לא רוצה שיג ושיח עם ספסרי הספרות. ראיון

"במדינה שלא מממנת שום תרבות ושנלחמת בתרבות, ושבעצם מרעיבה אותה, אז היוצרים פונים לציבור עצמו. בעצם מה נעשה פה? אנשים קונים את הספר ישירות ממך, עוד לפני שהוא יצא, ומאפשרים לך על ידי זה להוציא אותו לאור בלי להיות תלוי במתווכים ואוכלי עמלות למיניהם"

ראיון שהתפרסם באתר "הארץ", 25.8.13. 

מאת: ג'וני זילבר

"מה השתנה מאז 2010? אני חושב שמצב ההוצאות השתנה. ומה שהשתנה עוד זה המחאה החברתית", אומר העיתונאי והסופר יגאל סרנה. ב-2008 הוציא את ספרו השביעי, "עד מדינה", בהוצאת "עם עובד חרגול", וב-2010 את ספרו השמיני והאחרון, "סוכן מפוקפק", רומן היסטורי על סמי הוכברג, שהיה ממייסדי נס ציונה ואב בעלה הראשון של אמו. למעט "מסמרים", כל ספריו יצאו בהוצאות ספרים ממוסדות. אבל את הספר החדש שלו הוא עומד להוציא בהוצאה עצמאית, והוא מגייס לשם כך כסף מהגולשים באתר מימון הקהל הדסטארט. בעיניו הקמפיין מתאים לנושא הספר. "הספר נקרא 2023", הוא אומר בראיון טלפוני ל"הארץ", "והוא מדבר על הרס של מה שקיים כאן. הוא מדבר על אב מבוגר מאוד ובת זקונים שמנסים להחלץ מישראל של שנת 2023 שהיא ריקה מאוד. זה בעצם ספר שמדבר על הקץ של המנגנון הנוכחי, הקריסה של כל מה שקיים היום. זה נראה לי אך טבעי שהוא ייצא בפורמט שהוא שונה ממה שיש כיום, שעומד בפני עצמו. שיכול לשבת בנאדם בלונדון ולהפיץ ספר ברשת, בעברית, שיקראו הגולים בכל העולם".

אי אפשר שלא להשוות את סרנה לעוזי וייל, שבסוף אפריל פתח בקשה דומה בהדסטארט למימון השלב האחרון בכתיבת ספרו "חמישה חלומות". זאת הייתה הפעם הראשונה שסופר ישראלי מוכר וממוסד ביקש להשתמש בפלטפורמה שהוגיה חשבו עליה בתור דרך להכיר לעולם קולות חדשים, שלא זכו עוד להכרה. הקמפיין של וייל זכה להצלחה גדולה: וייל ביקש 55 אלף שקל וקיבל אותם בתוך עשר שעות. הגולשים המשיכו לתרום ועד שנחתם הפרויקט תרמו 1,995 תומכים סכום העולה על 130 אלף שקל.

יגאל סרנה בטקס קבלת פרס סוקולוב לעיתונות הכתובה, 2011. צילוםף מוטי מילרוד, "הארץ"

אבל בתחילת יוני קמה סערה כשהסתבר שהספר היה קרוב יותר לקו הסיום משהבינו התומכים (הוא היה מוכן בזמן לשבוע הספר, קצת יותר מחודש לאחר שקמפיין המימון התחיל). אבל מה שהעלה את חמת התומכים להשחית היה הגילוי שהקמפיין מימן ספר היוצא לאור בהוצאת מודן. הגולשים קיוו שהם משתתפים במיזם חדשני שימצא דרך לעקוף את קונגלמרט המו"לות הישראלי; אבל מודן היא אחת משלוש ההוצאות הגדולות בישראל ושותפה ברשת החנויות הגדולה "צומת ספרים". וייל התנצל מאוחר יותר.

יש עוד קווי דמיון מעניינים בין השני הסופרים: שניהם יצרו טקסטים קצרים יחסית, אולי קצרים מדי לפורמט הספר המודפס המוכר, והמיושן; שני הסופרים מדווחים על תחושה של השפלה וחוסר הכרה ביחסים שלהם עם תעשיית המו"לות; ושני הספרים מדברים בכעס על הדרך שבה קונים ספרים בארץ: ברשת גדולה ובמבצעי ארבע-במאה.

אחרי שנכוו במימון ספרו של וייל, נראה שהגולשים זהירים יותר הפעם. הקמפיין, ששואף לגייס 45 אלף שקל, נפתח ב-5/8 ועד כה גויסה כמחצית מהסכום. סרנה, כך נראה, הפיק לקחים מסיפורו של וייל, שעליו הוא אומר, "זה מרחף כצל מעל כל העניין הזה של הדסטארט". יש מאמץ לקיים שקיפות בדף הקמפיין: סרנה מציין בדיוק איפה יצא הספר לאור (בהוצאה עצמאית שיקים), מעדכן את התומכים בשלבי ההוצאה לאור של הספר (ביום ה' נפגש סרנה עם עורך עצמאי), וגם מציין בדיוק מה יעשה עם הכסף (הוא ישמש לתשלום לעורכים, מגיהים, מעצבים ולבית הדפוס, ואם יתקבל סכום גבוה מהמבוקש הוא ישמש למימון הספר הבא).

