1966 פנסיון שלווה. טבעון. ראש השנה

אמא היתה עם ריי ורפי בלונדון ואנו נסענו אל אחיה האחר יוסף. אבא ארז לנו שתי מזוודות ובונבונירה ותיקה מהארון בסלון וירד לאוסטין להכין אותה לדרך לטבעון. קודם לחמם מנוע כפי שנהג לקראת דרך ארוכה. הוא פתח מכסה מנוע, בדק מים ושמן, כיוון את המראה ואת המושב, משך את ידית הצ'וק וסובב את המפתח. הסטארטר חרחר, צרצר וחדל. אבי משך שוב בצ'וק וסבב עד שהשכן אלי זיתוני שלימד נהיגה על למברטות שהביט במאמצי אבי, צעק שיחכה קצת: "הצפת לגמרי את הדיסטרביוטור". אבי ציית בתוך עננת הבנזין, חיכה ומשך וסובב שוב עד שהמנוע האנגלי החל לעבוד. זיתוני הביט בשקט במאמצי אבי וחשב שאולי איחר קצת עם לימודי הנהיגה. אבי יהיה כל חייו נהג חדש. אך כאשר הכל היה עובד כשורה היה מתרווח על כורסתו הרכבית, פותח את הרדיו למוסיקה קלסית ואומר לאימי כמה הוא מאושר שקנה אוטו. אמא שתקה. היא ידעה שהדרך ארוכה ומתפתלת ומלאת תלאות וההילוכים חורקים מאד.

280px-Austin_A55_mkII_Cambridge_1959_front

אבא השאיר את הרכב המונע אחוז בבלם היד, עלה ובדק שהכל כשורה בבית וכל האורות כבויים, הגז מנותק ותריס האסבסט במרפסת המטבח נעול וירד איתנו ועם המזוודות. העמסנו  אותן בבגאז' והפלגנו צפונה. אב מורה יוצא לחופש עם התלמידים וגם עם הילדים שלו באותם ימים: חודשיים קיץ, חגים ומועדים וגשרים ופה ושם שביתות מורים. אלו  היו ימיה הגדולים של האוסטין קימברידג', מודל אי 60 שנת יצור 1962,  טנק בריטי שנרכש יד שניה אחרי ההצלחה של אבי בטסט בגיל חמישים. היו לה פסי כרום מבהיקים לאורך דפנותיה, כנפיה האחוריות הקטנות היו אדומות ולחזיתה בעלת שני הפנסים העגולים, ארשת עגומה של אדם בעצירות שהתאימה למערכת ההילוכים עם הידית הקצרה מתחת להגה. זה היה מנגנון שהסב עוגמת נפש גדולה לאבי.

הפלגנו לטבעון ב80 קמ"ש על כביש החוף הדו מסלולי עד אחרי נתניה, שם הוצר המסלול מעל נחל אלכסנדר. מול זכרון פנינו מזרחה אל ואדי מילק, עברנו בין הכרמים והיערות המאובקים מן המחצבות, מעולפי חום הקיץ. בעליה העביר אבי את הילוכיו החורקים והמנוע כבה. הוא משך ביאוש בבלם היד והחל: קלאצ', הידית הסוררת מתחת להגה והילוך ראשון. האוסטין ניתרה וכבתה. ישבנו ורטנו מול קשיי הנהיגה של הנהג החדש, מפוחדים כשהרכב הדרדר אחורה. הנהג שלנו ממש לא היה חברמן. כל השנים קודם לרישיון של אבי, נסענו בביטחה, קודם ברכבת לחיפה ומשם בקו 74 עד לטבעון ואילו עתה חרדנו. מרוכז כולו בדוושות ובהילוכים, הרבה אבי לאבד דרכו. ככל שגברו הרטינות מן המושב האחורי, כן גדל בלבולו. הוא סטה לכביש צדדי, נכנס ליוקנעם, חלף על פני הפניה הנכונה וחזר לאחור. פתחנו חלונות, התיעצנו עם עוברים ושבים, חקרנו שוטר תנועה והמשכנו עד שהגענו למחוז חפצנו. טבעון. פנינו אל רחוב השושנים המעגלי ליד בית ההבראה של ההסתדרות ומשם עד לפנסיון "שלווה" של יוסף אח אימי ואשתו דודה מלי. הוצאנו את המזוודות מתא המטען וטיפסנו במדרגות האבן אל גינת הפנסיון ושם רחב מיד ליבנו מן הירק והניחוח כאילו שבנו אל מקום שהוא מקומנו מעדן.

בעל הבית והגנן המסור שלו היה דוד יוסף שכאחי אימי אלק בלונדון היה מאחרוני הנשיבירסקים. הם היו שלושה שניצלו מתוך עשרת ילדי המשפחה. ההורים משה ורבקה, שש אחיות שלחלקן כבר נולדו ילדים וגם אח נוסף, נרצחו שם, ובבואה ארצה 33 שנים קודם לכן, הגיעה אימי מן הנמל הישר אל ביתו של יוסף בחדרה ואחר כך בחיפה.

מאז, ובמיוחד מאז היוודע להם רצח שאר המשפחה, היתה אמי כרוכה אחרי אחיה השתקן והחרוץ כנמלה. מבוגר היה ממנה ב13 שנים, איש עבודת כפיים, פשוט וממעט לדבר כאביהם משה, אבל נטול אל. מאמין לשעבר של אל שנהרג. עבור הנשיבירסקים, מבלי שדיברו בכך, עלה האל הישן של אביהם חסיד גור בעשן הארובות. נקבר בבורות הסיד של המתים, נרקב ביערות  שם הומתו ביריה בראש אימן ושתי אחיות. נשארו השלושה: אחד קומוניסט ושניים ציונים. מהחודש שבו הרתה אותי אימי בקיץ 1951, נותר תצלום עליז ששוליו משוננים: על רקע בית קטן וכמה עצים שהיו ראשית הפנסיון, ניצבים שני גברים חייכנים במכנסיים קצרים ובינהם, אפופה באהבתם ומאושרת כפי שלא ראיתיה מעולם, עומדת אשה צעירה ויפה. זו אימי יולה בין שני אחיה יוסף ואלק, באיחוד שחל לראשונה מאז השואה בעת ביקור הדוד אלק בקיץ 1951. כשהגיע אלק הלונדוני לטבעון ועלה במדרגות האלה מרחוב השושנים אל הבית, וראה את את אחיו יוסף אשתו וילדיהם יובל ורפי נחים על אדמתם ולידם אימי ואבי, חש אלק כי אכן קם פה מקום של ממש. מולדת יהודית. שכאן היכו שורש. בחודש בואו זה התעברה אימי אחרי שלוש שנות ניסיון להרות, אחרי שעברה טיפולים רפואיים של נשיפות בחצוצרה שלא עזרו, כאילו עשה אותו איחוד משפחתי את שלא עשתה הרפואה. היא היתה בת 34 ותריסר שנים אחרי לידה קשה שהסתיימה במות עובר זכר מבעלה הראשון אמיל הוכברג. תשעה חודשים אחרי אותו איחוד טבעוני נולדתי, בכור הסרנאים שאחרי השואה.

פנסיון שלווה היה מלון החופשות המשפחתיות שלי, מראש השנה וסדר פסח ועד חנוכה. מלון דו קומתי של עשרה חדרים צנועים שהותקנו לתפקידם  ב-54 והורחבו ב-58. שמו שלווה  ניתן לו עי המומחה לעברית של המשפחה, אבי. סביב חדריו השתרעו גן ומטע פרי קטן בן דונם ורבע. על גבי כסאות נוח השתרעו קיטנים ונופשים סביב בריכת נוי קטנה שלא היו בה אף פעם דגים, אלא רק כמה צפרדעות כמו שקראה להן דודה מלי. צפרדעות שעשו לפנות ערב רעש גדול. על המרפסת כבר עמדה  מלי והובילה אותנו לשני החדרים שלנו בשורה שבגב הבית. זבוב זמזם בין הזגוגית לרשת נגד  היתושים. אבי הזיז את החלון והרגו בעיתון. על ארונית עמד מכשיר הפליט שהפיץ אותו ריח נפטי שנועד להלחם בעוקצים שחיו שם כבאזור ביצות באלבמה. הנחנו את שתי המזוודות ויצאנו לחצר. האדמה היתה לבנה חומה ובאויר עמד ריח שרף עצי אורן וחרוב וניחוחם המתוק והמשכר של שזיפי סנטה רוזה שנרקבו מתחת לעץ.

יוסף גידל עצי תפוח ולימון ותפוז. הקים לול עם שלושים תרנגולות ולפעמים ברווזים שהוא ידע בשעת צורך למלוק צוארם או להרגם בגרזן ולהכינם למטבח הכשר גם בלי שוחט. לפעמים עלו מן הואדי שועלים ומלקו ראשי עופות. כדור נקש על שולחן הפינג פונג שתחת עץ אלון. שלולית נאגרה תחת ברז חצר המטבח היכן ששמחה הכורדית נכת הרגל ממושב אלרואי שטפה בקבוקים ריקים של מיץ אשכוליות. בסוף החצר הגדולה, ליד שובך יוני מאכל שגידל יוסף, נפתח פשפש אחורי לחצר בית הספר ומשם היינו מקצרים לבריכת השחיה של טבעון. היינו כעירוניים יהודים שמגיעים למלון הרי הקטצ'קויל שלהם.  טבעון היתה שרשרת גבעות מתונות וירוקות עם רשת כבישים מעגליים ובתים נמוכים מעצי האלון ונסתרים מן העין בתוך נחלות שהתרוממו מעל הכביש. ארופה קטנה וריחנית ובה ואדיות מסתוריים וצפופי צמחית פרא שהתקימו למרגלות הגבעות ובהם טילנו לא אחת לאיבוד מאושר בעת שדודי יוסף עדר ונטע סביב הבית. טבענו בירק ובעצים והלכנו לאיבוד.

בלובי הפנסיון עמדה ספרית עץ קטנה ובה הספר "הים האכזר" על מלחמת האניות והצוללות ששבה את ליבי בתיאוריו הקשים, המדממים. שם נפתחה גם דלת למשרדה הזעיר של דודה מלכה שלעיתים הלין אותה או אורח שלא מצא חדר פנוי. בעיתות תיירות הושכרה גם הדירונת של הנשיבים ולא אחת כששב הבן רפי בערב הביתה, מצא פתק: "הלילה אתה ישן במשרד/בסלון. קח סדין". לא היו חדרי ילדים לו ולאחיו הגדול והם גרו וישנו ע"פ המיטה הפנויה. לפעמים היה הפנסיון ריק בחורף ולפעמים צץ בלילה זוג שחיפש מיטה. אנו באנו בחגים או בחופש הגדול. יוסף כבר סגר את המכולת שהיתה לו שנים ברחוב הגידם בחיפה ותחזק את הפנסיון. עובד אדמה היה עוד מחוותם בפולין. בגיל 17 גויס שם לצבא הפולני והיה משמשו האישי של קצין. אז נסגר בפניו בית אביו כי בצבא הפולני נטש את הדת. לצד הקצין י ראה עולם והיה גם זה שהשיג לו מנקניקים ועד זונות ולא אחת משך לעצמו נתח מהם. אחרי הצבא קם ונסע לחוות הכשרה ליד פריז ושלוש שנים חגג כשהוא נתון בתחילה בהלם תרבותי מן המעברים: חווה, צבא, פריז.

בחור יפה עינים וחסון מאד היה דודי יוסף בנעוריו ההוללים. ברט שובב לראשו וזוג אופניים לדרך. הוא למד חקלאות מודרנית ובילה היטב וב1930 עלה לפלשתינה והתרסק. כי בא מפריז לחדרה. לביצות, גמלים, חום ואבטלה. סלל כביש ואכל זיתים. מתוך בדידות חלוץ או אהבה, הכיר את הבחורה הטשרנוביצית מלכה פרשל שבאה על סרטיפיקט של תיירת מאודסה. הם נשאו בטקס קצר וב1935, שנה אחרי עלית אימי ובואה לביתם, נולד בכורם יובל. והם כבר עקרו לחיפה, שם הקים יוסף ברחוב תל חי חנות שספקה שקי סוכר, קמח ומלח לצבא הבריטי. איש חסון, כולו שרירים של עבודה קשה עד החושך ושתיקה. הוא ניהל מערכת יחסים זועפת עם אשתו ואהב לשוחח עם אמי  היא אחותו שאהבה אותו מאד.

כשהיינו באים לשם בחגים גם עם אמא, היתה מחזרת והולכת בעקבות אחיה לאן שהלך, שיתפנה לדבר. כשהתרצה לעצור, ישבו צמד האחים החרוצים המתקשים לנוח על שני כסאות נוח והיא הזכירה לו את הבית. את המשפחה ששכח מרצון לשכוח או מעבודה מפרכת. רק איתה היה שב לדבר פולנית וכשעברתי, ראיתים משוחחים ונפשם של שני המעשיים האלה, הולכת ושבה לאותו מקום שלא נותר ממנו זכר. לפעמים עלה שם אחות אימי הקטנה פייגלה, היא ציפורה, האחרונה בעשרת הילדים שאימי אהבתה כאת נפשה ודמעות צצו בעיניהם היבשות של ניצולי חוות נשיבירסקי.

