נביא הזעם והגעגוע – דנה ספקטור מראיינת את יגאל סרנה על הספר 2023

נביא הזעם והגעגוע – דנה ספקטור מראיינת את יגאל סרנה, "24 שעות" של ידיעות אחרונות, 9 באפריל 2014.

לקריאת הראיון לחצו על התמונה, או על הקישור הזה: דנה ספקטור מראיינת את יגאל סרנה, 24 שעות.

מי שמשום מה לא מצליח לפתוח את הכתבה, אל דאגה: הטקסט מופיע פה למטה.

עכשיו אני אולי מבינה למה דמעתי לאורך כל דפי "2023". קראתי אותו בשקיקה לפני הפגישה ולא הבנתי איך זה שכל כמה עמודים אני עוצרת ונלחמת בגוש צורב שמתנהג כמעלית שבת, עולה ויורד בגרון מבלי שהזמנתי אותו. אז נכון, זהו ספר אפוקליפטי וככזה הוא אמור להיות עצוב, אבל האפוקליפסה שסרנה מתאר היא לא סוף עולם חרוך של מתקפת זומבים או מלחמה. האפוקליפסה של 2023 שקטה, שרירותית. יותר סוג של אזילה. של התרוקנות ושל שובו של הטבע.

ב2023 זו ארץ כמעט ריקה שרוב הישראלים עזבוה. אולי קצו בשחיתות ובחמדנות, אולי שב והתעורר יצר הנדידה הגנטי שלנו. הם אורזים ונוסעים לברלין או לקוסטה ריקה או הודו. מעטים נשארים, כמנין מי שהיה פה ב48, ובהם גם לאון גיבור הספר ובתו הקטנה שנקראית רק הילדה. הם חיים בדירונת ומסתובבים בין הבתים בעיר פרועת קיסוסים שהטבע והחולדות השתלטו עליה. בפועל לא חסר להם כלום. לא אוכל, לא ספרים ולא מים. אפשר לקחת כל מה שצריך מחנויות בזוזות.

אולי דמעתי גם כי סרנה סופר ועיתונאי מוערך ואהוב, היה בשבילי תמיד גם בן הזוג של אישה שאני מאד אוהבת ולכן, כשאני מגיעה לדירתו הקטנה באחד הרחובות השקטים של לב תל אביב, אני חצי מצפה למצוא אותה שם, מצחיקה ולוהבת ובלתי נשכחת כמו שהיא לכל מי שמכיר אותה.

איפה היא? אני סוף סוף מעיזה לשאול אחרי חצי שעה בחצר פרועת הצמחים. " נפרדנו" הוא אומר בדרכו המדודה " בהתחלה היה מאוד קשה. עכשיו בסדר". אני מופתעת לגלות את הדמעות עולות בעיני, למרות שאני יודעת שכולם נפרדים, אולי כי האהבה שלהם היתה קשר מופלא של שתי נפשות שמחוברות ומבינות זו את זו בדרך טלפטית כמעט.

"מוזר" אני אומרת לו, " תיארת אותה כל כך מדוייק בספר, עד שחשבתי שתהיה כאן". כך כותב סרנה בספר 2023 על אהבתו, הכותבת והיוצרת נועה אסטרייכר, הצעירה ממנו בשלושים ושתיים שנה, אבל גם מבוגרת ממנו. "מעולם לא הכיר אישה כמוה: היא אתרה חפצים אבודים, פתחה סתימות והחליפה נורות. היא שרה וניגנה, נהגה מהר, כתבה ותופפה…. ריססה בלילה סיסמאות נגד הביזה… מצלמות המשטרה קלטו אותם יחד בכל הפגנה: איש כחוש שאפו גדול ושיערו לבן, ונערה יפה ורושפת. כומר מר ונערת מקהלה מגדפת. "

ואולי אני דומעת כי הספר הזה עוסק בראש ובראשונה בגעגוע. לא רק לישראל ההיא שחמדנות ומגדלי זכוכית טרם סמאו את עיניה, אלא בעיקר לאיך זה להיות אבא מבוגר לילד מאוד צעיר. לאורך כל 2023 משוטט הגיבור הזקן עם בתו הקטנה בעזובה שהיתה פעם ארץ שוקקת חיים. חוצים ארץ ירוקה דוממת ונטושה בדרכם אל ג'אסר א זרקא ואל הספן הזקן שיקח אותם בסירונת בתוך סערה גדולה אל חוף מבטחים. מהלך הפוך להעפלה.

בפועל המסע שלהם הוא גם כמין תירוץ להתקרב, לאהוב, לדבר על דובים, על חלזונות ועכברים, לשבת על מדרגות החצר ולגזוז בעדינות את הציפורניים הקטנות שלה. "עונג הציף אותו בעת שידה הפנויה עברה בשיערו", כותב סרנה בסצינה הנפלאה הזאת, "תינוקות וילדים מלוטפים תמיד. אם אתה בר מזל, תלוטף גם בבגרותך עד שתזחל ותגיע לבד למדבריות הזקנה, שם איש אינו נוגע בך." הוא מתאר את מערכת היחסים של אב ובת ביד אמן כל כך מדוייקת עד שמצאתי עצמי מתגעגעת לנזקקות התמימה של ילד קטן למרות שילדתי היא כבת גילה של ילדת הספר.

למה אתה הכי מתגעגע?

לשעות שבהן הלכתי עם בתי בשבת בבוקר לים. היה שם איש עם קוף ותיבת נגינה. היא שאלה את השאלות התמימות שלה. לפעמים ישבה לידי וציירה את הציורים הפיקסואים הנהדרים שלה. אני מתגעגע לקחת אותה על הגב שלי. כשהיתה על גבי, כבר אז חשבתי על מסע ארוך. כמה זמן אוכל לשאתה כדי להצילה. בספר אני מתאר כמה חזקה פה עדיין נוכחותו של היטלר. כמה עז פה צילו הארור.

למה ילדה בת שש?

גם המטפל שאל אותי: למה בחרת בילדה בת שש כגיבורה? מה זה שש בשבילך? לא זכרתי. והוא אמר: שש שנים זה הזמן שעבר מאז שעזבת את הבית. שש זה גיל הסרנה החדש מאז שנעקרת". ואכן, כשאתה נפרד מבית, מאהובה, אתה מופשט מכל מה שראית כחשוב. אתה בלי בית, בלי עור ולכן פתוח יותר לכל. הספר נכתב אולי גם מתוך הרצון להגן על הישות פשוטת העור הזאת. זה סיפור על אב זקן בסוף חייו וילדה נפלאה וחכמה בראשית חייה שהוא חש חובה להעניק לה עתיד. לא פה.

היה שם משפט שכתבת, שלכד את לבי: "חיש מהר יצא ליבו אל הקטנה. כדרך שהתאהב שלושים שנה קודם לכן, בבתו הראשונה, אותה פריעת לב שגברה עם השנים, שגרמה לו לדמוע בלילה מחמת מחשבות על אובדן. זאת היתה דרכו להרגיש בקיום הילדים. להרהר באפשרות העלמם. "

באמת הייתי עומד ובוכה ליד מיטות הילדים. בכל פעם שרבתי עם אם ילדי, הייתי חש ביתר חריפות בתהום האיומה הזאת שרובצת בין השינה השלווה אליה נאספים ילדים לבין החדר השני שבו מתרגשת על ראשם פורענות הורים.

סרנה עזב את ביתו לפני כשמונה שנים וגר מאז במה שמכונה בתכנית הבנין משנת 1939 " דירת השומר". דירונת קרקע קטנה בלב העיר. זו גם זירת ראשיתו של הספר. החדר הרבוע. אלו מגורים צנועים אליהם חתר מתוך הכרח ותשוקה בארץ של חמדנות, שהוא כה מיטיב לתאר ב2023 החזק שלו, מקום של חמדנות ובצע וביזה שבו מנכ"ל רשת סופרמרקטים מרוויח חצי מיליון שקל לשנה כשאלפי הקופאיות שלו שורדות בעמידה על שכר מינימום. לכן אולי גם בדרך הוצאת הספר שלו קיים סרנה את שהוא מטיף לו: "הספר הזה יצא מחוץ להוצאות הספרים ולרשתות. כי הוא מדבר נגד תאגידים ורשתות חמדניות ונגד עולם הביזה. גייסנו 770 קוראים ששילמו מראש דרך אתר ההד סטארט, הפקנו הכל ושילמנו לכל עובדינו מיד ובצורה הוגנת, ובלי שוטף פלוס לך חפש ת'חברים שלך.

