחליט להתגרש – ירד מלאך משמים, לא יעזור". אשה אחת אומרת לגבר: "בחיים לא היתה לי עוזרת". אני מגיש את פסק הדין של שופטת בית משפט לעניני משפחה טליה פרדו לפקיד ומקבל זימון לסוף דצמבר להרכב ו' באולם 304. "בלבוש צנוע והולם".
בצד האחר של הבנין הזה נישאתי לפני כ- 22 שנים. האשה שאהבתי ואיתה חייתי וילדתי שני ילדים בתל אביב, תגיע לפה ויחד נצטרף לסטיסטיקת הגירושין של הכרך שבו פרידה אינה סטיגמה, אלא זכות המוענקת למעיזים לסיים נישואין שלא עלו יפה.

ערב – הלויה
לפנות ערב נעול השער ויש לטפס על החומה כדי לבוא אל בית העלמין בן ה109 השנים ברחוב טרומפלדור. זהו גן אבן וחבצלות, מבוגר מהעיר בשבע שנים המכיל כחמשת אלפים קברים. מקבר חלל החולירע של 1902, ועד סמי עופר ואפריים קישון, נחום גוטמן ושושנה דמארי, שינקין ונורדאו וחיים ברנר. פנתיאון האומה. טרם חושך, קרבו הים ורוחו המלוחה מפוררת את המצבות כמו את כל בתי העיר. כל תל אביב בנויה מחומרים רשלניים של קבלנים שאצה להם הדרך. טרם סיימו להקים גורד שחקים וכבר נשבר השייש בתחתיתו. ראו למשל את מגדל נצבא שמזרקתו יבשה ולוחותיו מנופצים. אין תפארת בעיר הזאת.

טרומפלדור הוא בית קברות צפוף שערך חלקה בו כדירונת בברלין. בין הטמונים, ה"גלמוד" הוא המנוח הכי נפוץ. עשרות קברים כאלה פזורים פה. כמה יפה המילה הזאת, טעונת עצב ובדידות. זה חסר הבית, הזר, החלוץ שטרם נטע שורש. מרגע הקמתה של העיר העברית הזו נמשכו אליה גלמודים וניצולים שחיו בה לבדם בדירות חדר, מרתפים, חדרי הסקה וגג. ברגע זה יושב מולי גלמוד בבית הקפה שלי. קורא עיתון, לוגם קפוצינו, לבדו אך מוקף חיים. זו ברכת העיר.
על קברי הגלמודים פלטת בטון ועליה: "פ.נ. גלמוד". משך השנים קרסו מצבות הפאר עליהן נחרט פעם: "לעולם לא נשכח". או "שלום לך אב יקר/ בקבר, האם לך קר?" או "פעוטתנו הנחמדת צפרירה". מתי חולירע ופרעות, עשירים ואלמונים שרק חבצלת החוף מתעקשת לפרוח על קברם.

מעבר לחומה, מטר מהקברים, הכל צפוף דירות קרקע ושמשיות. חיי העיר נמשכים בעת שהשמש מתאבדת כהרגלה בקפיצה לים ואלף בתי קפה תל אביביים נדלקים. אני יושב ומקליד על גבי דלפק בית הקפה השכונתי שלי, אותו חדר נוסף של ביתי, שפתוח 24 שעות ביממה: קפה "תחתית" שמנוהל עי בוגרי דובדבן, מגלן וגולני. אלף לקוחות ביום, שמונה מלצריות יפות ונחפזות במשמרת של שמונה שעות, 400  ש"ח טיפים. שמונה ק"ג פולי קפה וכ- 70 ליטר של חלב ליממה, כתנובת פרה טובה. העיר אוכלת, זוללת, שותה ומפרישה, מקישה ומקלידה אינספור כתבות ודיווחים וציוצי טוויטר נרקיסיסטים וסטטוסים חברתיים מודאגים בפייסבוק.