בזמן הזה היה אבי מנסה בזהירות לדבר אל ליבה של המארחת, דודה מלי. היא היתה פעילה נלהבת של סניף המפלגה הליברלית בטבעון ובעלת דעות ימניות מוצקות על הכל וב1966 כבר חלק מן האיחוד עם בגין בגח"ל . בפעמים שבהן ביקרה בתל אביב לרגל עיסוקיה, ישנה בביתנו ואני זוכר את סערת הנחירות הלילית שלה. נמרצות היו כנאומי בחירות. טמננו ראשינו בכריות, סגרנו דלתות, הצטופפנו בחדר אחר תחת פוך והצליל קדח וחדר לחלומות. בבוקר השכמנו מרוטים משאון הלילה ואילו דודה מלי התעוררה רעננה ונמרצת וצעדה למצודת זאב להפגש עם פעילים אחרים ולשמוע על מצב המפלגה. מה צופן העתיד.

באותו מסע בחופש הגדול של 66, בפנסיון שלווה, נרעשה אחותי בת ה11 שישנה לידי במיטת יחיד לגלות דם בתחתוניה. המחזור הופיע בחודש העדרו של האדם היחיד לו יכלה לספר. אמי היתה אצל בלונדון ואבי נרתע מכל דיבור או גילוי של אינטימיות ולבטח היה נחרד מדם. זה תמיד הטיל עליו אימה. לכן דחפה אחותי נירות טואלט לתחתוניה ושתקה. ורק בלילה בחדר שחלונותיו רשת  וריחו פליט שאבי ריסס טרם שנתינו, אמרה לי שירלי העגומה שקטה שלא כדרכה שקרה לה משהו של בנות אך סרבה לפרט. נרדמתי וחלמתי חלום בלהה על דלת שפתוחה למחצה ובעדה אני רואה מראה שלא יראה. בשובנו לתל אביב לא דברה אחותי על מה שקרה לה אף עם חברותיה כי חשבה שאצלה הכל בא מוקדם מאד, כמו כל גילוי המין המישניים של גיל ההתבגרות שלה ושלי. כל אותה הסתערות הורמונלית של שער גוף ופצעי בגרות וראשית ניצני חזה אצלה ודם הנידה.

35

אומללות 1966

אדוארד אטלר. הנהג האוטונומי

 

 

חלפתי בדיזנגוף בחיפזון, עברתי על פני דמות איש מבוגר בסנדלים ולו מכנסיים קצרים שחשפו רגליים חסונות, כובע זקנים ומשקפי שמש. ערבוביה שנועדה להסתיר או למשוך תשומת לב.

 

SONY DSC

SONY DSC

 

תמהוני, אמרתי לעצמי והמשכתי אבל קול בגבי שאל במבטא שאין לטעות בו: "יגאל"? בלמתי. אדוארד. כמה זמן לא ראיתי את היהודי הנודד הזה. מלך המכוניות הוורשאי שלפני ימי דור הסיעני במכונית ספורט תכלת מנקרת עינים בשעתו לבר של מלון פולסקי. אדוארד אטלר בשר ודם. איש זקן וגם ילד שעבר עליו עליו דבר מה בלתי מתקבל על הדעת לפני 75 שנים, והוא נשאר גם שם בילדות האבודה עם המשפחה בגטו וגם חי וצילם וביים ואהב ונהג נהג נהג והתבגר והנה הוא פה בארץ היהודים שהוא שונא אוהב.

יהודי מצחיק, דברן לבלי קץ, שלומ-עליכמי כזה, ישראלי וגם וורשאי ובטח ירושלמי, תלאביבי. שכלמקום הוא מקומו ושומקום הוא מקומו והכי נכון: המכונית היא האוטונומיה שלו. היא ארצו ומולדתו. כמו שהוא מבטא זאת הכי טוב בבלוג שלו "מכונית הנפש". כי אטלר מאמין שלרכבים מסוימים יש נפש, לא סתם מיכנית, אלא נפש ממש. הוא חש בה והיא מרפאת אותו ומגינה עליו וגואלת אותו אפילו מזכר הגטו בו חי בשעתו עם אימו, אביו ואחותו טרם נפוצו לכל עבר

 

 

IMG_3697

 

כמה פרטים על אטלר בשר ודם.

שם פרטי אדוארד. יליד: 29/121931 מספר נעלים/סנדלים 42.

שנאה: נאצים וקומוניסטים, מכונית אוטונומית.

נוהג – בלי משקפיים. מהירות הכי גבוהה בה נהג עד היום ברכב שלו – 272 קמש. ברכב של אחר מעל 300 קמש. פורשה.

מנהג: מעביר הילוך בדאבל קלאץ'.

פוליטית: לא חסיד של שום צד.

אמונה כללית: פסימיות שנראית מבחוץ כמו אופטימיות.

במלחמת העולם השנייה הייתי בן 11", פתח פעם האיש המצחיק הזה את סיפור חייו. זו המשקולת. זה הפצע.

 

אטלר הילד בצבא הרוסיedek-mlody-kontrast

 

הוא נולד בוורשה 8 שנים טרם כניסת הנאצים לאם יפה ומטופחת ולאב בעל חנויות לכפפות. כפפות קטיפה ועור. היש חפץמעודן מזה לנשים עדינות וגברים אלגנטיים ובמיוחד לפולנים מנשקי ידיים?

היה להם בית קיץ ותכנית לרכוש מכונית ביואיק מפוארת כמו כל האמידים אז, אבל האב הסס ואז החליט על עוד חנות, לא אוטו. טעות חייו. כשהנאצים נכנסו וכל העשירים ברחו ברכביהם, האטלרים נתקעו בגטו בשנים הכי איומות של היהודים. באותה דירה בה חיו ארבעתם, הורים אדוארד ואחותו שמע הילד את הוריו חוזרים ומדברים על למה לא קנו בששת אלפים זלוטי את מכונית הביואיק. שכן לו קנו, כבר היו מעבר לגבול בדרך לחופש ולא תקועים בגטו. אטלר קלט שמכונית משמעה חירות. מאז דבק בזה עד היום. "וזה נתקע לי בראש. בכסף ראשון שלי אקנה אוטו". וכך היה. וכך מאז. עשרות מכוניות. לפעמים חמש בו זמנית.

אביו נשאר בגטו כשהם עזבו ולא נראה על ידם לעולם.

בסיפור הנהדר שלו "שועל הכסף" שגם היה לסרט שטרם יצא בשל בעיות וסכסוך, מתאר אדוארד איך כשאימו פליציה עקרה עם בעלה ושני ילדיה מעיירת הנופש המוריקה אוֹטְפוֹצְק אל הגטו, לא לקחה איתה שום חפץ שעשוי היה להיות שימושי לדרך החיים החדשה.

 

סצנה מהסרט d7a9d795d7a2d79c-d794d79bd7a1d7a35

שועל הכסף.

 

"היא לא לקחה כריות, שמיכות, בגדים, סירים או קומקום, אלא דחסה לתיקה רק קופסת קרטון מוארכת ובתוכה שועל הכסף. ידענו ששועל הכסף, המפורקד בקופסה מריחה מנפתלין, חשוב לאמא שלנו כמו הדלקת נרות בערב שבת. שהשועל הוא לגביה סוג של קמע למזל, שהיא מדברת איתו כשהיא חושבת שאף אחד חוץ ממנו לא מקשיב לה. בגלל זה לא היינו מופתעים שאמא לוקחת את השועל איתה לגטו, ומשאירה לאבא את מלאכת האריזה. אבל אבא, גם הוא בלתי רציונלי, תחב למזוודות רק בקבוק או-דה-קולון, כלי רחצה, חולצות להחלפה וכמה ספרים.

אמא שלנו נסעה לגטו עם שועל הכסף, כי השועל הזה היה לגביה חלק משמעותי מההיסטוריה המשפחתית שהיא גוללה באוזנינו אינספור פעמים. "הכרתי את אבא שלכם", סיפרה לנו אמא, "כשהוא עוד היה סטודנט לכימיה או פיזיקה, גר בדירת גג חשוכה שהתרוצצו בה עכברים, כתב שירים ולא היתה לו אגורה שבורה. …. כמה שבועות לפני פתיחת החנות הראשונה בביאלנסקה, כשעוד לא היה לנו כסף ולא האמנתי להבטחות של אדם שנהיה עשירים, אבא שלכם לקח אותי לחנות פרוות ענקית במרכז העיר וביקש אותי לבחור משהו בשבילי. לא אהבתי פרוות, אבל הוא ביקש שאקח משהו כדי שהמשפחה שלי תיווכח במו עיניה שהוא עשה חיל בעסקים ושהסתדרנו בלי עזרתם. 'טוב שכל שבע אחיותייך יראו אותך בפרווה', צחק אביכם, 'כך הן יבינו שאינני לא-יוצלח'.

"אבל אני ידעתי שכסף גדול עדיין אין לנו, ויש לנו רק הרעיונות המשוגעים והפנטזיות של אדם, וכך, במקום למדוד פרווה ארוכה שמגיעה עד הקרסוליים, רק ליטפתי את שועל הכסף שהיה תלוי בפינת החנות, כי הוא נראה לי הכי צנוע והסתכל עליי בזוג עיני זכוכית בורקות. לא היה לי חשק לרושש את בעלי בגלל פרווה גדולה, וחוץ מזה, חשבתי, לאן אני ארוץ בפרווה בוורשה, שבה אין לנו עדיין פינה משלנו חוץ מארבע הקירות ששכרנו ברחוב רִימָרְסְקָה?

"'זה מה שבחרתי', אמרתי למוכר, וכרכתי סביב כתפיי את השועל הרך. לא ידעתי שהשועל הזה היה הכסוף ביותר מכל השועלים הכסופים שהוצגו בחנות, ושהוא עולה כמו שתי פרוות גדולות. אבא שלכם גילה לי את זה רק כעבור כמה שנים, כשהגעתם לעולם ואהבתם לשחק לפני השינה עם שועל הכסף שלי.

"'תיזהרי, פֵלָה', הוא אמר בחיוך, 'שהילדים לא ימרטו לך את השועל, כי זה הדבר הכי יקר שיש לנו בבית'".

לגטו לא הלכנו ברגל כמו יהודים אחרים מוורשה שעשו את הקיץ באוטפוצק ושם תפסה אותם המלחמה, אלא נכנסנו לכרכרה שהוזמנה על ידי אבא. נפרדה מעלינו רק השכנה שהחזיקה בידיה את הכלב שלנו, הפינצ'ר הקטן דְרָאפֶּק. כעבור שנים כתבתי באיזה מקום, ואני עדיין חושב כך, שהאשה הפולנייה הזו, שאימצה כלב יהודי קטן שגדל על כריות משי, היתה חסידת האומות הראשונה.

בכינו כאשר הכרכרה התרחקה מאוטפוצק, דרך שבילים שעברו בחורשות אורנים, ומדראפק שלנו, שנקרא על שם דראפק אחר, כלבו האהוב של המרשל יוסף פִילְסוּדְסְקִי. "תפסיקו כבר להרטיב את עצמכם", ביקש אבא אותי ואת אירנה, הגדולה ממני בשנתיים, "הכל יהיה בסדר, המלחמה תיגמר ואחרי כמה שבועות אנחנו נחזור לביתנו", ניחם אותנו אבא. אבל העצב המשיך להוריד לנו דמעות מהעיניים, כמו בשיר היידישאי על רֵבֵּקָה, כאשר נהג הכרכרה זירז את הסוס בשוט והשארנו מאחורינו את בתיה האחרונים של אוטפוצק. כשהכרכרה המתנודדת חלפה על פני בית הספר, המורחק מן הרחוב בגינה מגובבת עלים צהובים שאיש לא גרף אותם בסתיו הזה, היה נדמה לי שאני רואה את חבריי לכיתה א' עומדים בחלון, אבל בית הספר היה סגור מאז פרוץ המלחמה.

אחרי זמן-מה נשארה אוטפוצק מאחורינו, ואחריה שְרוּדְבּוֹרוּב ופָלֵנִיצָה. הסוס הלבן הדהיר את הכרכרה השחורה סגורת-הגג, ואנו היטלטלנו בדרך מרובת פיתולים שהתפלשה ביער. בגלל העצים האלה והאוויר הצח הזה גרנו בעצם באוטפוצק, מרגע שהרופאים אבחנו אצל אמא שלנו מחלת ריאות. המרחבים הירוקים ועצי האורן הגבוהים של אוטפוצק היטיבו עם אמא והיו לה כסנטוריום מביא מזור, כמו ב'הר הקסמים' של תומס מאן, אבל עכשיו אמא ישבה איתנו בכרכרה וחיבקה אל חזהּ את הקופסה עם שועל הכסף.

הדרך התגלגלה לאיטה על חישוקי העץ של הכרכרה, הצבועים לקה אדומה. שותקים, שמענו את הנהג מדרבן את סוסו בגערות 'דיו' קולניות, ופתאום אמא ביקשה לעצור. היא יצאה לרגע מהכרכרה, עדיין עם השועל שלא ירד מידיה, פסעה כמה צעדים ביער, השתוחחה אל הקרקע, אספה לידיה חופן עלים וטחב, הצמידה לאפה, השתהתה רגע וחזרה לכרכרה.

