מנחם בגין. הלשכה הצנועה

חמישה גברים ואשה מתישבים על ריהוט אפור ונושן בסלון שהם מכירים היטב. אלו נשארי לשכת ראש הממשלה מנחם בגין, השישית בסדרת לשכות הכוח. זהו חדר הסלון של עליזה ומנחם בגין שהועבר מדירת הקרקע ברוזנבאום 1 תל אביב. שוחזר והוצב לראווה בבית מורשת בגין בירושלים. יונה קלימוביצקי, אריה נאור, דן מרידור, יחיאל קדישאי, עזריאל נבו, ושלמה נקדימון, הכירו את הדירה והם מתווכחים עתה היכן באמת עמדה התמונה, היכן הכסא. טלויזיה נושנה מהבהבת בחדר כאילו עוד רגע יצוץ על המסך האיש עימו עבדו שנים: פרלמנטר פולני רגשן ומנומס שידע ללבות אש כיכרות ולהלהיב המונים. מנהיג מחתרת חמושה שהפך לראש ממשלה מביא שלום ומלחמה.

הם היו לצידו בקדנציה בת שש שנים שהחלה באופוריה של מהפך ומהלכי שלום ושיקום שכונות ודולריזציה והם היו שם כשאמר "איני יכול עוד" ופרש מרומה ומדוכא להסתגר עד המוות בדירה ברחוב צמח 1. זהו הדרמטי והטרגי מכל סיפורי הלשכות: סיפור עליתו ונפילתו של מטיף כיכרות רגשן והגון, שבתוך המהפך שהוא חולל אנו חיים עד היום.

1013768402

מערכת הבחירות 2013 עם מנהיג הליכוד ביתנו ראש הממשלה נתניהו, יונקת ישירות מאותו מהפך אך בחדר המשוחזר לא שמעתי מילה אחת טובה מששת אנשיו של אבי הליכוד, על ממשיך הדרך. גם נאמנו הגדול, קדישאי,  דיבר בדרכו האדיבה על הסתיגותו העזה מהאיחוד עם איש כמו ליברמן. "אף שמושחתים יש בכל מפלגה". כל שסיפרו על לשכת בגין היה כמו התרסה נגד לשכת היורש ביבי: צניעות הלשכה ההיא, קוטנה, משפחתיותה, נאמנותה לאיש, נסיעותיה של עליזה באוטובוס ("אל תעיז להזכיר בנשימה אחת את שרה עם עליזה"), יושרו של בגין, נאמנותו לשלטון החוק. "עולמות שונים כל כך", אמר לי השר המאופק דן מרידור, "עוד לא הגיע הזמן לדבר".
"מאביר החוק עד אביר הקומבינות", תמצת אחד מהנשארים את דברי ימי מבגין עד ביבי.

בריאת עולם

אריה נאור זוכר היטב את תחושת האושר הניסית של ראשית הקדנציה ביוני1977. כי הנה תפסו המנודים והמוקצים את השלטון. נאור הוא כיום פרופסור לפוליטיקה ותקשורת, איש בן 72 נמרץ מאד שהזמן כמו לא נגע בו, שמרבה לחקור ולכתוב על ימי בגין. כילד גדל במשפחה הלוחמת וכשלא נבחר לכנסת, הזמינו בגין להיות מזכיר הממשלה הראשון. "תחושה של בריאה היתה ומעבר שלטון חלק. יצחק רבין הורה לבצע הכל כמו שצריך. וכך היה, למרות הפרנויה אצלנו".

הוא זוכר את השעות הראשונות שבהן הסתגרו בגין ורבין, ומאחורי דלת נעולה העביר רמ"ה היוצא  ליורשו את הסודות הכמוסים של הממלכה, בהם המעקב אחר הגרעין העיראקי שיבשיל להפצצה כעבור 4 שנים. "איראן עוד היתה ידידה קרובה מאד", מחייך נאור, "אחר כך גיליתי רוב מה שדובר בחדר הסגור כי בגין היה פרלמנטר שהאמין בחוק הפורמלי וכל החלטה עברה אצלו בועדת שרים לעניני בטחון ושם ישבתי. בגין ציטט מרישליה: אם זה כל כך מובן מאליו, אז תכתבו את זה". הכל נרשם כדת וכדין".

בענין מרכזיותו של שלטון החוק, מזכיר לי דן מרידור שבא אחרי נאור, כי "הליכוד החדש של 77 היה שילוב של לאומיות וליברליות ובגין היה איש שלטון החוק". השר מרידור מגיע לצילום עם שני מאבטחיו שינטשהו בקרוב. הליכוד ביתנו לא בחר באיש רב הידע והמתון הזה לכנסת. הוא ירושלמי מבית המשפחה הלוחמת, בן 66, שהיה מזכיר הממשלה בשנה וחצי האחרונות של בגין וזוכר איך ניהל בגין היטב את הנסיגה מסיני בלי נפגעים בימית ואיך יצר קשרים טובים עם מוברק וריגן החדשים. "בליכוד של בגין, האדם היה המרכז ומערכת המשפט נועדה לרסן את כוחה של הממשלה שכל תפקידה לשרת את העם. "ישראל ביתנו" לא מצטינת בזה. גם לא הליכוד של היום. זה לא דומה כלל למה שהיינו אז. בגין בדק כל החלטה לפי המדד: האם זה ע"פ הצדק?"

והלשכה? אני שואל.
"משפחתית", זוכרים כולם, "ובלי אינטריגות. לא באו לשם כקרש קפיצה כמו עכשיו". במשפחה הזו לצד האב בגין, הנאמן והקרוב מכולם היה יחיאל קדישאי שיחגוג השנה 90. איש קטן קומה ותזזיתי שאני אוסף ברכבי מבית האבות "עד 120". חד זכרון ודברן עצום ומצחיק, ששמע הכל וידע להעביר לבגין דברים בדרך שיתקבלו. "מומחה לבגין".
"לשכה חסכונית", זוכרים כולם. הפוכה בתכלית למה שתהיה בימי הבזבזן מכל ראשי הממשלות ואשתו הפזרנית. אלה היא עליזה, נסעה באוטובוס ולא נגעה בפרוטה מתקציב הביגוד. בגין לא שפץ את דירת השרד עד שנפל ושבר עצמותיו באמבטיה הישנה. הוא אף התנגד יחד עם קדישאי למערכת טלפונים חדשה. לשכה חסכונית עד גיחוך, מיושנת בדרכה.

מנחם ועליזה בגין

הדובר המיומן דן פתיר, שנשאר מלשכת רבין כמו פרויקה פורן ושבגין כינה אותם "ניאו ביתרים", דיברר היטב לעולם את כל מגעי השלום הסבוכים. פתיר זוכר לשכה ספונטנית מזו של רבין, פחות מתוכננת, אך יותר מיומנת פוליטית. לדיברור הפנים ישראלי הובא מידיעות אחרונות שלמה נקדימון שהיה שם כתב לעניני מפלגות. נקדימון זוכר את בגין כמי שעוצב במחתרת וקיבל החלטות בינו לבין עצמו, שפתח כל בוקר בקריאת "על המשמר" של היריב דוקא, הקשיב לחדשות של הבי. בי. סי. כמו לא עזבו הבריטים וכשחזר מפגישה עם השאח הפרסי מסר בגין ללשכה "דרישת שלום מאחשוורוש". בוס מפקד מחתרת, נואם כיכרות ופרלמנטר "שנבחר אולי עשר שנים מאוחר מדי, כשכבר היה חולה". תוך כדי שנות כהונתו אבד בגין תחילה את בריאותו ואחר כך את אשתו היקרה והקרובה לו מכל. נקדימון זוכר כמה קרוב לבגין היה משה דיין. איש מחנה האויב לשעבר, חבוט ומוכה ממחדלי 73 מונה לשר חוץ. נדמה כי בלב בגין מנודה – מפא"י, התקימה הערכה עמוקה לטובי אנשיה. כשהיה עליו לבחור כשר חוץ בין דולצ'ין איש מחנהו למשה דיין, לא הסס לרגע.

כוס התה שלו

לקראת שמונה בבוקר היה מגיע בגין ללשכה, שותה תה, עובר על הניירת שהמזכיר הצבאי פרויקה פורן ואחריו עזריאל נבו, צמצמו לכדי ערימונת. הוא קרא הכל אבל כשהחליט ללכת על השלום עם מצרים דחף הצידה את כל דיווחי אמ"ן. הוא הרבה לשבת בכנסת, זירתו הטבעית כפרלמנטר מזה 28 שנים. מזנון, מליאה. כל החלטה הביא בפני הכנסת.

לצידו במזנון ראית תמיד את יחיאל קדישאי, מזכירו בעל הלב הרחב/עוזרו/חברו/צילו, ועימם מזכירתו הנאמנה יונה קלימוביצקי. מפמניקית בת של אב קומוניסט לשעבר שאחרי שירות במודיעין עבדה עם בן אלישר והגיעה ללשכה. היא חיה כיום בגפה בתל אביב, בת 66, צעירה וזריזה למראה, וזוכרת את הפעם הראשונה שפגשה בבגין ליד המעלית. "איזו נערה יפה" אמר הג'נטלמן הפולני החם והמיושן וקד קידה. "מוקף היה חנפים מלאי יראה ואני סקרנית מהקצה השני של המפה". נדמה לה כי "בשנות האופוזיציה הארוכות קפא בגין, התישן והצטמק למימדי עוזריו וחנפיו. רק באיחוד עם הליברלים הופחו חיים במצודת זאב ששקעה כבר בתרדמת האופוזיציה". יונה זוכרת את שני הגנרלים הכי פרועים בצה"ל, עיזר ויצמן ואריק שרון, "המכבים הצעירים" שניערו את בגין מהנפתלין והוציאוהו לעולם האמיתי. אך הוא נותר "נאמן לעולם הישן שלו". כך נע בין עוזריו היראים- אוהבים לבין שני הגנרלים נטולי יראתו: עם עיזר אל השלום עם מצרים ועם אריק אל ביצת לבנון. אל האופוריה ואל הדיפרסיה.

זו היתה קדנציה שנפתחה בהמראה והסתימה בשקיעה. ראשיתה התדהמה של ביקור הנשיא המצרי אנואר סאדאת בירושלים, שיא ממנו יכול הכל רק לרדת. בכלכלה לא הבין בגין דבר ומסר את הענינים לשותפיו הליברלים שהחלו להפריט ולשנות והמיטו משבר כלכלי ואנפלציה מטורפת. הוא ביקש: "רק אל תייקרו את הלחם". כי ליבו יצא אל האנשים הפשוטים, עבורם הקים את פרויקט שיקום השכונות. טיח הודבק על שיכוני העולים הישנים אך בגבם כבר החלה לנשב רוח הקפיטליזם החזירי שיגיע לשיאו כעת, 35 שנים מן הליברלים אל הליברמנים.

אנשי צבא

זרע הפורענות של כהונת בגין נטמן בלבנון. היטב הכירו אנשי הלשכה את הערצתו של בגין לאנשי צבא והאחרונים פרטו על תחושת הצדק של בגין ומכאן ההכרח להציל את בני הברית הנוצרים. מי שמצא עצמו בלב ההתנגשות והסערה, היה המזכיר הצבאי שהוא המתווך בין רה"מ לצבא, הפגוש המגן, עזריאל נבו בעת ההיא. הוא גבר נאה למראה כבן 65, גבה קומה ובעל זקן בן אלישרי מטופח. במלחמת 73 חזר לצבא ומשם שלף אותו פורן לעבוד איתו בלשכת בגין, שם היה גם בעת שבגין הורה להפציץ את הכור העיראקי.

