מנחם בגין. הלשכה הצנועה

חמישה גברים ואשה מתישבים על ריהוט אפור ונושן בסלון שהם מכירים היטב. אלו נשארי לשכת ראש הממשלה מנחם בגין, השישית בסדרת לשכות הכוח. זהו חדר הסלון של עליזה ומנחם בגין שהועבר מדירת הקרקע ברוזנבאום 1 תל אביב. שוחזר והוצב לראווה בבית מורשת בגין בירושלים. יונה קלימוביצקי, אריה נאור, דן מרידור, יחיאל קדישאי, עזריאל נבו, ושלמה נקדימון, הכירו את הדירה והם מתווכחים עתה היכן באמת עמדה התמונה, היכן הכסא. טלויזיה נושנה מהבהבת בחדר כאילו עוד רגע יצוץ על המסך האיש עימו עבדו שנים: פרלמנטר פולני רגשן ומנומס שידע ללבות אש כיכרות ולהלהיב המונים. מנהיג מחתרת חמושה שהפך לראש ממשלה מביא שלום ומלחמה.

הם היו לצידו בקדנציה בת שש שנים שהחלה באופוריה של מהפך ומהלכי שלום ושיקום שכונות ודולריזציה והם היו שם כשאמר "איני יכול עוד" ופרש מרומה ומדוכא להסתגר עד המוות בדירה ברחוב צמח 1. זהו הדרמטי והטרגי מכל סיפורי הלשכות: סיפור עליתו ונפילתו של מטיף כיכרות רגשן והגון, שבתוך המהפך שהוא חולל אנו חיים עד היום.

1013768402

מערכת הבחירות 2013 עם מנהיג הליכוד ביתנו ראש הממשלה נתניהו, יונקת ישירות מאותו מהפך אך בחדר המשוחזר לא שמעתי מילה אחת טובה מששת אנשיו של אבי הליכוד, על ממשיך הדרך. גם נאמנו הגדול, קדישאי,  דיבר בדרכו האדיבה על הסתיגותו העזה מהאיחוד עם איש כמו ליברמן. "אף שמושחתים יש בכל מפלגה". כל שסיפרו על לשכת בגין היה כמו התרסה נגד לשכת היורש ביבי: צניעות הלשכה ההיא, קוטנה, משפחתיותה, נאמנותה לאיש, נסיעותיה של עליזה באוטובוס ("אל תעיז להזכיר בנשימה אחת את שרה עם עליזה"), יושרו של בגין, נאמנותו לשלטון החוק. "עולמות שונים כל כך", אמר לי השר המאופק דן מרידור, "עוד לא הגיע הזמן לדבר".
"מאביר החוק עד אביר הקומבינות", תמצת אחד מהנשארים את דברי ימי מבגין עד ביבי.

בריאת עולם

אריה נאור זוכר היטב את תחושת האושר הניסית של ראשית הקדנציה ביוני1977. כי הנה תפסו המנודים והמוקצים את השלטון. נאור הוא כיום פרופסור לפוליטיקה ותקשורת, איש בן 72 נמרץ מאד שהזמן כמו לא נגע בו, שמרבה לחקור ולכתוב על ימי בגין. כילד גדל במשפחה הלוחמת וכשלא נבחר לכנסת, הזמינו בגין להיות מזכיר הממשלה הראשון. "תחושה של בריאה היתה ומעבר שלטון חלק. יצחק רבין הורה לבצע הכל כמו שצריך. וכך היה, למרות הפרנויה אצלנו".

הוא זוכר את השעות הראשונות שבהן הסתגרו בגין ורבין, ומאחורי דלת נעולה העביר רמ"ה היוצא  ליורשו את הסודות הכמוסים של הממלכה, בהם המעקב אחר הגרעין העיראקי שיבשיל להפצצה כעבור 4 שנים. "איראן עוד היתה ידידה קרובה מאד", מחייך נאור, "אחר כך גיליתי רוב מה שדובר בחדר הסגור כי בגין היה פרלמנטר שהאמין בחוק הפורמלי וכל החלטה עברה אצלו בועדת שרים לעניני בטחון ושם ישבתי. בגין ציטט מרישליה: אם זה כל כך מובן מאליו, אז תכתבו את זה". הכל נרשם כדת וכדין".