"יש לה זכות להיות סנטימנטלית, היא בסך הכל בת שלושים", אמר לנו אבא בשקט כשאמא עמדה שקועה בהרהורים בין עצי הלבנה החיוורים, בשמלתה השחורה הארוכה ובכובע אפור רחב-תיתורת. בניגוד להבטחות חדורות התקווה של אבא, שום דבר לא היה בסדר בגטו ורשה, לשם הגענו אחרי שלוש או ארבע שעות נסיעה.

את פנינו קיבלו רחובות מזוהמים מוצפי אדם שהמו צעקות יידיש עד גגות הבתים. אני ואחותי לא הבנו אפילו מילה אחת, כי בבית שלנו שימשה שפת היידיש רק כערוץ תקשורת סודי בין הורינו. ופה בגטו צעקו והתאוננו ביידיש אנשים לבושי כהים, חיוורי פנים, הנושאים על גבם צרורות בד וגוררים מזוודות כבדות. הם מיהרו מאי-שם להיכן-שהוא, מזורזים על ידי שוטרי היודנראט, שללא אבחנה היו מניפים את אלות העץ שלהם ומנחיתים מהלומות על הגב, על השכמות ועל הראש. "איזה מזל", אמרה אחותי אירנה, "שדראפק נשאר באוטפוצק, זה לא מראֶה לכלב". זה גם לא היה, כנראה, מראה מתאים לשועל הכסף, כי אמא לא הוציאה אותו מהקופסה בדירה שברחוב אורלה 10, שאותה חלקנו עם שלוש משפחות זרות.

תחילה היו שני החדרים בדירה מחולקים במחיצות דיקט שחוזקו בקורות עץ והגיעו עד התקרה, כך שלכל משפחה היתה פינה משלה. אך תוך זמן קצר הגיע החורף והיהודים, אחוזי קור עד העצם, שברו את הדיקט לחתיכות והבעירו אותן בתנור. אך מהתנור יצא רק עשן, ובדירה שרר קור כמו באיגלו של האסקימוסים שאבא סיפר לנו עליהם.

אחרי הדיקט הגיע תורם של הכיסאות, אבל גם הם לא גירשו את הקור מהדירה.מעתה ואילך היתה הדירה מחולקת בסדינים שנתלו מהתקרה, וכל משפחה הצטופפה במרחב המוקצב לה, מסביב למזוודות ומיטות ברזל. ישבנו על המיטות ואכלנו על המיטות, כשהיה מה לאכול, או שכבנו על המיטות וחשבנו על אוכל כשלא היה דבר לאכול.

בפינה שלנו עמד ארון שניצַל מגורלם של הדיקטים והכיסאות ולא הושלך לתנור, כי הוא שימש להחבאת הפתח שהוביל לחדר קטן ללא חלונות, שם היו מסתתרים יושבי הדירה בזמן החיפושים שעשתה המשטרה, שהתפרצה לדירה פעמיים בשבוע לפחות. היינו עוצרים את נשימתנו ומחכים עד ששוטרי היודנראט ילכו. רק שניים-שלושה אנשים היו נשארים בדירה ולא רצים למסתור שמאחורי הארון, כי היו להם תעודות עבודה שהגנו עליהם מפני לקיחתם לאומשלאגפלאץ במכות אַלָה.

כל אותו זמן התגורר שועל הכסף של אמא בארון, שעמד תחילה מאחורי מחיצת דיקט, וכשהמחיצה הלכה עם העשן הוטלה המשימה של חלוקת החדר על שני סדינים אפורים, שהשתלשלו בחבלים מן התקרה וכיתרו אותנו, את מיטותינו ואת הארון, וכך יצרו אשליה של מרחב מגורים השייך רק למשפחתנו.

כשהיינו רעבים וחיכינו בדירה הקרה לאבא, שיחזור כבר מהעבודה ויגמור לנו את הסיפור שהתחיל לספר והפסיק, אמא היתה מוציאה מהארון את שועל הכסף שלה. היא היתה משכיבה אותו על המיטה כשראשו שעוּן בנוחות על הכרית, ושש הידיים שלנו ליטפו בעדינות את הפרווה החלקה שגוֹנה שחור-כסף, בעוד שלוש הפנים שלנו מתחככות בפניו המשולשות של השועל, שחרוזי עיניו עשויות הזכוכית דולקות בחדר האפלולי, ושלוש שפתותינו נושקות לראשו של שועל הכסף.

היינו מלטפים את רגלי השועל, שעדיין אצרו בתוכן את ריחה של אוטפוצק, והברקנו בסמרטוטים את ציפורניו החדות של השועל, עשויות האֶבּוֹנִיט, הפלסטיק של אז.שיחקנו גם בפתיחת לסתותיו הלבנות של השועל, שקפיץ היה נועל אותן על זנבו. אמא שלנו, כאשר שכנענו אותה בתחנונים ובדמעות, הסכימה לצעוד מולנו, בצעדים של דוגמנית, עם שועל הכסף לפוּף סביב צווארה.

 

בגטו לא היו חיות, כלבים, חתולים וציפורים, ולא היו עצים שציפורים יכלו לקנן בהם. מיום ליום נראו ברחוב פחות ופחות אנשים שעברו תחת החלון שלנו נטול השמשות, האטום בקרטון. מבעד החריץ עקבנו אחרי שוטרי היודנראט שנסעו למטה על אופניים חורקניים, ומדי צהריים רצנו לחלון למשמע נקישות הפרסות שבישרו את הופעתם של הסוסים הרזים, אשר אך בקושי משכו אחריהם את העגלות עם גופות היהודים שמתו ברעב ובתשישות. אחר כך לא היו כבר סוסים, ואת העגלות עם גופותיהם הבלתי מכוסות של היהודים משכו אנשים. שועל הכסף של אמא שלנו היה בשבילנו הכלב דראפק שנותר באוטפוצק, וגם החתול שמת לפני כניסת הגרמנים, וגם הציפורים ששרו מאחורי החלונות הרחוקים שלנו, אי שם בעולם אחר שממנו לא נשאר דבר.

כששכבתי בחושך אמא היתה לוקחת את ידי ומניחה אותה על שועל הכסף שלה. "תדבר איתו", ביקשה, "אל תתבייש, תספר לו למה אתה בוכה". אחר כך הודבקו פתאום בגטו כרזות, הדורשות לאסוף ולמסור ליודנראט את כל הפרוות שנשארו בבתי היהודים. עונש מוות הובטח לכל מי שישאיר אצלו אפילו בית-ידיים (שרוול פרווה שהגן על חום ידיהן של נשים) או צווארון פרווה. היהודים הצטוו למסור את הפרוות שברשותם כי הגרמנים היו זקוקים להן שיגנו עליהם מפני החורף הרוסי שבו בוססו בפאתי סטלינגרד.

"צריכים לתת את שועל הכסף ליודנראט", אמר לנו אבא. "יותר מדי אנשים ראו אותו, ויותר מדי אנשים יודעים עליו". אחר כך התיישב איתנו בחושך, וסיפר לנו על חיילים גרמנים הרצים להתקפה עם פרוות יהודים מוטלות על גבם, ועל איזה רס"ר ורמאכט ג'ינג'י במדי פֵלְדְגְרַאוּ, גם הוא רץ בשלג עם תת-מקלע, רק ששועל הכסף כרוך סביב צווארו. הרוסים – גברים, נשים וילדים – ירו לעבר הפולשים, וההתקפה הגרמנית נבלמה. בסיפוריו של אבא נפלו הגרמנים שדודים, או ברחו בבהלה ואיבדו בתוך כך את פרוות היהודים שבזזו.

"והגרמני הג'ינג'י הזה, בשועל הכסף של אמא שלנו, מה קרה איתו?", שאלנו. "הרוסים צלפו בו", אמר אבא בידענות, כאילו ראה את המחזה מרחוק מבעד משקפת. "הוא שוכב בשלג, והשלג נופל עליו, מכסה אותו כליל", אמר. "והשועל?", שאלנו את אבא, "מה קרה לשועל הכסף של אמא שלנו? הקליעים לא ניקבו אותו? לא כאב לו?"

"שום דבר כזה", הרגיע אותנו אבא, "לשועל לא אונה כל רע. מצאה אותו אשה, חיילת רוסייה. היא ניערה אותו מהשלג ולקחה אותו הביתה, כדי שהשועל של אמא שלנו יתחמם ליד התנור וינוח. כשתיגמר המלחמה, האשה הזו תלך עם שועל הכסף של אמא לאופרה במוסקבה, ל'בוריס גודונוב' או ל'אותלו', ואנחנו נפתח מחדש בוורשה את חנויות הכפפות שלנו ונקנה לאמא שועל כסף חדש, סיבירי, שאיתו היא תיראה לא פחות טוב מאשר עם שועל הכסף שאנשים רעים לקחו למלחמה של הגרמנים ברוסיה. ואתם תאהבו את השועל החדש, שיהיה כסוף עוד יותר, ותספרו לו על השועל שגר איתנו באוטפוצק והחליט ללכת איתנו לגטו". "יש לנו עד סוף השבוע למסור את השועל", אמר אבא לאחר רגע של שתיקה. "אני מביא אותו ליודנראט, הלוואי שהאדמה תבלע אותם".

לא ידענו את מי צריכה האדמה לקחת – את השועל של אמא שלנו, או את ראש הגטו, היהודי הבוגדן אדם צ'רנייקוב, שדרש מהיהודים לתת לגרמנים פרוות בכדי שינצחו במלחמה.

ישבנו על שפת המיטה מבלי לדבר, ידינו ממששות את פרוות השועל, בעוד אמא, בפינה על יד החלון, מדברת עם אבא ביידיש. הם התחבקו והסתכלו זה על זו בצורה מוזרה, כאילו עמדו לא לראות עוד אחד את השני. אחר כך שתקו ושוב דיברו יידיש כדי שלא נבין אותם.

ובבוקר, לפני שאבא הלך לעבודה, הם התיישבו על ידינו ואמרו שאמא יוצאת מהגטו לצד הארי, כי יש לה מראה טוב, לא יהודי. היא קיבלה כבר מֶטְרִיקָה (תעודת לידה) קתולית, ולכן יכולה להסיר את המגן-דוד ולצאת מהגטו, ושם, בין הגויים, היא תכין מקום וניירות לכולנו, תעודות לידה מזויפות ו'קֶנְקָארְטִי', אמר אבא. זמן-מה אחר כך נפרדה אמא מעלינו, לקחה את הקופסה עם השועל ויצאה. לא בכינו כמו שהיא בכתה, כי ידענו שבזכות יציאתה מהגטו יינצל שועל הכסף מידי הגרמנים, ואנו לא ניאלץ להשאיר אותו בידיים זרות, ידיים של משרתים יהודים, ואחר כך פושעים גרמנים.

בשבוע או שבועיים שלאחר מכן לא קיבלנו מאמא שום סימן חיים. נשארנו עם אבא, שאיבד את העבודה והיה יכול לשבת איתנו כל היום ולספר לנו במשך שעות את סיפוריו. כמו הסיפור על אי בודד באוקיאנוס ובו שני ילדים שמוכרחים להסתדר במו תושייתם כדי לשרוד, או על נסיעתו לירח של פרופסור זקן, שהמציא כלי טיס המאפשר לו לטייל בכל רחבי הקוסמוס. בזכות סיפוריו של אבא היה קפטן נמו מתיישב על מיטת הברזל שלנו, במקום שועל הכסף, שאותו כבר לא יכולנו לחבק. בחדר המפולח בסדינים אפורים ובטליתו של אבא היתה משייטת הצוללת נאוטילוס. הסיפורים של אבא היו נפסקים פתאום, ללא התרעה כלשהי, כאשר לבית שלנו היו פורצים שוטרי יודנראט, שהתרוצצו בדירה בצעקות, ואבא היה נכנס איתנו למסתור שמאחורי הארון, אותו חדר קטן ללא חלונות, שם היה כבר יותר מקום, כי שכנינו היו בלתי זהירים, נתפסו על ידי שוטרים והלכו לאומשלאגפלאץ.

ישבנו בשקט ובלי נשימה מאחורי הארון עד שלשוטרים נמאס לדפוק במקלות עץ על הקירות, ועד שהתרחקו כשהם מקללים משהו או מישהו ביידיש. רק אז היינו יכולים להזיז את הארון, לצאת, להעמיד את המיטות שנהפכו עם רגליהן למעלה, לסדר מזרנים, לשבת ליד אבא ולשמוע עד הסוף את הסיפור שהופסק באמצע.

 

כך היינו מעבירים את הזמן בלי אמא, רעבים, אבל עם סיפורי אבא, עד שיום אחד בצהריים הופיעה אצלנו פתאום אורחת מהצד השני של החומה, אשה פולנייה שהביאה לנו מכתב מאמא. "יש לי כבר קנקארטה עם שם יפה של פולני", כתבה אמא, "אני גרה בחדר שכור, מסדרת לכם תעודות לידה, לא יעבור הרבה זמן עד שנתראה". "איך היא הסתדרה שם?", שאלנו את האשה מהחלק הארי של ורשה, "הרי לאמא שלנו לא היה שום כסף או דבר ערך. אפילו את שתי טבעות הנישואים מכרנו בגטו כדי להשיג בשבילה את תעודת הלידה המזויפת שאיתה היא יצאה". האשה הניפה את ידה בביטול. "עזרתי לה", אמרה, "למכור את שועל הכסף. הוא נמכר בקלות כי היה יפה מאוד". האשה הלכה. נשארנו לבד. "אתם רוצים סיפור?", שאל אבא, "יש לי בשבילכם משהו חדש לגמרי. סיפור על שועל כסף פולני שהציל את חייה של המשפחה היהודית שאהבה אותו".

