נביא הזעם והגעגוע – דנה ספקטור מראיינת את יגאל סרנה על הספר 2023

נביא הזעם והגעגוע – דנה ספקטור מראיינת את יגאל סרנה, "24 שעות" של ידיעות אחרונות, 9 באפריל 2014.

לקריאת הראיון לחצו על התמונה, או על הקישור הזה: דנה ספקטור מראיינת את יגאל סרנה, 24 שעות.

מי שמשום מה לא מצליח לפתוח את הכתבה, אל דאגה: הטקסט מופיע פה למטה.

עכשיו אני אולי מבינה למה דמעתי לאורך כל דפי "2023". קראתי אותו בשקיקה לפני הפגישה ולא הבנתי איך זה שכל כמה עמודים אני עוצרת ונלחמת בגוש צורב שמתנהג כמעלית שבת, עולה ויורד בגרון מבלי שהזמנתי אותו. אז נכון, זהו ספר אפוקליפטי וככזה הוא אמור להיות עצוב, אבל האפוקליפסה שסרנה מתאר היא לא סוף עולם חרוך של מתקפת זומבים או מלחמה. האפוקליפסה של 2023 שקטה, שרירותית. יותר סוג של אזילה. של התרוקנות ושל שובו של הטבע.

ב2023 זו ארץ כמעט ריקה שרוב הישראלים עזבוה. אולי קצו בשחיתות ובחמדנות, אולי שב והתעורר יצר הנדידה הגנטי שלנו. הם אורזים ונוסעים לברלין או לקוסטה ריקה או הודו. מעטים נשארים, כמנין מי שהיה פה ב48, ובהם גם לאון גיבור הספר ובתו הקטנה שנקראית רק הילדה. הם חיים בדירונת ומסתובבים בין הבתים בעיר פרועת קיסוסים שהטבע והחולדות השתלטו עליה. בפועל לא חסר להם כלום. לא אוכל, לא ספרים ולא מים. אפשר לקחת כל מה שצריך מחנויות בזוזות.

אולי דמעתי גם כי סרנה סופר ועיתונאי מוערך ואהוב, היה בשבילי תמיד גם בן הזוג של אישה שאני מאד אוהבת ולכן, כשאני מגיעה לדירתו הקטנה באחד הרחובות השקטים של לב תל אביב, אני חצי מצפה למצוא אותה שם, מצחיקה ולוהבת ובלתי נשכחת כמו שהיא לכל מי שמכיר אותה.

איפה היא? אני סוף סוף מעיזה לשאול אחרי חצי שעה בחצר פרועת הצמחים. " נפרדנו" הוא אומר בדרכו המדודה " בהתחלה היה מאוד קשה. עכשיו בסדר". אני מופתעת לגלות את הדמעות עולות בעיני, למרות שאני יודעת שכולם נפרדים, אולי כי האהבה שלהם היתה קשר מופלא של שתי נפשות שמחוברות ומבינות זו את זו בדרך טלפטית כמעט.

"מוזר" אני אומרת לו, " תיארת אותה כל כך מדוייק בספר, עד שחשבתי שתהיה כאן". כך כותב סרנה בספר 2023 על אהבתו, הכותבת והיוצרת נועה אסטרייכר, הצעירה ממנו בשלושים ושתיים שנה, אבל גם מבוגרת ממנו. "מעולם לא הכיר אישה כמוה: היא אתרה חפצים אבודים, פתחה סתימות והחליפה נורות. היא שרה וניגנה, נהגה מהר, כתבה ותופפה…. ריססה בלילה סיסמאות נגד הביזה… מצלמות המשטרה קלטו אותם יחד בכל הפגנה: איש כחוש שאפו גדול ושיערו לבן, ונערה יפה ורושפת. כומר מר ונערת מקהלה מגדפת. "

ואולי אני דומעת כי הספר הזה עוסק בראש ובראשונה בגעגוע. לא רק לישראל ההיא שחמדנות ומגדלי זכוכית טרם סמאו את עיניה, אלא בעיקר לאיך זה להיות אבא מבוגר לילד מאוד צעיר. לאורך כל 2023 משוטט הגיבור הזקן עם בתו הקטנה בעזובה שהיתה פעם ארץ שוקקת חיים. חוצים ארץ ירוקה דוממת ונטושה בדרכם אל ג'אסר א זרקא ואל הספן הזקן שיקח אותם בסירונת בתוך סערה גדולה אל חוף מבטחים. מהלך הפוך להעפלה.