בענין מרכזיותו של שלטון החוק, מזכיר לי דן מרידור שבא אחרי נאור, כי "הליכוד החדש של 77 היה שילוב של לאומיות וליברליות ובגין היה איש שלטון החוק". השר מרידור מגיע לצילום עם שני מאבטחיו שינטשהו בקרוב. הליכוד ביתנו לא בחר באיש רב הידע והמתון הזה לכנסת. הוא ירושלמי מבית המשפחה הלוחמת, בן 66, שהיה מזכיר הממשלה בשנה וחצי האחרונות של בגין וזוכר איך ניהל בגין היטב את הנסיגה מסיני בלי נפגעים בימית ואיך יצר קשרים טובים עם מוברק וריגן החדשים. "בליכוד של בגין, האדם היה המרכז ומערכת המשפט נועדה לרסן את כוחה של הממשלה שכל תפקידה לשרת את העם. "ישראל ביתנו" לא מצטינת בזה. גם לא הליכוד של היום. זה לא דומה כלל למה שהיינו אז. בגין בדק כל החלטה לפי המדד: האם זה ע"פ הצדק?"

והלשכה? אני שואל.
"משפחתית", זוכרים כולם, "ובלי אינטריגות. לא באו לשם כקרש קפיצה כמו עכשיו". במשפחה הזו לצד האב בגין, הנאמן והקרוב מכולם היה יחיאל קדישאי שיחגוג השנה 90. איש קטן קומה ותזזיתי שאני אוסף ברכבי מבית האבות "עד 120". חד זכרון ודברן עצום ומצחיק, ששמע הכל וידע להעביר לבגין דברים בדרך שיתקבלו. "מומחה לבגין".
"לשכה חסכונית", זוכרים כולם. הפוכה בתכלית למה שתהיה בימי הבזבזן מכל ראשי הממשלות ואשתו הפזרנית. אלה היא עליזה, נסעה באוטובוס ולא נגעה בפרוטה מתקציב הביגוד. בגין לא שפץ את דירת השרד עד שנפל ושבר עצמותיו באמבטיה הישנה. הוא אף התנגד יחד עם קדישאי למערכת טלפונים חדשה. לשכה חסכונית עד גיחוך, מיושנת בדרכה.

מנחם ועליזה בגין

הדובר המיומן דן פתיר, שנשאר מלשכת רבין כמו פרויקה פורן ושבגין כינה אותם "ניאו ביתרים", דיברר היטב לעולם את כל מגעי השלום הסבוכים. פתיר זוכר לשכה ספונטנית מזו של רבין, פחות מתוכננת, אך יותר מיומנת פוליטית. לדיברור הפנים ישראלי הובא מידיעות אחרונות שלמה נקדימון שהיה שם כתב לעניני מפלגות. נקדימון זוכר את בגין כמי שעוצב במחתרת וקיבל החלטות בינו לבין עצמו, שפתח כל בוקר בקריאת "על המשמר" של היריב דוקא, הקשיב לחדשות של הבי. בי. סי. כמו לא עזבו הבריטים וכשחזר מפגישה עם השאח הפרסי מסר בגין ללשכה "דרישת שלום מאחשוורוש". בוס מפקד מחתרת, נואם כיכרות ופרלמנטר "שנבחר אולי עשר שנים מאוחר מדי, כשכבר היה חולה". תוך כדי שנות כהונתו אבד בגין תחילה את בריאותו ואחר כך את אשתו היקרה והקרובה לו מכל. נקדימון זוכר כמה קרוב לבגין היה משה דיין. איש מחנה האויב לשעבר, חבוט ומוכה ממחדלי 73 מונה לשר חוץ. נדמה כי בלב בגין מנודה – מפא"י, התקימה הערכה עמוקה לטובי אנשיה. כשהיה עליו לבחור כשר חוץ בין דולצ'ין איש מחנהו למשה דיין, לא הסס לרגע.