ומה דעתך שלך על סיפור עוזי וייל?
סרנה: "ייסורי לידה. הייתה שם או הטעיה מסויימת מצידו או אי הבנה. אבל כשאנשים מדברים איתי על עוזי אני אומר, א', הוא אדם מוכשר, וב', אתה יודע, גם כשאתה בא לחנות ספרים, אתה לפעמים לוקח ספר לא נכון, או שהמוכר דוחף לך משהו שהרשת רוצה למכור… דברים כאלו קורים. זה לא מאפיל לדעתי לרגע על הדסטארט ועל כל הרעיון הזה, שבמדינה שלא מממנת שום תרבות ושנלחמת בתרבות, ושבעצם מרעיבה אותה, אז היוצרים פונים לציבור עצמו. בעצם מה נעשה פה? אנשים קונים את הספר ישירות ממך, עוד לפני שהוא יצא, ומאפשרים לך על ידי זה להוציא אותו לאור בלי להיות תלוי במתווכים ואוכלי עמלות למיניהם".

 ניהלתי עוד משא ומתן עם הוצאה גדולה, והמשא ומתן היה כל כך… קטנוני – אני לא אגיד איזו הוצאה זאת – כשאתה מבקש מקדמה אומרים לך 'כן, אתה תקבל רבע, בשוטף פלוס תשעים'… בוא נגיד ככה, הביטוי 'שוטף פלוס תשעים', כששמעתי אותו הבנתי שאין עם מי לדבר. זו הלנת שכר שהפכה לחוקית במדינה המופקרת שלנו. שוטף פלוס תשעים שידחפו לתחת. זה שוטף פלוס כלום, פלוס אף פעם. אז החלטתי סופית שאני לא רוצה שיג ושיח עם ספסרי הספרות.

מתי ויתרת על ההוצאות הממוסדות?
"גם את הספר הקודם שלי, 'סוכן מפוקפק', הוצאתי במסמרים, שהייתה הוצאה לא ממוסדת. '2023' היה אמור לצאת בהוצאה מסוימת, ואז צמצמתי אותו באיזה יצר צמצומי עוד שהוא נהיה קטן מדי להוצאה הזאת. אחרי זה חשבתי להוציא דווקא בהוצאת זיקית, אני מאוד אוהב את היוזמה שלהם, מפיצים לבד, הוצאה עצמאית, ופורמט קטן, לא קשקשני. אבל הם לא מוציאים בעברית. ואחרי זה ניהלתי עוד משא ומתן עם הוצאה גדולה, והמשא ומתן היה כל כך… קטנוני – אני לא אגיד איזו הוצאה זאת – כשאתה מבקש מקדמה אומרים לך 'כן, אתה תקבל רבע, בשוטף פלוס תשעים'… בוא נגיד ככה, הביטוי 'שוטף פלוס תשעים', כששמעתי אותו הבנתי שאין עם מי לדבר. זו הלנת שכר שהפכה לחוקית במדינה המופקרת שלנו. שוטף פלוס תשעים שידחפו לתחת. זה שוטף פלוס כלום, פלוס אף פעם. אז החלטתי סופית שאני לא רוצה שיג ושיח עם ספסרי הספרות.

"אנחנו הודענו שנפיץ את הספר רק בחנויות הפרטיות. יש מספיק חנויות פרטיות. אנחנו לא נהיה ברשתות, אני לא אופיע בארבעה במאה או בשלושה בחמישים ועוד ארבעה חינם וכל התועבות האלו, ואני גם לא מאמין גדול בחוק הסופרים, אני לא מאמין בשום חקיקות שישנו פה משהו. החקיקות האלו הן מראית עין, כך שלא ינפנפו בחוק הסופרים. כמו שאומרים כולם, המו"לים ירוויחו מזה קצת, ושום דבר לא יגיע לסופרים".

נראה לי שאנחנו בעצם מדברים על ההתדרדרות במעמדו של הכותב. זה מזכיר לי את הסיפור שלך עם ידיעות אחרונות–
"הנסיון שלהם לפטר אותי. שמע, זה לא סוד שהפרינט בצרות. אני מקווה שהעיתונות תעבור בשלום לשלב הרשת ותמצא את המודל העסקי שלה. אבל הכותבים, שהם במצב לא טוב, הם חלק מההתדרדרות של כל מי שעוסק בתרבות במדינת ישראל. יש איזה מחנק שבעיני הוא מחנק מכוון. לא איזה קונספירציה, אלא מחשבה של שלטון שמחבר תרבות עם שמאל, מחבר תרבות עם ביקורת, וכתוצאה מזה סוגר את כל השיברים כדי שהיא תפרפר… פשוט כדי שהיא תפרפר. והדסטארט כזה הוא נסיון לעקוף את זה, נסיון להגיע ישירות לאוהבי התרבות, לאנשים שהם חברים שלי או עוקבים בפייסבוק. ולנסות ליצור איזו מחתרת תרבותית כזאת, שמזינה את עצמה".

ומממנת את עצמה.
"מממנת את עצמה, מזינה במובן של מימון, כן".

****************

להצטרפות לפרוייקט גיוס-המימון לספר הבא שלי, לחצו כאן

50 ש"ח יקנו לכם עותק חתום של הספר, שיגיע אליכם בדואר. כבר הגענו לכמעט 60% מהסכום הנדרש. בלעדיכם זה לא יקרה.
תודה, יגאל.