בפועל המסע שלהם הוא גם כמין תירוץ להתקרב, לאהוב, לדבר על דובים, על חלזונות ועכברים, לשבת על מדרגות החצר ולגזוז בעדינות את הציפורניים הקטנות שלה. "עונג הציף אותו בעת שידה הפנויה עברה בשיערו", כותב סרנה בסצינה הנפלאה הזאת, "תינוקות וילדים מלוטפים תמיד. אם אתה בר מזל, תלוטף גם בבגרותך עד שתזחל ותגיע לבד למדבריות הזקנה, שם איש אינו נוגע בך." הוא מתאר את מערכת היחסים של אב ובת ביד אמן כל כך מדוייקת עד שמצאתי עצמי מתגעגעת לנזקקות התמימה של ילד קטן למרות שילדתי היא כבת גילה של ילדת הספר.

למה אתה הכי מתגעגע?

לשעות שבהן הלכתי עם בתי בשבת בבוקר לים. היה שם איש עם קוף ותיבת נגינה. היא שאלה את השאלות התמימות שלה. לפעמים ישבה לידי וציירה את הציורים הפיקסואים הנהדרים שלה. אני מתגעגע לקחת אותה על הגב שלי. כשהיתה על גבי, כבר אז חשבתי על מסע ארוך. כמה זמן אוכל לשאתה כדי להצילה. בספר אני מתאר כמה חזקה פה עדיין נוכחותו של היטלר. כמה עז פה צילו הארור.

למה ילדה בת שש?

גם המטפל שאל אותי: למה בחרת בילדה בת שש כגיבורה? מה זה שש בשבילך? לא זכרתי. והוא אמר: שש שנים זה הזמן שעבר מאז שעזבת את הבית. שש זה גיל הסרנה החדש מאז שנעקרת". ואכן, כשאתה נפרד מבית, מאהובה, אתה מופשט מכל מה שראית כחשוב. אתה בלי בית, בלי עור ולכן פתוח יותר לכל. הספר נכתב אולי גם מתוך הרצון להגן על הישות פשוטת העור הזאת. זה סיפור על אב זקן בסוף חייו וילדה נפלאה וחכמה בראשית חייה שהוא חש חובה להעניק לה עתיד. לא פה.

היה שם משפט שכתבת, שלכד את לבי: "חיש מהר יצא ליבו אל הקטנה. כדרך שהתאהב שלושים שנה קודם לכן, בבתו הראשונה, אותה פריעת לב שגברה עם השנים, שגרמה לו לדמוע בלילה מחמת מחשבות על אובדן. זאת היתה דרכו להרגיש בקיום הילדים. להרהר באפשרות העלמם. "

באמת הייתי עומד ובוכה ליד מיטות הילדים. בכל פעם שרבתי עם אם ילדי, הייתי חש ביתר חריפות בתהום האיומה הזאת שרובצת בין השינה השלווה אליה נאספים ילדים לבין החדר השני שבו מתרגשת על ראשם פורענות הורים.