אתה מאד כועס על ישראל.

על המדינה. אני מבדיל בין אהבתי הגדולה לארץ ואנשיה לבין שנאתי למדינה שהפכה למנגנון מנצל ובוזז שבוגד פשוט פלילית בתפקידו. ישראל לא תהיה ריקה רק ב2023, היא כבר עכשיו כמעט קליפה של עצמה. רבע דמוקרטיה. קליפה של תרבות. יש עזיבה גם בתל אביב. האנשים הצעירים הכי יצירתיים עוזבים מקום שהפך לעיר טיקונים בוזזת. רובנו חיים במועקה פרנסתית בלתי פוסקת. חרדה קטלנית שמוגברת עי פוליטיקאים זורעי אימה בתוך מה שאריק איינשטיין תאר בנאיביות הנפלאה שלו כ"בונבוניירה שהפכה למפלצת". בספר שלי מתוארים פיגועים ראשונים של מחתרת קטנה במגדלי הטיקונים והרגולטורים שלהם. אם המדינה לא תקשיב ולא תשוב לתפקידה כמדינה רווחה עם סולידריות ודאגה לאזרח, יהיו פה התפרצויות הרבה יותר חזקות מהמחאה. זה יקרה כשאנשים יקומו מ"המסטר שף" המחורבן, מהתערובת המגעילה הזאת של ביזה וקציצות והסחות דעת כאלה. הארץ צריכה להתנקות לא רק מחמדנות אלא גם משטחי מסחר אינסופיים. לא יפריע לי אם במגדלי הזכוכית יגורו חולדות במקום עורכי הדין.

מי הכי מקומם אותך?

כעיתונאי אני מתעסק הרבה בראש הממשלה. אבל ביבי הוא רק סימפטום של המחלה. איש שרדן ונפחד עם ילדות נוקשה שחי בזוגיות שאלוהים ישמור אותנו ממנה. איש שמחובר לחמדנות ולבצע כמפלט מאומללות. בדרך מעוותת, ראש הממשלה הזה מבטא את החלקים החלשים, הנפחדים והכוחניים של הישראליות שאיבדה חמלה וסולידריות.

אם נשוב לענין האינטימי שבלב הספר. אתה מתאר גבריות של זמן חירום, להיות גבר ישן שמציל את הילדה שלו?

גם זה, אבל אני מאמין בגברים שמחוברים גם לנשיות שלהם וגם לגבריות שלהם. אישה חכמה אמרה לי: "אני הכי אוהבת אותכם אחרי גיל חמישים כשאתם מתחילים לפחד מהמוות". רק בגיל 54 הגעתי למקום שבו אני אוהב ונאהב, מכיל ומוכל. אולי מאמא שלי שנטשה את ביתה בכמה צמתים קריטיים של חייה, קלטתי שאתה לא נשאר במקום שמכבה אותך. שהדבר הכי חשוב בחיים זה להיות מחובר לאמת שלך אחרת אתה מת- חי.

אמרת בספר שהדבר הכי חשוב לאישה זה שהיה לה אבא טוב. זה מצא חן בעיני.

כך חשתי. ילדי היו אלה שפתחו אותי לאהבה. בני נעם. ואחר כך בתי ענת. לא אמא שלי, ולא בנות זוג עד אז, וכמעט מהרגע שנולדה. אפשרויות הנתינה והאהבה. אכן, האב הוא האהוב הראשון בחייה של בתו במובן החוקי של המילה. בתי היתה ללב חיי. רואים את זה עליה גם בגיל 20 .

אם המדינה הולכת והבית נעזב, במה נותר להאמין?

ביצירה, באישי, באינטימי. בגיל מבוגר גיליתי את עונג הרגעים השקטים: כתיבה או שני אנשים לבדם בחדר בלב העיר. כוכב של שניים, כשהעולם משתתק, הסלולרי כבה ויש חלון שפונה אל חצר.

מנחם בגין. הלשכה הצנועה

חמישה גברים ואשה מתישבים על ריהוט אפור ונושן בסלון שהם מכירים היטב. אלו נשארי לשכת ראש הממשלה מנחם בגין, השישית בסדרת לשכות הכוח. זהו חדר הסלון של עליזה ומנחם בגין שהועבר מדירת הקרקע ברוזנבאום 1 תל אביב. שוחזר והוצב לראווה בבית מורשת בגין בירושלים. יונה קלימוביצקי, אריה נאור, דן מרידור, יחיאל קדישאי, עזריאל נבו, ושלמה נקדימון, הכירו את הדירה והם מתווכחים עתה היכן באמת עמדה התמונה, היכן הכסא. טלויזיה נושנה מהבהבת בחדר כאילו עוד רגע יצוץ על המסך האיש עימו עבדו שנים: פרלמנטר פולני רגשן ומנומס שידע ללבות אש כיכרות ולהלהיב המונים. מנהיג מחתרת חמושה שהפך לראש ממשלה מביא שלום ומלחמה.

הם היו לצידו בקדנציה בת שש שנים שהחלה באופוריה של מהפך ומהלכי שלום ושיקום שכונות ודולריזציה והם היו שם כשאמר "איני יכול עוד" ופרש מרומה ומדוכא להסתגר עד המוות בדירה ברחוב צמח 1. זהו הדרמטי והטרגי מכל סיפורי הלשכות: סיפור עליתו ונפילתו של מטיף כיכרות רגשן והגון, שבתוך המהפך שהוא חולל אנו חיים עד היום.

1013768402

מערכת הבחירות 2013 עם מנהיג הליכוד ביתנו ראש הממשלה נתניהו, יונקת ישירות מאותו מהפך אך בחדר המשוחזר לא שמעתי מילה אחת טובה מששת אנשיו של אבי הליכוד, על ממשיך הדרך. גם נאמנו הגדול, קדישאי,  דיבר בדרכו האדיבה על הסתיגותו העזה מהאיחוד עם איש כמו ליברמן. "אף שמושחתים יש בכל מפלגה". כל שסיפרו על לשכת בגין היה כמו התרסה נגד לשכת היורש ביבי: צניעות הלשכה ההיא, קוטנה, משפחתיותה, נאמנותה לאיש, נסיעותיה של עליזה באוטובוס ("אל תעיז להזכיר בנשימה אחת את שרה עם עליזה"), יושרו של בגין, נאמנותו לשלטון החוק. "עולמות שונים כל כך", אמר לי השר המאופק דן מרידור, "עוד לא הגיע הזמן לדבר".
"מאביר החוק עד אביר הקומבינות", תמצת אחד מהנשארים את דברי ימי מבגין עד ביבי.

בריאת עולם

אריה נאור זוכר היטב את תחושת האושר הניסית של ראשית הקדנציה ביוני1977. כי הנה תפסו המנודים והמוקצים את השלטון. נאור הוא כיום פרופסור לפוליטיקה ותקשורת, איש בן 72 נמרץ מאד שהזמן כמו לא נגע בו, שמרבה לחקור ולכתוב על ימי בגין. כילד גדל במשפחה הלוחמת וכשלא נבחר לכנסת, הזמינו בגין להיות מזכיר הממשלה הראשון. "תחושה של בריאה היתה ומעבר שלטון חלק. יצחק רבין הורה לבצע הכל כמו שצריך. וכך היה, למרות הפרנויה אצלנו".

הוא זוכר את השעות הראשונות שבהן הסתגרו בגין ורבין, ומאחורי דלת נעולה העביר רמ"ה היוצא  ליורשו את הסודות הכמוסים של הממלכה, בהם המעקב אחר הגרעין העיראקי שיבשיל להפצצה כעבור 4 שנים. "איראן עוד היתה ידידה קרובה מאד", מחייך נאור, "אחר כך גיליתי רוב מה שדובר בחדר הסגור כי בגין היה פרלמנטר שהאמין בחוק הפורמלי וכל החלטה עברה אצלו בועדת שרים לעניני בטחון ושם ישבתי. בגין ציטט מרישליה: אם זה כל כך מובן מאליו, אז תכתבו את זה". הכל נרשם כדת וכדין".

