לא רוצה שיג ושיח עם ספסרי הספרות. ראיון

"במדינה שלא מממנת שום תרבות ושנלחמת בתרבות, ושבעצם מרעיבה אותה, אז היוצרים פונים לציבור עצמו. בעצם מה נעשה פה? אנשים קונים את הספר ישירות ממך, עוד לפני שהוא יצא, ומאפשרים לך על ידי זה להוציא אותו לאור בלי להיות תלוי במתווכים ואוכלי עמלות למיניהם"

ראיון שהתפרסם באתר "הארץ", 25.8.13. 

מאת: ג'וני זילבר

"מה השתנה מאז 2010? אני חושב שמצב ההוצאות השתנה. ומה שהשתנה עוד זה המחאה החברתית", אומר העיתונאי והסופר יגאל סרנה. ב-2008 הוציא את ספרו השביעי, "עד מדינה", בהוצאת "עם עובד חרגול", וב-2010 את ספרו השמיני והאחרון, "סוכן מפוקפק", רומן היסטורי על סמי הוכברג, שהיה ממייסדי נס ציונה ואב בעלה הראשון של אמו. למעט "מסמרים", כל ספריו יצאו בהוצאות ספרים ממוסדות. אבל את הספר החדש שלו הוא עומד להוציא בהוצאה עצמאית, והוא מגייס לשם כך כסף מהגולשים באתר מימון הקהל הדסטארט. בעיניו הקמפיין מתאים לנושא הספר. "הספר נקרא 2023", הוא אומר בראיון טלפוני ל"הארץ", "והוא מדבר על הרס של מה שקיים כאן. הוא מדבר על אב מבוגר מאוד ובת זקונים שמנסים להחלץ מישראל של שנת 2023 שהיא ריקה מאוד. זה בעצם ספר שמדבר על הקץ של המנגנון הנוכחי, הקריסה של כל מה שקיים היום. זה נראה לי אך טבעי שהוא ייצא בפורמט שהוא שונה ממה שיש כיום, שעומד בפני עצמו. שיכול לשבת בנאדם בלונדון ולהפיץ ספר ברשת, בעברית, שיקראו הגולים בכל העולם".

אי אפשר שלא להשוות את סרנה לעוזי וייל, שבסוף אפריל פתח בקשה דומה בהדסטארט למימון השלב האחרון בכתיבת ספרו "חמישה חלומות". זאת הייתה הפעם הראשונה שסופר ישראלי מוכר וממוסד ביקש להשתמש בפלטפורמה שהוגיה חשבו עליה בתור דרך להכיר לעולם קולות חדשים, שלא זכו עוד להכרה. הקמפיין של וייל זכה להצלחה גדולה: וייל ביקש 55 אלף שקל וקיבל אותם בתוך עשר שעות. הגולשים המשיכו לתרום ועד שנחתם הפרויקט תרמו 1,995 תומכים סכום העולה על 130 אלף שקל.

יגאל סרנה בטקס קבלת פרס סוקולוב לעיתונות הכתובה, 2011. צילוםף מוטי מילרוד, "הארץ"

אבל בתחילת יוני קמה סערה כשהסתבר שהספר היה קרוב יותר לקו הסיום משהבינו התומכים (הוא היה מוכן בזמן לשבוע הספר, קצת יותר מחודש לאחר שקמפיין המימון התחיל). אבל מה שהעלה את חמת התומכים להשחית היה הגילוי שהקמפיין מימן ספר היוצא לאור בהוצאת מודן. הגולשים קיוו שהם משתתפים במיזם חדשני שימצא דרך לעקוף את קונגלמרט המו"לות הישראלי; אבל מודן היא אחת משלוש ההוצאות הגדולות בישראל ושותפה ברשת החנויות הגדולה "צומת ספרים". וייל התנצל מאוחר יותר.