כוס התה שלו

לקראת שמונה בבוקר היה מגיע בגין ללשכה, שותה תה, עובר על הניירת שהמזכיר הצבאי פרויקה פורן ואחריו עזריאל נבו, צמצמו לכדי ערימונת. הוא קרא הכל אבל כשהחליט ללכת על השלום עם מצרים דחף הצידה את כל דיווחי אמ"ן. הוא הרבה לשבת בכנסת, זירתו הטבעית כפרלמנטר מזה 28 שנים. מזנון, מליאה. כל החלטה הביא בפני הכנסת.

לצידו במזנון ראית תמיד את יחיאל קדישאי, מזכירו בעל הלב הרחב/עוזרו/חברו/צילו, ועימם מזכירתו הנאמנה יונה קלימוביצקי. מפמניקית בת של אב קומוניסט לשעבר שאחרי שירות במודיעין עבדה עם בן אלישר והגיעה ללשכה. היא חיה כיום בגפה בתל אביב, בת 66, צעירה וזריזה למראה, וזוכרת את הפעם הראשונה שפגשה בבגין ליד המעלית. "איזו נערה יפה" אמר הג'נטלמן הפולני החם והמיושן וקד קידה. "מוקף היה חנפים מלאי יראה ואני סקרנית מהקצה השני של המפה". נדמה לה כי "בשנות האופוזיציה הארוכות קפא בגין, התישן והצטמק למימדי עוזריו וחנפיו. רק באיחוד עם הליברלים הופחו חיים במצודת זאב ששקעה כבר בתרדמת האופוזיציה". יונה זוכרת את שני הגנרלים הכי פרועים בצה"ל, עיזר ויצמן ואריק שרון, "המכבים הצעירים" שניערו את בגין מהנפתלין והוציאוהו לעולם האמיתי. אך הוא נותר "נאמן לעולם הישן שלו". כך נע בין עוזריו היראים- אוהבים לבין שני הגנרלים נטולי יראתו: עם עיזר אל השלום עם מצרים ועם אריק אל ביצת לבנון. אל האופוריה ואל הדיפרסיה.

זו היתה קדנציה שנפתחה בהמראה והסתימה בשקיעה. ראשיתה התדהמה של ביקור הנשיא המצרי אנואר סאדאת בירושלים, שיא ממנו יכול הכל רק לרדת. בכלכלה לא הבין בגין דבר ומסר את הענינים לשותפיו הליברלים שהחלו להפריט ולשנות והמיטו משבר כלכלי ואנפלציה מטורפת. הוא ביקש: "רק אל תייקרו את הלחם". כי ליבו יצא אל האנשים הפשוטים, עבורם הקים את פרויקט שיקום השכונות. טיח הודבק על שיכוני העולים הישנים אך בגבם כבר החלה לנשב רוח הקפיטליזם החזירי שיגיע לשיאו כעת, 35 שנים מן הליברלים אל הליברמנים.

אנשי צבא

זרע הפורענות של כהונת בגין נטמן בלבנון. היטב הכירו אנשי הלשכה את הערצתו של בגין לאנשי צבא והאחרונים פרטו על תחושת הצדק של בגין ומכאן ההכרח להציל את בני הברית הנוצרים. מי שמצא עצמו בלב ההתנגשות והסערה, היה המזכיר הצבאי שהוא המתווך בין רה"מ לצבא, הפגוש המגן, עזריאל נבו בעת ההיא. הוא גבר נאה למראה כבן 65, גבה קומה ובעל זקן בן אלישרי מטופח. במלחמת 73 חזר לצבא ומשם שלף אותו פורן לעבוד איתו בלשכת בגין, שם היה גם בעת שבגין הורה להפציץ את הכור העיראקי.