בענין מרכזיותו של שלטון החוק, מזכיר לי דן מרידור שבא אחרי נאור, כי "הליכוד החדש של 77 היה שילוב של לאומיות וליברליות ובגין היה איש שלטון החוק". השר מרידור מגיע לצילום עם שני מאבטחיו שינטשהו בקרוב. הליכוד ביתנו לא בחר באיש רב הידע והמתון הזה לכנסת. הוא ירושלמי מבית המשפחה הלוחמת, בן 66, שהיה מזכיר הממשלה בשנה וחצי האחרונות של בגין וזוכר איך ניהל בגין היטב את הנסיגה מסיני בלי נפגעים בימית ואיך יצר קשרים טובים עם מוברק וריגן החדשים. "בליכוד של בגין, האדם היה המרכז ומערכת המשפט נועדה לרסן את כוחה של הממשלה שכל תפקידה לשרת את העם. "ישראל ביתנו" לא מצטינת בזה. גם לא הליכוד של היום. זה לא דומה כלל למה שהיינו אז. בגין בדק כל החלטה לפי המדד: האם זה ע"פ הצדק?"

והלשכה? אני שואל.
"משפחתית", זוכרים כולם, "ובלי אינטריגות. לא באו לשם כקרש קפיצה כמו עכשיו". במשפחה הזו לצד האב בגין, הנאמן והקרוב מכולם היה יחיאל קדישאי שיחגוג השנה 90. איש קטן קומה ותזזיתי שאני אוסף ברכבי מבית האבות "עד 120". חד זכרון ודברן עצום ומצחיק, ששמע הכל וידע להעביר לבגין דברים בדרך שיתקבלו. "מומחה לבגין".
"לשכה חסכונית", זוכרים כולם. הפוכה בתכלית למה שתהיה בימי הבזבזן מכל ראשי הממשלות ואשתו הפזרנית. אלה היא עליזה, נסעה באוטובוס ולא נגעה בפרוטה מתקציב הביגוד. בגין לא שפץ את דירת השרד עד שנפל ושבר עצמותיו באמבטיה הישנה. הוא אף התנגד יחד עם קדישאי למערכת טלפונים חדשה. לשכה חסכונית עד גיחוך, מיושנת בדרכה.

מנחם ועליזה בגין

הדובר המיומן דן פתיר, שנשאר מלשכת רבין כמו פרויקה פורן ושבגין כינה אותם "ניאו ביתרים", דיברר היטב לעולם את כל מגעי השלום הסבוכים. פתיר זוכר לשכה ספונטנית מזו של רבין, פחות מתוכננת, אך יותר מיומנת פוליטית. לדיברור הפנים ישראלי הובא מידיעות אחרונות שלמה נקדימון שהיה שם כתב לעניני מפלגות. נקדימון זוכר את בגין כמי שעוצב במחתרת וקיבל החלטות בינו לבין עצמו, שפתח כל בוקר בקריאת "על המשמר" של היריב דוקא, הקשיב לחדשות של הבי. בי. סי. כמו לא עזבו הבריטים וכשחזר מפגישה עם השאח הפרסי מסר בגין ללשכה "דרישת שלום מאחשוורוש". בוס מפקד מחתרת, נואם כיכרות ופרלמנטר "שנבחר אולי עשר שנים מאוחר מדי, כשכבר היה חולה". תוך כדי שנות כהונתו אבד בגין תחילה את בריאותו ואחר כך את אשתו היקרה והקרובה לו מכל. נקדימון זוכר כמה קרוב לבגין היה משה דיין. איש מחנה האויב לשעבר, חבוט ומוכה ממחדלי 73 מונה לשר חוץ. נדמה כי בלב בגין מנודה – מפא"י, התקימה הערכה עמוקה לטובי אנשיה. כשהיה עליו לבחור כשר חוץ בין דולצ'ין איש מחנהו למשה דיין, לא הסס לרגע.

כוס התה שלו

לקראת שמונה בבוקר היה מגיע בגין ללשכה, שותה תה, עובר על הניירת שהמזכיר הצבאי פרויקה פורן ואחריו עזריאל נבו, צמצמו לכדי ערימונת. הוא קרא הכל אבל כשהחליט ללכת על השלום עם מצרים דחף הצידה את כל דיווחי אמ"ן. הוא הרבה לשבת בכנסת, זירתו הטבעית כפרלמנטר מזה 28 שנים. מזנון, מליאה. כל החלטה הביא בפני הכנסת.

לצידו במזנון ראית תמיד את יחיאל קדישאי, מזכירו בעל הלב הרחב/עוזרו/חברו/צילו, ועימם מזכירתו הנאמנה יונה קלימוביצקי. מפמניקית בת של אב קומוניסט לשעבר שאחרי שירות במודיעין עבדה עם בן אלישר והגיעה ללשכה. היא חיה כיום בגפה בתל אביב, בת 66, צעירה וזריזה למראה, וזוכרת את הפעם הראשונה שפגשה בבגין ליד המעלית. "איזו נערה יפה" אמר הג'נטלמן הפולני החם והמיושן וקד קידה. "מוקף היה חנפים מלאי יראה ואני סקרנית מהקצה השני של המפה". נדמה לה כי "בשנות האופוזיציה הארוכות קפא בגין, התישן והצטמק למימדי עוזריו וחנפיו. רק באיחוד עם הליברלים הופחו חיים במצודת זאב ששקעה כבר בתרדמת האופוזיציה". יונה זוכרת את שני הגנרלים הכי פרועים בצה"ל, עיזר ויצמן ואריק שרון, "המכבים הצעירים" שניערו את בגין מהנפתלין והוציאוהו לעולם האמיתי. אך הוא נותר "נאמן לעולם הישן שלו". כך נע בין עוזריו היראים- אוהבים לבין שני הגנרלים נטולי יראתו: עם עיזר אל השלום עם מצרים ועם אריק אל ביצת לבנון. אל האופוריה ואל הדיפרסיה.

זו היתה קדנציה שנפתחה בהמראה והסתימה בשקיעה. ראשיתה התדהמה של ביקור הנשיא המצרי אנואר סאדאת בירושלים, שיא ממנו יכול הכל רק לרדת. בכלכלה לא הבין בגין דבר ומסר את הענינים לשותפיו הליברלים שהחלו להפריט ולשנות והמיטו משבר כלכלי ואנפלציה מטורפת. הוא ביקש: "רק אל תייקרו את הלחם". כי ליבו יצא אל האנשים הפשוטים, עבורם הקים את פרויקט שיקום השכונות. טיח הודבק על שיכוני העולים הישנים אך בגבם כבר החלה לנשב רוח הקפיטליזם החזירי שיגיע לשיאו כעת, 35 שנים מן הליברלים אל הליברמנים.

אנשי צבא

זרע הפורענות של כהונת בגין נטמן בלבנון. היטב הכירו אנשי הלשכה את הערצתו של בגין לאנשי צבא והאחרונים פרטו על תחושת הצדק של בגין ומכאן ההכרח להציל את בני הברית הנוצרים. מי שמצא עצמו בלב ההתנגשות והסערה, היה המזכיר הצבאי שהוא המתווך בין רה"מ לצבא, הפגוש המגן, עזריאל נבו בעת ההיא. הוא גבר נאה למראה כבן 65, גבה קומה ובעל זקן בן אלישרי מטופח. במלחמת 73 חזר לצבא ומשם שלף אותו פורן לעבוד איתו בלשכת בגין, שם היה גם בעת שבגין הורה להפציץ את הכור העיראקי.

כשפורן יצא לפנסיה "בגין נקש באצבעו על חזי: "ובכן", אמר בטון החגיגי שלו, "עזריאל, אתה תהיה מזכירי הצבאי הבא. אל תאמר זאת לאיש זולת רעיתך". נבו זוכר לשכה משפחתית עם בוס מבוגר וקשוב כמו אב, אנושי ורגשן שהוקף בימי לבנון במה שנבו מכנה בזעם קר : "מעגלי הכחש של הצבא". "כשזיהיתי את מעגלי הכחש וספרתי לו, בגין כעס עלי, איך אני מעיז לדמיין שהקצינים משקרים אותו. הלכתי אל יחיאל להתיעץ איך להבהיר לו זאת, כי בגין בדרכו היה תמים ואני חשתי כפרש בודד במקום ההוא שבין בגין לרמאים".
כשבא דן מרידור ללשכה ב-82, הוא פעל לצד נבו וקצינים הגיעו מן הצפון לספר להם את האמת על מעללי שרון ורפול. "הדעיכה של בגין החלה במלחמת לבנון. כתוצאה ממעשי שרון הוטל ספק ביושרו", אומר לי מזכיר הממשלה נאור, "והיושר היה הנכס המרכזי של מנחם בגין". נאור זוכר איך כשישב בלשכה, השליח האמריקאי ללבנון, פיליפ חביב, ואמר שכוח צהל נכנס לבעבדה. "בגין דאג שיתקשרו לשר הבטחון שרון. שרון הבטיח לו "שאין אף חייל שלנו שם" אבל חביב התעקש ובגין ביקש מנבו: תשיג  לי את רפול. גם הרמטכל הבטיח שצה"ל לא בבעבדה. בגין אמר: רפול לא יטעה אותי, אבל נבו שהכיר את מעגלי הכחש עשה עוד כמה טלפונים וגילה שחביב צודק".