מלחמת אחוז החסימה

"מהי הבעיה מספר אחת של היהודים והערבים באזור בנימין? לא טרור (פחת מאוד בשנים האחרונות). לא כיבוש (אין). לא בעיית דו-קיום (דווקא מסתדרים לא רע). אז מה כן?פקק תנועה יומיומי של שעות בצומת חיזמא. מה צריך לעשות? לבנות מחלף או צומת כמו שצריך. זה הכל."
(מדף הפייסבוק של יו"ר מפלגת 'הבית היהודי' הנבחר נפתלי בנט)

איזו תערובת דליקה היא השילוב הזה של רקטות מעזה ופריימריס בליכוד, חיסול ג'אבר מהחמאס, ושר בטחון שמפלגתו לא עוברת את אחוז החסימה. אש. או כמו שסיכם בטוב טעם הליכודניק החדש מהשב"כ, דיכטר: "אני אולי לא חזק ברשימות פריימריס אבל ברשימות חיסול אני מספר אחד", והציע מיד לפרמט את עזה. איזו מחשבה מדינית רעננה. הישר מגנזך המדינה.

כי התשוקה הזו לחסל ולנקום, להדביר ולפרמט, שיצאה לדרך ביום רביעי בשם הקוד "עמוד ענן", או בשם הפייסבוקי "מלחמת אחוז החסימה", מבצע אוירי, קרקעי, שישים קץ לירי אחת ולתמיד, היא רפלקס ישראלי עתיק כמדינה עצמה. שריר טבעתי לא רצוני שהולך  אחורה עד בן גוריון ומשה דיין האקטיביסטים שדחפו לפעול כמעט בכל מחיר מול שר החוץ המתון משה שרת שידע כי עין תחת עין מובילה רק לעיוורון. עיורון וחללים, שכול וחורבן.

עובר עכשו על יומני שרת הישנים, אני מגלה מה גדולה פה בדידותו של הרץ המתון למרחקים ארוכים. מה קשה פעולתו של המתנגד לתגמול האוטומטי, קיביה, כנרת, בעזה.
בעיקר בעזה, שק החבטות הנצחי. כי מהי עזה?
עזה היא החטא הקדמון שלנו. היא יתומת הסכסוך. היא רצועה מדברית זעירה, יבשה וצפופה כשכונת עוני ברזילאית, מחנה פליטים עצום וביתם של מיליון ורבע מגורשי ובורחי 48 וניניהם. ביליתי בה לא פחות מאשר בעוטף עזה וראיתי את ילדיה: רכים ונפחדים כילדי שדרות. מוכים משמיים פי כמה מהם. כמה שלא תפורמט עזה בפצצות חכמות ופוליטיקאים טיפשים, תמיד תשוב ותצוץ מן הגיבוי. עד היום שבו גם היא תחיה ככל האדם.

כמה מעטים בעת האש הקולות הלא דיכטריים. יש קבוצה אמיצה בדרום שדורשת לדבר ויש איש נדיר כיצחק פרנקנטל שאומר: "כן, הם רצחו את אריק שלי, בני הבכור, וכן, צריך לשבת ולדבר עם הנהגת החמאס". אך מדינת הניצולים, מרגע שהוקמה, חיה עם אותה פנטזית שרדנים מופרכת על מכה אחת ניצחת. על "תנו לצהל לנצח" שישתיק את האחר לנצח. כאילו אפשרי הדבר.
אם ידם של ביבי וברק ומנהיגי החמאס- ג'יהאד מן העבר ההוא, תהיה על וסת האש עד הקלפי, מסכנים יהיו תמיד תושבי הדרום, מסכנים העזתים. מסכנים נהיה כולנו. כי האש החורכת מבצרת רק את שלטונם של הפירומנים שאין להם כל ענין בפתרון או באופציה אחרת, זולת רקטות ופירמוט, חיסול ופלישה, כיפת ברזל צולעת, גראדים, סקאדים ופאג'רים, שאחריהם כיפת פלדה שאחריה כיפת טיטיניום כך עד קץ הימים או עד קץ החיים. תלוי מי יבוא קודם.

האקזיט של נפתלי.

גם מתנחלי המפד"ל חשקו במיליונר- אקזיט, פעיל פייסבוק, נאה ונמרץ, מטכ"ליסט.קום עם עבר אמריקאי וחזרה בתשובה. וכך ניצח במפלגת ה"בית היהודי", כשמו של משרד תיווך חב"דניק בשינקין, נפתלי את זבולון. הובס הלוו- טק אורלב בידי ההי-טק בנט. זה זן חדש של פוליטיקאים שצמח בעקבות ביבי ובו דמויות מתכתיות כברקת וכבנט, רפובליקנים עבריים עשירים שמאמינים כי העולם הוא זירת יזמות שבה העיקר הוא השיווק. לכן זה זמן טוב ללוביסטים- ממתגים ולגרפיקאים מעצבי דימויים כמו בחוברת שהוציאה מועצת יש"ע: "כיבוש קשקוש".

יש בחוברת הזו קושיות שנפוצות בתוך הקו הירוק ומולן תשובות שבאות מן העבר האחר מעל כולן נחה, כדובדבן על קצפת התשובה הניצחת: "כי זה שלנו". בסיכום גס ניתן לומר כי הענין שקנה לו מהלכים כספין יש"עי ואף צץ בדו"ח אדמונד לוי אומר פשוט: הכיבוש הוא אגדה סמולנית. קישקוש של קושקושים.
לכן שמחתי לגלות השבוע, בעת שנסעתי לי במחוזות בית לחם סביב המקום שבו נולד ישו, היזם היהודי הכי ריווחי בהיסטוריה, כי הפלשתינאים חושבים כמו נפתלי בנט:
גם להם יצאה המילה כיבוש מכל החורים.