יש עוד קווי דמיון מעניינים בין השני הסופרים: שניהם יצרו טקסטים קצרים יחסית, אולי קצרים מדי לפורמט הספר המודפס המוכר, והמיושן; שני הסופרים מדווחים על תחושה של השפלה וחוסר הכרה ביחסים שלהם עם תעשיית המו"לות; ושני הספרים מדברים בכעס על הדרך שבה קונים ספרים בארץ: ברשת גדולה ובמבצעי ארבע-במאה.

אחרי שנכוו במימון ספרו של וייל, נראה שהגולשים זהירים יותר הפעם. הקמפיין, ששואף לגייס 45 אלף שקל, נפתח ב-5/8 ועד כה גויסה כמחצית מהסכום. סרנה, כך נראה, הפיק לקחים מסיפורו של וייל, שעליו הוא אומר, "זה מרחף כצל מעל כל העניין הזה של הדסטארט". יש מאמץ לקיים שקיפות בדף הקמפיין: סרנה מציין בדיוק איפה יצא הספר לאור (בהוצאה עצמאית שיקים), מעדכן את התומכים בשלבי ההוצאה לאור של הספר (ביום ה' נפגש סרנה עם עורך עצמאי), וגם מציין בדיוק מה יעשה עם הכסף (הוא ישמש לתשלום לעורכים, מגיהים, מעצבים ולבית הדפוס, ואם יתקבל סכום גבוה מהמבוקש הוא ישמש למימון הספר הבא).

ומה דעתך שלך על סיפור עוזי וייל?
סרנה: "ייסורי לידה. הייתה שם או הטעיה מסויימת מצידו או אי הבנה. אבל כשאנשים מדברים איתי על עוזי אני אומר, א', הוא אדם מוכשר, וב', אתה יודע, גם כשאתה בא לחנות ספרים, אתה לפעמים לוקח ספר לא נכון, או שהמוכר דוחף לך משהו שהרשת רוצה למכור… דברים כאלו קורים. זה לא מאפיל לדעתי לרגע על הדסטארט ועל כל הרעיון הזה, שבמדינה שלא מממנת שום תרבות ושנלחמת בתרבות, ושבעצם מרעיבה אותה, אז היוצרים פונים לציבור עצמו. בעצם מה נעשה פה? אנשים קונים את הספר ישירות ממך, עוד לפני שהוא יצא, ומאפשרים לך על ידי זה להוציא אותו לאור בלי להיות תלוי במתווכים ואוכלי עמלות למיניהם".

 ניהלתי עוד משא ומתן עם הוצאה גדולה, והמשא ומתן היה כל כך… קטנוני – אני לא אגיד איזו הוצאה זאת – כשאתה מבקש מקדמה אומרים לך 'כן, אתה תקבל רבע, בשוטף פלוס תשעים'… בוא נגיד ככה, הביטוי 'שוטף פלוס תשעים', כששמעתי אותו הבנתי שאין עם מי לדבר. זו הלנת שכר שהפכה לחוקית במדינה המופקרת שלנו. שוטף פלוס תשעים שידחפו לתחת. זה שוטף פלוס כלום, פלוס אף פעם. אז החלטתי סופית שאני לא רוצה שיג ושיח עם ספסרי הספרות.

מתי ויתרת על ההוצאות הממוסדות?
"גם את הספר הקודם שלי, 'סוכן מפוקפק', הוצאתי במסמרים, שהייתה הוצאה לא ממוסדת. '2023' היה אמור לצאת בהוצאה מסוימת, ואז צמצמתי אותו באיזה יצר צמצומי עוד שהוא נהיה קטן מדי להוצאה הזאת. אחרי זה חשבתי להוציא דווקא בהוצאת זיקית, אני מאוד אוהב את היוזמה שלהם, מפיצים לבד, הוצאה עצמאית, ופורמט קטן, לא קשקשני. אבל הם לא מוציאים בעברית. ואחרי זה ניהלתי עוד משא ומתן עם הוצאה גדולה, והמשא ומתן היה כל כך… קטנוני – אני לא אגיד איזו הוצאה זאת – כשאתה מבקש מקדמה אומרים לך 'כן, אתה תקבל רבע, בשוטף פלוס תשעים'… בוא נגיד ככה, הביטוי 'שוטף פלוס תשעים', כששמעתי אותו הבנתי שאין עם מי לדבר. זו הלנת שכר שהפכה לחוקית במדינה המופקרת שלנו. שוטף פלוס תשעים שידחפו לתחת. זה שוטף פלוס כלום, פלוס אף פעם. אז החלטתי סופית שאני לא רוצה שיג ושיח עם ספסרי הספרות.