סרנה עזב את ביתו לפני כשמונה שנים וגר מאז במה שמכונה בתכנית הבנין משנת 1939 " דירת השומר". דירונת קרקע קטנה בלב העיר. זו גם זירת ראשיתו של הספר. החדר הרבוע. אלו מגורים צנועים אליהם חתר מתוך הכרח ותשוקה בארץ של חמדנות, שהוא כה מיטיב לתאר ב2023 החזק שלו, מקום של חמדנות ובצע וביזה שבו מנכ"ל רשת סופרמרקטים מרוויח חצי מיליון שקל לשנה כשאלפי הקופאיות שלו שורדות בעמידה על שכר מינימום. לכן אולי גם בדרך הוצאת הספר שלו קיים סרנה את שהוא מטיף לו: "הספר הזה יצא מחוץ להוצאות הספרים ולרשתות. כי הוא מדבר נגד תאגידים ורשתות חמדניות ונגד עולם הביזה. גייסנו 770 קוראים ששילמו מראש דרך אתר ההד סטארט, הפקנו הכל ושילמנו לכל עובדינו מיד ובצורה הוגנת, ובלי שוטף פלוס לך חפש ת'חברים שלך.

אתה מאד כועס על ישראל.

על המדינה. אני מבדיל בין אהבתי הגדולה לארץ ואנשיה לבין שנאתי למדינה שהפכה למנגנון מנצל ובוזז שבוגד פשוט פלילית בתפקידו. ישראל לא תהיה ריקה רק ב2023, היא כבר עכשיו כמעט קליפה של עצמה. רבע דמוקרטיה. קליפה של תרבות. יש עזיבה גם בתל אביב. האנשים הצעירים הכי יצירתיים עוזבים מקום שהפך לעיר טיקונים בוזזת. רובנו חיים במועקה פרנסתית בלתי פוסקת. חרדה קטלנית שמוגברת עי פוליטיקאים זורעי אימה בתוך מה שאריק איינשטיין תאר בנאיביות הנפלאה שלו כ"בונבוניירה שהפכה למפלצת". בספר שלי מתוארים פיגועים ראשונים של מחתרת קטנה במגדלי הטיקונים והרגולטורים שלהם. אם המדינה לא תקשיב ולא תשוב לתפקידה כמדינה רווחה עם סולידריות ודאגה לאזרח, יהיו פה התפרצויות הרבה יותר חזקות מהמחאה. זה יקרה כשאנשים יקומו מ"המסטר שף" המחורבן, מהתערובת המגעילה הזאת של ביזה וקציצות והסחות דעת כאלה. הארץ צריכה להתנקות לא רק מחמדנות אלא גם משטחי מסחר אינסופיים. לא יפריע לי אם במגדלי הזכוכית יגורו חולדות במקום עורכי הדין.

מי הכי מקומם אותך?

כעיתונאי אני מתעסק הרבה בראש הממשלה. אבל ביבי הוא רק סימפטום של המחלה. איש שרדן ונפחד עם ילדות נוקשה שחי בזוגיות שאלוהים ישמור אותנו ממנה. איש שמחובר לחמדנות ולבצע כמפלט מאומללות. בדרך מעוותת, ראש הממשלה הזה מבטא את החלקים החלשים, הנפחדים והכוחניים של הישראליות שאיבדה חמלה וסולידריות.

אם נשוב לענין האינטימי שבלב הספר. אתה מתאר גבריות של זמן חירום, להיות גבר ישן שמציל את הילדה שלו?

גם זה, אבל אני מאמין בגברים שמחוברים גם לנשיות שלהם וגם לגבריות שלהם. אישה חכמה אמרה לי: "אני הכי אוהבת אותכם אחרי גיל חמישים כשאתם מתחילים לפחד מהמוות". רק בגיל 54 הגעתי למקום שבו אני אוהב ונאהב, מכיל ומוכל. אולי מאמא שלי שנטשה את ביתה בכמה צמתים קריטיים של חייה, קלטתי שאתה לא נשאר במקום שמכבה אותך. שהדבר הכי חשוב בחיים זה להיות מחובר לאמת שלך אחרת אתה מת- חי.

אמרת בספר שהדבר הכי חשוב לאישה זה שהיה לה אבא טוב. זה מצא חן בעיני.