אני מחובר לחשמל ולאינטרנט הקפה, יושב לבדי מוקף רבים, אני מוכר ואני אלמוני, אני משוחח עם שכני ואני שותק. אני מאזין לחיי אחרים ומספר לזר על חיי. בהרימי ראשי מן הלפ טופ – משתנה מראה העולם. מבלי שתנוע מכסאך, בכל שעה אתה בכרך הזה במקום אחר. זו רכבת השדים של העונג התל אביבי. העיר מלאה המצאות וקומבינות, מכות כסף טובות והתרסקויות.

כשיורד החושך, נולדת בו עיר סינדרלית שאין שניה לה במזה"ת. מוסיקה ותשוקה, אוכל, אמנות ואלכוהול, אושר השיחה וההתאהבות האיטית או סקס השירותים המהיר. לצד חורבת קולנוע אלנבי בודק שומר את הנכנסים ל"מינזר". בבר הזה נורה למוות העברין גד פלום שץ זמן מה אחרי שנפתח המקום לפני 18 שנים. מאז זרם דרכו יותר אלכוהול מאשר מים בירקון. עשרים וארבע שעות ביממה, 364 ימים בשנה. לליאור הר גיל שהצטרף כשותף לפני 13 שנים יש גרעין קשה של מאה ועשרים שותים, שורת מלצריות מקועקעות, אוירה של בר ישן, וטיפוסים כמו "דירטי פול" האנגלי ששותה עד שנופל.
מדרכה חדשה מכסה את המקום שבו פעורה היתה בעבר כניסת המעבר התת קרקעי של השוק. עולם שוקק חיים היה שם, מעבר אפל וגרפיטי, נגני רחוב וריח שתן, עד שהעיריה החליטה לסתום. הר גיל זוכר איך לאור זרקורים עמלו פועלי העיריה כל הלילה לחסום את הפתחים ליד "מינזר". "וכשדחפו את החול, זרקתי בקבוק בירה כג'סטה למנהרה שהיתה ופתאם יצאו משם שני שיכורים, שניה לפני שנקברו חיים". הוא מרים כוסית וודקה לזכר המתים ולזכר החיים, לחיי תל אביב היומית ותל אביב הלילית, לחיי החלומות הגדולים והשאיפות הקטנות, בכרך היחיד שבו הכל אפשרי.

פורסם ב-23.11.2011 במסגרת סדרת כתבות על ערים בישראל, מוסף 24 שעות, ידיעות אחרונות

ל' זה ליברמן – מילון לשינוי משטר

מאחר ודברים שהתקימו כשישים שנים משתנים עתה בתוך ימים וקשה לישראלי הטרוד לעקוב אחרי המתרחש נגד עיניו הנה הצעה למילון קצר לתושב- תייר בארץ מוכרת – זרה שאת שפתה פתאם אינו מבין על בוריה. 

א.      זה איראן. הסחת דעת. כשהיבטנו לשם, שינו את המשטר, גנבו את הדמוקרטיה. זה טריק ישן שעובד תמיד בארצות שנגנבות תחת אף תושביהן.   

ב.       זה ביזה. בחסות השלטון. טיקון שמושך דיבידנד של מיליארד ש"ח ואחר כך מפטר אלף עובדים. הביזה תמשך ותתגבר במשטר החדש שבו לא תוכל לדבר או לבקר או לתחקר.     

ג.       זה גב. תחושת החיים בלי גב, בלי אבא. כל ישראלי לנפשו.   

ד.    דמוקרטיה. אשה ישראלית מוכה בדרכה אל קצה המר, אלא אם יצוץ שוטר אמיץ ברגע האחרון. כל אחד חובט בה. אולמרט חבט בשלטון החוק שלה כדי להינצל, ביבי חובט בשיטת המשטר כדי להישאר במשרד ולא לשלם על מחדליו וליברמן ממתין כדי לקבל בבוא היום רבע דמוקרטיה כנועה ומכוסה סימנים כחולים.  

ה.     זו הלכה. מדינת הלכה. האם בגיל 64 תהפוך ישראל למדינת הלכה? האם אין די באחת כזאת לא רחוק מפה?    

ו.     ויינשטיין. סוג של יועץ משפטי. האיש שהובא אחרי מזוז כדי לא להיות. מאפשר שינוי משטרי. זיקנתו מעטה כלימה על בגרותו.     