"אנחנו הודענו שנפיץ את הספר רק בחנויות הפרטיות. יש מספיק חנויות פרטיות. אנחנו לא נהיה ברשתות, אני לא אופיע בארבעה במאה או בשלושה בחמישים ועוד ארבעה חינם וכל התועבות האלו, ואני גם לא מאמין גדול בחוק הסופרים, אני לא מאמין בשום חקיקות שישנו פה משהו. החקיקות האלו הן מראית עין, כך שלא ינפנפו בחוק הסופרים. כמו שאומרים כולם, המו"לים ירוויחו מזה קצת, ושום דבר לא יגיע לסופרים".

נראה לי שאנחנו בעצם מדברים על ההתדרדרות במעמדו של הכותב. זה מזכיר לי את הסיפור שלך עם ידיעות אחרונות–
"הנסיון שלהם לפטר אותי. שמע, זה לא סוד שהפרינט בצרות. אני מקווה שהעיתונות תעבור בשלום לשלב הרשת ותמצא את המודל העסקי שלה. אבל הכותבים, שהם במצב לא טוב, הם חלק מההתדרדרות של כל מי שעוסק בתרבות במדינת ישראל. יש איזה מחנק שבעיני הוא מחנק מכוון. לא איזה קונספירציה, אלא מחשבה של שלטון שמחבר תרבות עם שמאל, מחבר תרבות עם ביקורת, וכתוצאה מזה סוגר את כל השיברים כדי שהיא תפרפר… פשוט כדי שהיא תפרפר. והדסטארט כזה הוא נסיון לעקוף את זה, נסיון להגיע ישירות לאוהבי התרבות, לאנשים שהם חברים שלי או עוקבים בפייסבוק. ולנסות ליצור איזו מחתרת תרבותית כזאת, שמזינה את עצמה".

ומממנת את עצמה.
"מממנת את עצמה, מזינה במובן של מימון, כן".

****************

להצטרפות לפרוייקט גיוס-המימון לספר הבא שלי, לחצו כאן

50 ש"ח יקנו לכם עותק חתום של הספר, שיגיע אליכם בדואר. כבר הגענו לכמעט 60% מהסכום הנדרש. בלעדיכם זה לא יקרה.
תודה, יגאל.

מלחמת אחוז החסימה

"מהי הבעיה מספר אחת של היהודים והערבים באזור בנימין? לא טרור (פחת מאוד בשנים האחרונות). לא כיבוש (אין). לא בעיית דו-קיום (דווקא מסתדרים לא רע). אז מה כן?פקק תנועה יומיומי של שעות בצומת חיזמא. מה צריך לעשות? לבנות מחלף או צומת כמו שצריך. זה הכל."
(מדף הפייסבוק של יו"ר מפלגת 'הבית היהודי' הנבחר נפתלי בנט)

איזו תערובת דליקה היא השילוב הזה של רקטות מעזה ופריימריס בליכוד, חיסול ג'אבר מהחמאס, ושר בטחון שמפלגתו לא עוברת את אחוז החסימה. אש. או כמו שסיכם בטוב טעם הליכודניק החדש מהשב"כ, דיכטר: "אני אולי לא חזק ברשימות פריימריס אבל ברשימות חיסול אני מספר אחד", והציע מיד לפרמט את עזה. איזו מחשבה מדינית רעננה. הישר מגנזך המדינה.