 

אחרי זמן-מה יצאה אחותי מהגטו, והצטרפה לאמא בצד הארי של ורשה. נשארתי לבד עם אבא בדירה ריקה. אני זוכר את טעם המרק שהיינו מבשלים לנו מקרומי לחם ישנים ועבשים, ואני זוכר שברחוב שכבו גופות מכוסות עיתונים. מפעם לפעם איזה יהודי שהלך ברחוב בצעדים מהירים ומפוחדים היה מרים עיתון כדי לראות מי מת, ומיד פורח בבהלה. אבא הפסיק להתפלל. דיברנו רק מעט, אך לעתים קרובות אחזנו ידיים. וכך עד הרגע שהגיע תורי. אבא העיר אותי באמצע הלילה מהשינה. חלמתי בדיוק ששועל הכסף של אמא שלנו ברח מבעליו החדשים וחזר לגטו. קמתי מהמיטה ורצתי לארון, שהיה ריק. "מה אתה מחפש?", שאל אבא. "כלום, שום דבר", התביישתי, והסתרתי את פניי בשרוול.

"תתעורר, סידרתי לך יציאה מהגטו עם קבוצת הפולנים האחרונה שיוצאת לעבודה מאחורי החומות", אמר אבא, וענד על פרק ידי השמאלית את השעון שלו, צִימָה שחור-צג. עמדנו על יד החלון, מחובקים ושותקים, ואחר ירדנו לרחוב. היה עדיין חושך, ועל יד ביתנו סידרו שוטרי היודנראט, בצעקות ובמכות, את אוחזי האתים בשורות. אבא דחף אותי אל בין הפועלים, ומישהו נתן לי את. "ואתה?", שאלתי את אבא, "מה יהיה איתך?""אני אשאר בגטו, אחכה פה עד סוף המלחמה, ואחר כך ניפגש. עם האף היהודי שלי אין לי מה לחפש בצד השני של החומה. לֵך, אל תסתובב", הוא הספיק עוד לבקש כששורות הפועלים החלו לצעוד לכיוון היציאה מהגטו. לא שמעתי לאבא והפניתי אליו את ראשי, בעוד השוטרים מזרזים אותי באיומי מקלות. אבא עמד בכניסה לביתנו וידו מונפת לפרידה, כאילו ידע שאני אסתובב לראות אותו בפעם האחרונה".

SONY DSC

אטלר הקשוח.

 

75 שנים אחרי ימי שועל הכסף, אני יושב עם הילד אטלר בן ה86 בבית קפה נחמד בחזית בית העיתונאים. כשאני מצלם אותו, אטלר משתתק. כאילו צילום אמור להיות מלאכה נפרדת ודוממת.  זו דרך יחידה להשתיקו. הוא דברן גדול, כמו לו יפסיק, יחדל הכל. העולם לא יסתובב, הנאצים יחזרו, המכוניות יהפכו אוטונומיות כמו בסיוט ההולך ומתגשם שלו.

גם על הסיוט הזה שמקביל כמעט לכניסת נאצים, כתב אטלר. לפוסט קרא "גם לחיישנים מסתובב בורג". "מכונית העתיד האוטומטית לחלוטין, שהמדיה אינה מפסיקה להתלהב ממנה, מעוררת תהייה מעולם הפרנויה: מה ההבדל בין להיות קורבן של טעות אנוש שביצע מישהו זר או שביצענו אנו עצמנו – ובין ליפול קורבן לשיגיונות האלקטרוניקה? מה עצוב פחות, ומה כואב פחות?הזקן המורשה, בכל אופן, טעם במשך שנים ארוכות תקלות בעשרות מחשבים ביתיים וניידים, החל בלפטופ הראשון שהחליף אצל הקשיש את מכונות הכתיבה, Compaq Armada 1750 שהומלץ בזמנו כי צה"ל בחר בו, דרך אינספור פי-סי, ועד הלפטופ הנוכחי המעולה מקבּוּק פרו-17, שגם הוא סובל מגחמות – ולכן הוא מתקשה להאמין באמינותם הבלתי מוגבלת של טרנזיסטורים וחיישנים, כלומר כל המיקרו-רכיבים המעבירים מידע מהמקלדת ומהאינטרנט, ובוודאי שאינו מאמין בחיי הנצח של הדיודות. כבר קל יותר לסמוך על נהג שיכור או מסומם, שלפחות חוש חייתי שומר עליו ועל נוסעיו".

הוא מספר לי על המשך חייו. מות אימו מתלאות הדרך ורעב. היא גוועה ומתה מול עיניו ועיני אחותו. בגיל 12 וחצי כבר היה לילד של גדוד רוסי במסע הנצחון. "בתור ילד קמע גמרתי את כל החזית, והגעתי עד ברלין. אז גם למדתי לנהוג במשאית מנהגים רוסים שאמרו לי להחליף הילוכים עם דאבל קלאץ'. עד היום אני מחליף בדאבל קלאץ', אפילו במכוניות מודרניות עם כל מנגנון הסינכרון בגיר. אולי בזכות זה, בכל המכוניות שלי במשך 45 שנה אף פעם לא היתה לי בעיה עם גיר ¬ וגם היושבים אתי באוטו כשאני מחליף הילוך לא נופלים על השמשה הקדמית. אם לא הייתי מחליף בדאבל קלאץ', הייתי מפוצץ אז את הגיר ויכול להיות שרוסיה היתה מפסידה במלחמה, כי אנו הובלנו את הדלק לטנקים.

"בלילות שבין הקרבות, בעיירות הגרמניות שנכבשו על ידי הצבא האדום יָסְטְרוֹב וקוֹלְבֶּרְג, השוכנת לשפת הים הבאלטי, בכפרים ובעמדות הוורמאכט שבהם עצרנו ללינת לילה בדרך לברלין, במרתפים או בדירות חשוכות, בעשן סיגריות כבד ובריח זיעה וספירט, סיפר הילד המגויס לחבריו המבוגרים לפלוגה, יהודים וגויים, על עָבָרו שחלף זה לא מכבר. אותו ילד גדוד ספק קמע של הפלוגה, ספק חייל בגוף של מטר וחצי, לבוש במדי צבא שתפר לו חייט הגדוד, ואוחז בתת-מקלע פֶּפֶּשָה שהוא קיבל כדי לא להיות בודד – נענה לדרישת החיילים והמשיך לספר על הגטו".

"הילד סיפר על מכות הרצח שחטף משוטרי היודנראט, שנראו כמו שטנים שיצאו מאיזו מאורה כדי לשתף פעולה עם הרוצחים הגרמנים. "הם היו מרביצים תוך כדי שנבחו עליי פקודה חוזרת כמנטרה 'תלמד יידיש!', שהם דרשו ממני בין חבטות ובעיטות", תיאר ילד הגדוד ללא מבוכה וללא מעצורים, כפי שהיום הוא מתאר בבלוג את כל מה שהוא זוכר, מבלי להתבייש לספר".

כך כתב אטלר על עצמו. עצמו הוא הסיפור הכי חזק שלו. כשילדותך נגזלת ממך, אתה אוחז בה עד סופך. בושה אין שם. גם שקט אין. אטלר עושה הכל מהר ובקול. לא רק הולך מהר בתל אביב, כמו שראיתי אותו חולף על פני בדיזנגוף, שני יהודים פולנים מהירי צעד. הוא ואני. הפרש של עשרים שנים לטובתו, (או לרעתו). שני יהודים נודדים מהר. הוא גם נוהג מהר. המהירות שלו היא עדות לאי שקט מתמיד. תמיד רעיון חדש. שורה טובה. פסקה לבלוג. כעס.

"המכונית", הוא אומר לי, "היתה תמיד החרות, החופש, הדרך לכבוש ליבן של נשים יפות. המכוניות שחררו אותי מהשואה.  הן הפסיכולוגיות שלי. במיוחד מכוניות ספורט. תמיד היו חמש או שש שעמדו מול הבית שלי, אפילו בתל אביב. לנציות ואלפות. כיום יש לי אלפא 33 ישנה בתל אביב אליה אני מגיע הרבה, בוורשה יש לי אלפא והונדה שאני אוהב, שבה זכיתי באליפות מירוץ העיתונאים למרות שהייתי הכי זקן שם.

יש לו בן עורך סרטים ואשה שהיתה עורכת סרטים. הוא עצמו עשה תמיד סרטים. לטענתו אלו שהיו בישראל נעלמו או אבדו. נשארו רק אלו שבפולין. וכן יש לו גם מכונית ספורט נהדרת. ב.מ. וו. זד 3 אם קופה. נקמה בנאצים.

כשנגמרה המלחמה ונגמרו הגרמנים והלכו הרוסים נשאר אדאורד אטלר בבית יתומים בקרקוב. הוא הלך לבית ספר לאמנות והכיר שם ילד יהודי אחר: רומן פולנסקי. בסוף הלימודים הלך לאקדמיה לציור ורומן הלך לאקדמיה לקרקס. "אחר כך, כשהייתי בן 18, נפגשנו שוב באקדמיה לקולנוע. לא היתה לי אגורה על התחת, ובמקביל ללימודי הבימוי התחלתי לכתוב בעיתונים ב 13 שמות בדויים. כתבתי על קולנוע, ציור, ספרים ותיאטרון בכמה עיתונים במקביל. לעיתון אחד כתבתי ביקורת שהספר נהדר ולעיתון אחר שהוא חרא. כבר אז הבנתי שזה נורא משעמם להיות כתב שכותב בשם אחד ומאותה זווית ראייה. זה היה מרדים אותי תוך כדי כתיבה".

האוטו הראשון שקנה בכספו הראשון היתה מכונית פולנית פי 70. מכונית מפלסטיק שעכברים אכלו. מנוע שתי פעימות רעשן. היא הגיעה ל105 ק"מ בירידה עם רוח גבית. אחר כך סירנה פולנית שכבר התחרה איתה בקצה זנבו של מירוץ ראלי. מאחריו נשרכו שאר הסירנות, "אבל אני הייתי סירנה אמביציוזי".

 

unnamed

רכבו הפולני. הישן. 105 בירידה חזקה

 

 

בראשית שנות השישים כבר נסע מפולין הקומוניסטית ללונדון והיה עוזרה הקולנועי של במאית אנגליה ובכסף הבריטי הראשון שלו מכתיבת תסריט רכש סוף סוף אוטו שרצה. מוריס מיני קופר ראלי מונטקרלו שיחד עם השדרוג עלתה לו כ1500 ליש. אבל השדרוג הרס אותה והיא נתקעה עשרות פעמים.

ב1968 אחרי גירוש פולין של גומולקה הגיע סוף סוףך אדוארד אטלר למדינת היהודים. הישר לבנין הטלויזיה המתחילה ברוממה ושם פעל כ16 שנים. "הזונות לא משלמים לי פנסיה עד היום". מורשתו הקולנועית נשארה שם בארונות המתפרקים ואבדה עם כל השאר.

אחר כך כתב בעיתון הרכב טורבו, עבד עם אהרונוביץ זמן מה עד שהפכו מחברים טובים לאויבים מושבעים שירו זה בזה בליסטראות מכניות ממגזיני הרכב שלהם: אוטו וטורבו. אחר כך במלחמה האמיתית למחצה של המפרץ, כבר חש אטלר, יהודי עם חוש ריח מחודד מידלות לאסונות ולסכנה שלא בטוח פה. הוא ישב עם אשתו ופקה, עורכת הסרטים, בחדר הלא אטום שלהם והם חשו נטושים ועזובים ובודדים בארץ היהודים. "החברים הישראלים לא היו חברים והתגעגענו לחברים הפולנים שבכו כשנסענו בשעתו לישראל".

כך שב אטלר סופית לפולין מכורתו. ולא הופתעתי כששמעתי על רצח רבין. חזרתי לעשות פה סרט על הרצח. את רבין הכרתי כשכן מרחוב הרב אשי. אדם עם חולשות ולפעמים שתוי, אבל בן אדם. וכשראינתי ישראלים לסרט, גיליתי את התהום ואת השנאה שיש פה בין אנשים ובין אמונות. כמו הר געש של רוע שעומד להתפוצץ בכל רגע. אחרי הרצח האמנתי שאנשים יתעוררו מזה ולא קרה כלום. מי שבכה בכה ומי שהיה אדיש או שונא, נשאר כך.

מאז הוא בפולין ובא לפה הרבה. "ואני זר בכל מקום ורק באוטו אני חש באוטונומיה שלי. שם אני במקומי. רק רכב נותן לי השראה.  מצב רוח. מכונית היא גם ישות נפשית, אומר לי אטלר שם בקפה על נהר הרכב של קפלן. והוא מתגעגע לב. מ. וו.שלו ואומר שהיא בנויה בשביל יהודי קטן קרח ומבוגר כמוהו, ושהיא משהו שמי שלא מאמין שיש משהו אחרי המוות, יכול להנות ממנה בחייו.