כך חשתי. ילדי היו אלה שפתחו אותי לאהבה. בני נעם. ואחר כך בתי ענת. לא אמא שלי, ולא בנות זוג עד אז, וכמעט מהרגע שנולדה. אפשרויות הנתינה והאהבה. אכן, האב הוא האהוב הראשון בחייה של בתו במובן החוקי של המילה. בתי היתה ללב חיי. רואים את זה עליה גם בגיל 20 .

אם המדינה הולכת והבית נעזב, במה נותר להאמין?

ביצירה, באישי, באינטימי. בגיל מבוגר גיליתי את עונג הרגעים השקטים: כתיבה או שני אנשים לבדם בחדר בלב העיר. כוכב של שניים, כשהעולם משתתק, הסלולרי כבה ויש חלון שפונה אל חצר.

מנחם בגין. הלשכה הצנועה

חמישה גברים ואשה מתישבים על ריהוט אפור ונושן בסלון שהם מכירים היטב. אלו נשארי לשכת ראש הממשלה מנחם בגין, השישית בסדרת לשכות הכוח. זהו חדר הסלון של עליזה ומנחם בגין שהועבר מדירת הקרקע ברוזנבאום 1 תל אביב. שוחזר והוצב לראווה בבית מורשת בגין בירושלים. יונה קלימוביצקי, אריה נאור, דן מרידור, יחיאל קדישאי, עזריאל נבו, ושלמה נקדימון, הכירו את הדירה והם מתווכחים עתה היכן באמת עמדה התמונה, היכן הכסא. טלויזיה נושנה מהבהבת בחדר כאילו עוד רגע יצוץ על המסך האיש עימו עבדו שנים: פרלמנטר פולני רגשן ומנומס שידע ללבות אש כיכרות ולהלהיב המונים. מנהיג מחתרת חמושה שהפך לראש ממשלה מביא שלום ומלחמה.

הם היו לצידו בקדנציה בת שש שנים שהחלה באופוריה של מהפך ומהלכי שלום ושיקום שכונות ודולריזציה והם היו שם כשאמר "איני יכול עוד" ופרש מרומה ומדוכא להסתגר עד המוות בדירה ברחוב צמח 1. זהו הדרמטי והטרגי מכל סיפורי הלשכות: סיפור עליתו ונפילתו של מטיף כיכרות רגשן והגון, שבתוך המהפך שהוא חולל אנו חיים עד היום.

1013768402

מערכת הבחירות 2013 עם מנהיג הליכוד ביתנו ראש הממשלה נתניהו, יונקת ישירות מאותו מהפך אך בחדר המשוחזר לא שמעתי מילה אחת טובה מששת אנשיו של אבי הליכוד, על ממשיך הדרך. גם נאמנו הגדול, קדישאי,  דיבר בדרכו האדיבה על הסתיגותו העזה מהאיחוד עם איש כמו ליברמן. "אף שמושחתים יש בכל מפלגה". כל שסיפרו על לשכת בגין היה כמו התרסה נגד לשכת היורש ביבי: צניעות הלשכה ההיא, קוטנה, משפחתיותה, נאמנותה לאיש, נסיעותיה של עליזה באוטובוס ("אל תעיז להזכיר בנשימה אחת את שרה עם עליזה"), יושרו של בגין, נאמנותו לשלטון החוק. "עולמות שונים כל כך", אמר לי השר המאופק דן מרידור, "עוד לא הגיע הזמן לדבר".
"מאביר החוק עד אביר הקומבינות", תמצת אחד מהנשארים את דברי ימי מבגין עד ביבי.

בריאת עולם

אריה נאור זוכר היטב את תחושת האושר הניסית של ראשית הקדנציה ביוני1977. כי הנה תפסו המנודים והמוקצים את השלטון. נאור הוא כיום פרופסור לפוליטיקה ותקשורת, איש בן 72 נמרץ מאד שהזמן כמו לא נגע בו, שמרבה לחקור ולכתוב על ימי בגין. כילד גדל במשפחה הלוחמת וכשלא נבחר לכנסת, הזמינו בגין להיות מזכיר הממשלה הראשון. "תחושה של בריאה היתה ומעבר שלטון חלק. יצחק רבין הורה לבצע הכל כמו שצריך. וכך היה, למרות הפרנויה אצלנו".