"אצלנו כבר מזמן קוראים לזה: סג'ין כביר. כלא גדול", אמר לי תחקירני נאדם עודה. כיבוש זו אותה פעולה צבאית עתיקה מ-יוני 67 שאחריה נולדו שלל בנותיה המכוערות: חישוף ועקירה, הפקעה והתנחלות, הלאמה וגירוש, מעצרים ומחסומים, מושלים, קפטנים, עינויים ומשפטים. ו"עכשו זה פשוט כלא אחד גדול ואנחנו המעוכבים", אומר נאדם, "לא יכולים לזוז. נוסעים על כבישים נפרדים. לא ים ולא חו"ל. לא נסיעה פשוטה מבית לחם לרמאללה. אוכלים, שותים ונגעלים מחיים בלי חופש".
בהעדר כיבוש, נשארו שלושה מיליון אסירים בלי משפט. מוקפים חומות בטון וגדרות תיל, מגדלי שמירה ואלפי מצלמות, ולצידם ולפעמים ממש בחצר שלהם או על הגג, כסוהרים חמושים, עשרות אלפי מתנחלים וחיילים. אחת לכמה שנים פורצת מרידת אסירים הקרויה אינטיפדה, לפעמים עולה עשן מצמיגים או מכרמי זיתים. והשטח עצמו? אותו גן עדן תנכי נפלא של טרסות, כפרים עתיקים ומטעים? השטח התכער במידה שלא תשוער. הוקף וצופה בטון, רעפים, אספלט וברזל חלוד.
התנ"ך נדד משם יחד עם הכיבוש.

נ.ב.

אם בעקבות כל שנחשף בעת המחאה החברתית בעניין תהום הפערים והאי השיויון, חשדתם כי האלפיון העליון יותר חזירי ממאיונים אחרים, יותר רומס וקמצן – צדקתם.
מחקרים חדשים מצביעים על כך שעשירים נוטים להציג התנהגות בלתי מוסרית יותר מאחרים ורואים ב"תאוות בצע" מושג חיובי יותר מאחרים. כך, כשנאמר לנחקרים בניסוי, כי הם רשאים לקחת ממתקים מסלסלה, אף שהיא מיועדת לילדים מחדר סמוך, לקחו העשירים יותר ממתקים מאשר אחרים. כשבדקו אילו מכוניות חתכו צומת או רמסו מעבר חציה בעת שהיה עליו הולך רגל, התברר כי רכבי פאר חתכו והתעלמו מהולכי הרגל הרבה יותר מאחרים.

לכן, הזהרו כפליים במעברי חציה. שנת 2011 בה פוטרתם/התרוששתם,משכורתכם פחתה ופנסיתכם הצטמקה עקב הפסדי טייקונים ודמי ניהול, היתה שנת שיא ברכישת רכבי פאר. כ3500 רכבי יוקרה גרמניים עלו לכביש לצד כאלף רכבי לקסוס, אינפינטי וקאדילק וגם מאה יגוארים ו64 רכבי פורשה כולל פנמארה טורבו המופלאה ועתה גם מרצדס אס אל אס 571 כ"ס שמחירה כארבעים שנות שכר של קופאית. מעולם לא היו מעברי החציה כה מסוכנים. פי כמה וכמה מישובי עוטף עזה.

פורסם היום, 16.11.12, בטור במוסף לשבת של ידיעות אחרונות

האדם הלבן והדלת השחורה

"זה המשחק. או שאתה משחק בו או שישחקו בך."
(סדרת הטלויזייה "הסמויה", עונה ראשונה. פרק 8.)

"בשבוע הזה שבו נתניהו, שבור לב מהחלטה לנסר חמישה בנינים, מציע לגרש 25 אלף פליטים ולעצור אלפים במחנות, תן לי לספר לך גרסה אחרת משלו לגבי "האדם הלבן" והפליטים השחורים: זה הכל סיפור של משחק בכסף גדול", אומר לי איש השטח. "אתה רואה פה, ממול, בור עם עשרים שחורים, חופרים חניון? אתה יודע מה אתה רואה? את החול בצירי הדלת המסתובבת. מעבר להסתה, למרזל ולשר ישי ולכל שנאת הזרים, כל אפריקאי שנכנס דרך הגבול המצרי, ולא דרך כמאה ושישים חברות ליבוא עובדים זרים, ומגיע לחקלאות, לבניה או לנקיון – פירושו פחות כעשרת אלפים דולר למכונת מיליארד הדולר של הסחר באדם".

"במשחק הזה של להכניס הכי הרבה זרים ולהוציא הכי מהר", אומר לי אדם שעסק ביבוא עובדים, "הכל צפוף מקורבי שלטון כמו חתונה של טייקון. מלא מקורבים. לפני כמה שנים, כשהייתי בתחום, צלצל אליי חבר יבואן ואמר: 'תעשה לי טובה, תזמין אצלי חמש מאות ראש". כי צלצל אליו "מישהו" מהמערכת ואמר לו: קח מכסה של חמש מאות. כדי להתחלק בשלל. ככה זה עובד".