"לא מזמן הזמינו אותי לפתיחת קפטריה לניצולי שואה ברמת השרון", כתב אטלר בבלוג שלו. "לתקשורת זה היה גימיק נהדר ¬ לצלם ניצולי שואה זקנים רוקדים עם נשותיהם. הייתי שם חמש דקות. חשבתי שניצול השואה שבי הוא לא טיפוסי, והכל בזכות המכוניות. בזכותן השתחררתי מהזיכרון של הגיהנום ששמו שואה. כשאני רואה מכונית, אני תמיד מרגיש שאני חייב לה. אחרי המלחמה נשארתי בפולין. רציתי לחיות ולהישאר שפוי בין צעירים גויים בריאים, מטופחים ואתלטיים, שמשוויצים בשרירים. שאפתי גם להיות ספורטאי. רציתי לשכוח הכי מהר את הדברים שעברו עלי, ולא להיות ניצול שואה דפוק ומסכן. אבל בגלל מבנה הגוף שלי לא הייתי יכול לרוץ 100 מטר או לקפוץ יותר גבוה מהפופיק שלי. אז ניסיתי איגרוף ורכיבה על אופניים. בגיל 15 16, כשהלכתי לבדיקה רפואית, אמר לי הרופא שאני לא מתאים לא לאופניים ולא לאיגרוף. נשאר לי רק משהו אחד שאני יכול להראות בו את כוחי ¬ נהיגת מרוצים.

כתב אטלר בתולדות חייו. אפשר לכתוב אלף קורות חיים שונים ומשונים שלו וכל אחד מהם יהיה נכון וכוזב. הוא משליך בגבו רימוני עשן צבעוניים להטעות רודפים. ככה שמה שרשמתי פה וציטטתי פה הוא בערבון מוגבל. תהנו.

 

20170525_111556-1

הגרמנית הטובה

https://eteksty.wordpress.com/2017/08/30/%D7%9E%D7%94-%D7%A2%D7%95%D7%93-%D7%9C%D7%90-%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%AA%D7%99/

האתר הנפוץ ביותר בין תל אביב לוורשה.

sprint-spec-bar

לא אוטו של אטלר.

 

הפרפר חוצה את הכביש

10302225_10152493174984487_2697975448705622575_n או

פרשת החיים הקצרה מדי של שלי גולדמן

 

"אַל תַּחְשְׁבִי שֶׁהַחַיִּים קְצָרִים. / חִשְׁבִי: אֵיזֶה נִסָּיוֹן מְיֻחָד. / שֶׁהֲרֵי הָאֹרֶךְ אֵינוֹ הָעִנְיָן כָּאן כְּלָל וְעִקָּר, אֶלָּא שֶׁהִתְאַפְשֵׁר בִּכְלָל לַחֲווֹת אֶת זֶה. מַה שֶּׁהִתְרַחֵשׁ בְּמַהֲלָכָם הוּא בְּעֶצֶם / שׁוּלִי. זֶה שֶׁהִתְאַפְשֵׁר לַחֲווֹת אֶת הַהַתְחָלָה וְאֶת הַסּוֹף בְּלִי לְהָבִין מַה קּוֹרֶה /  וְזֶה שֶׁהִתְאַפְשֵׁר לְהִתְקַיֵּם בֵּין לְבֵין / וְלַעֲשׂוֹת מַשֶּׁהוּ בְּלִי לְהָבִין שׁוּם דָּבָר גַּם בְּיַחַס אֵלָיו. וְזֶה שֶׁחֵלֶק הָאֲרִי הוּא הָאִי־קִיּוּם / וְשֶׁהַשֶּׁמֶץ הַזֶּה, הַחַיִּים, הֵם רַק מַה שֶּׁבְּנִגּוּד אֵלָיו. / לִרְגָעִים הָאִי־קִיּוּם נַעֲשֶׂה רָגִישׁ וּמֵבִין אֶת עַצְמוֹ. / אִי־אֶפְשָׁר לִדְרֹש הֶמְשֵׁכִיּוּת מֵהַתּוֹפָעָה הַזֹּאת. אֲבָל זֶה שֶׁהִתְאַפְשֵׁר לַחֲווֹת אוֹתָהּ, / שֶׁאֶפְשָׁר לִקְרֹא אוֹתָהּ, /שֶׁאֶפְשָׁר לָשִׁיר אוֹתָהּ וְלִכְתֹּב, / שֶׁהִתְאַפְשֵׁר לְצַיֵּר אוֹתָהּ וּלְנַגֵּן,
שֶׁהִתְאַפְשֵׁר לִרְקֹד וּלְצַלֵּם, / שֶׁהִתְאַפְשֵׁר לְהַצִּיג אוֹתָהּ, לְבַכּוֹת אוֹתָהּ  / וְלִצְחֹק, לִלְעֹג לָהּ וְלֶאֱהֹב, / וְזֶה שֶׁזֶּה כָּאַב כָּל כָּךְ, / וְשֶׁהִיא הָיְתָה מְתֹעֶבֶת וּשְׂנוּאָה, / וְזֶה שֶׁהַוִּתּוּר עָלֶיהָ מְעוֹרֵר חַלְחָלָה כָּזֹאת, מוֹלִיד כָּזֶה אֹשֶר, וְזֶה שֶהָאֵבֶל"  אווה קילפי. תרגם רמי סער.

 

בערב חם בראשית אוגוסט הזה, כשהחל רחוב דובנוב להאפיל, פגשתי את בני נעם ועימו חבריו אמיר שור ונועה אורבך בעת ששבו מהלוויתה של חברתם שלי. אבלים יצאו מן המכונית בבואם, חפויי ראש כמי שהוכה במראה שאינו אמור לראותו בגיל הזה. כאילו נפרצה איזו חומת אש שהגיל הצעיר מעניק לנעורים מפני האיש עם הקלשון שרודף אחרי כולנו. הם היו נבהלים וחשופים מאד אחרי הטמנת הנערה שלי גולדמן באדמת בית העלמין. בימים שאחרי כן פסעתי כמבוגר אל אותה טריטוריה ממנה באו. פרשת חיים קצרה מדי של בת כיתתם. פגשתי את אמה, חברים, חברי האם. חדרה. מיטתה האחרונה. ספריה.

אותו אזור אסור ומסוכן שנקרא זכרון כבר הולך ונמלא כעת במה שעד אתמול היה חיים. גם כשהחיים היו סביב מיטתה בחדר השינה של אמה, בדירונת בחובבי ציון 49. גם כשהכל היה ספוג משככי כאבים ושלי גולדמן ידעה כי  כבר אין דרך חזרה לדירת הסלבט, לניו  יורק, לחוף האיטלקי. החדר הזה עדיין מלא בה. בחפצים, בריח האנשים שנאספו תמיד, ריח מחלה וכרית נוחות ענקית ורודה, ספרי שירה וספרי ילדים שנתן לה המטפל עומרי ציטרין, כולל "ד"ר סוס" שאותו הקריאה לה אמא אילנה כאילו שבו שתיהן אל הילדות של אם חד הורית וילדה קטנה יחידה וכל אותה יחידיות וזוגיות שבה תמיד התחלפו תפקידי האם והבת. "כשיקרה דבר/ אל תפחד, אל תזיע, / תמשיך ותלך ותראה שתגיע". שיר ערס לילדה חולה מאד.

 

שֶׁהֲרֵי הָאֹרֶךְ אֵינוֹ הָעִנְיָן כָּאן כְּלָל וְעִקָּר, אֶלָּא שֶׁהִתְאַפְשֵׁר בִּכְלָל לַחֲווֹת אֶת זֶה.

 

היא היתה אם יחידנית שהרתה בגיל 40 מתוך בחירה ורצון עז לבנות קן משפחתי קטן משלה. כשנולדה שלי מוקדם בראשית החודש התשיעי, שקלה שני קילו ורבע. כמעט פג. יולי 1990. ושנה ראשונה חיו אילנה ושלי בקיבוץ מעין צבי של האם. סבא וסבתא יקים. יהודים גרמנים שברחו משם טרם ליל הבדולח ואחריו. חיו בעולם בלי אב. רק סב.

"בכל גיל ספרתי לה על ענין חוסר האב בדרך שמתאימה לאותו גיל". כך הוטלה הילדה לתוך החיים היחידיים אלה. ומגיל צעיר היתה הקטנה (שתיהן,  אם ובתה, היו קטנות קומה ובהירות) ילדה נבונה וכבדת ראש ודואגת לכל כאילו חיש מהר הבינה לאן נקלעה ומה צריך לעשות ולמי לעזור ומה מוטל על כתפיה.

אחרי שנה בקיבוץ ארזו ובאו לדירונת בחובבי ציון ושלי דידתה אל שניים וחצי החדרים, סלון מלא ציורים וספרים ועציצים וכובעי קש. יחידת דיור קומפקטית של אם ובת ממנה תפרח הקטנה רק ליחידת 8200 של השירות ובסוף חייה לכל דירות הסאבלט וחו"ל, כאילו ניסתה לבחון בזמן הקצר שנותר לה גם את אפשרות הנתק והחופש והבינה שהכל צריך להדחס לשנה, שנתיים, שלוש.

 

מַה שֶּׁהִתְרַחֵשׁ בְּמַהֲלָכָם הוּא בְּעֶצֶם / שׁוּלִי

 

בשכונה הישנה הזאת של תל אביב,  סמוך לים, הלכה שלי לגן ילדים מרי עם הבן שלי ואחר גיבשה לה חבורונת ילדים שהיו יחד, עם הזמן, לחבורת נערים ונערות. משולש סירקין, שלום עליכם וחובבי ציון. עם אריק אינשטיין מול הבית. לידם בית העלמין הישן של טרומפלדור עם קברי ערירים, גלמודים וקברי ילדים וקברי משוררים ובצד האחר בית ספר. עצים ענקיים וחצרות. והורים שמתעסקים באמנות ושבתיהם נראים כמו של ענת ברזילי, מורת השחקנים, שבנה אורי זמיר היה חבר טוב של שלי, או מיכל לוריא. מגיל צעיר התרוצצו ברחוב או רבצו על הספות של זמיר בבית בלי גבולות שבו מותר לעשות כמעט הכל. בית פתוח של אמא משחקת ואבא שר ותריסים שבורים  מחבטות כדורגל. והים קרוב מאד.

מיכל לוריא זוכרת שמגיל צעיר שלי אמצה משפחות. פתאום הייתה בת בית או שהייתה נוזפת מהספה באביה של חברה, שיסדר את הבלגן שעשה. הייתה לבת היחידה גולדמן דרך משלה לחלחל ללבך. כך הצטרפה למשפחות ובאה לפעמים עם אילנה לאכול בימי שישי. שתי נשים, כאילו כך דרך העולם. בלי לדבר על חסרונו של אב. אבל נדמה לי כי העדרו המוחלט האינהרנטי, אי היותו, התקיים שם כמו כל חוסר, חזק לפעמים מנוכחות. ומגיל צעיר נטלה על עצמה תפקיד נוסף וקבלה החלטות גם לגבי חייה וחיי אמה והפיקה חיים של אחרים. וידעה המון ואובחנה כמחוננת וגדלה בכיתת מחוננים

וכששאלו אותה על תכניות לעתיד אמרה תמיד: ללמוד. ללמוד. בלי איזה יעד אחר.

 

זֶה שֶׁהִתְאַפְשֵׁר לַחֲווֹת אֶת הַהַתְחָלָה וְאֶת הַסּוֹף בְּלִי לְהָבִין מַה קּוֹרֶה /

 

ואב? אורי זמיר זוכר ששאל אותה על אבא. ושלי אמרה שממש לא התענינה. מעולם לא. לא נגעה בחוסר הזה. היא לא רחמה על עצמה אלא קבלה את החיים כמו שהם. אם ובת. ובת ואם. ולחילופין שתי בנות או שתי אמהות. והחיים כסוג של הרפתקאה. וזה כלל את המחלה. מסע אכזוטי אל הלא נודע. לפחות בשלב הראשון של הנצחון על הסרטן. לכאורה.

 

וְזֶה שֶׁהִתְאַפְשֵׁר לְהִתְקַיֵּם בֵּין לְבֵין / וְלַעֲשׂוֹת מַשֶּׁהוּ בְּלִי לְהָבִין שׁוּם דָּבָר גַּם בְּיַחַס אֵלָיו.

 

שבועיים לפני יום הולדת 24 חשה כאבים עזים. בגב ובראש. היא יצאה מאוחר מאד ממסיבה ב"בלוק" שם שתתה הרבה אלכוהול ובאה הביתה וקמה עם כאב ראש שלא עבר. הנגאובר מתמשך כל כך שהלכה לרופא אחרי שלקחה תרופות. שני לילות חיפשו מה יש לה ושלי עשתה מזה מעין מסע בארץ הכאב. זו ארץ חדשה שטרם הכירה וטרם העלתה על דעתה כי מעתה תהיה זו מולדתה. וצחקה עם החברים וחשבה על מסע אכזוטי של סקרנות. מצאו סרטן נדיר שיש בד"כ לילדים בגיל 4 שרבים מהם נחלצים ממנו דווקא בשל גילם והוא נדיר וקשה בגיל הנעורים ואחר כך. בגילה.

מכשיר המ. ר. י. גילה גרורות במוח ובחוט השדרה. הלם. אדם צעיר אינו מצפה למכה כזאת. זה אסון ששייך לחולים, זקנים ומבוגרים. למי שכבר חי את חייו. שלי אמרה שזה "משהו ממש גדול שנצטרך לעבור אותו" והיא תפיק. כך נכנס הסרטן למחשב שלה. כי היתה יעילה מאד, צאצאית יקים מסודרת ומאורגנת עם רצון לשלוט בכל פרט כדי שהכל יתרחש כפי שצפוי. והיא החליטה שהיא תהיה המנהלת והחברים והחברות יהיו עוזרים וקהל. וכך החלה להפיק עזרה ובדיקות, תורים וליווים.