כשפורן יצא לפנסיה "בגין נקש באצבעו על חזי: "ובכן", אמר בטון החגיגי שלו, "עזריאל, אתה תהיה מזכירי הצבאי הבא. אל תאמר זאת לאיש זולת רעיתך". נבו זוכר לשכה משפחתית עם בוס מבוגר וקשוב כמו אב, אנושי ורגשן שהוקף בימי לבנון במה שנבו מכנה בזעם קר : "מעגלי הכחש של הצבא". "כשזיהיתי את מעגלי הכחש וספרתי לו, בגין כעס עלי, איך אני מעיז לדמיין שהקצינים משקרים אותו. הלכתי אל יחיאל להתיעץ איך להבהיר לו זאת, כי בגין בדרכו היה תמים ואני חשתי כפרש בודד במקום ההוא שבין בגין לרמאים".
כשבא דן מרידור ללשכה ב-82, הוא פעל לצד נבו וקצינים הגיעו מן הצפון לספר להם את האמת על מעללי שרון ורפול. "הדעיכה של בגין החלה במלחמת לבנון. כתוצאה ממעשי שרון הוטל ספק ביושרו", אומר לי מזכיר הממשלה נאור, "והיושר היה הנכס המרכזי של מנחם בגין". נאור זוכר איך כשישב בלשכה, השליח האמריקאי ללבנון, פיליפ חביב, ואמר שכוח צהל נכנס לבעבדה. "בגין דאג שיתקשרו לשר הבטחון שרון. שרון הבטיח לו "שאין אף חייל שלנו שם" אבל חביב התעקש ובגין ביקש מנבו: תשיג  לי את רפול. גם הרמטכל הבטיח שצה"ל לא בבעבדה. בגין אמר: רפול לא יטעה אותי, אבל נבו שהכיר את מעגלי הכחש עשה עוד כמה טלפונים וגילה שחביב צודק".

מנחם בגין מובל על כיסא גלגלים לכנסת

נאור הלך, ודן מרידור החליפו לשנה וחצי האחרונות וסייע לנבו להבהיר לבגין את המתרחש ובגין החליט שאינו יכול המשיך כך. "כשאני מביט אחורה", אומר לי אריה נאור, "אני מבין שבגין קלט ששקע בביצה ואבד כל שליטה והפך לשקרן שהפר הבטחותיו לרייגן. הוא ביכה את מות החיילים והאשים רק את עצמו, כי בניגוד לכל העצות שנתנו לו כולם, מינה את שרון לשר הבטחון". בגין כבר לא יצא אל אור הזרקורים שכה אהב פעם. דן מרידור הוא שהלך אל הנשיא הרצוג עם מכתב ההתפטרות של מפקד המחתרת שהיה לרה"מ ושב למיסתור. בשתיקה כבדה תמו ימיה של הלשכה הדברנית מכל הלשכות.

פורסם ביום ג', 8.1.13, במוסף "24 שעות" של ידיעות אחרונות, במסגרת סדרת הכתבות על לשכות ראשי ממשלת ישראל מבן גוריון ועד בגין.

האדם הלבן והדלת השחורה

"זה המשחק. או שאתה משחק בו או שישחקו בך."
(סדרת הטלויזייה "הסמויה", עונה ראשונה. פרק 8.)

"בשבוע הזה שבו נתניהו, שבור לב מהחלטה לנסר חמישה בנינים, מציע לגרש 25 אלף פליטים ולעצור אלפים במחנות, תן לי לספר לך גרסה אחרת משלו לגבי "האדם הלבן" והפליטים השחורים: זה הכל סיפור של משחק בכסף גדול", אומר לי איש השטח. "אתה רואה פה, ממול, בור עם עשרים שחורים, חופרים חניון? אתה יודע מה אתה רואה? את החול בצירי הדלת המסתובבת. מעבר להסתה, למרזל ולשר ישי ולכל שנאת הזרים, כל אפריקאי שנכנס דרך הגבול המצרי, ולא דרך כמאה ושישים חברות ליבוא עובדים זרים, ומגיע לחקלאות, לבניה או לנקיון – פירושו פחות כעשרת אלפים דולר למכונת מיליארד הדולר של הסחר באדם".

"במשחק הזה של להכניס הכי הרבה זרים ולהוציא הכי מהר", אומר לי אדם שעסק ביבוא עובדים, "הכל צפוף מקורבי שלטון כמו חתונה של טייקון. מלא מקורבים. לפני כמה שנים, כשהייתי בתחום, צלצל אליי חבר יבואן ואמר: 'תעשה לי טובה, תזמין אצלי חמש מאות ראש". כי צלצל אליו "מישהו" מהמערכת ואמר לו: קח מכסה של חמש מאות. כדי להתחלק בשלל. ככה זה עובד".

מעל צרכיהם האמיתיים של חקלאים, קבלנים וזקנים סיעודיים, מתנשא מגדל הזכוכית האטום של הסחר בבני אדם. במחקר במימון הג'וינט שפרסמו לאחרונה החוקרות רייכמן וקושנירוביץ ממכון ההגירה של המרכז האקדמי רופין, הן ראיינו 196 עובדים זרים ודרכם הציצו אל נהר הכסף. מהמחקר הזה וכן מדו"ח מצמרר של ד"ר גלעד נתן מהכנסת, מצטייר היקף הרווח האדיר, הלא-חוקי, של ייבוא בני-אדם, העבדות הטמונה ורווחי הענק של המקושרים.
ד"ר קושנירוביץ אומרת לי שהן גם גילו כי חל זינוק חד בגובה דמי התיווך, בעיקר בענף הבניין – עד כדי שיא של 32 אלף דולר שמשלם בנאי שלד מסין שבא לפה. שנה וחצי ראשונות של העובד הן רק כדי להשיב את חוב דמי התיווך. הן מצאו כי בטפסים הרשמיים נרשם לרוב סכום שהוא כמחצית מהסכום האמיתי ששולם למתווך. כך הופך העובד הזר לקרבן, לשותף שקט ולעבד שתלוי במי שגבה ממנו את הכסף. החוק המגביל גביית דמי תיווך עד כ- 900 דולר אינו נאכף כלל.
בשיתוף הפעולה של זכיין ישראלי ומתווך זר, מגיעים דמי התיווך לראש לכדי ששת אלפים דולר לפליפיני – סיעוד, שמונת אלפים לתאילנדי- חממות ועד הגג לסיני- בניין. המתווך הישראלי והזר מתחלקים בסכום שנגבה, כאשר חלקו של הישראלי הוא כ-50 אחוז ומעלה. "מדובר פה במשחק עם כסף כה גדול", אומר לי החוקר, "עד שאני חושש לעורי".

הגוף שהוקם לטפל בתחום הזה "רשות האוכלוסין וההגירה" מודע ע"פ תשובותיו לשאלותי, לחומרת המצב ופועל מאז הקמתו למיגור מה שהוא עצמו מכנה: "תופעת העמלות הבלתי נתפסות". לגבי אכיפת האיסור על גביית דמי תיווך שלא כדין, "זו מתבצעת על ידי משטרת ישראל". באשר לענין המקורבים: "רשות האוכלוסין וההגירה מבצעת בדיקות מדוקדקות של זהות האנשים הפועלים בלשכות אלו".
מעל בור השומן רוחש המקורבים, אומר החוקר, נבנה בניין ההסתה, כי "הפטריוטיות היא הרי מפלטו האחרון של הנבל". ההסתה נגד זרים היא חלק ממאבקם של פוליטיקאים מקושרים לסחר בכל מה שמפריע לתנועת הדלת המהירה. משפטו של שלמה בניזרי שהורשע בשוחד ובהפרת אמונים לאחר שאישר הקצאת עובדים זרים ליזם ישראלי שהעביר אליו מיליוני שקלים, פתח צוהר לעולם סחר האדם האפל. הדלת המסתובבת מהר, ומעשירה זכינים, היא לב השחיתות, והפליטים נתפסים כמפריעים לתנועתה החלקה.

 כל המגיעים מאפריקה, אומר לי החוקר, הם "מחפשי חיים", חלק מתנועה עולמית של רעבים ונואשים  כמונו, היהודים בעבר. הבלוגר יוני אשפר מתאר היטב את הדימיון הרב שבין סיפור השחורים הבאים עתה לעלילת המהגרים היהודים בסוף המאה התשע עשרה. הם היגרו מרוסיה ומזרח אירופה לשכונות המזרחיות העניות של לונדון ומיד פרצה התססה גזענית שהגיעה עד לפרלמנט.
מייזלרים, אלי ישיים ונתניהוים בריטיים טענו אז כי "היהודים הבאים דוחקים את מעמד הפועלים האנגלי לעוני ואבטלה, יוצרים מפגע תברואתי, מביאים את ה”גטאות האוריינטליים” שלהם ללב האימפריה, נושאים מחלות ומעלים את רמת הפשיעה". באנגליה כמו כאן קמו ארגונים ויפי נפש שהגנו על היהודים וניסו לתאר את הרדיפות מהן סבלו תחת שלטון הצאר, פוגרומים וגיוס חובה לצבא. "המסורת הבריטית המפוארת של מתן מקלט לכל נרדף מחייבת אותנו לקבל את היהודים", אמרו, "כלכלת בריטניה רק תרוויח מחריצותם". וכל השאר היסטוריה.

"רוב הבאים לפה עתה הם גברים צעירים, תאבי פרנסה, בלי נשים וילדים", אומר לי החוקר, הוא איש שטח בקיא ומומחה נודע בתחומו האקדמי, שצופה כעת באזור לוינסקי ובתוצאות  חריצותם הנואשת של המהגרים. "הם הגיעו למקומות עלובים ומלאי זנות וסמים, כנווה שאנן, פתחו שם בתושיית מהגרים, עסקים זעירים של חומוס/אינטרנט/מכולת/מספרת- פליטים ורק שפרו אזור קשה. כמו בכל קבוצה מהגרת תחת לחץ, יש גם כייסים ועבריינים, אבל מעטים. לנו כשהגענו לאמריקה בתחילת המאה שעברה לא היו גנגסטרים כמו לנסקי?"

מה הפתרון?  אני שואל אותו.

"לשים קץ מידי לתנועת המטוסים של העובדים הזרים, לעצור את הדלת, או כלשון דו"ח הכנסת: "מיגור תופעת תשלום דמי התיווך עשוי להביא להפחתה מיידית של הביקוש לעובדים זרים". לסגור את הגבול המצרי כמו שאנו יודעים. אפשר להשאיר דלת עם שולחן ומישהו שיראיין מהגרי עבודה אפריקאים ויעניק אשרה רק למי שנזדקק לו. ולטפל יפה בקיימים. זרים ופליטים, שמעטים פה מאד יחסית לגל מהגרי אפריקה שמתדפק על הארצות שמול היבשת הרעבה. לשלם כמו שצריך לנשארים, להכשירם מקצועית, כך שבבוא היום ישובו לארצותיהם עם כסף ומקצוע כפי ששאפו.
חלק ישאר ויפרה אותנו כמו כל הגירה תאבת עבודה, אבל אם נקלל ונרדוף וניכלא לשלוש שנים במחנות, ונגרש טרם הרויחו לחמם, נקבל קהילה מסתתרת ולכודה, שאינה יכולה לעזוב כי ידיה ריקות. הסכנה אינה טמונה בפליטים", אומר החוקר, "אלא באותו שילוב קטלני בין חמדנות לכאוס מכוון. וההסתה נגד הזרים, אינה ריגשית/ספונטנית, אלא מתוכננת היטב ונועדה להרוג שתי ציפורים במכה אחת: להגן על הדלת המסתובבת ומקורביה ולשסות את השכונות דווקא בבת בריתן, המחאה החברתית שחשפה את מימדי ביזת הישראלים בידי ההון-שלטון. זה הכל אותו משחק גדול של כסף.

הטור פורסם ביום שישי 8.6.12 במוסף לשבת של ידיעות אחרונות

הקוף, הבוס והאופציה של פוטינלנד.

 מאז פרצה ודעכה המחאה, זו שחשפה את הביזה העצומה שמבצעת בנו הברית הנבזית של הון-שלטון, הואץ מול עינינו זרם אירועים מהיר כברק. סבך המעשים סתום. המראה דומה להשתלטות עוינת. רשת של אנשי מפתח, חלקם פועלים בגלוי ואחרים מאחורי מסך עשן, מופעלת וישראל משתנה לדבר מה רע ומחניק. אנו הצופים אובדי עצות כי חסר פסקול. שנים רבות התרגלנו בדמוקרטיה לסוג של פסקול או כיתוביות שמבהירות מה מתרחש. כל אלה נעלמו בעת שבה גם האיש העומד בראש המדינה נוהג כאילו מתרחש הכל בגבו. לכן אולי יש צורך ב"מקרא" שיבהיר מהו המנגנון שפועל ומהן מטרותיו:

נתחיל בקוף, שהוא אולי לב העלילה, שיטת ההסחה של המזימה.