מעל צרכיהם האמיתיים של חקלאים, קבלנים וזקנים סיעודיים, מתנשא מגדל הזכוכית האטום של הסחר בבני אדם. במחקר במימון הג'וינט שפרסמו לאחרונה החוקרות רייכמן וקושנירוביץ ממכון ההגירה של המרכז האקדמי רופין, הן ראיינו 196 עובדים זרים ודרכם הציצו אל נהר הכסף. מהמחקר הזה וכן מדו"ח מצמרר של ד"ר גלעד נתן מהכנסת, מצטייר היקף הרווח האדיר, הלא-חוקי, של ייבוא בני-אדם, העבדות הטמונה ורווחי הענק של המקושרים.
ד"ר קושנירוביץ אומרת לי שהן גם גילו כי חל זינוק חד בגובה דמי התיווך, בעיקר בענף הבניין – עד כדי שיא של 32 אלף דולר שמשלם בנאי שלד מסין שבא לפה. שנה וחצי ראשונות של העובד הן רק כדי להשיב את חוב דמי התיווך. הן מצאו כי בטפסים הרשמיים נרשם לרוב סכום שהוא כמחצית מהסכום האמיתי ששולם למתווך. כך הופך העובד הזר לקרבן, לשותף שקט ולעבד שתלוי במי שגבה ממנו את הכסף. החוק המגביל גביית דמי תיווך עד כ- 900 דולר אינו נאכף כלל.
בשיתוף הפעולה של זכיין ישראלי ומתווך זר, מגיעים דמי התיווך לראש לכדי ששת אלפים דולר לפליפיני – סיעוד, שמונת אלפים לתאילנדי- חממות ועד הגג לסיני- בניין. המתווך הישראלי והזר מתחלקים בסכום שנגבה, כאשר חלקו של הישראלי הוא כ-50 אחוז ומעלה. "מדובר פה במשחק עם כסף כה גדול", אומר לי החוקר, "עד שאני חושש לעורי".

הגוף שהוקם לטפל בתחום הזה "רשות האוכלוסין וההגירה" מודע ע"פ תשובותיו לשאלותי, לחומרת המצב ופועל מאז הקמתו למיגור מה שהוא עצמו מכנה: "תופעת העמלות הבלתי נתפסות". לגבי אכיפת האיסור על גביית דמי תיווך שלא כדין, "זו מתבצעת על ידי משטרת ישראל". באשר לענין המקורבים: "רשות האוכלוסין וההגירה מבצעת בדיקות מדוקדקות של זהות האנשים הפועלים בלשכות אלו".
מעל בור השומן רוחש המקורבים, אומר החוקר, נבנה בניין ההסתה, כי "הפטריוטיות היא הרי מפלטו האחרון של הנבל". ההסתה נגד זרים היא חלק ממאבקם של פוליטיקאים מקושרים לסחר בכל מה שמפריע לתנועת הדלת המהירה. משפטו של שלמה בניזרי שהורשע בשוחד ובהפרת אמונים לאחר שאישר הקצאת עובדים זרים ליזם ישראלי שהעביר אליו מיליוני שקלים, פתח צוהר לעולם סחר האדם האפל. הדלת המסתובבת מהר, ומעשירה זכינים, היא לב השחיתות, והפליטים נתפסים כמפריעים לתנועתה החלקה.

 כל המגיעים מאפריקה, אומר לי החוקר, הם "מחפשי חיים", חלק מתנועה עולמית של רעבים ונואשים  כמונו, היהודים בעבר. הבלוגר יוני אשפר מתאר היטב את הדימיון הרב שבין סיפור השחורים הבאים עתה לעלילת המהגרים היהודים בסוף המאה התשע עשרה. הם היגרו מרוסיה ומזרח אירופה לשכונות המזרחיות העניות של לונדון ומיד פרצה התססה גזענית שהגיעה עד לפרלמנט.
מייזלרים, אלי ישיים ונתניהוים בריטיים טענו אז כי "היהודים הבאים דוחקים את מעמד הפועלים האנגלי לעוני ואבטלה, יוצרים מפגע תברואתי, מביאים את ה”גטאות האוריינטליים” שלהם ללב האימפריה, נושאים מחלות ומעלים את רמת הפשיעה". באנגליה כמו כאן קמו ארגונים ויפי נפש שהגנו על היהודים וניסו לתאר את הרדיפות מהן סבלו תחת שלטון הצאר, פוגרומים וגיוס חובה לצבא. "המסורת הבריטית המפוארת של מתן מקלט לכל נרדף מחייבת אותנו לקבל את היהודים", אמרו, "כלכלת בריטניה רק תרוויח מחריצותם". וכל השאר היסטוריה.

"רוב הבאים לפה עתה הם גברים צעירים, תאבי פרנסה, בלי נשים וילדים", אומר לי החוקר, הוא איש שטח בקיא ומומחה נודע בתחומו האקדמי, שצופה כעת באזור לוינסקי ובתוצאות  חריצותם הנואשת של המהגרים. "הם הגיעו למקומות עלובים ומלאי זנות וסמים, כנווה שאנן, פתחו שם בתושיית מהגרים, עסקים זעירים של חומוס/אינטרנט/מכולת/מספרת- פליטים ורק שפרו אזור קשה. כמו בכל קבוצה מהגרת תחת לחץ, יש גם כייסים ועבריינים, אבל מעטים. לנו כשהגענו לאמריקה בתחילת המאה שעברה לא היו גנגסטרים כמו לנסקי?"