מנחם בגין מובל על כיסא גלגלים לכנסת

נאור הלך, ודן מרידור החליפו לשנה וחצי האחרונות וסייע לנבו להבהיר לבגין את המתרחש ובגין החליט שאינו יכול המשיך כך. "כשאני מביט אחורה", אומר לי אריה נאור, "אני מבין שבגין קלט ששקע בביצה ואבד כל שליטה והפך לשקרן שהפר הבטחותיו לרייגן. הוא ביכה את מות החיילים והאשים רק את עצמו, כי בניגוד לכל העצות שנתנו לו כולם, מינה את שרון לשר הבטחון". בגין כבר לא יצא אל אור הזרקורים שכה אהב פעם. דן מרידור הוא שהלך אל הנשיא הרצוג עם מכתב ההתפטרות של מפקד המחתרת שהיה לרה"מ ושב למיסתור. בשתיקה כבדה תמו ימיה של הלשכה הדברנית מכל הלשכות.

פורסם ביום ג', 8.1.13, במוסף "24 שעות" של ידיעות אחרונות, במסגרת סדרת הכתבות על לשכות ראשי ממשלת ישראל מבן גוריון ועד בגין.

מלחמת אחוז החסימה

"מהי הבעיה מספר אחת של היהודים והערבים באזור בנימין? לא טרור (פחת מאוד בשנים האחרונות). לא כיבוש (אין). לא בעיית דו-קיום (דווקא מסתדרים לא רע). אז מה כן?פקק תנועה יומיומי של שעות בצומת חיזמא. מה צריך לעשות? לבנות מחלף או צומת כמו שצריך. זה הכל."
(מדף הפייסבוק של יו"ר מפלגת 'הבית היהודי' הנבחר נפתלי בנט)

איזו תערובת דליקה היא השילוב הזה של רקטות מעזה ופריימריס בליכוד, חיסול ג'אבר מהחמאס, ושר בטחון שמפלגתו לא עוברת את אחוז החסימה. אש. או כמו שסיכם בטוב טעם הליכודניק החדש מהשב"כ, דיכטר: "אני אולי לא חזק ברשימות פריימריס אבל ברשימות חיסול אני מספר אחד", והציע מיד לפרמט את עזה. איזו מחשבה מדינית רעננה. הישר מגנזך המדינה.

כי התשוקה הזו לחסל ולנקום, להדביר ולפרמט, שיצאה לדרך ביום רביעי בשם הקוד "עמוד ענן", או בשם הפייסבוקי "מלחמת אחוז החסימה", מבצע אוירי, קרקעי, שישים קץ לירי אחת ולתמיד, היא רפלקס ישראלי עתיק כמדינה עצמה. שריר טבעתי לא רצוני שהולך  אחורה עד בן גוריון ומשה דיין האקטיביסטים שדחפו לפעול כמעט בכל מחיר מול שר החוץ המתון משה שרת שידע כי עין תחת עין מובילה רק לעיוורון. עיורון וחללים, שכול וחורבן.

עובר עכשו על יומני שרת הישנים, אני מגלה מה גדולה פה בדידותו של הרץ המתון למרחקים ארוכים. מה קשה פעולתו של המתנגד לתגמול האוטומטי, קיביה, כנרת, בעזה.
בעיקר בעזה, שק החבטות הנצחי. כי מהי עזה?
עזה היא החטא הקדמון שלנו. היא יתומת הסכסוך. היא רצועה מדברית זעירה, יבשה וצפופה כשכונת עוני ברזילאית, מחנה פליטים עצום וביתם של מיליון ורבע מגורשי ובורחי 48 וניניהם. ביליתי בה לא פחות מאשר בעוטף עזה וראיתי את ילדיה: רכים ונפחדים כילדי שדרות. מוכים משמיים פי כמה מהם. כמה שלא תפורמט עזה בפצצות חכמות ופוליטיקאים טיפשים, תמיד תשוב ותצוץ מן הגיבוי. עד היום שבו גם היא תחיה ככל האדם.

כמה מעטים בעת האש הקולות הלא דיכטריים. יש קבוצה אמיצה בדרום שדורשת לדבר ויש איש נדיר כיצחק פרנקנטל שאומר: "כן, הם רצחו את אריק שלי, בני הבכור, וכן, צריך לשבת ולדבר עם הנהגת החמאס". אך מדינת הניצולים, מרגע שהוקמה, חיה עם אותה פנטזית שרדנים מופרכת על מכה אחת ניצחת. על "תנו לצהל לנצח" שישתיק את האחר לנצח. כאילו אפשרי הדבר.
אם ידם של ביבי וברק ומנהיגי החמאס- ג'יהאד מן העבר ההוא, תהיה על וסת האש עד הקלפי, מסכנים יהיו תמיד תושבי הדרום, מסכנים העזתים. מסכנים נהיה כולנו. כי האש החורכת מבצרת רק את שלטונם של הפירומנים שאין להם כל ענין בפתרון או באופציה אחרת, זולת רקטות ופירמוט, חיסול ופלישה, כיפת ברזל צולעת, גראדים, סקאדים ופאג'רים, שאחריהם כיפת פלדה שאחריה כיפת טיטיניום כך עד קץ הימים או עד קץ החיים. תלוי מי יבוא קודם.

האקזיט של נפתלי.

גם מתנחלי המפד"ל חשקו במיליונר- אקזיט, פעיל פייסבוק, נאה ונמרץ, מטכ"ליסט.קום עם עבר אמריקאי וחזרה בתשובה. וכך ניצח במפלגת ה"בית היהודי", כשמו של משרד תיווך חב"דניק בשינקין, נפתלי את זבולון. הובס הלוו- טק אורלב בידי ההי-טק בנט. זה זן חדש של פוליטיקאים שצמח בעקבות ביבי ובו דמויות מתכתיות כברקת וכבנט, רפובליקנים עבריים עשירים שמאמינים כי העולם הוא זירת יזמות שבה העיקר הוא השיווק. לכן זה זמן טוב ללוביסטים- ממתגים ולגרפיקאים מעצבי דימויים כמו בחוברת שהוציאה מועצת יש"ע: "כיבוש קשקוש".

יש בחוברת הזו קושיות שנפוצות בתוך הקו הירוק ומולן תשובות שבאות מן העבר האחר מעל כולן נחה, כדובדבן על קצפת התשובה הניצחת: "כי זה שלנו". בסיכום גס ניתן לומר כי הענין שקנה לו מהלכים כספין יש"עי ואף צץ בדו"ח אדמונד לוי אומר פשוט: הכיבוש הוא אגדה סמולנית. קישקוש של קושקושים.
לכן שמחתי לגלות השבוע, בעת שנסעתי לי במחוזות בית לחם סביב המקום שבו נולד ישו, היזם היהודי הכי ריווחי בהיסטוריה, כי הפלשתינאים חושבים כמו נפתלי בנט:
גם להם יצאה המילה כיבוש מכל החורים.

"אצלנו כבר מזמן קוראים לזה: סג'ין כביר. כלא גדול", אמר לי תחקירני נאדם עודה. כיבוש זו אותה פעולה צבאית עתיקה מ-יוני 67 שאחריה נולדו שלל בנותיה המכוערות: חישוף ועקירה, הפקעה והתנחלות, הלאמה וגירוש, מעצרים ומחסומים, מושלים, קפטנים, עינויים ומשפטים. ו"עכשו זה פשוט כלא אחד גדול ואנחנו המעוכבים", אומר נאדם, "לא יכולים לזוז. נוסעים על כבישים נפרדים. לא ים ולא חו"ל. לא נסיעה פשוטה מבית לחם לרמאללה. אוכלים, שותים ונגעלים מחיים בלי חופש".
בהעדר כיבוש, נשארו שלושה מיליון אסירים בלי משפט. מוקפים חומות בטון וגדרות תיל, מגדלי שמירה ואלפי מצלמות, ולצידם ולפעמים ממש בחצר שלהם או על הגג, כסוהרים חמושים, עשרות אלפי מתנחלים וחיילים. אחת לכמה שנים פורצת מרידת אסירים הקרויה אינטיפדה, לפעמים עולה עשן מצמיגים או מכרמי זיתים. והשטח עצמו? אותו גן עדן תנכי נפלא של טרסות, כפרים עתיקים ומטעים? השטח התכער במידה שלא תשוער. הוקף וצופה בטון, רעפים, אספלט וברזל חלוד.
התנ"ך נדד משם יחד עם הכיבוש.