בלשון הפלילים, ה"קוף" הוא אותו עבריין זוטר שעבריינים גדולים ממנו מציבים בחזית ה"עסק". הכל נרשם על שמו, כך שאם יחקרו ויחפשו – יוליכו הסימנים המאשימים רק אל מי שיושב בכניסה ומציג את עצמו כבעל הבית. בחיי היומיום שלנו, יכול ה"קוף" להיות גם ראש ממשלה. בגבו נמצא הבוס האמיתי.

 הבוס הוא יוזם שרשרת האירועים האחרונים, אשר מובילה למטרות הנסתרות: חילוצו של הבוס ממעגלי החקירה וכתבי האישום ומתחת ידה של מערכת שלטון החוק והצבתו כשליט יחיד, במדינה מנותקת מהעולם, מעוקרת מהסכמי שלום, כפופה לדת, צייתנית ומושתקת – שאותה יוכל לנהל על פי דרכו. אז אפשר יהיה לכנותה יהודה או "פוטינלנד". תאומתה המזה"תית הקטנה של אימפריית הגנגסטרים הרוסית בה שולטים הכוח והכסף והמתנגדים נעלמים.

הבוס יודע שכדי להקים את פוטינלנד יש לגבור על שלטון החוק, על הדמוקרטיה ומנגנוניה וארגוני המתנדבים שלה. יש לשתק את כל מי שעלולים – בבוא קיצה של החקירה המשטרתית המסועפת ורוויית השיבושים – לטפל בבוס בדרך שבה מטפלים בכל אזרח הנאשם בעבירות חמורות. הווה אומר: העמדתו לדין. נכון לעכשיו, מתעכבים כתב האישום והמשפט מעבר לכל פרק זמן סביר – אפילו במדינת הסחבת שבה מונה שר משפטים לשביעות רצונו של הבוס והוא שהמליץ על הפרקליט שמונה ליועץ המשפטי לממשלה.

 גם בלי החשדות הפליליים החמורים מאד שנגד הבוס, ראש ממשלה שאינו "קוף" היה אמור לפטרו לאלתר, שכן משרד החוץ וקשרינו עם מדינות העולם הידרדרו תחת ידי הבוס לשפל מסכן קיום. בעודו מעכיר את קשריה של ישראל עם כל ידידותיה "הלא רלוונטיות" ומסתכסך גם עם המוסד, שומר ומטפח הבוס קשר חם במיוחד רק עם רוסיה, האימפריה האפלה שמספקת נשק ותמיכה למרים שבאויבינו, ידידתם-בפועל של החמאס והחיזבאללה, סוריה ואיראן. מעורר תמיהה ואף צמרמורת.

סבך האירועים מלא סתירות: למשל, בן חסות הבוס, השר ממפלגת העולים – שרבים מבוחריה נאבקים מרה במוסדות הדת – מציע חוק שיעביר את השליטה על החשמל לידי עסקני דת. לכאורה תעלומה ולמעשה נדבך ביצירת קואליציית העתיד. הצעת חוק החשמל הכשר נועדה לאותת לשותפים יראי השמיים כי הבוס מוכן לתת הכל תמורת השלטון. אף הסרתה של הצעת החוק הותירה על כנו את האיתות הזה.

חוקים חדשים נוספים נועדו לסייע לטייקונים- משקיעים, להשתיק כלי תקשורת מרכזיים ואתרי אינטרנט, להחליש את בתי המשפט, לסתום את פיותיהם של מפגינים, לבטל את קיומם של מנגנוני ביקורת פנימיים ובעיקר לסתום את הגולל על המחאה החברתית, שחשפה לאור יום את ברית ההון-שלטון שמרוששת רבים מאיתנו עד כלות.

נכון לרגעים אלה, הקוף סופג, הבוס מוביל בנקודות מול המדינה – אבל טרם אבדה התקווה: הדמוקרטיה היא משחק עמיד ומתוחכם מכל משטר, והבוס עלול לגלות להפתעתו כי השוויון בפני החוק טרם נקבר סופית בישראל.

 פורסם ב-28.12.2011 במדור "דעות" של ידיעות אחרונות

קסם העיר המכוערת

"אין אויר בעיר אבל יש נשימה".
(ג'אז/ טוני מוריסון.)  

בוקר – לידה
בשעה שלוש וחמישים לפנות בוקר באה לעולם תל אביבית חדשה ומשקלה שלושה קילו מאתים וחמישה גרם. היא בתן של מעצבת טכנולוגית וסופרת דעתנית. נעמי, אחותה בת השנתים וחצי, כבר למדה כי בתל אביב יש כל מיני סוגים של הורים: יש אבא ואמא או שני אבות, שתי אמהות או אב לבד ואם חד הורית ולה יש: אמא ואורנה. מיכל רינות ואורנה קזין, הכירו לפני כשש שנים במסעדה שהיא אתר התאהבות נשית צפוי כקלישאה. "ג'וז ולוז".
עתה בא שבוע 38 אל קיצו בבי"ח ליס. ממסדרון ארוך נפתחים חמישה עשר חדרים נוחים ולמי שרוצה יש גם בארבעת אלפים ש"ח "סוויטת לידה טבעית" שנראית כהכלאה בין מועדון סקס ביזארי לצימר בגליל עם ג'קוזי וחבל ללידה בתליה. מיכל יולדת בחדר רגיל, אך משלמת עבור דולה ומלונית צמודה אליה תעקור אחרי הלידה. מותרות תל- אביביים שמפרידים בין מי שתאכל פירה דל בחדר ובו ארבע יולדות לבין מי שתתפנק לבדה עם אוכל משופר וחדר תינוקות.

 בשעה הזאת, שרויה עדיין העיר בחושך אך הכל מהובהב רמזורים ופנסים ומלא חיים בעת שאחרוני המבלים כושלים למיטותיהם על פני ראשוני העמלים המגיעים על אופניהם ממשכנות הדחק של העובדים הזרים, נוהגים מערי השינה שסביב לכרך. רבים הנכנסים לעיר מאלו הגרים בה.
גם בבית היולדות, שמתחרה בו רק סורוקה המדברי, אין רגע שקט. למעלה מאחת עשרה אלף לידות בשנה בכרך הזה שיש בו יותר חיות בית מילדים: כ-67 אלף ילד עד גיל 14 לעומת כשבעים אלף כלבים וחתולי בית, לא כולל חתולי רחוב, חמוסים וקיפודים והמון עכברים מודאגים. זו עיר- חתולים. הם נמרי החצרות שלה, יצור קר רוח שיעדיף תמיד תנומה על פני צייד.

קרוב לשעה שלוש, כשגוברים הצירים וצץ זכר הלידה הקודמת שארכה כארבעים שעות, מזעיקות אורנה ומיכל את מלוות הלידה, ה"דולה", סיוון טמיר מביתה. היא אצה רצה ומתיצבת לצד המילדת. כדי לאפשר את הלידה. סיוון מאמינה "כי בלידה, כמו באורגזמה, זקוקה האשה לבועה של קשב ושקט, כחתולה שמחפשת מגירה חשוכה ללדת גוריה".
"צרחתי שעה רצוף עד שיעלי נולדה", אומרת מיכל בעת שהקטנה מונחת על חזה. היא אשה יפה ששערה מאפיר בשלווה. בעת הזו שבה מסתיים הכל ומיכל שוקעת בשינה עמוקה, מגיעים ראשוני המתרחצים לים.

זוהי עיר ים עם רצועת חול דק ורך שנגרף מדלתת הנילוס. באור ראשון מזנקים צעירים וזקנים אל הגלים. חורף וקיץ, סערה ושמש. ליד תחנת הצלה 11, זוכר עורך הדין מישל קיינס את הרגע שבו פסע לראשונה אל המים האלה. הוא פרקליט בלגי לזכויות יוצרים שטס בשנת 1998 מלונדון לפגישת עסקים בתל אביב. כשנחת מוקדם מדי, לקח מונית לטילת, הניח מזוודותיו על החול ורץ למים. לצידו שחתה לאטה אשה זקנה. כשהחלו לדבר, ספרה לו שהיא בת 93, שוחה כל בוקר והגיעה לעיר ממחנה ריכוז.
"רק אז", אומר לי קיינס, "קלטתי מהי ישראל: תערובת מרתקת של זכרון- זוועה ונחמה- מרפאת". בתוך שנה עלה עם אשתו הרוזנת ושלושת ילדיו ארצה, הקים משרד ומאז אינו פוסח על בוקר ים אחד. גבר חסון ויפה שנע בעיר על אופניו על אף הצלחתו, אדיש לכסף ומאושר במי המלח. "הים הוא במקום תפילה וכדור הרגעה". אחרים מעדיפים ציפראלקס. צריכת נוגדי דיכאון נפוצה בעיר פי ארבע מאשר בירושלים, שם הדכאון הוא בן בית. תל אביב מאמינה בכימיקלים.  כשקיינס שוחה לעבר האופק, הוא חש כי העיר היא אינסופית. כשהוא חותר חזרה אל קו הרקיע של גורדי שחקים, דקלים ובתים נמוכים, הוא חש כמי "שחוזר לעיר הכי חופשית בעולם". כעבור שעה  כבר מתעוררים התל אביבים אל הלם הכרך: צליל ניפוץ ושיפוץ אלפי דירות. קידוח ודרדור פסולת בשרוולי פלסטיק אל מכולה ברחוב.
בוקר טוב תל אביב.

צהרי יום – העיר האפורה
הבא אל העיר בדרך היבשה מרגיש אחרת מן השחיין קיינס. תייר צעיר שעל גבו תרמיל, שמגיע בצהרי יום אל התחנה המרכזית שתקרא לנצח "החדשה", נכנס בשערי לבירינט בטון לבנטיני מסואב. ביצאו לרחוב לוינסקי ימצא עצמו בסלאמס שחור תחת גשרי בטון ענקיים. מבולבל ימשיך הזר בין בסטות פח ומוכרי מקררים ישנים, נתון למתקפת צופרים וזוהמת אספלט. באלנבי, נדבק למרצפת, יחוש במשב רוח קל מן הים ועדיין ירגיש כמי שנפל אל עיירת שאנטי עלובה.

כל מה ששמע על תל אביב, יראה לו ככזב במקום שאין בו ולו רמז לעיר היהודית החושנית, רבת קסם של בתי קפה ומסעדות ותרבות ונערות יפיפיות שהובטחה לו. אותה הזיה של גרסיה מארקס לטיני מעורב בהרצל וינאי ובקשתות. במסעו אל האכסניה בבן יהודה, יראה הזר בנינים מצורעי חוטים וכתמים, טיח נושר, סורגים ומזגנים חלודים, בלוני גז עקודים זה לזה בשרשרת ומרפסות אטומות פלסטיק כעיני עיוור. חתול כחוש יתחכך בו ואחד משש מאות חסרי הבית יעתור לנדבתו.
הזר יניח חפציו בחדר, ישטף מזיעת הדרך ויצא לחפש את רחוב דיזנגוף עליו שמע מאביו שהתנדב לקיבוץ לפני 40 שנים, אבל בהגיעו לכיכר בטון איומה שבליבה עוגת ברזל מתיזת מים, יסוב לאחור ויברח למקלט חדרו. רק בערב יתקשר לבחור שפגש בגואה והבטיח לו עיר תענוגית. אל תזוז. יאמר לו החבר, אני אקח אותך. הם יורדים לאורך שדרת בן גוריון היפה עד מצבת רבין שהוקפה מאז האסון בתי קפה, כקני סוף סביב מקור מים, משם עולים בשדרות חן, חוצים את גן יעקב ועצי השקמה, כיכר האבן הצחורה של הבימה, שדרות רוטשילד של מאהלי המחאה ומגדלי הטיקונים ואלף רוכבי אופניים חשמליות.