הכל עבר דרך הלפ טופ שלה: מח עצם, הקרנות. ארבעה סבבים.

 

וְזֶה שֶׁחֵלֶק הָאֲרִי הוּא הָאִי־קִיּוּם

16856420587_7c66808d0a_o

 

"היה מדהים אצלה בחדר, באיכילוב", אומרת מיכל לוריא. היה לשלי חדר גדול באונקולוגית, מפנק, טלויזיה ומקרר מלא תמיד כל טוב ורמקול סגול גדול. וסבבים של השתלת מח עצם, כשהכל צריך להיות סטרילי. וכל החברים זרמו לשם עם מסכה סטרילית ואז הורידו וחיו איתה בחדר הזה. ויצרו שמחת נעורים במקום של כאב. שרו שירים ושמעו מוסיקה בקולי קולות. "כאילו התקופה הזו עוררה גם צדדים ילדותיים בנו, פתאום היתה סיבה להיות ביחד בלי סוף, פתאום היה תירוץ למה אסור להיפרד. כמו ילדים קטנים שמתרגשים ממלחמה". והזמינו שפע של אוכל מכל מיני מקומות (כשיצאה מבית החולים כבר לא יכלה לסבול את המחשבה על משלוחים) וחילקו ציונים טובים למקומות שכאשר הם שומעים שהמשלוח לאיכילוב, הם מוסיפים פינוקים.

שלי רקדה עם עמוד אנפוזיה של כימו. מסיבות כימו. "ובכל פעם שהאחיות נכנסו הרגשנו כמו ילדים ש"נתפסים על חם", זוכרת מיכל, "אבל הן כל כך אהבו את שלי, ובשלב מסוים גם אותנו, שהיו מתעלמות מהחגיגות. והיה לה כדור פילאטיס גדול בחדר והיא לימדה אותי לעשות תרגילי שיווי משקל אבל לא הצלחתי אף פעם להחזיק את עצמי יפה כמוה והיא המשיכה לעודד אותי לנסות. וראינו שם

המון טלוויזיה, סרטים, סדרות, גידי ואהרוני. ואני שהייתי בשנה השניה ללימודים בשנקר הכנתי שם שיעורי בית ובאחת הפעמים אפילו ציירתי את שלי במיטתה בצבעי פנדה עזים. היא שכבה שם ודיגמנה לי בסבלנות. והיה אסור להשתמש בשירותים שלה בשביל לא להדביק אותה במחלות, אבל היינו מעמידים פנים שזה בגלל שהכימו יכול להדביק אותנו וממציאים על הכימו שירים אפלים.

והיתה תחושה טובה ששלי חולה אבל חזקה ואיתנו, ושזו רק תקופה קצרה שאפשר לנצל לטובתנו. כששערה נשר הייתה לה פאה שחורה שאחר כך קוצרה לקארה. ושם צמח עם הזמן הביטוי "להוריד את הפאה". באחת מהנסיעות שלה לחול שאירעו חמש דקות אחרי טיפול, בתור ארוך בשדה תעופה, הורידה שלי את הפאה וצעדה קרחת ועקפה את כולם. "להוריד את הפאה" אמר: לקצר תורים. לנצל את המחלה. "תנצלו אתם את המחלה שלי", רתמה שלי את הסרטן שלה לשירות החברים. "דלגו על בחינות בתירוץ הפאה שלי".

 

1447420471292

 

 

וְשֶׁהַשֶּׁמֶץ הַזֶּה, הַחַיִּים, הֵם רַק מַה שֶּׁבְּנִגּוּד אֵלָיו.

 

בין סבבי הכאב והטיפול טסה מפה. "חמש דקות אחרי טיפול כבר יצאה לשדה התעופה". והיתה הודעה שאמרה שהיא נקיה לגמרי. כמה שאפשר להיות נקי אחרי סרטן אלים כ"כ. אבל היא כמו נולדה מחדש. כמו פרח שיצא מן השאול. "צמחה לה פלומת אפרוח ועדינה. והיא רזתה ויפתה מאד ולעורה היה זוהר מיוחד והיתה סקסית מאי פעם בזוהר הזה של ניצולים וכמי שנגאל מאסון גדול אבל מודע כבר היטב לארעיות החיים, נסעה לאיטליה לחופים ופגשה את קרלוס, היפי איטלקי שגר על החוף עם גיטרה והיה להם רומן של החיים החדשים. והיא חזרה ללימודים ולמדה עתה גם פילוסופיה וספרות ונסעה שוב לפינלד הארץ של המשוררת שהכי דברה לליבה וששיריה ליוו אותה כולל אותו שיר קצר על הפרפר חוצה את הכביש והשיר שמלווה סיפור זה.  וטסה לניו יורק ולונדון וסקנדינביה ופריז. וחזרה.

 

לִרְגָעִים הָאִי־קִיּוּם נַעֲשֶׂה רָגִישׁ וּמֵבִין אֶת עַצְמוֹ.

 

ואחרי כמה חודשים הופיע עז כאב ברגל. גרורות. וסבב שני וסבב שלישי ולחברים היתה תחושה של דזה וו ושל סרטן פרק ב' שנדמה היה כי ילך קל יותר. והיו תכניות ברורות להמשך החיים. נסיעות ולימודים. והיה ברור שהגרורה הסוררת שצצה פתאם בניגוד לתחזיות, תעלם. שלי עזב את בית אמה, כמו כל בת גילה, ונדדה בין דירות סאבלט ואמצה את הכלבה פאני שכיום חיה בדירת אמה. אני רואה את פאני נודדת בין החדרים לחפש את מי שאבד ואינו עוד ורואה אותה שם רובצת גם על המיטה הכפולה עליה שכבה שלי. שלי חפשה דירות פנויות לטווח קצר. וקרוב לים כי אהבה את הים. וישבה הרבה בקיוסק של שדרות בן ציון. בפרלמנט קבוע. מנהגי חיים. "והיא היתה הכי הווה שיש", אומרת מיכל. רק הווה.

ורצתה לטעום מכל מה שחברים שלה יטעמו כל חייהם.

אתה עובר על הפיסבוק שלה, ועד הסוף  אין שם יללה וקינה ובכי או צער או רחמים עצמיים. כלום. כלבה. טיול. דירה. ואיזה אומץ של נפש צעירה וחכמה. היא עברה דירות עד שהגיעה לדירה בוורבורג. האחרונה. והלכה ונחלשה. המחלה וההתקדמות שלה, הטיפולים עד שאמרה די לטיפולים. כי לא יכלה לשאת יותר או שהגוף אמר את שלו. בחודשים האחרונים קבלה דלקת ראות שהחלישה אותה מאד ושכבה בבית חולים ויצאה כבר לבית אמה. לא רצתה בית חולים ולא הוספיס אלא רק בבית.

"היא דעכה ולא הבנו את זה," אומרת לוריא כי היא לא עסקה בזה. אלא כשיכלה עשתה עבודות לחברים שלה, מצאה דירות, הפיקה כרטיסי טיסה ואשראי. בקשה משימות שיעסיקו אותה כדי שתוכל לעזור. להיות שותפה בחיים של אחרים שאהבה. ראייתה נחלשה והיא הגדילה את הפונט והמשיכה.  וחברים באו אל מיטתה. היתה רשימה של תורנויות. ושתי רשתות ווטסאפ: אחת גלויה גם לשלי ואחת נסתרת ממנה שכללה התראות לגבי מצבה ודיווחי אמת קודרים מן הצהלה.

 

אִי־אֶפְשָׁר לִדְרֹש הֶמְשֵׁכִיּוּת מֵהַתּוֹפָעָה הַזֹּאת. אֲבָל זֶה שֶׁהִתְאַפְשֵׁר לַחֲווֹת אוֹתָהּ,

 

 

 

"היא היתה ילדה הורית מגיל צעיר", אומרת אילנה. "אולי כי אני דאגנית גדולה והיא לקחה אחריות. ושמרה עלי ונתנה עצות. אני נתתי אהבה והיא חשה בטוחה. וכשגדלה, הייתי מתיעצת איתה ושלי הובילה והבחינה נהדר בין עקר לתפל שאליו לא היתה לה סבלנות. "נועה". סמסה שלי לחברתה של אמה, "אני יודעת שזה ממש לא בתכניות ושזאת בקשה גדולה מדי ואני בטוח לא מבינה את כל ההשלכות של מה שאני מבקשת וכמובן שזה הגיוני שתגיד שזה לא מתאים לך, אבל אולי אחרי שתתאקלמי קצת, תבואי להיות עם אממא שלי פה? אפילו רק לשבוע. אני חושבת שהיא ממש ממש צריכה תמיכה ועזרה ואהבה ואת תמיד כל כך עוזרת לה ונותנת לה בטחון. אנחנו בתקופה לא טובה עם עם הרבה חוסר ודאות ואני חושבת שאמא צריכה לידה את הנשים והחברות שעושות לה הכי טוב. היא כמובן לא יודעת שאני כותבת לך. שלי".

 

 

שֶׁאֶפְשָׁר לִקְרֹא אוֹתָהּ, /שֶׁאֶפְשָׁר לָשִׁיר אוֹתָהּ וְלִכְתֹּב, / שֶׁהִתְאַפְשֵׁר לְצַיֵּר אוֹתָהּ וּלְנַגֵּן,

 

מורה אחת כתבה לאילנה שלשלי היתה "הבנה עמוקה של משמעויות שקופות". כי היתה חדה ועדינה ויכלה לצלול לתוך המילים ולדלות משם את מה שרצתה או מה שנאמר או מה שהוסתר. וסקרנית "ולא רצתה למות", אומרת אילנה, "עד הסוף ולא נכנעה גם ברגעים הכי קשים ולכן לא דברה על המוות. וגם בסוף כשהנחתי את ראשי עליה וליטפה שערי ושתינו ידענו כי רע, ואמרתי לה: אם נורא כואב וקשה לך, אל תשמרי עלי. תעשי מה שאת רוצה. אני מספיק חזקה. אני אסתדר אל תמשיכי לחיות בשבילי. ושלי הנהנה. וגם אמרתי לה שנורא קשה לי להפרד ממנה ואני אשמח אם תשאר עוד. ועוד ביום שישי, יום טרם הסוף, אמרה לי להרגיעני: "אמאלה יהיה בסדר". כשכבר נעה בין פה לשם.

 

 

שֶׁהִתְאַפְשֵׁר לִרְקֹד וּלְצַלֵּם, / שֶׁהִתְאַפְשֵׁר לְהַצִּיג אוֹתָהּ, לְבַכּוֹת אוֹתָהּ 

 

מרתה שור הכירה היטב את שלי כי חמש שנים היתה חברתו של בנה אמיר. בת בית. "ונגעה לליבי מאד". זו היכולת השלית לגעת ללב ואין זה ביטוי פשוט "לגעת ללב". "ונגעה ללב אף שהיתה סגורה", אומרת מרתה, "ודיסקרטית ועם זאת ישירה ומלאת תאוות חיים ומסרה עצמה בנדיבות. והיתה מגנט שחיבר אנשים ועמוד תווך והיתה לה יכולת לקבל החלטות מהר ובלי התלבטות".

זה דבר שמקל על אחרים ולא אחת קבלה החלטות גם על הבית שלהן וחייהן והחליטה גם עבור אילנה, ממסעדה ועד בכלל שזה עומס לא קטן לבת אבל גם כוח רב. זמן מה אחרי שבנה של מרתה ושלי נפרדו, שמרו האם והחברה לשעבר על קשר אף אם רופף. כי זה ענין לא פשוט ובמחלה זה התהדק גם בגלל החלקים הנהדרים של מרתה. ושם במחלה נחשפו במלואן תכונותיה של שלי.

"צלולה ומפוכחת לגמרי", זוכרת מרתה, "ושלי הבינה מהר מכולם על בשרה ובראשה  את אימת המחלה ואובדנותה. ובלי רחמים עצמיים, ויחד עם זה לא דיברה על זה אלא חיה עם זה. בלי אשליות ובלי הנחות וטיפלה במחלה ומצד שני לא עסקה במוות כאילו הם לא באופק". לקראת הסוף בשבועות הבית, לקחה מרתה על עצמה את רחיצת שלי.

אותם רגעי עונג בארץ הכאב.

 

 

וְלִצְחֹק, לִלְעֹג לָהּ וְלֶאֱהֹב, / וְזֶה שֶׁזֶּה כָּאַב כָּל כָּךְ, / וְשֶׁהִיא הָיְתָה מְתֹעֶבֶת וּשְׂנוּאָה,

 

בשבוע האחרון כשמרתה ועוד שתי חברות לקחו את שלי לאמבטיה, שלי הביטה בעצמה, בגוף הרצוץ שעבר את כל זה וכבר היה לעת כיליונו רזה כל כך, כמו תמצית רוחנית שנותרה מאותה נערה שמנמונת מלאת חיים שהיתה מאושרת על החוף של איטליה והנה שלושה חברים נושאים אותה למקלחת. והיא אמרה פתאם: "מה זה? מה החיים האלה"? אך אלו היו רגעי העונג של היום כשנלקחה לשבת תחת זרם המים המחייה כאילו שבה והתחברה דרך המים לאותו זמן שבו היתה ראשן השט לו במי אמה לפני 27 שנים. "ועד הסוף", אומרת מרתה, "שלי נאחזה בחיים ולא ויתרה ולכן סרבה לשקוע גם בחוסר ההכרה גם אם ישכך כך הכאב ותמיד רצתה שידברו איתה ונאחזה ולא הרפתה ולא התערפלה עד הסוף".