נ.ב.

אם בעקבות כל שנחשף בעת המחאה החברתית בעניין תהום הפערים והאי השיויון, חשדתם כי האלפיון העליון יותר חזירי ממאיונים אחרים, יותר רומס וקמצן – צדקתם.
מחקרים חדשים מצביעים על כך שעשירים נוטים להציג התנהגות בלתי מוסרית יותר מאחרים ורואים ב"תאוות בצע" מושג חיובי יותר מאחרים. כך, כשנאמר לנחקרים בניסוי, כי הם רשאים לקחת ממתקים מסלסלה, אף שהיא מיועדת לילדים מחדר סמוך, לקחו העשירים יותר ממתקים מאשר אחרים. כשבדקו אילו מכוניות חתכו צומת או רמסו מעבר חציה בעת שהיה עליו הולך רגל, התברר כי רכבי פאר חתכו והתעלמו מהולכי הרגל הרבה יותר מאחרים.

לכן, הזהרו כפליים במעברי חציה. שנת 2011 בה פוטרתם/התרוששתם,משכורתכם פחתה ופנסיתכם הצטמקה עקב הפסדי טייקונים ודמי ניהול, היתה שנת שיא ברכישת רכבי פאר. כ3500 רכבי יוקרה גרמניים עלו לכביש לצד כאלף רכבי לקסוס, אינפינטי וקאדילק וגם מאה יגוארים ו64 רכבי פורשה כולל פנמארה טורבו המופלאה ועתה גם מרצדס אס אל אס 571 כ"ס שמחירה כארבעים שנות שכר של קופאית. מעולם לא היו מעברי החציה כה מסוכנים. פי כמה וכמה מישובי עוטף עזה.

פורסם היום, 16.11.12, בטור במוסף לשבת של ידיעות אחרונות

התספורת של אמא

 אל כבוד השופטת ורדה אלשיך, סגנית נשיא בית  המשפט המחוזי.
פונה אני אליך בשל השכלתך המשפטית וליבך הרחב ובעקבות החלטתך למחוק כמיליארד וארבע מאות מיליון ש"ח מחובותיו של הקבלן הנתנייתי לשעבר י. תשובה. רציתי להביא לידיעתך מצבה של חייבת אחרת כדי שתשקלי מעשה חסד דומה. במיקרה דנן, אמי.
כהורייך, גם אימי, עלתה ארצה מפולין לפני כשמונים שנים, עסקה בקטיף תפוזים, חדרנות, גידול ילדים ומזכירות ואחר כך שקעה בזקנתה. אשה פשוטה מבית חרדי. אני יודע שרקע דתי מסייע להקלה בדין.

אמי נטולת רכוש מכל סוג שהוא ועם זאת עד לאחרונה, גם נטולת חובות והלוואות. בשנים האחרונות עקב מצבה העלוב,  צברה אימי חובות: דמי שלושה חודשי שהייה בבית האבות הסיעודי ארבל בסך כשלושים אלף ש"ח והלוואה שנטלנו בחשבונה כדי לסייע לה לשלם. סך חבות כ-45 אלף ש"ח. בחשבונה אין פרוטה זולת דמי ביטוח לאומי ומבטחים, ועשרת אלפים ש"ח לצרכי הקמת מצבה בבוא היום. בשל גילה המופלג, 95, העדר קשרים, חירשות, סוג של אילמות ועיוורון קטרקטי, נפיחות וקשיי תנועה, היא מתקשה לבצע מינוף.
פניותינו לראשי בנקים להעביר לרשותה סכומי כסף גדולים שיסיעו לה להרחיב את פעילותה המישקית ואולי אף להניח ידה על משאבי טבע עתידיים, גז, מים מותפלים, פצלי שמן ונפט, הושבו ריקם. פנייה דומה למשרד הבריאות לצרכי סיוע תשלום לבית האבות נדחתה. אמנו הגיעה אל עברי פי פחת.

לכן קראנו, אחותי ואני, בהקלה גדולה את החלטתך באשר לחובותיו של הקבלן מנתניה. אותה החלטה רחומה למחוק חוב עצום ששקולה למחיקת אלפיים ש"ח מכל חוב של כל בתי האב בישראל, וזאת אף שהכרת בכך שהנ"ל "לא רק שהוא מסתתר מאחורי עיקרון הישות המשפטית הנפרדת, אלא גם עולות נגדו טענות קשות של מהלך הדרגתי מבעוד מועד לניתוק החברה מיתר התשלובת". בכל זאת ריחמת ומחקת.
מיד אמרתי לאחותי: "שירלי, זו האשה שתבין לליבנו. ניצלנו". ובכינו יחד מאד.

מימין: יצחק תשובה, נוחי דנקנר

ליבך רחב כים, וחמלתך כחול אשר על שפת החופים המלדיביים.
יתר על כן, אני מוכן בזה לבצע הרמת מסך מעל מכלול רכושה ועסקיה של אימי: מעבר לכסא גלגלים דגם אי 7 עם ריפוד לידיים בשל הפרקינסון ועקמת הגב ושתי כריות לתחת, יש ברשותה גם אריזה סגורה של חיתולי שקמה סופר. מגע כותנה, נושם ואוורירי, שכבה פנימית וחיצונית דמוי בד המעניקה מגע רך ומונעת גירויים ומכילה חלקיקים לוכדי נוזלים העוזרים בשמירה על שכבת מגע יבשה. 15 יחידות.

ובאשר לנו, שני ילדיה: אחותי, מורה מצוינת ברשת אורט, חלתה מאד והחלימה להפליא, מלמדת כיום רק עשר שעות שבועיות בשל חולשה קלה ואילו אני נמצא בתחום מקצועי שבו ההכנסה מתכווצת. אבקש מכבודך החנון להתחשב בכל אלה ולאשר לנו תספורת בסך 64 אחוז מסך החוב כמקובל באולמך.

נ.ב. אני לא רוצה להשמע כמלשינון של מס הכנסה, אבל התברר לי מתחקיר מעמיק כי לקבלן י. תשובה הקורס יש אח תאום, דומה כשתי טיפות מים מותפלים ובעל שם זהה, שהוא גאון פיננסי בעל נכסים ברחבי העולם שאף הניח כפתו על מרבצי הגז של מדינת ישראל בערך משוערך של עשרות מיליארדי דולרים. כלום לא מן הראוי כי אח תאום זה יסייע לאח המתמוטט לשלם את חובו, למען לא יוכתם שמו ולא ימחק כספנו בקרנות הפנסיה? הקדישי גם לזאת מחשבה עמוקה כדרכך.
שלך, בהערכה. י. סרנה.

פורסם במדור הדעות של ידיעות אחרונות, 2.10.12

ישעיהו מנבא ברוטשילד. לא ביו"ש

״ובכן, הגיעה השעה להפסיק את מסע העוועים הזה ולומר : די. נגמר. אין יותר מחאה. ואין יותר מהפכה… המדינה היא לא גמ"ח. היא לא לשכת תעסוקה".
(קובי אריאלי מכריז על עצמו במאקו ובגל"צ כאויב המאבק.)

למעלה משנה מאז פרצה המחאה ושינתה את השיח הישראלי ללא הכר – מציפה מן המעמקים העכורים אל פני השטח את הביזה, את ההפרטה, את העברת הפנסיה לטיקונים ואת קריסתו המכאיבה של מעמד הביניים – אין יום שבו לא פורצת לאור שנאת המתנחלים אל המחאה. אין שבוע שבו לא  מסתער בזעם דובר מן ההתנחלות על תביעת הצדק החברתי. ונדמה כי מעבר לקרב על המשאבים, מתקים באותו זעם קדוש, משהו עמוק יותר הנוגע בבסיס הענין כולו.