בבית מספר 12 של השדרה הם נכנסים לבר שמוסיקה חזקה בוקעת ממנו ורואים רוקיסט צעיר ששערו בוער. אלישע בנאי, בנו של יובל בנאי, נכדו של יוסי בנאי, דור שלישי של מוסיקה תל אביבית, שר שם שם עם ארבעים השודדים שלו שיר על אהובה בברצלונה. אחר כך הם חוצים את שכונת נווה צדק הישנה והיפה עד לתחנת הרכבת העתיקה של יפו. רק בראשית החושך הזה, מתגלה לעיני הזר שמץ מאותה ממלכת פלאים שזוכה מידי שנה לתואר אחת מעשר הערים הקוליות בעולם, ניו יורק של המזה"ת  או ברלין האסיאתית.
רק המבט השני חושף בעיר את מה שהסופר הגרמני הגדול גינתר גראס כינה בבואו לכרך היהודי הזה: "קסם הערים המכוערות". כמכוערות אחרות, גם תל אביב משתדלת יותר. זו עיר קלופת טיח שנטועה, הודות לתכנונה כעיר גנים, בתוך גן פרא נטוש של חצרות הבתים הישנים. פארק ענק החי מחסדי מי מזגנים וצנרת בקועה ומציל את העיר מכיעור אספלטי שורט רשתית. ללא תפארת כנסיות, כיכרות וארכיטקטורה, כמעט כל היפה בה הוא פרטי: פנים בתי קפה, גלריות וחדרי ברים, גינת בית ומיבנה ישן ששרד, עץ שנשכח. ומעל לכל: הים שאין להרסו.

זהו כרך תזזיתי, אפור בלוי, עם שם מופרך של עיר לבנה וראש עיר קפדן, שכמו עקרת בית מסורה מסדר כל בוקר את מה שילדיו הפרועים יחריבו עד הערב. כרך קטן שאוכלוסיתו נעה סביב הארבע מאות אלף תושב כבר כחמישים שנה. נצור ערי פריפריה צפופות ושפת ים, ובו 16,283 בתי עסק מהם 2,983 בתי קפה, פאבים ומסעדות וחומוסידות שאורך חיי רבים מהם קצר כחיי פרפר. רובם נסגרים בשנתיים הראשונות לקיומם מטעמי אי כשרון, צפיפות או תבוסה במסע היסורים של הרישוי העירוני החמדני.
תל אביבים, זרים ומשקיעים, סטודנטים וצרפתי- קיץ מתגוררים ב- 190,097 דירות העיר. מכוך בן שמונה מ"ר שבו ראיתי פעם ארבעה עובדים זרים מקוצ'ין ועד לסוויטת ענק שמוקמת עבור אוליגרך קייבי על  פני 2200 מ"ר במגדל מאייר בפינת שדרת המחאה רוטשילד ואלנבי העלוב. שם חולף התייר ההמום מכיעור מבלי להעלות על הדעת כי אוצר של 60 מיליון דולר תלוי מעל צחנת הרחוב.

היסטוריון האדריכלות צבי אפרת מתאר את תל אביב כ"עיר קטנה, פרברית למראה, עם אנרגיה של כרך גדול ותרבות אזרחית שמאפשרת בה מה שאי אפשר בשום עיר אחרת. שכבר בראשית הציונות, נלחם בה בן גוריון כבסמל הניוון והבורגנות. אבל הקרב הוכרע: תל אביב ניצחה בגדול". לכן בה פרצה המחאה החברתית העזה מכל מה שהכרנו, זעקת הנבזזים למרגלות מגדלי ההון.
בערב, בעת שיצא לבלות עם חברו באחד ממאות הברים של העיר, יגלה הזר את קיסמו של הכרך שגם ילדי מתנחלים שגדלו על תיעוב לעיר החטאים הליברלית, נאחזים בו שעות אחרי סיום הפגנתם, נמשכים למתיקות האסורה והמרתקת. אותו אוסף אקלקטי, חי, נושם, גונח, נוחר ומצפצף, יונק ומניק של ברים וחנויות ופתחי בתים וגינות קטנות, קפה נהדר והאוכל הכי טוב במזה"ת. כי מהו כרך אם לא מקום שמפתיע אותך בכל רגע, זר-מוכר, שכל אדם יכול לאבד או למצוא בו את מקומו. כל מי שנחנק במקום קטן, נרדף, מושמץ. הומו וזר, חלש וכשרוני, יצירתי וחריג, מוצא בו דומים לו, מגלה עיר מקלט שהיא סך הגרים בה, כל אותם ילדי עיירות מדבריות חכמים, מלצרים -אמנים, קולנוענים וכותבים, מאיירים וזמרות. הם רוח תל אביב וחלומו של הרצל. לא הבנקים.

צהרים מאוחרים – חתונה  וגט
לבנין הקטן, דמוי הוילה, בשדרות דוד המלך, יש שני שערים. האחד פתוח לרווחה והאחר מאובטח מאד. האחד לרבנות בה נישאים והאחר לבית הדין הרבני בו מתגרשים. באחד נכנסים ובאחר יוצאים. ובתל אביב, ע"פ האגדה, רבים היוצאים מבכל מקום אחר. "אולי כי זה בית הדין הרבני הכי גדול בעולם", מבהירה לי המזכירה. "כל גוש דן בא לפה". צד הנישואים דומם כמעט ובמתגרשים רבה המהומה ושומרים חמושים מפטרלים בדריכות.
"זו עיר עם דמוגרפיה זמנית", אומרת עו"ד אירית רוזנבלום שמנהלת ארגון מתחרה- רבנות בשם "משפחה חדשה", דרכו עוברים כל שנה אלפים. "בתל אביב יש המון צעירים אחרי צבא. באים, חיים, לומדים, ממלצרים ואחר כך: בור דמוגרפי. הם מתחתנים ויולדים ועוברים לערי השינה ושבים רק אחרי גיל 50, כשילדיהם גדלו". גילאי התושבים בעיר קבועים. האנשים מתחלפים.

הקהל של "משפחה חדשה" התל אביבית הוא בשלהי שנות העשרים שלו ועד גיל 35, אך גם בני 85. חילונים, ליברלים, נטולי אמון במוסדות. 15 אחוז של גאים גאות שהם כבר "מיין סטרים" בעיר. לפעמים נישאים במשרדה של רוזנבלום שחלונו פונה לשדרות רוטשילד, מקבלים כרטיס פלסטיק שנקרא "תעודת זוגיות" שתקף לכל, "רק חמישה אחוז חוזרים להתגרש וגורסים את הכרטיס. בזוגיות התל אביבית יש יותר הסכמי ממון והיא יותר מפוכחת לגבי הישרדות הקשר".
פרקליטת הזוגיות החדשה ואחרים כמוה אינם שותפים לאגדה בדבר פריצות העיר. להיפך. נשים רבות מעידות כי בהגירתן מ"עיר הקודש" ההררית אייל "כרך החטאים" שעל החוף, פחת דרמטית מספר ההטרדות המיניות שעברו ברשות הרבים, נגיעות והצמדויות וגידופים. אולי כי ירושלים בנויה מעדות מדוכאות מינית, חרדים ומוסלמים ואילו תל אביב מגינה על נשיה בעצם פתיחותה. נוח לאשה בתל אביב יותר מבכל מקום בארץ. "כל מי שיש לו מספיק אומץ ועוז רוח להחלץ ממחנק, בא לעיר הזאת, וכך היא זוכה, כמין בונוס על נאורותה, בטובים שבטובים". אומרת רוזנבלום.

באולם המתנה אחד של בית הדין הרבני, מחכה לגירושיו אסיר אזוק ומרצה השקפת עולמו באזני השוטר: "אם אחליט להתגרש – ירד מלאך משמים, לא יעזור". אשה אחת אומרת לגבר: "בחיים לא היתה לי עוזרת". אני מגיש את פסק הדין של שופטת בית משפט לעניני משפחה טליה פרדו לפקיד ומקבל זימון לסוף דצמבר להרכב ו' באולם 304. "בלבוש צנוע והולם".
בצד האחר של הבנין הזה נישאתי לפני כ- 22 שנים. האשה שאהבתי ואיתה חייתי וילדתי שני ילדים בתל אביב, תגיע לפה ויחד נצטרף לסטיסטיקת הגירושין של הכרך שבו פרידה אינה סטיגמה, אלא זכות המוענקת למעיזים לסיים נישואין שלא עלו יפה.

ערב – הלויה
לפנות ערב נעול השער ויש לטפס על החומה כדי לבוא אל בית העלמין בן ה109 השנים ברחוב טרומפלדור. זהו גן אבן וחבצלות, מבוגר מהעיר בשבע שנים המכיל כחמשת אלפים קברים. מקבר חלל החולירע של 1902, ועד סמי עופר ואפריים קישון, נחום גוטמן ושושנה דמארי, שינקין ונורדאו וחיים ברנר. פנתיאון האומה. טרם חושך, קרבו הים ורוחו המלוחה מפוררת את המצבות כמו את כל בתי העיר. כל תל אביב בנויה מחומרים רשלניים של קבלנים שאצה להם הדרך. טרם סיימו להקים גורד שחקים וכבר נשבר השייש בתחתיתו. ראו למשל את מגדל נצבא שמזרקתו יבשה ולוחותיו מנופצים. אין תפארת בעיר הזאת.

טרומפלדור הוא בית קברות צפוף שערך חלקה בו כדירונת בברלין. בין הטמונים, ה"גלמוד" הוא המנוח הכי נפוץ. עשרות קברים כאלה פזורים פה. כמה יפה המילה הזאת, טעונת עצב ובדידות. זה חסר הבית, הזר, החלוץ שטרם נטע שורש. מרגע הקמתה של העיר העברית הזו נמשכו אליה גלמודים וניצולים שחיו בה לבדם בדירות חדר, מרתפים, חדרי הסקה וגג. ברגע זה יושב מולי גלמוד בבית הקפה שלי. קורא עיתון, לוגם קפוצינו, לבדו אך מוקף חיים. זו ברכת העיר.
על קברי הגלמודים פלטת בטון ועליה: "פ.נ. גלמוד". משך השנים קרסו מצבות הפאר עליהן נחרט פעם: "לעולם לא נשכח". או "שלום לך אב יקר/ בקבר, האם לך קר?" או "פעוטתנו הנחמדת צפרירה". מתי חולירע ופרעות, עשירים ואלמונים שרק חבצלת החוף מתעקשת לפרוח על קברם.

מעבר לחומה, מטר מהקברים, הכל צפוף דירות קרקע ושמשיות. חיי העיר נמשכים בעת שהשמש מתאבדת כהרגלה בקפיצה לים ואלף בתי קפה תל אביביים נדלקים. אני יושב ומקליד על גבי דלפק בית הקפה השכונתי שלי, אותו חדר נוסף של ביתי, שפתוח 24 שעות ביממה: קפה "תחתית" שמנוהל עי בוגרי דובדבן, מגלן וגולני. אלף לקוחות ביום, שמונה מלצריות יפות ונחפזות במשמרת של שמונה שעות, 400  ש"ח טיפים. שמונה ק"ג פולי קפה וכ- 70 ליטר של חלב ליממה, כתנובת פרה טובה. העיר אוכלת, זוללת, שותה ומפרישה, מקישה ומקלידה אינספור כתבות ודיווחים וציוצי טוויטר נרקיסיסטים וסטטוסים חברתיים מודאגים בפייסבוק.


אני מחובר לחשמל ולאינטרנט הקפה, יושב לבדי מוקף רבים, אני מוכר ואני אלמוני, אני משוחח עם שכני ואני שותק. אני מאזין לחיי אחרים ומספר לזר על חיי. בהרימי ראשי מן הלפ טופ – משתנה מראה העולם. מבלי שתנוע מכסאך, בכל שעה אתה בכרך הזה במקום אחר. זו רכבת השדים של העונג התל אביבי. העיר מלאה המצאות וקומבינות, מכות כסף טובות והתרסקויות.