ורק לפעמים חלפו בה כמו סופות רעמים רחוקות שהתרחשו בתוכה, רעידות והתקפי חרדה. כאילו נזכרה תודעתה הדועכת בסוף הקרב ובכך שעוד מעט לא תראה דבר מכל אלו שהקיפה ואהבו אותה. כאילו לרגע נחלשה השליטה המלאה שלה בפחד ובאימת הקץ.

"היית צלולה כמעט עד הרגע האחרון, הצחקת אותנו ריכלת, כעסת", תכתוב לה מיכל אחרי מותה. "היית מתעצבנת על אנשים ונגעלת ממחלות. כל מי שטיפל בך לאורך הדרך התאהב בך, צוות שלם של רופאים שהפקת, שהזכרת להם מתי ואיזו תרופה לתת לך, אחיות שלימדת אותן איך לוקחים דם, פסיכולוג שאהב אותך כמו בת. כולם ראו בך ילדה שלהם ואת תמיד דאגת להחזיר להם אהבה, לשאול מה שלומם ולהתעניין בחיים שלהם".

 

וְזֶה שֶׁהַוִּתּוּר עָלֶיהָ מְעוֹרֵר חַלְחָלָה כָּזֹאת,

 

ביום האחרון, אחר צהריים של שבת, שעות ספורות טרם הקץ, היו שם לידה מיכל ועוד שלוש חברות ושלי היתה מטושטשת ודברה מעט. ופתאם שאלה: "כמה יהיו במסיבה"? "ושחקנו אתה משחק אסוציאציות. אמרנו: זמן. שלי ענתה: "רגעים".  שמיים.

ומיכל שגרה בווטסאפ: "מצב מאד לא טוב. תבואו עכשו". וזרמו חברים. הכרתה של שלי כבר אבדה ומרתה לא יכלה הפעם לקחתה למקלחת ההחייאה המענגת שלה. ושלי נשמה נשימה ארוכה, ודממה, ועוד אחת, כנאחזת. ובעשר דקות לשעה תשע בערב, ארבע חברות על מיטתה, פרחה נשמתה.

ובאו חברות וחברים והיו שם כבר כשני תריסרים ואילנה ומרתה. איש לא הזעיק אמבולנס או צוות זר. "הלבשנו אותה במכנסיים שאהבה ובטי שרט בלויה עם דקלים" שלוש שעות נשארו סביב המיטה ורק בחצות באו לקחת את הגופה.

ולמחרת טמנוה.

סביב תלולית העפר הקריאו שירים של אווה קילפי ששלי כה אהבה וגם את "הפרפר חוצה את הכביש" מהספר שהביאה שבוע טרם מותה לפתיחת תערוכה שבה לקחה חלק גם מיכל בשנקר. אז הפתיעה את כולם וצצה באמבולנס ועברה בכסא גלגלים לראות הכל ולהיות בענינים כמעט עד הרגע האחרון. מעל הבור הפעור שבלע את הילדה גולדמן בכתה חברתה הקרובה מיכל: "קשה לדמיין את החיים בלעדיך, שליקי, היינו יחד תמיד.  בשנה שעברה כשהייתי במצוקה נפשית עמוקה, אמרת לי שהסוד הוא לא לשקוע ברחמים עצמיים. וכך נהגת, בכל רגע בשנים הקשות, תמיד היית אצילה, תמיד התנהגת כאילו יש דברים קשים מזה ותמיד הבטחת שיהיה בסדר. באותה תקופה את נתת לי את הכרך הראשון בבסדרה של הרומנים הנפוליטניים והבטחת שישמח אותי, אתמול שאלתי אותך אם את רוצה שאספר לך מה קורה בספר השלישי ואת אמרתי לי ״ ממש לא״. כי המשכת להאמין שיהיה בסדר."

"הכנתי את עצמי לרגע הזה בכל יום במהלך החודשים האחרונים. חשבתי שאהיה מוכנה לבשורה. שעתיים לפני שנשמת את נשימתך האחרונה החזקנו ידיים, את, סהר ואני ושיחקנו במשחקי אסוציאציה. המילים שאמרת היו כמה רגעים ושמים. הכל נשמע לי קיטשי מדי בשבילך. את לא היית מוכנה שאגיד פה קלישאות, את לא היית מוכנה שאגיד משפטים כלליים. את בעצם תמיד ניהלת את הכל והאמת שאני קצת מופתעת שאת לא הכנת לי נאום מראש".

 

.

מוֹלִיד כָּזֶה אֹשֶר, וְזֶה שֶהָאֵבֶל"

 

"איך לוקחים פרח כזה"? תוהה אמא אילנה ליד החלון לחובבי ציון. "איך לקחו אותה? עם כל אהבת החיים והיופי והשפע הזה?  מי מחליט לקטוע את זה"? היא שבה ושואלת מישהו שאינו בחדר ואינו בעולם. "בגיל 40 ילדתי אותה ובגיל 68 לקחו אותה ממני. מה זו הרולטה הרוסית הזאת"? ואין מענה. אין שלי. אין ריקודים בחדר ההחלמה. רק זכרון של יופי שפרח 27 שנים.

 

 1488294_10151929974088049_814952809_n

הטור האחרון

 

"חלמתי שאני עומד על במה באולם מלא אנשים. אני לבוש פראק. בידי האחת צילינדר שחור, ומקל קסמים בידי האחרת…באולם מושלך הס. אני מרים את מקל הקסם ובהינף אחד עורף את ראשי ומיד הודף את גולגלתי לתוך הצילינדר, ובשלווה, כמעט בעליצות, מערבב את תכולת הצילינדר במקל הקסמים, ואז שולף את ראשי ממנו ומשיב אותו למקומו על צווארי. אומר:   voila ומשתחווה. מחיאות כפים רועמות. הכתיבה הספרותית בעיתונים היתה להטוט מסוג זה". (שאנדרו מאראי מתאר ב"זכרונות מהונגריה 1944 1948" כמה חסרה לו הכתיבה לעיתון בעת שבה השלטון שם נלחם אפילו בחופש השתיקה.)

 

10941442_10153012042377071_2286793645669140670_n

איך נפרדים מאהובה, ממולדת, מעיתון שהיה בית שני שבו התגוררת שנים כה רבות? ממקום בלי מקום. כי ככתב מוסף לא ישבתי ממש בעיתון, לא אכלתי בו. יותר שלחתי אליו. נשלחתי מטעמו, ביקרתי בו. הכרתי דרכו שותפי שטח נהדרים, שטופי תאוות שטח כמוני. ניהלתי בו כמה שיחות קריטיות. בעיקר בראשית ימי בו בסתו 1986 ובקיצם הפתאומי, הצפוי/לא צפוי בקיץ 2017. היו לי בו עמודים, טורים ופיסקאות. לא מניות. טריטוריית נייר אהובה. זרויה אלפי סימנים שחורים שהצטברו לסיפור. אב שהמית ילדיו במו ידיו והחריב עולם, או היפוכו: משורר שהוליד דימויים מופלאים, בורא עולם. סיפורים לימי שישי על ידיים מחיות ועל ידיים ממיתות.

אני מציץ בקלסר כתבות סרנה 1986, עמוד מן החודש הראשון שלי במוסף הזה. כותרת: "מכה שיורדת על עיר קטנה". על שביתת פועלי אליאנס. "אפשר לקחת את "אליאנס" על כל מה שקורה בו", כתבתי, "בתור מודל למפעל של "חברת עובדים". מעביד קשה. שכר לא טוב. נקי מערבים. הרבה ליכודניקים, חברת שמירה. ברל היה בוכה".  שובת אחד הצמיד שם לצוארוני "ראש כרות של ציפורן אדום".

"הספרות והעיתונות הן בנות דודות", כתב פעם מלך הבדיון שהיה גם עיתונאי, גבריאל גרסיה מארקס הקולומביאני. תמיד האמנתי כי הספרות והעיתונות הן קרובות משפחה שיש להפגישן בכל שבוע. למרבה המזל הייתי כתב מוספי שבת וראיתי עצמי כסופר זריז וכעיתונאי איטי. מרוחק דד ליין. מאושר. היה לי זמן שאין לכותב היומי. אורך הנשימה הוא זכות יתר של כתב המוסף, היכולת להתרומם מעל האירוע ולנסות ללכוד את מלוא פרטי המתרחש. מה אכן קרה שם בחדר המדרגות, בשדה שבו נורה הנער. לב הסיפור, לא אביזריו. זכות היתר שהפכה את שנותי בעיתון לשמחות. רצתי מרתון בקצב שלי. ביום אחד ציירתי את מערך החברים שעמד בגב עמיר, רוצח ראש הממשלה, לגיליון יום שני שאחרי הרצח. כל חברי המתנקש, בני ביתו. דברים כאלה. הצצה אל לב האפלה.

לכן אולי לא מוזר שעד היום אני זוכר רבים כל כך מן הסיפורים. אני מדבר על 31 שנים כפול מספר השבועות שבכל שנה ויותר מזה. כל כך הרבה זירות פשע, דירות. עיירות מאובקות וכפרים ירוקים. כך איני שוכח את הזמן שבו הלכתי בעקבות ילדת המהגרים אלכסנדרה סשה ברנדט, שיום אחד בנובמבר 1994 נעלמה ביצאה מבית הספר בשדרות הילד ברמת גן  ולא נמצאה עד היום, אבל נותרה בליבי. אין פעם שאני נוהג בז'בוטינסקי ואיני נושא עיני אל צמרת עצי השדרה.

כל כך הרבה תעלומות של נפש האדם ותלאותיו נחות בזכרון כתב השטח או חוקר המשטרה, כמגירות פתוחות. קצין משטרה אמר לי פעם: "אנחנו מחפשים מי עשה. אתה מחפש למה". אבל פעלנו יחד.

 

 

רק שש שנים אחרונות מתוך כ31 שנים בעיתון, אני בעל טור אישי פה. שמורת שמאל קטנה. מגודרת היטב. כשהתחדדו המחנות. התקצן הפער, גברה ההסתה, כשהשמאל הפך לחיה נכחדת, נהדפתי להיות בעל טור פוליטי. אך השטח נשאר אהבתי הגדולה. אין כמו השטח לספר סיפור. זירת הפשע  תמיד מדברת. צריך רק לדובב אותה. ואין כמו הקול שמשמיע הלוקיישן. המקום בו הסתיים מסעה של נערה ברכב גנוב. כוורת הדבורים, מצלמת גדר המחנה, כפפות מז"פ. העדים. או אותו שבוע שארבתי ליד מחסום הקונטיינר עם הצלם שאול גולן. הצצה במלאכת הכיבוש. בדידותו של הצופה בשטח. מי יאמין לסיפור כה שונה מהמסופר עי השלטון וחנפיו?

כך בתי כלא, בתי סופרים, מעונות טרגדיות, כנסי מפלגות, שדות מרעה, בתי עלמין, דירות מסתור, דירה שבה שלח אח יד באחיו. פעמיים ירדתי בצוללות אל הקרקעית. בפעם השניה אף בצוללת חדשה. בין כל הטילים ואביזרי  הפלדה נחתי על האסלה בפרץ בחילה מטלטלות השייט והנה שמעתי את הכתב הצבאי המתלווה, נעמד עם צוותו מעבר לקיר הדק ומכריז למצלמה: "כאן, מאחרי מסך זה, נמצאת, ע"פ מקורות זרים, יכולת המכה השניה של ישראל".

עשרים וחמש שנים הייתי גם "עד מדינה", כך קראתי לספר שהיה עדות הזמן ההוא שבו נעתי מטעם העיתון בשטחים הבוערים בעיקר בימי האינטיפדות. משנות ה80 ועד יציאת עזה. צפיתי בהשתלשלות אותה שליטה בעם זר שהביאה עלינו, כך אני חש, את העונש הנוכחי: שליטה רעה ובוזזת שלנו בעצמנו. בכפר מל"ל ראיינתי את אימו של אריק שרון במשק הצנוע שלה. דחפתי רגלי בפתח דירתה של אם חנוך לוין בתחנה המרכזית בתל אביב. צפיתי באושרו הרגעי של החוזר מן השבי בדירת משפחתו ברמת גן. יגון ושברון לב, אושר ותהום של עצב שחור של אם שאבדה בנה במערבולת גלים בים. הרי לאן אנו נשלחים, הכותבים? אל המקום המנופץ. הילד שנעלם. אל הלב שנשבר. הדם. לעיתים רחוקות גם אל הדבש.

 

 

אין בעולם שאני מכיר, מלאכה נוגעת ללב, מספקת, מטלטלת, בוחשת בקיבתך, כמלאכת הכתב השבועי האוהב את מלאכתו. אין מספר סיפורים מאושר ככותב שיש לו פיסת קרקע – נייר אליה הוא מכנס כל שבוע את קוראיו ומספר להם סיפור חדש עליו עמל: מיהו המשורר העיוור ארז ביטון ומנין שאב שיריו או איך ראיתי את הקוסם עמיחי מלהטט עם דימויים מול עיני. איך נראית ניו אורליאנס אחרי המבול או האי הפיליפיני אחרי שסופה הטיחה כל בתיו לקרקע.