כדי לברר את מקור והפחד והתיעוב, דיברתי בירושלים עם שני ישראלים שנמצאים על התפר שבין תל אביב ומחאתה הנוקבת, לבין יהודי יש"ע וצעקתם. שני גברים שנולדו וחונכו בבתים דתיים – לאומיים, הלכו איש לדרכו, אך עדיין נעים בין בני משפחתם שמשני עברי הקו הירוק. למה מפחדים המתנחלים מן המחאה? מה מקור מאבקם בתביעה שלה לצדק חלוקתי? שאלתי את פרופסור מנחם לורברבוים. הוא בן משפחה ירושלמית רבת דורות, מאנשי הציונות הדתית. חובש כיפה.
"הם שונאים את המחאה כי ישעיהו מנבא מרוטשילד ולא מיש"ע", אומר לורברבוים ונוטל תנ"ך מן השולחן בחדרו במכון הרטמן. בקול רם הוא מקריא לי שורות מחזון ישעיהו בן אמוץ פרק א' שייקראו בשבת הבאה בכל בתי הכנסת: "חדשיכם ומועדכם שנאה נפשי. היו עלי לטורח. נלאיתי נשוא… גם כי תרבו תפילה. איני שומע. ידיכם דמים מלאו: רחצו. הזכו. הסירו רע מעלליכם מנגד עיני. חדלו הרע: למדו היטב. דרשו משפט. אשרו חמוץ. שפטו יתום. ריבו אלמנה". "הם שונאים את המחאה", אומר לורברבוים, "כי המחאה של השדרה פועלת ע"פ צוי התורה באשר לגר ולתושב, יותר מכל מפעל ההתנחלויות".

סקרן, מהופנט, מאוהב כמעט הייתי אומר, הסתובב לורברבוים בהפגנות המחאה ב2011, נכח כעד בשיחות השדרה, והבין כי השיח הפוליטי של ישראל שהתמקד עשרות שנים בשאלת כיבוש מול התיישבות, התישן בין לילה בשל זעקת השדרה. "והשיח האזרחי החדש שהתעצב שם מציג את תנועת ההתנחלות לא עוד כאוונגרד אלא כסרח ישן".

אמיל, רבין והנשק.

אל חדרו במכון הרטמן השקט אני מגיע מתל אביב, העיר שלורברבוים אוהב, שבה הוא מלמד, אך גר ומשפץ בית בירושלים עיר ילדותו. עשר שנים חייתי כמוהו בירושלים עד שעזבתי אחרי רצח אמיל גרינצוויג שהתרחש סמוך לביתי. רימון הרצח הוסתר בשעתו בחורשת הירח שמעל למכון הרטמן. את ההסתה שהביאה אותו למעשה הרצח, יטען לימים אברושמי, ספג בהתנחלות בה עבד כמסגר. ב1983 חזרתי לתל אביב וכעבור כתריסר שנים נרצח ראש הממשלה ליד ביתי בהפגנת שלום אחרת, ובידי עמיר שהעביר חלק ניכר מזמנו טרם הרצח בבית הכנסת של יריחו ובאתרים אחרים בשטחים.
שתי רציחות אלה, לצד פעולותיה הקטלניות של המחתרת היהודית, היו חלק מאותו שיח ישראלי אלים של השנים שאחרי 67. זמן כניסתו של הנשק החם למחלוקות פנים- ישראליות.
מאז 67 ומשך שנים רבות, הציג עצמו גוש אמונים כממשיכה של הציונות הקלסית. אלטרנטיבה למדינת תל אביב ההדוניסטית, כרך הסושי והגראס. כעבור 45 שנים ושני דורות, מוצג כיום דור ישע3, כנוער חלוצי הניצב על גבעות הזיתים מול הערבים, מול החילים ומול אותו מחנה תל אביבי אובד דרך שכולו היפסטרים והומואים, יושבי בתי קפה ואוכלי שפנים. מחמת בורות התפשטה משך השנים בציבור תחושת נחיתות בפני תערובת מתנחלית זו של דת טריטוריאלית, צוי הפקעה ונשק אוטומטי, שמראה לערבי מאיפה הקרפיון משתין.
כך היה עד המחאה.
ב-2011, מאמין לורברבוים, הבהירה מחאת רוטשילד כי לא מדובר במדינת תל אביב הדוניסטית, אלא "בלב שוקק החיים חברתית, תרבותית וכלכלית של ישראל. מתל אביב בקעה זעקת הצדק החברתי ויצרה שיח ישראלי חדש".

המסטולים מהגבעות

האקס- מתנחל יש"ע הצעיר עימו אני מדבר בקפה "מזרחי" שבמחנה יהודה, נולד וגדל בהתנחלות קטנה. חייו החלו באשקובית ועברו לוילת מתנחלים פרברית צנועה. "לא היו אצלנו עשירים". הוא עזב ובא לעיר מתוך אותה תחושת מועקה כבדה שמעוררת עליו עתה חמת משפחתו. הוא חש כי המתנחלים נטלו מן היהדות רק את הקליפה הטריטוריאלית הריקה מתוכן ערכי. טריטוריה עם תפיסה קהילתית- דתית- גלותית לפיה הצדקה היא רק ענין אישי, לא תפקיד המדינה והאדם חייב לדאוג לעצמו ולתת נדבה.
הוא מאמין כי זעם ההתנחלויות נגד המחאה נובע מאותה ברית משונה  בין הקפיטליזם החזירי, המפריט- כל לבין התנחלויות. "מבחינה מסוימת פרויקט ההתנחלויות הוא חלק מגל ההפרטה". הוא מאמין כי ההשתלטות הישראלית על השטחים, בוצעה באמצעות מיקור חוץ, שבו העבירה המדינה את ביצוע הכיבוש לידי המתנחלים, תוך כדי הזרמת סכומי עתק. לכן גם התביעה לחלוקה חדשה וצודקת של משאבי המדינה, מאימת עליהם מאד.

בביקוריו בבית הוריו וחבריו, הוא רואה כי בבועה שהקימו בשטחים, נשארו מנותקים לגמרי מהמצב בישראל. והם חיים במערכת דימויים של שנות ה80' בלי כל הבנה של מהות הביזה, הפערים העצומים בחברה, האומללות וכל מה שדוחף אנשים כסילמן אל האש. "אין למעמד הביניים הדתי לאומי ביש"ע צל של מושג כמה כבד הנטל על מעמד הביניים בתחומי ישראל".
גם ע"פ פרופסור לורברבוים חשפה המחאה את ההתנחלות כתנועה המבוססת על תודעה כוזבת וגילתה את היומרנות החלוצית הריקה של ההתנחלות. "בניגוד לחלוצים שהיו מחויבים להקמתה של חברה צודקת, אין בהתנחלות שום מחויבות לצדק חברתי. כולה בנויה על טענת "זה שלי", על נישול כפרים ועל הקמת ישובים פרבריים של מעמד בינוני דתי". הוא מדבר על כל אותן שכונות גגות אדומים צמודי קרקע לא להם, שמתאר בפני גם האיש הצעיר משם. "עם אותו נוער שוליים המכונה "נוער הגבעות", שנוח לפרנסיהם שישב לו על הגבעות, יגדל מה שהוא מגדל, יעשן מה שהוא מעשן, ולא יצא בשאלה.


"אבל לתל אביבים הם קוראים מסטולים", אומר האיש הצעיר שיצא משם ושכל פעם שהוא שב למקום בו נולד הוא נזהר שלא להעלות את כל מה שאנו מדברים עליו עתה חרש בבית הקפה. אותו דיבור על דמותה של הארץ בעיני שתי תנועות אידיאולוגיות מנוגדות שנאבקות על ההגמוניה ועל דמות העתיד.

 פורסם במוסף לשבת של ידיעות אחרונות, יום שישי, 27.7.2012

השסע בשמלה החרדית

"עבדני! חפור בבטן אדמתי ותמצא הכל, תמצא דברים שלא פיללתארץ ישראל מתחננת, עבדוני!"
(
מכתב של חלוץ אנונימי, כ"ו באב, תר"ף. מתוך "תשוקת החלוצים". בעז נוימן.)

"תירגעו", אומר לי החוקר הירושלמי כאילו הייתי פלוגה. הוא איש קשה עורף, וכשאנו משוחחים על המצב, מתפתח בינינו ויכוח שהופך למריבה. אקרא לו 'הגרום'. הוא איש גבה קומה ושרירי ורזה שחלק מעבודת השטח שלו עשה בחברון היהודית וקולוניות הלוויין שלה. הוא מכיר היטב את "יושבי הגטו החלוצי", כפי שהוא קורא ליהודי השטחים בחיבה.