כשפורן יצא לפנסיה "בגין נקש באצבעו על חזי: "ובכן", אמר בטון החגיגי שלו, "עזריאל, אתה תהיה מזכירי הצבאי הבא. אל תאמר זאת לאיש זולת רעיתך". נבו זוכר לשכה משפחתית עם בוס מבוגר וקשוב כמו אב, אנושי ורגשן שהוקף בימי לבנון במה שנבו מכנה בזעם קר : "מעגלי הכחש של הצבא". "כשזיהיתי את מעגלי הכחש וספרתי לו, בגין כעס עלי, איך אני מעיז לדמיין שהקצינים משקרים אותו. הלכתי אל יחיאל להתיעץ איך להבהיר לו זאת, כי בגין בדרכו היה תמים ואני חשתי כפרש בודד במקום ההוא שבין בגין לרמאים".
כשבא דן מרידור ללשכה ב-82, הוא פעל לצד נבו וקצינים הגיעו מן הצפון לספר להם את האמת על מעללי שרון ורפול. "הדעיכה של בגין החלה במלחמת לבנון. כתוצאה ממעשי שרון הוטל ספק ביושרו", אומר לי מזכיר הממשלה נאור, "והיושר היה הנכס המרכזי של מנחם בגין". נאור זוכר איך כשישב בלשכה, השליח האמריקאי ללבנון, פיליפ חביב, ואמר שכוח צהל נכנס לבעבדה. "בגין דאג שיתקשרו לשר הבטחון שרון. שרון הבטיח לו "שאין אף חייל שלנו שם" אבל חביב התעקש ובגין ביקש מנבו: תשיג  לי את רפול. גם הרמטכל הבטיח שצה"ל לא בבעבדה. בגין אמר: רפול לא יטעה אותי, אבל נבו שהכיר את מעגלי הכחש עשה עוד כמה טלפונים וגילה שחביב צודק".

מנחם בגין מובל על כיסא גלגלים לכנסת

נאור הלך, ודן מרידור החליפו לשנה וחצי האחרונות וסייע לנבו להבהיר לבגין את המתרחש ובגין החליט שאינו יכול המשיך כך. "כשאני מביט אחורה", אומר לי אריה נאור, "אני מבין שבגין קלט ששקע בביצה ואבד כל שליטה והפך לשקרן שהפר הבטחותיו לרייגן. הוא ביכה את מות החיילים והאשים רק את עצמו, כי בניגוד לכל העצות שנתנו לו כולם, מינה את שרון לשר הבטחון". בגין כבר לא יצא אל אור הזרקורים שכה אהב פעם. דן מרידור הוא שהלך אל הנשיא הרצוג עם מכתב ההתפטרות של מפקד המחתרת שהיה לרה"מ ושב למיסתור. בשתיקה כבדה תמו ימיה של הלשכה הדברנית מכל הלשכות.

פורסם ביום ג', 8.1.13, במוסף "24 שעות" של ידיעות אחרונות, במסגרת סדרת הכתבות על לשכות ראשי ממשלת ישראל מבן גוריון ועד בגין.

האדם הלבן והדלת השחורה

"זה המשחק. או שאתה משחק בו או שישחקו בך."
(סדרת הטלויזייה "הסמויה", עונה ראשונה. פרק 8.)

"בשבוע הזה שבו נתניהו, שבור לב מהחלטה לנסר חמישה בנינים, מציע לגרש 25 אלף פליטים ולעצור אלפים במחנות, תן לי לספר לך גרסה אחרת משלו לגבי "האדם הלבן" והפליטים השחורים: זה הכל סיפור של משחק בכסף גדול", אומר לי איש השטח. "אתה רואה פה, ממול, בור עם עשרים שחורים, חופרים חניון? אתה יודע מה אתה רואה? את החול בצירי הדלת המסתובבת. מעבר להסתה, למרזל ולשר ישי ולכל שנאת הזרים, כל אפריקאי שנכנס דרך הגבול המצרי, ולא דרך כמאה ושישים חברות ליבוא עובדים זרים, ומגיע לחקלאות, לבניה או לנקיון – פירושו פחות כעשרת אלפים דולר למכונת מיליארד הדולר של הסחר באדם".