כשיורד החושך, נולדת בו עיר סינדרלית שאין שניה לה במזה"ת. מוסיקה ותשוקה, אוכל, אמנות ואלכוהול, אושר השיחה וההתאהבות האיטית או סקס השירותים המהיר. לצד חורבת קולנוע אלנבי בודק שומר את הנכנסים ל"מינזר". בבר הזה נורה למוות העברין גד פלום שץ זמן מה אחרי שנפתח המקום לפני 18 שנים. מאז זרם דרכו יותר אלכוהול מאשר מים בירקון. עשרים וארבע שעות ביממה, 364 ימים בשנה. לליאור הר גיל שהצטרף כשותף לפני 13 שנים יש גרעין קשה של מאה ועשרים שותים, שורת מלצריות מקועקעות, אוירה של בר ישן, וטיפוסים כמו "דירטי פול" האנגלי ששותה עד שנופל.
מדרכה חדשה מכסה את המקום שבו פעורה היתה בעבר כניסת המעבר התת קרקעי של השוק. עולם שוקק חיים היה שם, מעבר אפל וגרפיטי, נגני רחוב וריח שתן, עד שהעיריה החליטה לסתום. הר גיל זוכר איך לאור זרקורים עמלו פועלי העיריה כל הלילה לחסום את הפתחים ליד "מינזר". "וכשדחפו את החול, זרקתי בקבוק בירה כג'סטה למנהרה שהיתה ופתאם יצאו משם שני שיכורים, שניה לפני שנקברו חיים". הוא מרים כוסית וודקה לזכר המתים ולזכר החיים, לחיי תל אביב היומית ותל אביב הלילית, לחיי החלומות הגדולים והשאיפות הקטנות, בכרך היחיד שבו הכל אפשרי.

פורסם ב-23.11.2011 במסגרת סדרת כתבות על ערים בישראל, מוסף 24 שעות, ידיעות אחרונות

ל' זה ליברמן – מילון לשינוי משטר

מאחר ודברים שהתקימו כשישים שנים משתנים עתה בתוך ימים וקשה לישראלי הטרוד לעקוב אחרי המתרחש נגד עיניו הנה הצעה למילון קצר לתושב- תייר בארץ מוכרת – זרה שאת שפתה פתאם אינו מבין על בוריה. 

א.      זה איראן. הסחת דעת. כשהיבטנו לשם, שינו את המשטר, גנבו את הדמוקרטיה. זה טריק ישן שעובד תמיד בארצות שנגנבות תחת אף תושביהן.   

ב.       זה ביזה. בחסות השלטון. טיקון שמושך דיבידנד של מיליארד ש"ח ואחר כך מפטר אלף עובדים. הביזה תמשך ותתגבר במשטר החדש שבו לא תוכל לדבר או לבקר או לתחקר.     

ג.       זה גב. תחושת החיים בלי גב, בלי אבא. כל ישראלי לנפשו.   

ד.    דמוקרטיה. אשה ישראלית מוכה בדרכה אל קצה המר, אלא אם יצוץ שוטר אמיץ ברגע האחרון. כל אחד חובט בה. אולמרט חבט בשלטון החוק שלה כדי להינצל, ביבי חובט בשיטת המשטר כדי להישאר במשרד ולא לשלם על מחדליו וליברמן ממתין כדי לקבל בבוא היום רבע דמוקרטיה כנועה ומכוסה סימנים כחולים.  

ה.     זו הלכה. מדינת הלכה. האם בגיל 64 תהפוך ישראל למדינת הלכה? האם אין די באחת כזאת לא רחוק מפה?    

ו.     ויינשטיין. סוג של יועץ משפטי. האיש שהובא אחרי מזוז כדי לא להיות. מאפשר שינוי משטרי. זיקנתו מעטה כלימה על בגרותו.     

ז.     מילה שימושית לתיאור המצב. וגם זרים, זקנים. כל מי שחלש ומוכה ומגורש, נשכח ונבזז.

ח.     חזירות – קפיטליזם מקומי נטול רגולציה שבו קבוצה קטנה שודדת בנחת עם שלם. ח. זו גם חקיקה מזורזת לשינוי משטר. היא צועדת בדרך כלל יד ביד עם החזירות.

ט.     טרור. מדבק. גם יהודי.  

י.     יצחק רבין. רה"מ האחרון שדאג למה יקרה פה. י. היא גם יש"ע. מאה אלף איש שמנופפים במדינה שלמה. 

כ.     כיבוש. המילה האסורה. הפיל שאין לדבר בו בחדר. הכיבוש כבר השחית.   

ל.     ליברמן. שר חוץ שמתנהג כשומר סף ואינו נותן לאיש להכנס. חובב נסיעות לברה"מ לשעבר. חשוד בעבירות חמורות של הלבנת הון וכיו"ב החותר להיות רה"מ אחרי שינוי המשטר.  

מ.     מבוגר אחראי. אין כבר הרבה זמן.

נ.      נאמן. לא נאמן. שר משפטים. נקמן. קומבינטור פוליטי שחותר לשנות משטר.     

ס.     סלולרי. כך הפכה הפטפטנות הישראלית הכרונית למכרה זהב ולתחליף שיחה.  

ע.     עשב שוטה. הפך לממשלה.

פ.     פחד. שיטת שליטה הכי יעילה פה. וגם פייסבוק. בקרבו גם כלי יחיד לביטוי של כעס וביקורת.  

צ.     צדק חברתי. מחאת קטיפה שזרזה את שינוי המשטר כדי להשתיקה ולמנעה בעתיד. מתקימת במעמקים ועלולה לפרוץ כאש אוכלת.

ק.     קצב. אחרון הבכירים המשלמים על חטאם. שינוי המשטר נועד להגן על החשודים הבאים. להביאנו למצב הרוסי של שלטון גנגסטרי המוגן מכל חקירה.

ר.     ריאליטי.  תחליף חיים. בזמן שצפית באיש בן 87 שמחבק את אהובתו או בהכנת מרק תירס, גנבו לך את הדמוקרטיה ואת הפנסיה.

ש.    שלטון חוק. סם החיים של השגשוג. היה. עד מזוז. גוסס.   

ת.     תג מחיר. סוג של נקמה מתנחלית. בעתיד גם לקח הסטורי כמו במעשית מוסר עתיקה. תג המחיר להורסי הדמוקרטיה: כשתשלימו את מלאכת ההרס, תשארו עם כלום ביד. לא דיבור, לא הי –טק, לא תרבות, לא עוצמה ולא שגשוג. הדיקטטורה הישראלית החדשה תהיה ימנית וחרדית, שתקנית וכנועה… ומרוששת. רק דמוקרטיות פורחות. זה הסוד.

פורסם הבוקר, 20.11.2011, במדור הדעות של "ידיעות אחרונות"

לאיזו ישראל יחזור גלעד שליט?

הפעם אתה חוזר הביתה, גלעד. העבר היה מלא איתותים והתרעות שווא על שובך, אך הפעם אתה שב.

גלעד שליט

קודם לעצמך, ואחר כך לעולם. לא עוד שבוי, לא אסיר, אלא נער השב לעולם ממנו נעקר לפני כאלפיים ימים, בשעת השחר של ה־25 ליוני. במקום ההוא, על גבול עזה בו נהרגו חבריך מפגיעת טיל ואתה נגררת, משאיר עקבות שאבדו בסבך הסמטאות. נעלם מן העין. מעתה תחיה מוקף במשפחה ובחברים, בתומכים ובמטפלים, אך תמיד גם ברוחות הרפאים של עבר שלא יישכח.

אתה חוזר אל מקום שבו חיכו לך רבים יותר מלכל גיבור אחר של דרמה או נבחרת כדורסל מנצחת. מקום מסוכסך תמיד, שברגע בו נודע דבר שובך הוצף ריגשה אך גם מחלוקת, כהרגלו. עתה, כמי שאבד זיכרונו, תתחיל ללמוד מחדש איך לחיות במקום ששב להיות ביתך. זהו מקום לדאגה שעסוק באלף עניינים אחרים, מוטרד תמיד, מבולבל, ואתה, לרגע קט חיברת את הקצוות של הערבוביה הישראלית, הכאוטית הזאת, המלאה קרעים ושברים וסכסוכים. שובך אל חיק השבט העצבני שלך יוצר פה רגע נדיר של סולידריות. אתה חוזר אל ארץ ממתינה, מתוחה תמיד, שבליבה משפחתך, מרשימה ומאופקת מכל מה שהכרנו בכל שנות השבויים, נוגעת ללב. אם ואב שהיו מופת של שקט תקיף. אדיבים בלב הפראות, למודי אכזבות איומות ושברון לב. עד הרגע. למדנו מהם פרק בהלכות תביעה צודקת שעומדת על שלה עד נצחונה.

אביבה ונעם שליט לאחר ההודעה על אישור העסקה בממשלה. צילום: פלאש 90

אתה שב אל הדור שלך ממנו נעקרת.
אל אחיך ואחיותיך, ילידי מחצית שנות ה־80 שנולדו לתוך האינתיפאדה הראשונה וגדלו במעבר החד בין אימה לתקווה גדולה בימי הסכמי השלום והאש, ובאירוע ההרסני של רצח האב, ראש הממשלה יצחק רבין. נעוריכם התקיימו בצל האינתיפאדה השנייה ובשנות הביזה, כלכלת השוק והקפיטליזם החזירי שמאז.
לפני כשנה, כאשר קיווינו לשווא כי שיחרורך מגיע, כתבתי לך על הארץ שמחכה לך, שהשתנתה ועם זאת דומה לארץ שנותרה בזיכרונך, או כמו שאומר גיבור הספר "הברדלס" של דה למפדוזה: "אנו, בסיציליה, משנים הכל כדי לא לשנות דבר". כך פה.
כתבתי לך כי איש מכל אלה ששלחו אותך ולא השיבוך לא נותר על כנו. כולם סולקו על פי דרכה האירונית של ההיסטוריה. ראש הממשלה ששלח אותך, אולמרט, הוטל אל מחוץ לפוליטיקה ושרוי במשפט בעניין שחיתות שלטונית. הנשיא ממתין למאסר על עבירות מין. הרמטכל דאז מחבר תירוצים. שר הביטחון שב לביתו. שר החוץ, מתנגד נחרץ לעסקת החלפתך, מחכה לכתב אישום.

ממשלת אולמרט

רק לפני כשנה כתבתי לך על ההון־שלטון שכבש את הארץ. על בני המעמד הבינוני כהוריך, חוט השדרה של הדמוקרטיה, שהופכים לעניים. עת ביזה הייתה אז, ובשדרות רוטשילד ראית אלו לצד אלו רכבי לקסוס ודירות גג של אלף מ"ר לצד עם רב של אוספי בקבוקים שמתגלגלים עם עגלות מאולתרות. ובתוך כל אלה, חלפו בני דורך ותהו אם יישארו פה או ילכו לברלין או לעיר אחרת. זמן רע.

אך בשנה החמישית לשבייך אירע פה דבר שלו יד ורגל בשיחרורך: ישראלים בני גילך, שנחשבו לדור שפוף, שקוע עד צוואר בלימודים, הישרדות ועונג — הדור הזה קם על רגליו, נטע אוהל, הפגין ומשך רבבות. נפתחו דלתות התודעה. התגלו ממדי הביזה והדרך שבה הופרטה המדינה והפקירה רבים מאזרחיה, לא רק אותך. כל זה אירע כמה חודשים טרם שובך. כמין הכנה. תמונתך הייתה שם. נוער השדרות החדש, בני גילך, נשאו שלטים עם צמד המילים המאגי "צדק חברתי". חלקם גרו באוהלי השדרה, היכן שאנשים מכל הארץ הגיעו כל ערב לשוחח. ישראלים נואשים, שכבר התרגלו לשתיקה, לנוער גבעות שגובה תג מחיר בכוח הנשק, קיימו דיונים שקטים לתוך הלילה על חייהם. החלו להקשיב על פי חוקי השדרה. נערכו הפגנות ענק ודיבור חדש צץ. הארץ טולטלה. הדור שלך הוא שהשיבך הביתה, על כנפי הצדק החברתי נישאת מעזה לפה.

המשא ומתן על שובך התנהל חמש שנים. כולם בחשו בו: ממובראק ועד ארדואן, אולמרט, ביבי וברק, מוסד ואובמה. אבל נדמה לי כי מאורעות תחריר המצרית ואחר כך אירועי רוטשילד, שעוד תלמד עליהם, זירזו הכל בהשיבם את האמונה כי יכולים בני אדם להתקומם בהצלחה נגד עוול ושלטון אטום, לתבוע צדק ולהשיב גזילה, להרים אביון מאשפתות וללחוץ על שליט אדיש ושרדן לבצע את שמוטל עליו. בין היתר: להשיב בן אובד.
בכל ההפגנות בהן צעדו בני דורך, מוחים נגד ביזת העם וקץ הערבות ההדדית, זועקים על אי יכולתו של איש צעיר להשיג לו פינה להניח ראשו, נכחת תמיד. אני זוכר ערב אחד שבו צצה דמותך בין המוחים בשדרה ולרגע טעיתי לחשוב כי אדם חי הוא ולא דמות קרטון הניצבת באפלה שתחת הפיקוסים.