כרגע מופנית איבתו לשמאל, אולי כי ברגע זה יושב מולו "השמאל". הוא מסתער עלי, על "יושבי בתי הקפה של תל אביב", על אף שאני מסתובב בשטח לא פחות ממנו. הוא מתרגז על הפאניקה שלנו כאילו הארץ שוקעת, מתחרדת. הוא שגדל בשכונה של נתניהו והכירו כנער, מאמין כי האיש הזה שואף להיזכר כבן גוריון, לא כשרדן נפחד שנאחז בכל מחיר בכסא, ולכן יעשה מעשה דה גולי גדול, למשל סיום הכיבוש. יטביע חותם. לא יטבע בביצת השגרה וההשרדות. "אתה חי בשנות ה90' ולא מבין כלום", אני מטיח בו, "בקרוב תחיה במדינה לאדמוקרטית. בישראל של ביבי שהופכת למדינונת פוטינית, טרום ציונית, גטואית. "תירגעו", אומר הגרום, "נכנסתם להיסטריה כאילו הכל עומד להתמוטט והם כובשים את המדינה".

מסעו הספירלי של המצביא חלמיש

אם כן, מה אתה רואה בישראל 2012? אני שואל את הגרום כפי שאני שואל רבים כעת. שואל ונזכר בצלם אמריקאי שתיאר פעם איך, אחרי רצח קנדי, עזב את ביתו ויצא לדרכים, לצלם, מנסה להבין מחדש מהו המקום שבו הוא חי. רצח שליט, כמו שינוי משטרי, חושפים לא אחת את טבעו האמיתי של מקום.
"
האם ישראל 2012 היא כבר אותה 'מדינת יהודה' יש"עית עליה חולמים סהרורי הימין"? אני שואל.
"
תשכח ממדינת יהודה", פוקד הגרום, "רעיון "ממלכת יהודה" הוא של פרישה מישראל, היפרדות. אל תטעה את קוראיך. זה לא קשור. אם אתה רוצה להבין מיהי ישראל כיום, תבדוק את הריבונות שלה. לכל מדינה, וכך לישראל, יש רישיון להפעיל כוח, כלפי חוץ וכלפי פנים. בוא נבדוק מה קורה כלפי פנים. זה מה שמעניין אותך".

"וכלפי פנים", אומר הגרום, "משמעות הריבונות היא גביית מס ואכיפת החוק. אם תבדוק איפה ישראל 2012 מישמת את ריבונותה, תקבל מפה מאד מפתיעה. תוריד את הנגב, כי שם המדינה ממעטת לפעול בקרב הבדואים. תוריד חלקים מהמשולש והגליל, את הנתחים הגדולים של הערים החרדיות, את אזורי המצוקה ואת הפרויקט היהודי הגדול בשטחים שאיזה חוק כבר נאכף שם. מה נשאר לנו? כמה שכונות מבוססות בירושלים וחיפה, תל אביב, חלק ממישור החוף. ראשון לציון, גבעתיים. מעמד בינוני. קבלת את מפת "תכנית החלוקה" של 1947 בלי השטחים שכבשו ב-48' שלוש חטיבות הפלמ"ח". "האירוניה של ההיסטוריה". הוא צוחק צחוק קצר ומר כקפה אבלים.

ואני נזכר במה שכתב לפני 30 שנים סופר שנון ונבואי. בספרו "שואה 2", מתאר עמוס קינן איך המצביא הגדול חלמיש, דמוי אריק שרון, ממציא את שיטת "ההסתערות הספיראלית" וכך מתקדם וכובש חצי עולם, עד שהוא מגיע ליעד הסופי ומגלה כי החריב את תל אביב. או בגרסת המציאות: ככל שהלך הכיבוש והתרחב, ביזבז והתאכזר, כך הלכה הארץ עצמה והצטמקה פנימה.
"
וגבולות אותה ישראל קטנה שמשלמת מס ומצייתת לחוק", אומר הגרום, "חופפים גם פחות או יותר את מפת המחאה של קיץ 2011 נגד הביזה וקץ מדינת הרווחה והבזבוז בשטחים. כמיליון ישראלים. בסוציולוגיה ידוע", אומר לי החוקר, "כי הציבור המתקומם אינו בהכרח הציבור הכי דפוק, אלא זה שהכי דפוק יחסית לציפיות שלו. לכן מעמד הביניים שמשלם מס ומציית לחוק ונושא בנטל, הוא המעמד שהכי כועס. זה היה מרד שפרץ מגבולות תכנית החלוקה, בתוכם גרים הפראיירים שמשלמים על הכל".

תכנית החלוקה

השסע הסקסי בשמלה החרדית

"אם כן, מה שגוי בתחושה החריפה שלי", אני שואל את החוקר, "שכל אותם יהודים לא נאכפים, לא מצייתי חוק, מתנחלים וחרדים, שכוחם הפוליטי תפח על שמרים בימי ביבי, ישלטו בקרוב גם במישור החוף. האזור ממנו נבזזו משך השנים למעלה ממאה מיליארד ש"ח למפעל ההתנחלות?"
"
תירגע", שב ואומר הגרום, "האם ידעת שכבר כשלושים שנים אחוז הדתיים באוכלוסיה כמעט ולא השתנה? טיפס קצת מעל ה– 7 אחוז חרדים, עקב פריון עצום. אבל נשמרו אותם 12 אחוז קבועים של ניאואורתודוקסים, שחלקם בורגנות שמרנית, 40 אחוז חילונים ואחוז דומה של מסורתיים שחלקם אף מגדירים עצמם כנוטים יותר לחילונים מאשר לחרדים".

"ומה על כניסת המתנחלים לצה"ל וכיבוש דרג המג"דים לקראת צבא שלא יציית לדרג המדיני"? אני תוהה. "אתה רואה רק צד אחד", אומר הגרום בקוצר רוח, "ואני רואה גם את הצה"ליזציה של המתנחלים. כשהם באים לצבא, הם מאמצים כמג"דים קוד צבאי שעומד בסתירה לפוליטיקה שלהם. אני רואה נהירת כיפות ליחידות מובחרות, אבל גם איך הכיפות יורדות שם מהראש. לכל דבר יש צד שמאזן אותו".
"
אתה צופה בדאגה בהתרבות החרדים, ב-54 נכדיו של חוזר בתשובה שגדל לצידך", אומר לי הגרום, "ואני שמסתובב ביניהם, מביט בנעליים, בצורת הנהיגה, בשפת הדיבור, ורואה ישראליזציה מזורזת. גם בחתונות בהן נשים מופרדות מגברים, אני מביט ורואה את השסע הסקסי החדש בשמלות הנשים, את הפלירטוט שלהן שלא היה".
"
אתם התל אביבים חוששים מכוחם הגובר של "גוש אמונים" וילדי הגבעות שלו, ואני רואה את מצוקתם הגדולה ואת בדידותם העזה מאי פעם. החילונים לא חברו אליהם ויש להם שותף חרדי רעוע וניסיונם המר לימד אותם שכל שותף בוגד בהם בסוף. צרובה מכל בבשרם, בגידת גדול ידידיהם, אריק שרון. אחרי 67 ראיתי במו עיניי איך נולד ונוצק 'גוש אמונים' מתוך עלבון עמוק, מרגשי נחיתות ומבדידות. מאז לא עשה דרך ארוכה כל כך".

הוא מסיים דבריו ואנו משלחים בלי ברכה איש את רעהו, כשני אקדוחניפולמוס ותיקים ועצבניים בצהרי יום. "התמונה מורכבת יותר מהתמונה הדאגנית שלכם, יושבי מישור החוף", דוחף הגרום את המילה האחרונה, בעת שאני נכנס לרכבי לשוב למישור החוף הצפוף והוא נע אל מרפסת ביתו ההררי הצופה אל השטחים.

פורסם ביום שישי 22.6.12 בטור במוסף לשבת של ידיעות אחרונות

האדם הלבן והדלת השחורה

"זה המשחק. או שאתה משחק בו או שישחקו בך."
(סדרת הטלויזייה "הסמויה", עונה ראשונה. פרק 8.)