הוא זוכר את השעות הראשונות שבהן הסתגרו בגין ורבין, ומאחורי דלת נעולה העביר רמ"ה היוצא  ליורשו את הסודות הכמוסים של הממלכה, בהם המעקב אחר הגרעין העיראקי שיבשיל להפצצה כעבור 4 שנים. "איראן עוד היתה ידידה קרובה מאד", מחייך נאור, "אחר כך גיליתי רוב מה שדובר בחדר הסגור כי בגין היה פרלמנטר שהאמין בחוק הפורמלי וכל החלטה עברה אצלו בועדת שרים לעניני בטחון ושם ישבתי. בגין ציטט מרישליה: אם זה כל כך מובן מאליו, אז תכתבו את זה". הכל נרשם כדת וכדין".

בענין מרכזיותו של שלטון החוק, מזכיר לי דן מרידור שבא אחרי נאור, כי "הליכוד החדש של 77 היה שילוב של לאומיות וליברליות ובגין היה איש שלטון החוק". השר מרידור מגיע לצילום עם שני מאבטחיו שינטשהו בקרוב. הליכוד ביתנו לא בחר באיש רב הידע והמתון הזה לכנסת. הוא ירושלמי מבית המשפחה הלוחמת, בן 66, שהיה מזכיר הממשלה בשנה וחצי האחרונות של בגין וזוכר איך ניהל בגין היטב את הנסיגה מסיני בלי נפגעים בימית ואיך יצר קשרים טובים עם מוברק וריגן החדשים. "בליכוד של בגין, האדם היה המרכז ומערכת המשפט נועדה לרסן את כוחה של הממשלה שכל תפקידה לשרת את העם. "ישראל ביתנו" לא מצטינת בזה. גם לא הליכוד של היום. זה לא דומה כלל למה שהיינו אז. בגין בדק כל החלטה לפי המדד: האם זה ע"פ הצדק?"

והלשכה? אני שואל.
"משפחתית", זוכרים כולם, "ובלי אינטריגות. לא באו לשם כקרש קפיצה כמו עכשיו". במשפחה הזו לצד האב בגין, הנאמן והקרוב מכולם היה יחיאל קדישאי שיחגוג השנה 90. איש קטן קומה ותזזיתי שאני אוסף ברכבי מבית האבות "עד 120". חד זכרון ודברן עצום ומצחיק, ששמע הכל וידע להעביר לבגין דברים בדרך שיתקבלו. "מומחה לבגין".
"לשכה חסכונית", זוכרים כולם. הפוכה בתכלית למה שתהיה בימי הבזבזן מכל ראשי הממשלות ואשתו הפזרנית. אלה היא עליזה, נסעה באוטובוס ולא נגעה בפרוטה מתקציב הביגוד. בגין לא שפץ את דירת השרד עד שנפל ושבר עצמותיו באמבטיה הישנה. הוא אף התנגד יחד עם קדישאי למערכת טלפונים חדשה. לשכה חסכונית עד גיחוך, מיושנת בדרכה.