הפגנת ה-300 אלף, אוגוסט 2011

בין המפגינים למען צדק ובית, היית אתה, גלעד שליט, חסר הבית מכולם. נער ישראלי שאין לו מקום בארץ שסטתה ממסלולה אל אדישות וחמדנות. היית הילד שהושאר מאחור ברצועת עזה האומללה. היית חסר הכל מכולם, הגלמוד והמופקר לנפשו מכולם, והנה צפת ועלית. אני תולה זאת גם בכוחה של הפגנות בני דורך, מטוניס ועד רוטשילד. לצד כל מתווך גרמני, כל איש מוסד וקבינט ביטחוני, התקים השנה גם לחץ הכיכר והמאהל, הקש האחרון שהניע את הנהגת החמאס הנחלש ואת ממשלת ישראל המטולטלת אל חתימת ההסכם הסופי.

אל מה אתה שב, גלעד? אל עולם חדש, לאו דווקא אמיץ.
טרם ידוע לנו אם אתה מעודכן בכל או מנותק מהכל. האם שכנת לבדך בדממת המחבוא, או שמא צפית עם שוביך במתרחש בעולם, או שהיה לך מסך כאותו אסיר בסרט "7 הצעדים" שהיה נעול 15 שנים ולו רק מכשיר טלוויזיה ממנו למד על החוץ? האם דיברת עם שוביך על סבלם? האם ניהלתם שיחות של אסיר ושומריו בני גילו? אני נוטה להאמין שלא שררה בתא דממה. שידעת מה קורה בחוץ דרך עיני שומריך או דרך המסך. האם שיחקת עם שוביך על מסך המגע של אחד הסלולריים שלהם, או שמא זה היה הדבר שהכי נשמר מפניך בשל החשש פן ייחשף מיקומך?
בבואך לפה תגלה כי חזרת לעולם דיגיטלי מאי פעם. ככל שגדלה מצוקת המציאות בשנים האלה, ככל שגברו אוזלת היד, השחיתות והחרדה, כן התחזקה הנסיגה אל הווירטואלי, מתוכניות ריאליטי ושפים כתחליף מציאות ועד רשתות חברתיות שוקקות חיי מסך. אני מנחש כי הדבר הראשון שיראו לך, אף טרם בני משפחתך, יהיה מסך קטן. בבת אחת תעבור מניתוק מוחלט, שהיה דרך חייך משך חמש שנים, אל עולם שבו הקשר המסכי הוא שפע עודף ומציף. לב החיים פה הם עתה סלולרים ומסכים. אף שחלפו רק חמש שנים מאז נעקרת, תגלה עולם שבו האנשים חבושי אוזניות, מזמזמים ומדברים עם עצמם, מקישים על מסכים, בוהים בהם גם כשהם בחברה. המסך האישי על כל גדליו הוא עתה כנסייה, דת ואל, משפחה ומפלט, נחמה לא מנחמת, פינוק וסם שכחה. מסך ובו תמיד פלטפורמת קשר חברתית חובקת עולם בשם פייסבוק, שבה השם הכי נפוץ הוא "גלעד שליט". ייתכן כי גם אתה תמצא בו מקלט.

לקראת שובך פרסם האתר "חורים ברשת" כי אתה האיש הכי מפורסם בפייסבוק. ופייסבוק הוא הפלטפורמה של החיים החדשים.

המקום שבו מתקיימים רבים מחבריך. "נתחיל בדבר הכי חשוב שעליך לעשות: לפתוח פרופיל בפייסבוק", נכתב באתר. "לפתוח חשבון בפייסבוק בסוף 2011 זה כל כך מיושן עד כדי שזה מגניב. חוץ מזה, אתה כבר שם עם 300 אלף חברים שמעולם לא פגשת ולא הכרת. "בפייסבוק כל אחד כותב מה עובר לו בראש, אבל לרוב זה לא מעניין אף אחד. בפייסבוק מצליח מי שמבדר את הקהל, מסמר הוול או סלב־רשת. המעמד האחרון המיוחד שמור לך. הסטטוסים הראשונים שלך יביאו ים של לייקים, גם אם תשהק בהם או תרכיב אותם מאותיות אהו”י בלבד".
"
אתה תגלה", כתב האתר, "כי הפייסבוק הוא כמו המטריקס (זוכר את הסרט הזה מ-1999?) כמעט כל הישראלים משוכנעים שהם גלעד שליט. רבים מהם מופיעים עם התמונה שלך. כשהדביקות של פייסבוק תתחיל לחנוק אותך, אולי תרצה לנסות את טוויטר, רשת חברתית אחרת שהיא בדיוק כמו פייסבוק רק בלי הלייקקנות או התגובות. שם תוכל לכתוב מה שתרצה בלי לתת דין וחשבון לאף אחד ואפילו להחליף בדיחות עוקצניות. אם תהיה חרד למוניטין שלך בלב הקונצנזוס, תמיד תוכל להפעיל שם חשבון כפייק גלעד שליט. מי כבר יאמין שזה באמת אתה". וכך הלאה.

דבר ראשון שיראה לך הישראלי הראשון שתפגוש יהיה מסך מגע. כאילו זה העולם שמחכה לך. בתוך החיבוקים תשמע אינספור צלצולים ורחשים. אנשים יניפו יד ויצלמו אותך בנייד כל הזמן. במה נתגאה בפני השב מבור כלא זולת טכנולוגיה דור 5? חיש מהר אחרי המסך תגיע אל הרשת. תגגל. תגלה את מיליוני אזכוריך ותראה כמה תשומת לב לכדת. בלתי נתפסת במושגי 2006, הזמן בו נשבית על ידי הפלסטינים. שני דורות או שלושה במושגי טכנולוגיה. ידהים אותך הפער שבין בדידותך שם לבין מיליוני האזכורים שלך ברשת.

לפעמים אולי תתהה, היכן החיים? שם, בבור, במצפה הילה או ברשת? חיש מהר אחרי שתוסר ממך הגנת המטפלים ותוקל חומת המגן סביבך, תעבור באחת ממידע מועט ומסונן היטב להצפה עצומה, מצמא לשיטפון, מרעב לטביעה. תלמד כי העולם השתנה מאוד ועם זאת נותר אותו דבר. עוד גל של משבר כלכלי עובר עליו. רעידת בורסות והחלשות מדינות. תיעוב גובר לקפיטליזם החזירי שצמח כפטרייה רעילה וגעגועים לסולידריות ורווחה. אמריקה נחלשת, יוון רועדת, יפן שנשטפה גל צונאמי מחלימה מפצעיה. תאגידי ענק בולעים תאגידי ענק, וארצות שהיו עולם שני טרם יוני 2006 הן עתה עולם ראשון. בן־לאדן חוסל והמזרח־התיכון רועד תחת רגלי שינוי גדול, שיודעי דבר מחברים את שחרורך עתה לעצם קיומו.
הכל החל כשרוכל טוניסאי מיואש בשם מוחמד בועזיזי, שמאס בשרירות לב השלטונות, הצית עצמו והבעיר את ארצו. זו להבה שהתפשטה משם ועד כאן. טוניס, לוב, תימן. סוריה. ישראל בדרכה. במצרים, שסייעה לשחרורך, אירעה מהפכה שהשליכה את מנהיגה לכלא, אך טרם הוכרע לאן נע הכל. קדאפי נעלם. סוריה רועדת. מה שכונה אביב העולם הערבי ונראה עתה כמו סתיו של פטריארך, החל את תנועתה של מטוטלת כאוטית, שאיש אינו יודע היכן תיעצר.

ופה? בבית היהודי? פה הכל שונה והכל כרגיל, ופחות מזה.
טורקיה, שסייעה לשחרורך, כבר אינה ידידה. אנו מבודדים בעולם אף יותר מכפי שהיינו ערב שבייך ולפני שתי מלחמות הברירה המדממות. מעט עניינים, כמו למשל המאבק על שחרורך, עדיין מחברים אותנו אל שאר העולם. מבודד היית בתאך ואל עם מבודד מאי פעם חזרת.
מבין הפוליטיקאים הישראלים שיקיפו אותך, צמאים לתצלום, מעטים יהיו הפנים החדשות או נוטעות התקווה. בים הפנים, בין הפוליטיקאים הגברים, רובם מבוגרים וזעומי פנים, תבחין אולי לרגע בדמות יפה ויוצאת דופן: זוהי צעירה בת גילך, שנולדה 7 חודשים לפניך בשנת 1986, למדה קולנוע בעת נפילתך בשבי, עורכת וידיאו ורוכבת אופניים בשם דפני ליף, ש"עם סיום חוזה שכירות הדירה שלה בתל־אביב פתחה 'אירוע' (event) ברשת החברתית פייסבוק, שבו הזמינה אנשים להצטרף למאהל מחאה שהוקם ב־14 ביולי בשדרות רוטשילד, סמוך לכיכר הבימה".‏ וכל השאר, כמו שורות אלה, הוא ויקיפדיה והיסטוריה. דפני וחבריה טבעו פה השנה חותמם יותר מכל קצין, ראש ממשלה ונשיא שתיפגוש.
כשתחלץ קצת ממועקת חמש השנים, תוכל אולי לקחת חלק יום אחד במחאת הדור שלך. הדרך הכי טובה להיחלץ מתא בודד היא להפוך לחלק מדבר מה גדול ממך. מי עוד כמוך טעם על בשרו את ביזת חייו הצעירים? מי כמוך מכיר את הדרך שבה נשחק חייל קטן בידי כוחות גדולים ממנו אלף מונים? את כל זה תוכל להפוך יום אחד לצעקה. אתה, השב מבור בודד במקום של העוני והאומללות הכי גדולים במזרח־התיכון, תהיה לקולם של מושתקים ונשכחים, נבזזים ועקורים אחרים. יום אחד. אולי.

פורסם במוסף לשבת של ידיעות אחרונות, 14.10.2011, אחרי אישור עסקת שליט

ברוך. לא גולדשטיין

בעת שאנו נכנסים אל מערת המכפלה, מתנהלת שם תפילת צום גדליה. שירת גברים עזה עולה מתוך המון נערים אמריקאים ונערי גבעות וחברון, נשים וילדות שקטות בפינתן. בין קירות האבן העתיקים, ליד דלתות הפלדה, ניצבים שוטרי מג"ב, וכולם, יהודים מחד ומוסלמים מאידך, מתפללים מעל מרתף ומערה אסורים בכניסה, כמו נחה  פצצה רגישה תחת רגליהם. סמוך לשם, אולם התפילה שבו רצח ברוך גולדשטיין 29 המוסלמים לפני 17 שנים, והלאה משם, האזור שבו נרצחו יהודים לפני 82 שנים וכתובות נקמה מרוססות בכל פינה בעיר.   

השחקן רמי ברוך, לבוש כתייר במכנסיו הקצרים, משקפי השמש וכובעו, בא איתי להציץ בעיר שבה שבה, כך הודיע, לא יופיע עם הצגת היחיד שלו פולארד. מלאכי לוינגר ונעם ארנון שחיכו לנו כפי שקבענו בכניסה למכפלה, מביטים עתה בשחקן ברוך, הנמוך מהם, כבתינוק שנשבה בין היהודים ומניחים למראה המקום ולספק לשקוע בתוכו. אמן הוא וספקן וגם איש פשרות, שונה מהם.    

רמי ברוך. צילום: אריק סולטן

נעם ארנון הוא מומחה למערה המכפלה ולהסברת- מתנחלים. הסטוריון מקומי ודובר רב שנים של הישוב היהודי בחברון, בן 56, בן גילו של רמי ברוך. מלאכי לוינגר, הבן של, הוא בן ארבעים, כגיל קרית ארבע שהוא עומד בראשה. הם מתנחלים מנוסחים שהקרב על השטחים, גם המילולי, הוא לחם חוקם. רמי ברוך הוא שחקן תיאטרון. רוב הטקסטים שלו נכתבו בידי אחרים, ובניגוד לשני אלה, הוא נקלע לקרב הזה בעל כורחו. מילותיו לכן מגששות מאד, אך סרובו הפומבי להציג בקרית ארבע מקנה לו יתרון זמני שהשניים האלה נאבקים בזהירות לבטלו, לשכנעו לשוב בו.