"בשבוע הזה שבו נתניהו, שבור לב מהחלטה לנסר חמישה בנינים, מציע לגרש 25 אלף פליטים ולעצור אלפים במחנות, תן לי לספר לך גרסה אחרת משלו לגבי "האדם הלבן" והפליטים השחורים: זה הכל סיפור של משחק בכסף גדול", אומר לי איש השטח. "אתה רואה פה, ממול, בור עם עשרים שחורים, חופרים חניון? אתה יודע מה אתה רואה? את החול בצירי הדלת המסתובבת. מעבר להסתה, למרזל ולשר ישי ולכל שנאת הזרים, כל אפריקאי שנכנס דרך הגבול המצרי, ולא דרך כמאה ושישים חברות ליבוא עובדים זרים, ומגיע לחקלאות, לבניה או לנקיון – פירושו פחות כעשרת אלפים דולר למכונת מיליארד הדולר של הסחר באדם".

"במשחק הזה של להכניס הכי הרבה זרים ולהוציא הכי מהר", אומר לי אדם שעסק ביבוא עובדים, "הכל צפוף מקורבי שלטון כמו חתונה של טייקון. מלא מקורבים. לפני כמה שנים, כשהייתי בתחום, צלצל אליי חבר יבואן ואמר: 'תעשה לי טובה, תזמין אצלי חמש מאות ראש". כי צלצל אליו "מישהו" מהמערכת ואמר לו: קח מכסה של חמש מאות. כדי להתחלק בשלל. ככה זה עובד".

מעל צרכיהם האמיתיים של חקלאים, קבלנים וזקנים סיעודיים, מתנשא מגדל הזכוכית האטום של הסחר בבני אדם. במחקר במימון הג'וינט שפרסמו לאחרונה החוקרות רייכמן וקושנירוביץ ממכון ההגירה של המרכז האקדמי רופין, הן ראיינו 196 עובדים זרים ודרכם הציצו אל נהר הכסף. מהמחקר הזה וכן מדו"ח מצמרר של ד"ר גלעד נתן מהכנסת, מצטייר היקף הרווח האדיר, הלא-חוקי, של ייבוא בני-אדם, העבדות הטמונה ורווחי הענק של המקושרים.
ד"ר קושנירוביץ אומרת לי שהן גם גילו כי חל זינוק חד בגובה דמי התיווך, בעיקר בענף הבניין – עד כדי שיא של 32 אלף דולר שמשלם בנאי שלד מסין שבא לפה. שנה וחצי ראשונות של העובד הן רק כדי להשיב את חוב דמי התיווך. הן מצאו כי בטפסים הרשמיים נרשם לרוב סכום שהוא כמחצית מהסכום האמיתי ששולם למתווך. כך הופך העובד הזר לקרבן, לשותף שקט ולעבד שתלוי במי שגבה ממנו את הכסף. החוק המגביל גביית דמי תיווך עד כ- 900 דולר אינו נאכף כלל.
בשיתוף הפעולה של זכיין ישראלי ומתווך זר, מגיעים דמי התיווך לראש לכדי ששת אלפים דולר לפליפיני – סיעוד, שמונת אלפים לתאילנדי- חממות ועד הגג לסיני- בניין. המתווך הישראלי והזר מתחלקים בסכום שנגבה, כאשר חלקו של הישראלי הוא כ-50 אחוז ומעלה. "מדובר פה במשחק עם כסף כה גדול", אומר לי החוקר, "עד שאני חושש לעורי".

הגוף שהוקם לטפל בתחום הזה "רשות האוכלוסין וההגירה" מודע ע"פ תשובותיו לשאלותי, לחומרת המצב ופועל מאז הקמתו למיגור מה שהוא עצמו מכנה: "תופעת העמלות הבלתי נתפסות". לגבי אכיפת האיסור על גביית דמי תיווך שלא כדין, "זו מתבצעת על ידי משטרת ישראל". באשר לענין המקורבים: "רשות האוכלוסין וההגירה מבצעת בדיקות מדוקדקות של זהות האנשים הפועלים בלשכות אלו".
מעל בור השומן רוחש המקורבים, אומר החוקר, נבנה בניין ההסתה, כי "הפטריוטיות היא הרי מפלטו האחרון של הנבל". ההסתה נגד זרים היא חלק ממאבקם של פוליטיקאים מקושרים לסחר בכל מה שמפריע לתנועת הדלת המהירה. משפטו של שלמה בניזרי שהורשע בשוחד ובהפרת אמונים לאחר שאישר הקצאת עובדים זרים ליזם ישראלי שהעביר אליו מיליוני שקלים, פתח צוהר לעולם סחר האדם האפל. הדלת המסתובבת מהר, ומעשירה זכינים, היא לב השחיתות, והפליטים נתפסים כמפריעים לתנועתה החלקה.

 כל המגיעים מאפריקה, אומר לי החוקר, הם "מחפשי חיים", חלק מתנועה עולמית של רעבים ונואשים  כמונו, היהודים בעבר. הבלוגר יוני אשפר מתאר היטב את הדימיון הרב שבין סיפור השחורים הבאים עתה לעלילת המהגרים היהודים בסוף המאה התשע עשרה. הם היגרו מרוסיה ומזרח אירופה לשכונות המזרחיות העניות של לונדון ומיד פרצה התססה גזענית שהגיעה עד לפרלמנט.
מייזלרים, אלי ישיים ונתניהוים בריטיים טענו אז כי "היהודים הבאים דוחקים את מעמד הפועלים האנגלי לעוני ואבטלה, יוצרים מפגע תברואתי, מביאים את ה”גטאות האוריינטליים” שלהם ללב האימפריה, נושאים מחלות ומעלים את רמת הפשיעה". באנגליה כמו כאן קמו ארגונים ויפי נפש שהגנו על היהודים וניסו לתאר את הרדיפות מהן סבלו תחת שלטון הצאר, פוגרומים וגיוס חובה לצבא. "המסורת הבריטית המפוארת של מתן מקלט לכל נרדף מחייבת אותנו לקבל את היהודים", אמרו, "כלכלת בריטניה רק תרוויח מחריצותם". וכל השאר היסטוריה.

"רוב הבאים לפה עתה הם גברים צעירים, תאבי פרנסה, בלי נשים וילדים", אומר לי החוקר, הוא איש שטח בקיא ומומחה נודע בתחומו האקדמי, שצופה כעת באזור לוינסקי ובתוצאות  חריצותם הנואשת של המהגרים. "הם הגיעו למקומות עלובים ומלאי זנות וסמים, כנווה שאנן, פתחו שם בתושיית מהגרים, עסקים זעירים של חומוס/אינטרנט/מכולת/מספרת- פליטים ורק שפרו אזור קשה. כמו בכל קבוצה מהגרת תחת לחץ, יש גם כייסים ועבריינים, אבל מעטים. לנו כשהגענו לאמריקה בתחילת המאה שעברה לא היו גנגסטרים כמו לנסקי?"

מה הפתרון?  אני שואל אותו.

"לשים קץ מידי לתנועת המטוסים של העובדים הזרים, לעצור את הדלת, או כלשון דו"ח הכנסת: "מיגור תופעת תשלום דמי התיווך עשוי להביא להפחתה מיידית של הביקוש לעובדים זרים". לסגור את הגבול המצרי כמו שאנו יודעים. אפשר להשאיר דלת עם שולחן ומישהו שיראיין מהגרי עבודה אפריקאים ויעניק אשרה רק למי שנזדקק לו. ולטפל יפה בקיימים. זרים ופליטים, שמעטים פה מאד יחסית לגל מהגרי אפריקה שמתדפק על הארצות שמול היבשת הרעבה. לשלם כמו שצריך לנשארים, להכשירם מקצועית, כך שבבוא היום ישובו לארצותיהם עם כסף ומקצוע כפי ששאפו.
חלק ישאר ויפרה אותנו כמו כל הגירה תאבת עבודה, אבל אם נקלל ונרדוף וניכלא לשלוש שנים במחנות, ונגרש טרם הרויחו לחמם, נקבל קהילה מסתתרת ולכודה, שאינה יכולה לעזוב כי ידיה ריקות. הסכנה אינה טמונה בפליטים", אומר החוקר, "אלא באותו שילוב קטלני בין חמדנות לכאוס מכוון. וההסתה נגד הזרים, אינה ריגשית/ספונטנית, אלא מתוכננת היטב ונועדה להרוג שתי ציפורים במכה אחת: להגן על הדלת המסתובבת ומקורביה ולשסות את השכונות דווקא בבת בריתן, המחאה החברתית שחשפה את מימדי ביזת הישראלים בידי ההון-שלטון. זה הכל אותו משחק גדול של כסף.

הטור פורסם ביום שישי 8.6.12 במוסף לשבת של ידיעות אחרונות