כי התשוקה הזו לחסל ולנקום, להדביר ולפרמט, שיצאה לדרך ביום רביעי בשם הקוד "עמוד ענן", או בשם הפייסבוקי "מלחמת אחוז החסימה", מבצע אוירי, קרקעי, שישים קץ לירי אחת ולתמיד, היא רפלקס ישראלי עתיק כמדינה עצמה. שריר טבעתי לא רצוני שהולך  אחורה עד בן גוריון ומשה דיין האקטיביסטים שדחפו לפעול כמעט בכל מחיר מול שר החוץ המתון משה שרת שידע כי עין תחת עין מובילה רק לעיוורון. עיורון וחללים, שכול וחורבן.

עובר עכשו על יומני שרת הישנים, אני מגלה מה גדולה פה בדידותו של הרץ המתון למרחקים ארוכים. מה קשה פעולתו של המתנגד לתגמול האוטומטי, קיביה, כנרת, בעזה.
בעיקר בעזה, שק החבטות הנצחי. כי מהי עזה?
עזה היא החטא הקדמון שלנו. היא יתומת הסכסוך. היא רצועה מדברית זעירה, יבשה וצפופה כשכונת עוני ברזילאית, מחנה פליטים עצום וביתם של מיליון ורבע מגורשי ובורחי 48 וניניהם. ביליתי בה לא פחות מאשר בעוטף עזה וראיתי את ילדיה: רכים ונפחדים כילדי שדרות. מוכים משמיים פי כמה מהם. כמה שלא תפורמט עזה בפצצות חכמות ופוליטיקאים טיפשים, תמיד תשוב ותצוץ מן הגיבוי. עד היום שבו גם היא תחיה ככל האדם.

כמה מעטים בעת האש הקולות הלא דיכטריים. יש קבוצה אמיצה בדרום שדורשת לדבר ויש איש נדיר כיצחק פרנקנטל שאומר: "כן, הם רצחו את אריק שלי, בני הבכור, וכן, צריך לשבת ולדבר עם הנהגת החמאס". אך מדינת הניצולים, מרגע שהוקמה, חיה עם אותה פנטזית שרדנים מופרכת על מכה אחת ניצחת. על "תנו לצהל לנצח" שישתיק את האחר לנצח. כאילו אפשרי הדבר.
אם ידם של ביבי וברק ומנהיגי החמאס- ג'יהאד מן העבר ההוא, תהיה על וסת האש עד הקלפי, מסכנים יהיו תמיד תושבי הדרום, מסכנים העזתים. מסכנים נהיה כולנו. כי האש החורכת מבצרת רק את שלטונם של הפירומנים שאין להם כל ענין בפתרון או באופציה אחרת, זולת רקטות ופירמוט, חיסול ופלישה, כיפת ברזל צולעת, גראדים, סקאדים ופאג'רים, שאחריהם כיפת פלדה שאחריה כיפת טיטיניום כך עד קץ הימים או עד קץ החיים. תלוי מי יבוא קודם.

האקזיט של נפתלי.

גם מתנחלי המפד"ל חשקו במיליונר- אקזיט, פעיל פייסבוק, נאה ונמרץ, מטכ"ליסט.קום עם עבר אמריקאי וחזרה בתשובה. וכך ניצח במפלגת ה"בית היהודי", כשמו של משרד תיווך חב"דניק בשינקין, נפתלי את זבולון. הובס הלוו- טק אורלב בידי ההי-טק בנט. זה זן חדש של פוליטיקאים שצמח בעקבות ביבי ובו דמויות מתכתיות כברקת וכבנט, רפובליקנים עבריים עשירים שמאמינים כי העולם הוא זירת יזמות שבה העיקר הוא השיווק. לכן זה זמן טוב ללוביסטים- ממתגים ולגרפיקאים מעצבי דימויים כמו בחוברת שהוציאה מועצת יש"ע: "כיבוש קשקוש".