מה הפתרון?  אני שואל אותו.

"לשים קץ מידי לתנועת המטוסים של העובדים הזרים, לעצור את הדלת, או כלשון דו"ח הכנסת: "מיגור תופעת תשלום דמי התיווך עשוי להביא להפחתה מיידית של הביקוש לעובדים זרים". לסגור את הגבול המצרי כמו שאנו יודעים. אפשר להשאיר דלת עם שולחן ומישהו שיראיין מהגרי עבודה אפריקאים ויעניק אשרה רק למי שנזדקק לו. ולטפל יפה בקיימים. זרים ופליטים, שמעטים פה מאד יחסית לגל מהגרי אפריקה שמתדפק על הארצות שמול היבשת הרעבה. לשלם כמו שצריך לנשארים, להכשירם מקצועית, כך שבבוא היום ישובו לארצותיהם עם כסף ומקצוע כפי ששאפו.
חלק ישאר ויפרה אותנו כמו כל הגירה תאבת עבודה, אבל אם נקלל ונרדוף וניכלא לשלוש שנים במחנות, ונגרש טרם הרויחו לחמם, נקבל קהילה מסתתרת ולכודה, שאינה יכולה לעזוב כי ידיה ריקות. הסכנה אינה טמונה בפליטים", אומר החוקר, "אלא באותו שילוב קטלני בין חמדנות לכאוס מכוון. וההסתה נגד הזרים, אינה ריגשית/ספונטנית, אלא מתוכננת היטב ונועדה להרוג שתי ציפורים במכה אחת: להגן על הדלת המסתובבת ומקורביה ולשסות את השכונות דווקא בבת בריתן, המחאה החברתית שחשפה את מימדי ביזת הישראלים בידי ההון-שלטון. זה הכל אותו משחק גדול של כסף.

הטור פורסם ביום שישי 8.6.12 במוסף לשבת של ידיעות אחרונות

ל' זה ליברמן – מילון לשינוי משטר

מאחר ודברים שהתקימו כשישים שנים משתנים עתה בתוך ימים וקשה לישראלי הטרוד לעקוב אחרי המתרחש נגד עיניו הנה הצעה למילון קצר לתושב- תייר בארץ מוכרת – זרה שאת שפתה פתאם אינו מבין על בוריה. 

א.      זה איראן. הסחת דעת. כשהיבטנו לשם, שינו את המשטר, גנבו את הדמוקרטיה. זה טריק ישן שעובד תמיד בארצות שנגנבות תחת אף תושביהן.   

ב.       זה ביזה. בחסות השלטון. טיקון שמושך דיבידנד של מיליארד ש"ח ואחר כך מפטר אלף עובדים. הביזה תמשך ותתגבר במשטר החדש שבו לא תוכל לדבר או לבקר או לתחקר.     

ג.       זה גב. תחושת החיים בלי גב, בלי אבא. כל ישראלי לנפשו.   

ד.    דמוקרטיה. אשה ישראלית מוכה בדרכה אל קצה המר, אלא אם יצוץ שוטר אמיץ ברגע האחרון. כל אחד חובט בה. אולמרט חבט בשלטון החוק שלה כדי להינצל, ביבי חובט בשיטת המשטר כדי להישאר במשרד ולא לשלם על מחדליו וליברמן ממתין כדי לקבל בבוא היום רבע דמוקרטיה כנועה ומכוסה סימנים כחולים.  

ה.     זו הלכה. מדינת הלכה. האם בגיל 64 תהפוך ישראל למדינת הלכה? האם אין די באחת כזאת לא רחוק מפה?    

ו.     ויינשטיין. סוג של יועץ משפטי. האיש שהובא אחרי מזוז כדי לא להיות. מאפשר שינוי משטרי. זיקנתו מעטה כלימה על בגרותו.     

ז.     מילה שימושית לתיאור המצב. וגם זרים, זקנים. כל מי שחלש ומוכה ומגורש, נשכח ונבזז.

ח.     חזירות – קפיטליזם מקומי נטול רגולציה שבו קבוצה קטנה שודדת בנחת עם שלם. ח. זו גם חקיקה מזורזת לשינוי משטר. היא צועדת בדרך כלל יד ביד עם החזירות.

ט.     טרור. מדבק. גם יהודי.  

י.     יצחק רבין. רה"מ האחרון שדאג למה יקרה פה. י. היא גם יש"ע. מאה אלף איש שמנופפים במדינה שלמה. 

כ.     כיבוש. המילה האסורה. הפיל שאין לדבר בו בחדר. הכיבוש כבר השחית.   

ל.     ליברמן. שר חוץ שמתנהג כשומר סף ואינו נותן לאיש להכנס. חובב נסיעות לברה"מ לשעבר. חשוד בעבירות חמורות של הלבנת הון וכיו"ב החותר להיות רה"מ אחרי שינוי המשטר.  

מ.     מבוגר אחראי. אין כבר הרבה זמן.

נ.      נאמן. לא נאמן. שר משפטים. נקמן. קומבינטור פוליטי שחותר לשנות משטר.     

ס.     סלולרי. כך הפכה הפטפטנות הישראלית הכרונית למכרה זהב ולתחליף שיחה.  