מנחם ועליזה בגין

הדובר המיומן דן פתיר, שנשאר מלשכת רבין כמו פרויקה פורן ושבגין כינה אותם "ניאו ביתרים", דיברר היטב לעולם את כל מגעי השלום הסבוכים. פתיר זוכר לשכה ספונטנית מזו של רבין, פחות מתוכננת, אך יותר מיומנת פוליטית. לדיברור הפנים ישראלי הובא מידיעות אחרונות שלמה נקדימון שהיה שם כתב לעניני מפלגות. נקדימון זוכר את בגין כמי שעוצב במחתרת וקיבל החלטות בינו לבין עצמו, שפתח כל בוקר בקריאת "על המשמר" של היריב דוקא, הקשיב לחדשות של הבי. בי. סי. כמו לא עזבו הבריטים וכשחזר מפגישה עם השאח הפרסי מסר בגין ללשכה "דרישת שלום מאחשוורוש". בוס מפקד מחתרת, נואם כיכרות ופרלמנטר "שנבחר אולי עשר שנים מאוחר מדי, כשכבר היה חולה". תוך כדי שנות כהונתו אבד בגין תחילה את בריאותו ואחר כך את אשתו היקרה והקרובה לו מכל. נקדימון זוכר כמה קרוב לבגין היה משה דיין. איש מחנה האויב לשעבר, חבוט ומוכה ממחדלי 73 מונה לשר חוץ. נדמה כי בלב בגין מנודה – מפא"י, התקימה הערכה עמוקה לטובי אנשיה. כשהיה עליו לבחור כשר חוץ בין דולצ'ין איש מחנהו למשה דיין, לא הסס לרגע.

כוס התה שלו

לקראת שמונה בבוקר היה מגיע בגין ללשכה, שותה תה, עובר על הניירת שהמזכיר הצבאי פרויקה פורן ואחריו עזריאל נבו, צמצמו לכדי ערימונת. הוא קרא הכל אבל כשהחליט ללכת על השלום עם מצרים דחף הצידה את כל דיווחי אמ"ן. הוא הרבה לשבת בכנסת, זירתו הטבעית כפרלמנטר מזה 28 שנים. מזנון, מליאה. כל החלטה הביא בפני הכנסת.

לצידו במזנון ראית תמיד את יחיאל קדישאי, מזכירו בעל הלב הרחב/עוזרו/חברו/צילו, ועימם מזכירתו הנאמנה יונה קלימוביצקי. מפמניקית בת של אב קומוניסט לשעבר שאחרי שירות במודיעין עבדה עם בן אלישר והגיעה ללשכה. היא חיה כיום בגפה בתל אביב, בת 66, צעירה וזריזה למראה, וזוכרת את הפעם הראשונה שפגשה בבגין ליד המעלית. "איזו נערה יפה" אמר הג'נטלמן הפולני החם והמיושן וקד קידה. "מוקף היה חנפים מלאי יראה ואני סקרנית מהקצה השני של המפה". נדמה לה כי "בשנות האופוזיציה הארוכות קפא בגין, התישן והצטמק למימדי עוזריו וחנפיו. רק באיחוד עם הליברלים הופחו חיים במצודת זאב ששקעה כבר בתרדמת האופוזיציה". יונה זוכרת את שני הגנרלים הכי פרועים בצה"ל, עיזר ויצמן ואריק שרון, "המכבים הצעירים" שניערו את בגין מהנפתלין והוציאוהו לעולם האמיתי. אך הוא נותר "נאמן לעולם הישן שלו". כך נע בין עוזריו היראים- אוהבים לבין שני הגנרלים נטולי יראתו: עם עיזר אל השלום עם מצרים ועם אריק אל ביצת לבנון. אל האופוריה ואל הדיפרסיה.

זו היתה קדנציה שנפתחה בהמראה והסתימה בשקיעה. ראשיתה התדהמה של ביקור הנשיא המצרי אנואר סאדאת בירושלים, שיא ממנו יכול הכל רק לרדת. בכלכלה לא הבין בגין דבר ומסר את הענינים לשותפיו הליברלים שהחלו להפריט ולשנות והמיטו משבר כלכלי ואנפלציה מטורפת. הוא ביקש: "רק אל תייקרו את הלחם". כי ליבו יצא אל האנשים הפשוטים, עבורם הקים את פרויקט שיקום השכונות. טיח הודבק על שיכוני העולים הישנים אך בגבם כבר החלה לנשב רוח הקפיטליזם החזירי שיגיע לשיאו כעת, 35 שנים מן הליברלים אל הליברמנים.