המסע לחברון, אומר לי ברוך טרם הדרך, "הוא מסע בודד בשדה מוקשים".     
כבר 29 שנים שהוא שחקן. הוא יכול לצטט מן הזכרון את השורות החזקות שאומר הנער טום ב"ביבר הזכוכית", השורות שחרצו לפני שנים רבות את גורלו להיות שחקן, לא טכנאי במפעל שבו סידר לו אביו ג'וב ובו הרגיש כמו בבית קברות. ממאות התפקידים שלו כשחקן נשארו לברוך המון שורות שמתחברות גם למצב הזה שבו הוא מוצא עצמו כיום בעת שהוא ניצב מול חברון, מול מצפונו, מול התיאטרון, עומד, לא על במה, ואומר: עד פה. לשם איני הולך. ובכל זאת מהרהר בענין, מתלבט. הצגת יחיד בחיים עצמם.  

הנער הערבי של לוין
שני האנשים המחכים לו בקרית ארבע פוליטיים מאד. ברוך מאד לא פוליטי. בדברי איתו תחילה בקפה אלקלעי ליד ביתו בתל אביב ואחר כך בדרך לחברון וגם בלב הסכסוך, בעיר החצויה, החרוכה, המלאה איבה, בה לא ביקר קודם, אני חש כמה א- פוליטי הוא השחקן שכל חייו הם חילופי תפקידים. רגע אחד היה נער ערבי שחוטף בעיטה בראש ממתנחל בהצגת "הפטריוט" של חנוך לוין, ובמשנהו הוא המרגל הציוני בהצגה "פולארד", חביב הימין הקיצוני. לא פוליטי, ולכן שונה מאנשי תאטרון אחרים, מנוסחים ונחושים ממנו, שהחליטו לא להופיע בשטחים.

ברוך הרבה יותר שרדן וספקן מאשר אדם פוליטי. אדם שנותר בו גרעין קשה מבית ניצולי השואה הרומנים, הוריו, מהבית שבו אביו הפועל בעל הלב הרך היה מודע גם לסבלו של האחר. השונה. זה יותר גרעין של  הישרדות וזהירות ורצון לחיות מאשר אידאולוגיה ועם זאת יש בו גם הבנה שקיים קו אדום שמפריד בין רוצח לקרבן. קו אותו אינך חוצה. בתוך אותה הבנה רואה ברוך לא רק את קרבן הקבוע שהוא תמיד "אנחנו", אלא גם קרבן שיכול להיות גם השכן הערבי המוכה. מבחין גם ברוצח שיכול להיות רופא יהודי שיורה בגבם של עשרות מתפללים. את זה הוא רואה ושם הוא נעצר בסוף הקיץ הזה, ואומר: עד פה: עד חברון-קרית ארבע עם קבר הרוצח גולדשטין ומעריציו, עד מקדש כהנא וחסידיו השוטים שם.

הוא מספר לי איך בעת הפיגועים הפך לימני מאד ובזמנים אחרים תמך בשלום. לכן ברוך ישראלי כל כך. מונע כמו רבים על ידי פחד, עי רגש מבולבל, עי חרדה לילדיו, עי בורות ואי רצון לדעת. הוא מרבה למדבר איתי על הבריחה מידיעה, על התיאטרון הישראלי שמספק בעיקר שפע של חומרי בריחה. הוא עצמו חסה שנים רבות בצל אי הידיעה. לא נסע כמעט אל מעבר לקו הירוק שהוא לגבי רוב הישראלים תעלה עמוקה. ועם זאת הוא מאמין כי "תפקיד התיאטרון הוא לא לבדר המונים כפי שהוא עושה, אלא לפתוח פצעים. תיאטרון אמור להיות מקום שבו עושים גם חשבון נפש, שבו אנשים צופים ונפשם משתנה".     

הוא שיחק בהצגות רבות של חנוך לוין מראשיתו כשחקן, זה לוין שהיטיב לדעת את מחיר הסכסוך והכיבוש והוא מצטט לי מהזכרון שורות שבהן המתנחל הפטריוט אומר: "ואני, מה אני, יהודי פשוט וחם. רוצה אחת ולתמיד מענה לספקות המנקרים בי. רוצה קצת סדר בעולם. וניקיון. תמונת עולם פשוטה, יפה, מובנת: למעלה – אלוהים: למטה – יהודים: באמצע, בין שניהם – כיפה. כמו במגרש טניס, פה אתה, שם הוא, באמצע רשת. הכל מסודר, ברור, נקי, נקי, נקי. וטוהר, הכי חשוב – הטוהר".

ילדות
נדמה לי כי הוא נענה מיד להצעה שלי לנסוע לשם, דווקא בשל הספקות באשר להחלטתו. ספקות שישארו בו גם אחרי הנסיעה, כשירגיש כלוליין על חבל דק ויחפש רשת הצלה או מענה או פתרון ביניים. אין הוא מרבה לדבר על כך בדרך. אחרי בית שמש מתרוקן הנוף מבנינים. רק גבעות רכות וכרמי ענבים ויערות, מושבים ויקבי בוטיק. דרך היין הישראלית, מראה מזרח תיכוני מנחם, מאובק קצת בסוף הקיץ, מפתה לרדת מן הרכב אל הכרם. אחר כך הפניה שמאלה אל השטחים. הנוף נעכר ונדרך, מתמלא מבנים זמניים, מוצבי חיילים ומחסומים. אובדת השלווה. תג המחיר של הכיבוש הוא גם מחיקת נוף, הופעת  התייל והבטון.

יש לרמי ברוך שני ילדים מאשתו השחקנית אסתר קוסוביצקי. בנו איש צוללות, משרת בחיל הים, הרחק מן השטחים. בתו מדריכת התותחנים, מצאה עצמה זמן מה מפטרלת כשומרת בין התנחלויות. קל להיות ישראלי מבלי לראות את העולם מעבר לקו הירוק. כשברוך כבר בא להופעה באריאל, זה נראה לו כמו חו"ל.
לפני 56 שנים נולד כבן שני לזוג ניצולי שואה רומניים שעלו בשנת 48, עברו ממלחמה למלחמה, קבלו צריף במעברה ואחר כך בית ערבי נטוש בכפר חווסה שתושביו "נעלמו". "משאית הורידה אותם על גבעה ליד חיפה. אמרו להם זה פה, זה הבית". לשכונה קראו: בן דור. הוא נולד קצת כמו מלאכי לוינגר, במקום ערבי שתושביו הוזזו כפעולת נקם. אך בחווסה זה לא היה נקם על תרפ"ט אלא על רצח פועלי בתי הזיקוק הסמוכים. החיים כפעולת תגמול.
הברוכים התחילו מבית של חדר אחד "וכל שנה אבא הוסיף חדר. אני זוכר חצר גדולה ובה עצי תות ותאנה". הוריו היו חייטים בעברם. הוא ישחק לימים כחייט היהודי ויסקופ במחזה "גטו". אימו תפרה בבית ואביו חיפש כל עבודה שהיתה. שני ילדים. אח גדול ראובן ורמי ואבא שעבד בכבישים עד שנקלט ב"דשנים וחומרים כימיים" ושם נשאר כל חייו ורצה כי גם בנו יעבוד שם.

– מתי צץ המשחק?

בדיעבד הבנתי כי הייתי ליצן מילדות, הילד שמצחיק את הכיתה בטיול שנתי. אבל הורי לא האמינו במשחק. אבא רצה רק פרנסה וקביעות. הוא היה איש מצחיק מאד עם חיים עצובים ודחף אותי ללמוד טכנאות אלקטרוניקה. נעשיתי טכנאי מלא ספקות אך היה לי חבר שאביו שחקן ועל הבמה ראיתי אנשים שמדברים מנהמת לבי על חייהם והבנתי שאני לא חריג כשאני מחפש משמעות. מאז אני יודע שכל מה שאני עושה על הבמה עשוי להשפיע על מי שיושב בחושך באולם".
טרם הגיוס גילו אצלו מחלת גלאוקומה. התחילו ניתוחי עינים. עיורון בעין שמאל. הגיוס בוטל. בתוך משבר המחלה קלט כמה שבריריים החיים וכמה הכל על פי תהום ומוכרחים להעיז ולהגשים חלומות. "אחר כך באה מלחמת יום כיפור וראיתי כי אף אחד לא גיבור פה, ואיש לא יושיעך, גם לא הגנרלים הגדולים ואתה לבדך בעולם".  
הוא היה עתודאי שרצה להתגייס אבל הצבא סרב וכך נשאר לבדו ועבד באלביט כתלמיד עד שאביו סדר לו ג'וב במפעל החומרים הכימיים "וידעתי שאמות אם אשאר שם. עבדתי שנתיים והייתי אומלל מאד ואז הלכתי לחוג משחק ובבית רוטשילד נתקלתי בדמות של טום וינגפילד ב"ביבר הזכוכית" של טנסי ויליאמס. נער בן גילי שחי עם אמא ואחות ובית חרושת שבו הוא כלוא כעובד וממנו הוא בורח בלילה לאולם הקולנוע". מן הזכרון מדקלם לי ברוך: "את חושבת שאני מת לבזבז 55 שנים באולם הפלורסנטי הזה? אני מעדיף שמישהו יפצח לי את המוח עם גרזן". כמו שאומר טום לאימו. "אמרתי לעצמי, זה אני לגמרי. עד היום אני נושא איתי את המונולוג הזה".

רמי ברוך במחזה "פולארד"

אנחנו צריכים רכב ממוגן? תהה ברוך טרם המסע. לא, אמרתי. זה זמן שקט למרות נבואות הזעם של שר החוץ על פרעות ספטמבר. סתו כמו רגוע. איש צעיר בשם אבנר גבריהו, מארגון "שוברים שתיקה" מלווה אותנו לעיר לפני שנפגש עם לוינגר במערת המכפלה. מראה לנו קצת מאותו חלק של חברון שלוינגר לא יראה: שליש העיר שתחת שליטת ישראל. זו עיר רפאים פלשתינאית חרבה ומחוצה. גבריהו, בן 26, הוא חייל לשעבר, נער מבית דתי, שבעת שרבים מחבריו יושבים על גבעות תפוח ועלי וחברון, נאבק במחיר הכיבוש. "זו הפרשנות שלי ליהדות: האדם לפני האדמה, לפני האבנים, לפני המערה. האדם באשר הוא אדם". גבריהו מאמין כי גם הרב קוק לאורו גדל, היה תומך בדרכו, לו חי.  

גבריהו מראה לברוך את שתי הערים, את קרית ארבע וחברון היהודית ואת הערבית, ואיך החדשה נבנית בתוך הישנה בעת שהכל מלא מחסומים ומחנות, עמדות חילים בתוך בתים וגדרות. חייל על כל מתנחל בחברון עצמה, משפחות ערביות שמצאו עצמן לכודות בדירות- כלובים, שווקים שלמים שננטשו, נחרבו, המון חנויות מפויחות ושלטי נקמה על כל קיר. "הנה אוהל מאחז חזון דוד שהוקם על אדמת ג'עברי ולמרות הוראת בגצ הורד ושב והוקם מחדש 34 פעמים". מציאות שבה שזורים שני שבטים עוינים זה בתוך זה, לבלי הפרד, כמו בגיהנום.  

רחוב השוהדא, חברון

 
ברוך מביט ברחובות השוממים, בחנויות המנופצות ושותק. אחר יגיד לי כמי שכפאו שד: "אני יכול לשכוח שאנו עושים רע לאחר, לשכן, להתעלם, אבל פה אתה רואה שגם אם לא עשית רע בעצמך, יש מי שעושה רע בשמך". הנה שיכוני קרית ארבע, שמונת אלפים ישראלים בתוך עיר של 130 אלף ערבים. מהם כ-30 אלף בחלק הכלוא. הנה רחוב השוהדא, לב העיר לשעבר, שהוא כבר שנים ציר שיקאגו של החילים. רחוב מת. למעבר יהודים וצבא.