ע.     עשב שוטה. הפך לממשלה.

פ.     פחד. שיטת שליטה הכי יעילה פה. וגם פייסבוק. בקרבו גם כלי יחיד לביטוי של כעס וביקורת.  

צ.     צדק חברתי. מחאת קטיפה שזרזה את שינוי המשטר כדי להשתיקה ולמנעה בעתיד. מתקימת במעמקים ועלולה לפרוץ כאש אוכלת.

ק.     קצב. אחרון הבכירים המשלמים על חטאם. שינוי המשטר נועד להגן על החשודים הבאים. להביאנו למצב הרוסי של שלטון גנגסטרי המוגן מכל חקירה.

ר.     ריאליטי.  תחליף חיים. בזמן שצפית באיש בן 87 שמחבק את אהובתו או בהכנת מרק תירס, גנבו לך את הדמוקרטיה ואת הפנסיה.

ש.    שלטון חוק. סם החיים של השגשוג. היה. עד מזוז. גוסס.   

ת.     תג מחיר. סוג של נקמה מתנחלית. בעתיד גם לקח הסטורי כמו במעשית מוסר עתיקה. תג המחיר להורסי הדמוקרטיה: כשתשלימו את מלאכת ההרס, תשארו עם כלום ביד. לא דיבור, לא הי –טק, לא תרבות, לא עוצמה ולא שגשוג. הדיקטטורה הישראלית החדשה תהיה ימנית וחרדית, שתקנית וכנועה… ומרוששת. רק דמוקרטיות פורחות. זה הסוד.

פורסם הבוקר, 20.11.2011, במדור הדעות של "ידיעות אחרונות"

המעמד הטובע

כשאנו מדברים על מעמד הביניים הטובע, הנבזז, המוחה בנימוס נגד שקיעתו, אין אלו מילים ריקות. גם לא המצאה של קופירייטרים. אנו מדברים על המקום שבו אנו חיים. על הנוף הבוער שמול החלון. לא רק בערי שדה קטנות, בשולי הארץ ובפאתי המדינה, בהם אני מסתובב, אלא גם בלב תל אביב. המעמד הטובע הוא אחותי המורה, אקס- בעלה מתקין התריסים, הוא בת זוגי העורכת והוריה, ספרנית ובעל בית קפה לשעבר, הוא אימי הגימלאית, חברי הצלמים והכותבים, הוא עובדים סוציאליים ואנשי זכויות אזרח, הוא עצמאיים קטנים ומוכרי פרחים, ספרים ופקידים, הוא עובדי מדינה ותעשיה חרוצים, הוא אנשים שכסף אינו יעדם וחמדנות אינה דרכם.

לפעמים אני חש כאותו נוסע שהושלך מאניה שוקעת אל ים גבה גלי מלא ניצולים כמוהו, חלקם בחגורות הצלה, חלקם בלי. מעמד שלם שחי בקושי ועתה שוקע עקב מה שנקרא במקום אחד "קפיטליזם חזירי" ובמקום אחר "ניאו ליברליזם" או "מדינת הון שלטון" או כפי שטום פרידמן, העיתונאי האמריקאי עטור הפרסים, מתאר עתה את ישראל החדשה: "מדינה שנשלטת עי אוליגפול של קפיטליסטים מקורבים". משק ריכוזי של רודנות חמדנית עם רגולטורים שבגדו בתפקידם ונטשו את הספינה למען משרה אצל טייקונים מפניהם הוצבו לשמור.

זה סיפור על ביזה ובגידה.  
"הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" מתנהלת מזה כ-15 שנים או יותר – כל אחד ישים אצבעו על רגע אחר -כרודנות הון פרועה שמתגמלת את נאמניה ועוזריה וחסידי דרכה, מדכאת מבקריה ובוזזת את כל השאר. ברודנות תאגידית זו יכול מנכ"ל להרויח עד פי 250 מהקופאית שלו. מתוגמלים היטב גם פרקליטיה הפרטיים ההופכים כל עוול לחוק, רגולרטים ונערי אוצר שערקו, רואי חשבון שיגישו כל חוות דעת שתיתבע מהם, יחצ"ני צמרת ופוליטיקאים סוללי דרך להון. כל אותה כת טפילי- טיקונים שנקראת באפריקה: "עלוקות מזוודת הכסף".

מדינת הון שלטון זו מענישה בשכר נמוך את מבקריה ובהם רבים מחברי. מעובדים סוציאליים שנאבקים בתוצאות מעשיה, כתבים שאינם הופכים לספקי תוכן ולמשתפי פעולה ומבקרים את התנהלותה. נענשים גם פרקליטי מדינה, לוחמי זכויות ורופאים, אמנים ויוצרי תרבות וכל מה המכונה "אינטליגנציה" שעצם קיומה, הביקורתיות האירונית שלה והעדר הענין שלה בשת"פ תאגידי, נתפסים כמקור של אי שביעות רצון שמסוכנת להון- שלטון. את אלה ואת האחרים היא מענישה ובוזזת.