ז.     מילה שימושית לתיאור המצב. וגם זרים, זקנים. כל מי שחלש ומוכה ומגורש, נשכח ונבזז.

ח.     חזירות – קפיטליזם מקומי נטול רגולציה שבו קבוצה קטנה שודדת בנחת עם שלם. ח. זו גם חקיקה מזורזת לשינוי משטר. היא צועדת בדרך כלל יד ביד עם החזירות.

ט.     טרור. מדבק. גם יהודי.  

י.     יצחק רבין. רה"מ האחרון שדאג למה יקרה פה. י. היא גם יש"ע. מאה אלף איש שמנופפים במדינה שלמה. 

כ.     כיבוש. המילה האסורה. הפיל שאין לדבר בו בחדר. הכיבוש כבר השחית.   

ל.     ליברמן. שר חוץ שמתנהג כשומר סף ואינו נותן לאיש להכנס. חובב נסיעות לברה"מ לשעבר. חשוד בעבירות חמורות של הלבנת הון וכיו"ב החותר להיות רה"מ אחרי שינוי המשטר.  

מ.     מבוגר אחראי. אין כבר הרבה זמן.

נ.      נאמן. לא נאמן. שר משפטים. נקמן. קומבינטור פוליטי שחותר לשנות משטר.     

ס.     סלולרי. כך הפכה הפטפטנות הישראלית הכרונית למכרה זהב ולתחליף שיחה.  

ע.     עשב שוטה. הפך לממשלה.

פ.     פחד. שיטת שליטה הכי יעילה פה. וגם פייסבוק. בקרבו גם כלי יחיד לביטוי של כעס וביקורת.  

צ.     צדק חברתי. מחאת קטיפה שזרזה את שינוי המשטר כדי להשתיקה ולמנעה בעתיד. מתקימת במעמקים ועלולה לפרוץ כאש אוכלת.

ק.     קצב. אחרון הבכירים המשלמים על חטאם. שינוי המשטר נועד להגן על החשודים הבאים. להביאנו למצב הרוסי של שלטון גנגסטרי המוגן מכל חקירה.

ר.     ריאליטי.  תחליף חיים. בזמן שצפית באיש בן 87 שמחבק את אהובתו או בהכנת מרק תירס, גנבו לך את הדמוקרטיה ואת הפנסיה.

ש.    שלטון חוק. סם החיים של השגשוג. היה. עד מזוז. גוסס.   

ת.     תג מחיר. סוג של נקמה מתנחלית. בעתיד גם לקח הסטורי כמו במעשית מוסר עתיקה. תג המחיר להורסי הדמוקרטיה: כשתשלימו את מלאכת ההרס, תשארו עם כלום ביד. לא דיבור, לא הי –טק, לא תרבות, לא עוצמה ולא שגשוג. הדיקטטורה הישראלית החדשה תהיה ימנית וחרדית, שתקנית וכנועה… ומרוששת. רק דמוקרטיות פורחות. זה הסוד.

פורסם הבוקר, 20.11.2011, במדור הדעות של "ידיעות אחרונות"

זנקי, אמא

אמא לוחשת מה שנשמע כמו: "אושר". אני נדהם. היא חוזרת על המילה ואומרת גם: "לא מדליקים פה אור". אנחנו יושבים בבאור התכלת העזה של אוגוסט ואני מבין שאמרה: חושך. לא אושר. חושך? היא מניעה ראשה קלות לאישור. אין היא רואה עוד אפילו את ההבדל שבין אפלה לאור יום. נעלם גם מופע הצלליות. "אני לא אוהבת חושך", היא אומרת. "אני לא רואה כלום". היא שהבחינה תמיד בכל פרט, ידעה מקומו של כל חפץ.
מה אספר לה? שיש עכשו קצת אור בקצה המנהרה? שדרך תלאותיה הבנתי מזמן עד כמה חשוך פה הכל.
אני לא אומר לה שחסכונותיה אזלו. שהביטוח הסיעודי תם. אני לא מספר לה שפניתי למשרד הבריאות, כי הכנסותיה הן חמשת אלפים לחודש ומחיר מיטתה תשעת אלפים לחודש. אני לא מגלה לה שהגשתי בקשה לסיוע או כפי שזה נקרא "קוד" ושתי פקידות קצרות רוח מסרו לי ערימת טפסים מטושטשים למילוי ואחרי חודשים של המתנה קבלתי תשובה שלילית גסת רוח וכששאלתי איך נשלם עבור אמא, תהתה פקידה רעת מזג למה אני חושב שהמדינה בכלל צריכה לעזור לה.