"אני מעדיף להאמין שהכל סגור לרגל איזה חג". אומר ברוך, "אבל זה בדיוק הדבר ממנו חששתי. אותו חלק מן החיים הישראלים שמוסתר מתחת לשטיח. עכשו לכאורה הכל שקט. הדיכוי הצליח. ואני כמו רוב הישראלים בורח ממראות קשים, לא רוצה לדעת. אבל חרד שיום אחד כל זה יתפוצץ לנו בפרצוף".
עוד אנו מדברים ובגינת מערת המכפלה, מחכה לנו נועם ארנון. ניצב כקיבוצניק בסנדליו התנכיות ובזקנו הסבוך, הקצר. מנוסה ומשועשע. הוא גדל כילד דתי יחיד במושב חילוני ליד בית ברל, אחר כך ישיבת נחלים, ישיבת הסדר בחברון, מלחמת יום כיפור כמו רמי ברוך וכמוני, דור הלומי 73, חייל במובלעת הסורית, ואחריה חברון עם הרב לוינגר, אחד מנערי הרב שהגיע לעיר ב-68. ארנון גאה כי היה בין חושפי בית הכנסת החרב, "והכל אז כמובן באישור פרס ורבין". "פה אנו חופרים לשורשים של הקיום היהודי", הוא אומר לרמי ברוך, "מה היא המדינה בלי השורשים פה"?

מרכז חדש
רמי ברוך יושב על ספסל אבן בצל "גינת החופה" של המערה.  "אני איש מרכז". אומר לו ארנון. מסכת טיעוניו בנויה לתלפיות, מסודרת מול כל טוען. "כי הימין הקיצוני רוצה לגרש את הערבים, השמאל הקיצוני רוצה לגרש את היהודים, ואני בעד שכולם ישארו". שמונת ילדיו חיים על הקשת שבין חוות מעון הפרועה לבין בית הספר רמון למוסיקה. בתוך הרעידה בלתי פוסקת של המזה"ת, חותרת קרית ארבע להכנס תחת כנפה החמה של הנורמליות הלגיטימית. "אבל הרי הם אלה שגוררים אותנו לקלחת של האי לגיטימיות בעולם, כאילו לא חשוב כלל מה העולם חושב". יגיד לי אחר כך רמי ברוך.        

עוד אנו מדברים והנה בא מלאכי לוינגר. הוא בנו של מקים הישוב וגם ראש המועצה שהקים ב 14 מיליון ש"ח את המתנ"ס – היכל התרבות החדש, זה  שבתכנית האירועים שלו רשום עדיין רמי ברוך עם הצגת היחיד "פולארד" של הקאמרי, ב- 15 לנובמבר השנה. "פולארד זו הצגת יחיד שלי ולכן מה שקורה מזקק את הענין לרמת החלטת הפרט, השחקן הבודד", אמר לי ברוך טרם הנסיעה. "לא מדובר פה בקרב על גבולות ביני לבינם. הרי הופעתי מעבר לקו הירוק במקומות אחרים. אך החלטתי לא בקרית ארבע- חברון כי זה מקום שמכיל את הפארק והקבר של ברוך גולדשטיין וכהנא ובולטת בו מאד תמיד ההתעמרות בשכנים הפלשתינאים ובחיילי צהל".
"מדובר במיעוט", אומר מלאכי לגבי טענת ברוך לגבי תומכי גולדשטיין- כהנא ומעלליהם, "זה ישוב עם אוכלוסיה מגוונת, שוחרת תרבות. חשוב שתבוא".
כל הצגה תתקבל פה? גם חנוך לוין? אני תוהה.
מי שירצה, יתקבל.
ומה לגבי טופס הנאמנות שדובר כי ייתבע משחקנים? שואל ברוך.
זו הצעה של קבוצה קיצונית במועצה. אין דבר כזה.
הם מראים לו את ההצגות הבאות המתוכננות. הקאמרי. בית לסין. הבימה בקרוב. "אנו ישראלים שמגיעים להם כל השירותים שניתנים כל אזרח", היא טענתם. 
"אני מרגיש שיש הבדל ביו חייל לשחקן", אומר ברוך. הוא מגשש שעה ארוכה אחרי מילים בעת שהשניים רהוטים במשנתם. "באופן כללי היכלי התרבות החדשים שמוקמים בשטחים, חשפו את האמנים לדילמה. הרי מדובר בישובים עם ישראלים שמשרתים בצהל ומשלמים מיסים וגופים שונים חייבים לספק להם שירותי חשמל, מים, אמבולנס. אז גם תיאטרון? אבל האמן הרי נדרש לספק רוח וזה שונה מחשמל. אפשר להתקים בלי תאטרון. חוץ מזה הרי עגלתם עפ טענתם מלאה ואילו עגלתנו החילונית ריקה. מה הם צריכים אותנו? אם כן מדובר בצורך בלגיטימציה לא בתרבות".

אתם רוצים הסכמה מאנשי העגלה הריקה? אני שואל.
"אתה חי בבועה. מאיפה הדברים האלה"? צוחקים ארנון ולוינגר כאילו הרגע המצאתי את זה. כשברוך מזכיר להם את הערבים החיים בעיר בכלובים, הם אומרים כי הם עצמם חיים בכלוב. לא הערבים. "ואנו הרי נמצאים פה מכוח החלטות ממשלות", אומר מלאכי. "לקבל הצגה זה לא פוליטי. אלו החיים. ואנו מקום נורמלי עם אותם צרכים". אבל ברוך אומר לי שאינו "רוצה לנרמל מצב לא נורמלי".

"אנו חלוקים", הוא אומר להם בזהירות. "שחקן אינו אמבולנס שחייב להגיע לפה… כאמן יש לי קול פנימי. הדילמה שלי היא רק אם הצעד שלי לא לבוא לפה, נתפס כצעד מחרחר שנאה כי זה דבר שמנוגד לאופי שלי". הספקות שלו ימשכו גם אחרי הביקור ואיני יודע מה יחליט בהמשך.      

מלאכי
מלאכי לוינגר הוא איש גבה קומה עם התחלת כרס קטנה של פרנס ופה בולט, מוכר, כשל אביו. הוא אחד מ11 ילדי משפחת לוינגר שפרושים, כעדות נעם ארנון, "על פני כל המפה הפוליטית…" ארנון משתהה לשניה וצוחק: "המפה הימנית. מלאכי הוא הבן השמאלי". מלאכי נחשב למתון בקרית ארבע, לא חביב על הכהניסטים ומדבר על אביו כמי שתמיד פעל במסגרת הממלכתיות. לממלכתיות כמו לנורמליות יש בחברון פירוש רחב מאד. מלאכי מתאר בפני רמי ברוך ילדות של דו קיום: "ראינו טלויזיה בבית של אחמד. גדלנו עם הילדים הערבים".

אבא לא הרג ילדה פלסטינית? אני תוהה. זוכר עבר שונה לחלוטין מן המתואר.
לא. אתה טועה, אני הייתי איתו באוטו כנער". מדייק מלאכי. "אבא הגיב לפורעים שזרקו עלינו אבנים. מנתז של אחד הכדורים, נהרג סוחר נעליים… אתם חיים בתוך דימויים כאילו כולנו גולדשטיין. למה אתם כל הזמן מזכירים את מעשהו? אתה יודע איך התחיל בכלל כל הסיפור של גולדשטיין? מה העיר אותו? מופז בא לפה והפחיד עם סיפור על החמאס שמתכנן טבח גדול. אתם חיים בבועה". מתעורר ויכוח קל מי חי בבועה: תל אביב או חברון.

רמי ברוך מקשיב ואינו מתווכח. הוא אוהב לשחק ושונא חיכוך. "צריך להיות ריאליים, להתחשב בעולם. איפה נחיה בלי שאר העולם"? הוא מציג מול ה"עם לבדד ישכון". "העבר הוא עבר, אין ויכוח", מניף ברוך ידו לעבר קיר האבן של מערת המכפלה, "אבל מי אמר שצריך להחזיק בזה טריטוריאלית, בכל מחיר? גם הקבר באומן לא בידנו. מגיע לנו לחיות. איך אתם מרגישים", הוא שואל, "מול כל כתובות הנקמה  עם המגן דוד פה"?

אני מרגיש רע מאד, אומר ארנון, מנוסה בויכוחים כאלה. "לכן אני מצפה מאנשים כמוכם לבוא לעזור לי ולמלאכי ולמרכז שקולו כמעט לא נשמע פה, לעצב את המקום הזה".
"במלחמת ששת הימים הייתי ילד", אומר לי ברוך בתל אביב. "אחרי כל אלבומי הנצחון האמנתי שלא היו בכלל הרוגים במלחמה. רק כשאחי הגדול התגייס בזמן ההתשה גיליתי את חרדת הבית ואת ההלויות היומיומיות של החילים. לטקס הסיום שלו נסענו דרך עזה. פעם ראשונה ראיתי את הגברים בפתחי בתי קפה, את מבטי הפחד של הכבושים ונער שרקד מולנו עם שבריה. זה רודף אותי עד היום".

הצגת יחיד
נעם ארנון נשאר להתפלל במערה ומלאכי לוקח אותנו להיכל התרבות. על גבעה ירוקה עומד מבנה אבן של מתנ"ס חדש ובליבו אולם יפה שריחו עץ וריפוד חדשים. "אולם מהודר ובמה מקצועית לתאטרון," כתוב בדף הכרומו, "יספקו לכם חווית צפיה מושלמת באוירה תרבותית נינוחה. ועדת הרפרטואר של המרכז תבחר עבורכם את המופעים וההצגות הטובות ביותר העומדות כמובן בדרישותינו התרבותיות ומתאימות לערכינו היהודים והלאומיים". ורשימת ההצגות של תיאטרוני ציפי פינס ונועם סמל: "אחרון ימיה", "ימי שלישי עם מורי", "שם פרטי" ו"פולארד".

לאט לאט נדחף רמי בין השורות אל הבמה, ומתישב כשחקן על הבמה. מלאכי מחייך. "בוא", הוא אומר לו כמפתה, "תופיע, תכבד את רוב הציבור פה. נשמח מאד אם תופיע". ואני חושב שם: עוד רגע ידלקו האורות, רמי ברוך ילכד באלומה, ייצמח את זקן פולארד שלו, יגדל בבת אחת את שער הפרא על קרחתו ומאות חברונים- יהודים יכנסו ותתחיל ההצגה שהם כה רוצים שתתחיל, גם כדי לכופף את ברוך המתנגד, להכניעו. שיבוא בחיקה החם של עיר הנקמות. בהיכל התר"פוט שלה.  
"לא נכריח אותך", אומר מלאכי כמפציר. "אבל אם תבוא, נשב אחרי ההצגה, ננהל דיון על הכל, יש פה ציבור שבנוי להקשיב". אחר כך הוא רץ לעניני המועצה והצלם מנציח שחקן בודד על במה מול אולם ריק. "שנים ראיתי בנו רק את הצד הטהור". אומר לי ברוך, "לקח זמן עד שהבנתי שיש דברים שאנו מסתירים ושחייבת להיות בנו כוונה אמיתית לחתור לדו קיום ולכבד את השכן. מוכרחה להיות דרך שפויה של השרדות שלא להפיל עלינו את כל העולם. בעיני זה שונה לבוא לאריאל בה הופעתי או לקרית ארבע. פה אתה מתבקש להופיע בעיר שאומרת שגם גולדשטיין וכהנא הם חלק מהתרבות שלנו ואני שואל את עצמי: האם זו אכן התרבות שלי? ועונה: לא. וכך, בגיל חמישים ושש אני נשלח בעל כורחי לחזית ממנה חמקתי כל חיי. הייתי רוצה שהפוליטיקאים יחליטו היכן הגבולות של ישראל. אך כשהם לא מחליטים, אני נדחף לשם וחייב להגיד: עד פה".

כשברוך אומר את הדברים האלה בלי פאתוס, עינו השמאלית חצי עצומה בגלל הגלאוקומה, ראשו מגולח למשעי ולרגליו מכנסים קצרים, זה נשמע כטקסט של מחזאי ישראלי על שחקן ותיק ומצליח שנשלח להופיע במקום שבו חיים אנשים, הולכים למכולת ומגדלים ילדים, קוראים ספרים ומתפללים וחלק מהם גם חוגג פעם בשנה יום הולדת של רוצח, והשחקן מודיע פומבית כי לא יופיע, אך ערב יום כיפור הוא ממשיך להתלבט ומתקשה להחליט.

פורסם במוסף 7 ימים של ידיעות אחרונות, 7.10.2011