"במשחק הזה של להכניס הכי הרבה זרים ולהוציא הכי מהר", אומר לי אדם שעסק ביבוא עובדים, "הכל צפוף מקורבי שלטון כמו חתונה של טייקון. מלא מקורבים. לפני כמה שנים, כשהייתי בתחום, צלצל אליי חבר יבואן ואמר: 'תעשה לי טובה, תזמין אצלי חמש מאות ראש". כי צלצל אליו "מישהו" מהמערכת ואמר לו: קח מכסה של חמש מאות. כדי להתחלק בשלל. ככה זה עובד".

מעל צרכיהם האמיתיים של חקלאים, קבלנים וזקנים סיעודיים, מתנשא מגדל הזכוכית האטום של הסחר בבני אדם. במחקר במימון הג'וינט שפרסמו לאחרונה החוקרות רייכמן וקושנירוביץ ממכון ההגירה של המרכז האקדמי רופין, הן ראיינו 196 עובדים זרים ודרכם הציצו אל נהר הכסף. מהמחקר הזה וכן מדו"ח מצמרר של ד"ר גלעד נתן מהכנסת, מצטייר היקף הרווח האדיר, הלא-חוקי, של ייבוא בני-אדם, העבדות הטמונה ורווחי הענק של המקושרים.
ד"ר קושנירוביץ אומרת לי שהן גם גילו כי חל זינוק חד בגובה דמי התיווך, בעיקר בענף הבניין – עד כדי שיא של 32 אלף דולר שמשלם בנאי שלד מסין שבא לפה. שנה וחצי ראשונות של העובד הן רק כדי להשיב את חוב דמי התיווך. הן מצאו כי בטפסים הרשמיים נרשם לרוב סכום שהוא כמחצית מהסכום האמיתי ששולם למתווך. כך הופך העובד הזר לקרבן, לשותף שקט ולעבד שתלוי במי שגבה ממנו את הכסף. החוק המגביל גביית דמי תיווך עד כ- 900 דולר אינו נאכף כלל.
בשיתוף הפעולה של זכיין ישראלי ומתווך זר, מגיעים דמי התיווך לראש לכדי ששת אלפים דולר לפליפיני – סיעוד, שמונת אלפים לתאילנדי- חממות ועד הגג לסיני- בניין. המתווך הישראלי והזר מתחלקים בסכום שנגבה, כאשר חלקו של הישראלי הוא כ-50 אחוז ומעלה. "מדובר פה במשחק עם כסף כה גדול", אומר לי החוקר, "עד שאני חושש לעורי".

הגוף שהוקם לטפל בתחום הזה "רשות האוכלוסין וההגירה" מודע ע"פ תשובותיו לשאלותי, לחומרת המצב ופועל מאז הקמתו למיגור מה שהוא עצמו מכנה: "תופעת העמלות הבלתי נתפסות". לגבי אכיפת האיסור על גביית דמי תיווך שלא כדין, "זו מתבצעת על ידי משטרת ישראל". באשר לענין המקורבים: "רשות האוכלוסין וההגירה מבצעת בדיקות מדוקדקות של זהות האנשים הפועלים בלשכות אלו".
מעל בור השומן רוחש המקורבים, אומר החוקר, נבנה בניין ההסתה, כי "הפטריוטיות היא הרי מפלטו האחרון של הנבל". ההסתה נגד זרים היא חלק ממאבקם של פוליטיקאים מקושרים לסחר בכל מה שמפריע לתנועת הדלת המהירה. משפטו של שלמה בניזרי שהורשע בשוחד ובהפרת אמונים לאחר שאישר הקצאת עובדים זרים ליזם ישראלי שהעביר אליו מיליוני שקלים, פתח צוהר לעולם סחר האדם האפל. הדלת המסתובבת מהר, ומעשירה זכינים, היא לב השחיתות, והפליטים נתפסים כמפריעים לתנועתה החלקה.