יש בחוברת הזו קושיות שנפוצות בתוך הקו הירוק ומולן תשובות שבאות מן העבר האחר מעל כולן נחה, כדובדבן על קצפת התשובה הניצחת: "כי זה שלנו". בסיכום גס ניתן לומר כי הענין שקנה לו מהלכים כספין יש"עי ואף צץ בדו"ח אדמונד לוי אומר פשוט: הכיבוש הוא אגדה סמולנית. קישקוש של קושקושים.
לכן שמחתי לגלות השבוע, בעת שנסעתי לי במחוזות בית לחם סביב המקום שבו נולד ישו, היזם היהודי הכי ריווחי בהיסטוריה, כי הפלשתינאים חושבים כמו נפתלי בנט:
גם להם יצאה המילה כיבוש מכל החורים.

"אצלנו כבר מזמן קוראים לזה: סג'ין כביר. כלא גדול", אמר לי תחקירני נאדם עודה. כיבוש זו אותה פעולה צבאית עתיקה מ-יוני 67 שאחריה נולדו שלל בנותיה המכוערות: חישוף ועקירה, הפקעה והתנחלות, הלאמה וגירוש, מעצרים ומחסומים, מושלים, קפטנים, עינויים ומשפטים. ו"עכשו זה פשוט כלא אחד גדול ואנחנו המעוכבים", אומר נאדם, "לא יכולים לזוז. נוסעים על כבישים נפרדים. לא ים ולא חו"ל. לא נסיעה פשוטה מבית לחם לרמאללה. אוכלים, שותים ונגעלים מחיים בלי חופש".
בהעדר כיבוש, נשארו שלושה מיליון אסירים בלי משפט. מוקפים חומות בטון וגדרות תיל, מגדלי שמירה ואלפי מצלמות, ולצידם ולפעמים ממש בחצר שלהם או על הגג, כסוהרים חמושים, עשרות אלפי מתנחלים וחיילים. אחת לכמה שנים פורצת מרידת אסירים הקרויה אינטיפדה, לפעמים עולה עשן מצמיגים או מכרמי זיתים. והשטח עצמו? אותו גן עדן תנכי נפלא של טרסות, כפרים עתיקים ומטעים? השטח התכער במידה שלא תשוער. הוקף וצופה בטון, רעפים, אספלט וברזל חלוד.
התנ"ך נדד משם יחד עם הכיבוש.

נ.ב.

אם בעקבות כל שנחשף בעת המחאה החברתית בעניין תהום הפערים והאי השיויון, חשדתם כי האלפיון העליון יותר חזירי ממאיונים אחרים, יותר רומס וקמצן – צדקתם.
מחקרים חדשים מצביעים על כך שעשירים נוטים להציג התנהגות בלתי מוסרית יותר מאחרים ורואים ב"תאוות בצע" מושג חיובי יותר מאחרים. כך, כשנאמר לנחקרים בניסוי, כי הם רשאים לקחת ממתקים מסלסלה, אף שהיא מיועדת לילדים מחדר סמוך, לקחו העשירים יותר ממתקים מאשר אחרים. כשבדקו אילו מכוניות חתכו צומת או רמסו מעבר חציה בעת שהיה עליו הולך רגל, התברר כי רכבי פאר חתכו והתעלמו מהולכי הרגל הרבה יותר מאחרים.

לכן, הזהרו כפליים במעברי חציה. שנת 2011 בה פוטרתם/התרוששתם,משכורתכם פחתה ופנסיתכם הצטמקה עקב הפסדי טייקונים ודמי ניהול, היתה שנת שיא ברכישת רכבי פאר. כ3500 רכבי יוקרה גרמניים עלו לכביש לצד כאלף רכבי לקסוס, אינפינטי וקאדילק וגם מאה יגוארים ו64 רכבי פורשה כולל פנמארה טורבו המופלאה ועתה גם מרצדס אס אל אס 571 כ"ס שמחירה כארבעים שנות שכר של קופאית. מעולם לא היו מעברי החציה כה מסוכנים. פי כמה וכמה מישובי עוטף עזה.

פורסם היום, 16.11.12, בטור במוסף לשבת של ידיעות אחרונות