אני מגן על אמא מאלף פרטים של ביזה שנוהגת בה המדינה. אני מסתיר ממנה נבזות ואבדן אחריות, העלמות ההגינות וכל העושק הזה.
בביתנו היה אבי ממונה על ביקורת המדינה והוא אכן צפה מוקדם ברוע ובחמדנות שכינה תמיד בשם הכולל "עולם תחתון". אימי טיפלה ביום יום. לו ראתה עתה צלול, לו דיברה, הייתי מסיע אותה אולי אל מאהלי המחאה, לצפות בדור הנכדים שזועק גם על ביזתה. אני לא מספר לה התחרות שהיא תשובת ראש ממשלתה לכל הטענות ולכל הצער והכאב והמצוקה.

ראש הממשלה אומר שצריך להגביר את התחרות. 
בתחרות הזאת נחה אימי שמוטה ומחותלת על כסא הגלגלים ולצידה לקסוס כסופה של מנהל קרן פנסיה. בהנתן האות מאקדחו של ביבי, פורצים שניהם לדרך. המנצח לוקח את הקופה. מה הוגן מזה? תחרות חופשית בין פיסחים ונכים, זקנים ילדים וחולים לבין טיקונים ועוזריהם, פמליות פרקליטים ורואי חשבון מכורים. כולם מזנקים באופן שווה, סח ראש הממשלה, מאותו קו זינוק: מרצדסים ועגלות אספני בקבוקים, ג'יפי האמר וכסאות גלגלים. 
זו התחרות, אמא. קדימה. זנקי ונצחי!  

זו התחרות של נכדיך שבה מחירי הקוטג ומחירי הסלולר של כולם מתואמים, דמי הניהול דומים וכל המענים הקוליים של כל הקרנות והחברות מובילים לגיהנום. כל הרפורמות נעות אל כיסי הטיקונים, וכל שחסכתם לנכדים, עבר ברפורמת בכר זו או אחרת, לשוק החופשי. זו תחרות חופשית של ביזה, אמא, ואם לך ולאבא היה דיור בר השגה בדמי מפתח, כמו שגרנו בשלווה כל חיינו, לבנך ולבתך, במדינה שעשירה כיום פי מאה, יש קדחת. הצמיחה שבה מנפנפים ראש הממשלה ושר החוץ החשוד שלו, על מסך הפלזמה שתלוי מעל ראשך – עשויה כולה מקרנות שהופרטו, מחסכונות ילדיך המתרוששים, מכוח אדם של שכר מינימום ומהעסקת שחורים בשכר אפס.

לא אצעק את כל זה לאוזן שלך ולא אראה כל זאת לעין שחשכה. נוחי אמא קטנה בתוך האפלה. גם בחוץ החשיך. דולק עכשו רק אור קטן של תקוה. אגרי כוח, אמא, לתחרות הגדולה של השוק החופשי. המתיני ליריית האקדח.

פורסם במדור הדעות של "ידיעות אחרונות", יום א',  7.8.2011

מלכת אסתר זרה

בפורים האחרון ראיתי אותך, מרג'ון, במסיבת בית הספר שלך. היית מלכת אסתר קטנה. מוקפת חמש מלכות אסתר צבריות, זוהרות בשמחת החג. ילידות תל אביב. בעיר הזאת נולדת ובכית בכי ראשון ואחות שעלתה מרוסיה הניחה אותך בחיק אמך הפיליפינית. כאן גדלת עם שתי אחיותיך, מרג'ורי ומרי הקטנה שנקראית גם אמ. אם. בתקופות הרעות גרתן עם אמא בדירה הקטנה שדלתה סגורה מפחד שוטרי הגירה, אך בבית הספר היית מאושרת. ביום הזכרון עמדת דום, נעצבת ביום השואה, בכית על רצח רבין, נגאלת מעבדות בפסח, נצחת בחנוכה.