אפשר לראות כיום במחאת האוהלים הרוטשילדית, סוג של תחקיר ענקי, רב תפוצה, שחשף את מערכת הקשרים הנסתרת של רודנות ההון שלטון. מין חקירת הולילנד- כפול- מאה ששרטטה את היקף ההון -שלטון, אנשיו, דרכי פעולתו ונזקיו העצומים לארץ. מסיבה זאת תעשה רודנות ההון- שלטון שיצאה לאור היום, הכל, כולל חימום גבולות, כדי להשכיח את שנחשף ולשוב אל אותה מערכת כזבים ישנה שבצילה חסתה ופעלה. היא תדבר על סולידריות ועל אחים, היא תצביע על אויבים חיצוניים ותלבה את החלוקה לשמאל ימין, לדתיים ולחילוניים, לאשכנזים ולמזרחיים, כדי לשוב מהר ככל האפשר למצב הנוח של הפרד ומשול שבצילם תמשיך לבזוז, כי זה טבעה וטעם קיומה ושום מחאה מנומסת לא תזיז אותה ממנו.

פורסם הבוקר, 29.8.2011 במדור הדעות של ידיעות אחרונות.

עובר ולא שב

המגשרת סיימה את תפקידה. אחרי שהקשיבה משך שנה לאשה ולבעלה, סיכמה א' ושינתה לב', סגרה על ג' ופתחה לאפשרות ד'. רצה בין קוי החזית שלנו. התכופפה כדי שלא לחטוף כדור, קפצה בזמן לתעלה. נפגשה עם צד וצד ב. להלן אנחנו. פגשה כל אחד בנפרד וגישרה על פני תהומות ופחדים, רצונות וכעסים, תקווה וזכרונות, עד שמתחה גשר חבלים רופף למראה, מתנדנד, אבל יציב על פני תהום. הסתימה גם עבודתה של עורכת הדין הממונה על מכירת הבית המשותף. כל כך הרבה מהומה על כל כך מעט רכוש. נמכרה הדירה ועברה לידי בעלים חדשים. תמו החובות. נמסר מפתח הבית.

איור: אורית ברגמן


הדרמה הרגשית, מסובכת כדרך החיים יותר מכל טלנובלה, כל אותן שיחות טלפון פרועות, צעקות ולחישות, קריעה והשלמה, נוסחה מול עיננו לעשרות פרטים וסעיפים ותת סעיפים. מפתיע תמיד איך נייר מחליף בסופו של דבר את הרגש. מטיל בו סדר. איך כאוס הנפש וכל שמתרחש בין שני לבבות קרועים, מתנסח בחוזה של 10 עמודים ובו סעיפים ותת סעיפים קטנים של הסכמה ואי הסכמה. כל אותו ציר פילדלפיה של חומות ומנהרות עוקפות וירי פרוע, נרגע בבת אחת ע"פ הסכם משפטי. והזמן הוא הפרוזק הכי יעיל.

ובכל זאת, כשתם הכל, נותר טקס הסיום עצמו תלוי באויר ככדור פורח המסרב לנחות. כבר קשור לקרקע, החבלים מתוחים, יש מי שימשוך, ובכל זאת הוא ממשיך לרחף לו בשמים איזה זמן. כאילו קשה מכל היא אותה משיכה אחרונה, מקרקעת. מה שנותר לביצוע זה הפרדת חשבון משותף והטקס הרבני העתיק כמו החתונה עצמה. "העובר ושב" כדי שלא ישוב, ו"הרי את מגורשת לי" הדתי. שני טקסים בני שעה קלה שאף מתרחשים אחד ליד השני, סביב כיכר רבין. שם סניף הבנק ושם מחלקת הרבנות. בסך הכל קובעים פגישה ומבצעים.
ובכל זאת שני הענינים האלה שהיו התחלת הכל והם גם סיומו, מתעכבים. זה כוחו של טקס, אין הוא הדבר עצמו אלא משמעותו החבויה, מצבור הזכרון הקשור אליו ומתעורר לחיים כשאתה נוגע בו.

פתיחת החשבון המשותף היתה בשעתו ענין גדול. הבנק הוא כנסית הזמן הזה וזוג טרי צריך בנק אחד כמו שזוג מעורב מחליט ביחד למי יתפללו הילדים: לאלוהים, לאללה, או לישו. כך דיסקונט, פועלים, לאומי או אחר. החשבון הוא לב הבית לצד האהבה והרגש והוא גם דיקטטור הבית. עילת מלחמה או שמחה.
כשאתה שייך למעמד הבינוני השכיר וחי על הקצה משתי משרות, החשבון ושליחו הפקיד קובעים אם תיסעו יחד לפריז להזכר באהבתכם ולהיות קצת לבד או שתשארו ותשקעו בביצת השגרה.

החשבון המשותף הוא אויב החיים ומממנם. הוא שר האוצר המקומי וגוזר גזירות הבית. הוא הפקידה שמתקשרת להודיע על חריגה ומטילה בבית ערבוביה של כעס ודאגה. כשנתגבר גם על המעצור האחרון הזה, נפרד. יפרדו החשבונות וכל אחד ישוב לבנקו ולביתו. ההחלטות יפלו ע"פ הסכם הגישור המודפס. שלושה רבנים יגידו לאשה לגשת לדלת ולחזור. נתנשק קלות על מדרגות הרבנות כשני זרים שפעם ישנו יחד כל לילה וידעו הכל זה על זו. כל אחד יחזור לביתו שבו מתקימת כבר אהבתו החדשה, כשכבה טריה על גבי שכבת הבניה הקודמת ועל גבי שכבת אפר השריפה בדוח הארכיאולוגי הזה של הרגש שאני מגיש פה.