 כל המגיעים מאפריקה, אומר לי החוקר, הם "מחפשי חיים", חלק מתנועה עולמית של רעבים ונואשים  כמונו, היהודים בעבר. הבלוגר יוני אשפר מתאר היטב את הדימיון הרב שבין סיפור השחורים הבאים עתה לעלילת המהגרים היהודים בסוף המאה התשע עשרה. הם היגרו מרוסיה ומזרח אירופה לשכונות המזרחיות העניות של לונדון ומיד פרצה התססה גזענית שהגיעה עד לפרלמנט.
מייזלרים, אלי ישיים ונתניהוים בריטיים טענו אז כי "היהודים הבאים דוחקים את מעמד הפועלים האנגלי לעוני ואבטלה, יוצרים מפגע תברואתי, מביאים את ה”גטאות האוריינטליים” שלהם ללב האימפריה, נושאים מחלות ומעלים את רמת הפשיעה". באנגליה כמו כאן קמו ארגונים ויפי נפש שהגנו על היהודים וניסו לתאר את הרדיפות מהן סבלו תחת שלטון הצאר, פוגרומים וגיוס חובה לצבא. "המסורת הבריטית המפוארת של מתן מקלט לכל נרדף מחייבת אותנו לקבל את היהודים", אמרו, "כלכלת בריטניה רק תרוויח מחריצותם". וכל השאר היסטוריה.

"רוב הבאים לפה עתה הם גברים צעירים, תאבי פרנסה, בלי נשים וילדים", אומר לי החוקר, הוא איש שטח בקיא ומומחה נודע בתחומו האקדמי, שצופה כעת באזור לוינסקי ובתוצאות  חריצותם הנואשת של המהגרים. "הם הגיעו למקומות עלובים ומלאי זנות וסמים, כנווה שאנן, פתחו שם בתושיית מהגרים, עסקים זעירים של חומוס/אינטרנט/מכולת/מספרת- פליטים ורק שפרו אזור קשה. כמו בכל קבוצה מהגרת תחת לחץ, יש גם כייסים ועבריינים, אבל מעטים. לנו כשהגענו לאמריקה בתחילת המאה שעברה לא היו גנגסטרים כמו לנסקי?"

מה הפתרון?  אני שואל אותו.

"לשים קץ מידי לתנועת המטוסים של העובדים הזרים, לעצור את הדלת, או כלשון דו"ח הכנסת: "מיגור תופעת תשלום דמי התיווך עשוי להביא להפחתה מיידית של הביקוש לעובדים זרים". לסגור את הגבול המצרי כמו שאנו יודעים. אפשר להשאיר דלת עם שולחן ומישהו שיראיין מהגרי עבודה אפריקאים ויעניק אשרה רק למי שנזדקק לו. ולטפל יפה בקיימים. זרים ופליטים, שמעטים פה מאד יחסית לגל מהגרי אפריקה שמתדפק על הארצות שמול היבשת הרעבה. לשלם כמו שצריך לנשארים, להכשירם מקצועית, כך שבבוא היום ישובו לארצותיהם עם כסף ומקצוע כפי ששאפו.
חלק ישאר ויפרה אותנו כמו כל הגירה תאבת עבודה, אבל אם נקלל ונרדוף וניכלא לשלוש שנים במחנות, ונגרש טרם הרויחו לחמם, נקבל קהילה מסתתרת ולכודה, שאינה יכולה לעזוב כי ידיה ריקות. הסכנה אינה טמונה בפליטים", אומר החוקר, "אלא באותו שילוב קטלני בין חמדנות לכאוס מכוון. וההסתה נגד הזרים, אינה ריגשית/ספונטנית, אלא מתוכננת היטב ונועדה להרוג שתי ציפורים במכה אחת: להגן על הדלת המסתובבת ומקורביה ולשסות את השכונות דווקא בבת בריתן, המחאה החברתית שחשפה את מימדי ביזת הישראלים בידי ההון-שלטון. זה הכל אותו משחק גדול של כסף.

הטור פורסם ביום שישי 8.6.12 במוסף לשבת של ידיעות אחרונות