בפורים למדת במגילת אסתר על המן הרשע ומזימתו ועל הישועה הפלאית שהביא מרדכי וייחלת כי גם לך יקרה כזאת. היית מוקפת חיילים, שוטרים ואינדיאנים, כולם בני גילך, מחופשים כמוך למושאי הערצתם. ילדים לא זרים בארץ שהוריכם עובדים בה כזרים כדי לשרוד. מאז ילדותי לא ראיתי פורים מרנין לב כמו בבית הספר ביאליק- רוגוזין שלך.

בכתה ובשבט הצופים שלך "איתן", שסיסמתו "יש לנו אהבה והיא תנצח," קוראים לך מולן על שם יופיך ועיניך. פעמים בשבוע את מתיצבת לפעולות, לבושה מדי חאקי מגוהץ למשעי. מתה על שרית חדד ואייל גולן, חולמת להיות חיילת בחטיבת כפיר או בסיירת כמו רבים מבוגרי השבט, ילדי מהגרי עבודה. אפילו החלומות שלך כבר ישראליים כל כך כי אין לך ארץ אחרת. אבל הארץ הזו זוממת כעת לגרשך עם אמך החרוצה ושתי אחיותך.

אל פחד. את תשארי פה.

ויום אחד, בעוד הרבה שנים, תהיי אולי שרת הפנים. תשבי תחת תצלומי כל קודמייך במשרד ואיש זקן ונאה עם זקן שיבה הדור יבוא ללשכתך. הוא יוכנס כלאחר כבוד ויבקש לפנים משורת הדין לאור תפקידו בעבר ולאור השם הרחום שיצא לך, שיאשרו לו יבוא של מטפלת זרה. את תביטי אל תצלומי העבר ותדעי כי הוא היה שר הפנים בילדותך. הוא האיש שתבע לגרשכן. הוא שאמר כי זרים הם מקור מחלות וחידקים שימיטו אסון על הארץ. מפיו ההדור בקעו אז נאצות מעוררות אימה.

אותו רגע יתכווץ ליבך הבוגר וירעד כמו בימים הרעים מפחד הגירוש ואת תיזכרי איך ישבה אמך כל ערב מול המסך, הביטה בחדשות, בכתה חרש והתפללה בשפתה לאלוהים שיושיע אותכן ואת חשבת על מרדכי ועל מריה, על אסתר ועל ישו והצטרפת בלחש לתפילתה, שלא תגורשו, שלא תעקרי מהכתה ומבית הספר ומהשבט ומכל החברים והחברות ותגורשי אלהמקום ממנו באה אימך בשל מחסור. ולך הוא זר ורחוק ואף את שפתו אינך יודעת.

ביום ההוא בעתיד, אל תנטרי ואל תנקמי באיש ההדור על איוולת העבר. הוא לא איש רע. הוא איש שכחן. בעת שהיה שר נאטם ליבו הוא שמע רק את לחישות יועציו ורבניו ושכח את העיקר: כי בשם נרדפים ומנואצים, מקופחים ומנודים, מקוללים ומושפלים, הגיע עם מפלגתו לשלטון. הוא שכח את הדי. די. טי. שהותז על בני עדתו בבואם לארץ כאילו היו נושאי מחלות ושכח את שלמד בבית הספר בנעוריו, כי הגענו לפה אחרי שהושמדנו כחולדות, הומתנו בגז כנושאי מגיפות, תוארנו כעכברושים שממיטים אסון על העולם ומזהמים אותו. היהודים, אמרו עלינו, הם מחלה. לכן בבואו למשרדך, הטי לו חסדך. אל תנהגי בו כפי שנהג בך. ספרי לו על הילדה שהיית ואיך ניצלת ואחר כך העניקי לו את מחילתך ואת האישור למטפלת זרה למען ינעמו לו ימי זקנתו כי גם לו אין ארץ אחרת.