אנשי צבא

זרע הפורענות של כהונת בגין נטמן בלבנון. היטב הכירו אנשי הלשכה את הערצתו של בגין לאנשי צבא והאחרונים פרטו על תחושת הצדק של בגין ומכאן ההכרח להציל את בני הברית הנוצרים. מי שמצא עצמו בלב ההתנגשות והסערה, היה המזכיר הצבאי שהוא המתווך בין רה"מ לצבא, הפגוש המגן, עזריאל נבו בעת ההיא. הוא גבר נאה למראה כבן 65, גבה קומה ובעל זקן בן אלישרי מטופח. במלחמת 73 חזר לצבא ומשם שלף אותו פורן לעבוד איתו בלשכת בגין, שם היה גם בעת שבגין הורה להפציץ את הכור העיראקי.

כשפורן יצא לפנסיה "בגין נקש באצבעו על חזי: "ובכן", אמר בטון החגיגי שלו, "עזריאל, אתה תהיה מזכירי הצבאי הבא. אל תאמר זאת לאיש זולת רעיתך". נבו זוכר לשכה משפחתית עם בוס מבוגר וקשוב כמו אב, אנושי ורגשן שהוקף בימי לבנון במה שנבו מכנה בזעם קר : "מעגלי הכחש של הצבא". "כשזיהיתי את מעגלי הכחש וספרתי לו, בגין כעס עלי, איך אני מעיז לדמיין שהקצינים משקרים אותו. הלכתי אל יחיאל להתיעץ איך להבהיר לו זאת, כי בגין בדרכו היה תמים ואני חשתי כפרש בודד במקום ההוא שבין בגין לרמאים".
כשבא דן מרידור ללשכה ב-82, הוא פעל לצד נבו וקצינים הגיעו מן הצפון לספר להם את האמת על מעללי שרון ורפול. "הדעיכה של בגין החלה במלחמת לבנון. כתוצאה ממעשי שרון הוטל ספק ביושרו", אומר לי מזכיר הממשלה נאור, "והיושר היה הנכס המרכזי של מנחם בגין". נאור זוכר איך כשישב בלשכה, השליח האמריקאי ללבנון, פיליפ חביב, ואמר שכוח צהל נכנס לבעבדה. "בגין דאג שיתקשרו לשר הבטחון שרון. שרון הבטיח לו "שאין אף חייל שלנו שם" אבל חביב התעקש ובגין ביקש מנבו: תשיג  לי את רפול. גם הרמטכל הבטיח שצה"ל לא בבעבדה. בגין אמר: רפול לא יטעה אותי, אבל נבו שהכיר את מעגלי הכחש עשה עוד כמה טלפונים וגילה שחביב צודק".

מנחם בגין מובל על כיסא גלגלים לכנסת

נאור הלך, ודן מרידור החליפו לשנה וחצי האחרונות וסייע לנבו להבהיר לבגין את המתרחש ובגין החליט שאינו יכול המשיך כך. "כשאני מביט אחורה", אומר לי אריה נאור, "אני מבין שבגין קלט ששקע בביצה ואבד כל שליטה והפך לשקרן שהפר הבטחותיו לרייגן. הוא ביכה את מות החיילים והאשים רק את עצמו, כי בניגוד לכל העצות שנתנו לו כולם, מינה את שרון לשר הבטחון". בגין כבר לא יצא אל אור הזרקורים שכה אהב פעם. דן מרידור הוא שהלך אל הנשיא הרצוג עם מכתב ההתפטרות של מפקד המחתרת שהיה לרה"מ ושב למיסתור. בשתיקה כבדה תמו ימיה של הלשכה הדברנית מכל הלשכות.

פורסם ביום ג', 8.1.13, במוסף "24 שעות" של ידיעות אחרונות, במסגרת סדרת הכתבות על לשכות ראשי ממשלת ישראל מבן גוריון ועד בגין.