בין כל המקומות, ראיתי גם בפעם ראשונה, אי שם בסוף שנות ה80 את הגבר הצעיר, הנאה, האמריקאי עדיין מאד למראה, נתניהו, והוא מוקף הערצת חברי מרכז באיזה כנס גדול של המפלגה וכבר נעטפת קרירותו הניו יורקית זיעה מצפיפות החסידים העטים, מהשאפתנות העצומה שלו ומהעמדת הפנים שבה הלך ושקע. זה האיש שבסופו של דבר יצמח להיות השליט הכי מאריך ימים של הארץ. שילחם בתקשורת העצמאית בכל כוחו הרב, ושבו אני רואה בסופו של דבר, אף אם לא במישרין,  את מי שהמיט גם את קץ כתיבתי לעיתון.

חברים, סקרנים וקוראים עוצרים אותי לשאול אם לבי מר על הליכתי מן העיתון. אני עונה: רק על הדרך שבה זה קרה. אבל הנה,  מעט אחריי,  גם הכל- יכול- לכאורה ילך. עוד רגע, עוד שנה, יסתלק גם משתיק העיתונות, יותיר רק את חותמו הרע. כי אם יש דבר שאתה לומד משלושים ושבע שנות עיתונות (מאז התחלתי בעיתון אחר), זו ארעיות הכוח, אשלייתו. ראיתי כי גם מי שמחזיק עצמו כחזק בשליטי המזה"ת ובידו כפתור יום הדין, נח בסופו של סיפור מחותל משך שנים במיטת בית חולים ואינו יכול אפילו ללחוץ יד. אם כן לא מריר על הסוף. מסופק מכל השנים. כי אם לא הבנתי עד היום מכל מסעותי מעפולה ועד ויאטנאם, איזה בר מזל הייתי, הרי שלא הבנתי כלום מכל מה שראיתי.

 

 

"אתה חייב לכתוב ספר על השנה האחרונה", אומרים לי הקוראים, כל מה שקרה מאז העלית את הפוסט בפייסבוק  על השיירה שנעצרת או לא נעצרת בלילה, דרך תביעת ראש הממשלה, המשפט, עדותו של ראש הממשלה שלא רצה והגיע עם רעיתו בעל כורחו ע"פ החלטת השופט לאולם 6 ושם הושבע לומר אמת ונחקר עי פרקליטי ואף אמר כי הוא "משתדל" לכתוב אמת בפייס. וכל אותו מראה מדהים של המון מאבטחי רוה"מ, שנצבו חמושים לאורך הקירות. שומריו שהם בה בעת גם עדי הכבולים בשבועת שתיקתם. כל זה ועד החלטת שופט השלום להטיל עלי את העונש על לשון הרע. וסיום עבודתי פה.

ובכן באוגוסט הזה אני מוציא את ספרי "השנה האחרונה". אך הוא לא על 2017 של המשפט.

הספר הוא על ישראל של 50 שנה קודם לכן. על אותה שנה נשכחת וסוערת המשתרעת בין מאי 1966 לבין מאי 1967, כשאני גולה בן 14 מארץ הילדים, מהגר אל מדינת המתבגרים האלימים, נערון מחוצקן בתיכון עירוני ה' של צמד המנהלים הפולנים לנדאו ומלצר, בארצו של לוי אשכול. "השנה האחרונה" כפי שהגדיר אותה פרופ' יורם בילו. כי 66-67 היתה האחרונה באותו מורטוריום בן 19 שנים חילוניות שהיה לנו מאז מלחמת העצמאות ועד ששת הימים, בלי המקומות הקדושים. כי מרגע ששמנו ידנו על מערת המכפלה וקבר יוסף, פרצו שדי הדת והקנאות מהמרתף האפל שבו נחו ומאז אנו תחת שליטתם הגוברת.

בשלוש השנים האחרונות שכוללות את שנת המשפט המטלטלת, מצאתי מפלטי גם בעבר עת נדדתי בין עדי מחצית שנות ה60. "העבר אדמת ניכר הוא, הדברים נעשים בו לא כמו פה", כתב פעם ל. פ. הארטלי. כה נכון. המסע אל העבר כמוהו כמסע לארץ אכזוטית. אפילו כשחזרתי לדירת הדמ"פ של הורי ברחוב זלטופולסקי 5 ליד הים, שכיום מתגוררים בה כמה סטודנטים, נראה לי הכל מוכר ומעורר לב וגם כה זר ומוזר.

הלכתי לבתיהם של עדים אחרונים. מיפה ליפשיץ אחרונת דור הורי וחוג הדג מלוח של ימי שישי שלהם, דרך רות ויעל דיין עימן דברתי על משה דיין שבשנת 66 עוד חקר את מלחמת ויאנטאם כאורח צבא ארהב. גבר כבן 50 במשבר אמצע החיים שלו שחש כי הנה באו חייו אל קיצם ולא ידע איזו תהילה ממתינה לו מעבר לפינה. ישבתי שעות רבות בדירתה עם מרים אשכול אלמנת האיש ששלט אז בארץ באחריות, בחמלה ובתבונה אזרחית. חפשתי את עקבות מטכ"ל הפלמחניקים של יצחק רבין שהכין מלחמה שתסיים היטב, לתחושתם, את מלחמת 48 הלא גמורה שלהם.

פגשתי בני כיתה, ילדים עזים שמיררו את חיי כחנון ממושקף, מורות, חברים ובהם גם אחיו של חברי הטוב דורון בלום, אותו נער חסון ונטול פחד שליבו העז היה מלא משאלת מוות אולי בשל גורל משפחת אביו בשואה. בלום שעשה את כל שמסוכן ואסור היה לעשות וברגע מסוים, כעבור כ9 שנים, שם קץ לחייו. כן, גם כאלה שלא חזרו מארץ העבר.

במסע במכונת הזמן אל 1966, גיליתי את סימניה של ארץ אחרת שבה חשו הישראלים ברעידת אדמה קרבה וחיו בחרדה קבועה. העולים עוררו דאגה. המיתון עורר דאגה. הנוער עורר דאגה: אלימות הנוער, פרחחים, בני טובים. הנוער היה תעלומה: מה צומח במדינה בת ה-18? היינו הדור שכונה בארה"ב "הביבי בומרס", ילידי השנים שאחרי מלחמת העולם השניה. אותו בום עצום של לידות אצל אנשים כהורי, ניצולים וילדי אלו שכל משפחתם אבדה או שחזו בחורבן העצום ואצו למלא את החסר. הצלם ההונגרי רוברט קאפה יצא עם פרויקט ענק של צילום ילדי קץ המלחמה בשנה בה נולדתי, וקראם לראשונה דור ה- X    כינוי שיוצמד בעתיד גם לדור הבא. קאפה כתב על דור מסתורי שאין לנו מושג מה יבקע ממנו. בארץ רווחה טרוניה ולצידה מאמרי הגנה על הנוער, כאילו דובר בגוף חתרני. אחר כך באה המלחמה. והכל התהפך לעד. ועקבות המהפכה ברורים היטב גם כיום, כעבור חמישים שנה.

 

נ.ב. עוד נפגש.

 

 

 

?לאן נעלם דוד שיץ

"החיים הם משהו כמו שש בש. העסק הזה, החיים, הוא יותר גלגול קוביות ממה שאנשים חושבים. מצחיקים אותי אנשים שמנסים לבנות עולם לוגי ולהקיש מדבר לדבר"

(דוד שיץ בראיון מ־1987)

לפעמים אנשים מתאיידים. אתה פוגש מכר משותף ברחוב, שואל בזהירות: איפה ההוא? מה קרה לו? אחר כך נזהר פחות ותוהה: עדיין חי? לפעמים אלו דמויות שרישומן ניכר בחייך, שאיכלסו זמן מה את עולמך. אתה קורא ספרים שלהם, זוכר דעות נחרצות שהחוו בראיון, אתה יודע עליהם יותר משידעת על אדם קרוב, ו… פוף. כלום. כך דוד שיץ. האיש שפירסם ב־1978 את 'העשב והחול', רב־מכר אוטוביוגרפי מטלטל. אחר כך את 'שושן לבן, שושן אדום'. 'אבישג'. 'כמו נחל'. כל האגדות האפלות שלו, הדמויות המיוסרות, הרוע והבגידה. נשים מסוכנות. ארוטיקה ביתית ואותה דמות גבוהה, נאהבת, של כותב ירושלמי. כל זה היה כלא היה. והוא עודנו חי.

ב־1979

ב־1979

לפני 34 שנים באתי ככתב מתחיל לראיינו בביתו בשכונת בקעה ליד פסי הרכבת. אב צעיר לשתי בנות קטנות, דניאלה ואביגיל, לצד אשתו ציפי. שאלתי אותו על התחלת כתיבה. "אני ניגש לנייר ומתחיל לכתוב", ענה שיץ, "המוזה קלת דעת ובוגדנית ואין טעם לרדוף אחריה". את הכתיבה תיאר כהליכה במערה אפלה עם מעט מדי אור. הוא דיבר על הקושי לסיים סיפור, "לשים נקודה". הזכיר את התנועה של הימלטות מסיפור לא גמור לסיפור הבא. אי־שקט עז. הייתי צעיר מכדי להעמיק. אוצר שלם נח לפניי, אבל הלכתי משם מהר. שיץ עורר בי, אני זוכר עד היום, אי־נוחות. היה בו משהו שילדים קוראים לו: ילד כאפות. דורש מכות. לימים זה יתגלה לי מתוך תלאות חייו. ספרו דאז היה מבלבל, לוט בערפל כביוגרפיה סודית. מבקרים תיארו אותו כ"הבטחה גדולה". "דוברו של דור חדש בספרות". עם השנים היו שניפצו אותו, כמו כל הבטחה.

הוא היה גבר גבוה ויפה שציטט לי את גיבור הרומן הקודם שלו, 'העשב והחול': "בגלל ריח הפיגולים העולה מן העבר, בגלל הצורך החריף להתמודד עם נקמה שאין לה סיכוי להתממש, נהפכתי בעל כורחי להיסטוריון המשפחה". משהו זחל בין השורות. אני זוכר שהספר לא כבש את ליבי, אבל היה לו מין קסם אפל שעמד בסתירה לאיש שפגשתי. זמן מה עוד שמעתי עליו. יצאו כמה ספרים. רומן ששובח, רומן שלא שובח. הוא התראיין. אחר התפוגג ממסך הרדאר של הספרות. מישהו אמר שחלה מאוד. שהוא חי אבל שוכב אי שם כגיבור חבול של אחד מספריו. והנה עכשיו יוצא ספר חדש של שיץ, 'שעת החתולים', קובץ סיפורים שלא נולד בלידה רגילה מבטן כותבו, אלא נאסף מתוך מגירות ארכיון 'הקשרים' של החוג לספרות באוניברסיטת באר־שבע. תמונתו היפה על העטיפה, והמבט האלכסוני הזה והמשפט: "התצלום על העטיפה באדיבות המשפחה".

עם הבנות  דניאלה ואביגיל ב־1984

עם הבנות דניאלה ואביגיל ב־1984

את בתו בכורתו דניאלה שיץ אני מוצא בדירה ירושלמית גדושה צעצועי וציורי וסימני ילדים בבית הכרם. כשאנחנו מדברים היא עוצרת בעקשנות את דמעותיה. מדויקת ויפה כמוהו, היא מדברת בתוך התוהו ובוהו של דירת משפחה, שבה חיים נכדי שיץ שהוא אינו יכול לראות עוד. הוא אמנם קיים, אך דניאלה מעלה אותו כזכר אב מת. "אבא טוב ואוהב, ילדותי בדרכו". היא נולדה לפני 40 שנים, כשאביה היה כבן 35 והחל לכתוב רומנים אחרי שכתב שירים. הוא שאף להיות היסטוריון ונסע לגרמניה לסיים דוקטורט, ושם נטש את העבודה והחל צולל אל העבר שלו, מברר את ראשית חייו. היום ברור שזאת הייתה מלאכה מסוכנת. רדיואקטיבית. בסוף דבר, בספר החדש, כתבה מוריה דיין קודיש, עורכת הספר לצד יגאל שוורץ, על "שיניו המשחירות של העבר". היא מצטטת ממכתב של שיץ: "אם אתה הולך וחופר את העבר, אתה מסתכן בהרחת בשרו הרקוב, בראיית שיניו המשחירות". דימוי קשה שמתאר הוצאת מת ממקום מנוחתו. לא נס תחיית המתים.

"חסר כל חוש היסטורי היה התינוק", כתב שיץ לימים על ראשית חייו, כי נולד בשם דיטמר־אינגברט מילנר־באואר־שיץ (Schütz) בברלין בשנת 1941. שנה מחורבנת להיוולד כתינוק יהודי ליד מפקדת היטלר. בן חודש וחצי נמסר למשפחה אומנת, ראשונה בשרשרת של מוסדות ובתים שבהם יתגלגל שיץ בגרמניה וגם פה עד הצבא, שאחריו, ב־1963, יגיע לאכסניית נוטרדאם, סמוך לגבול הירדני, ובה יחל את חיי ירושלים השלמים שלו.

עם הבת נעמה בתחילת שנות ה־2000

עם הבת נעמה בתחילת שנות ה־2000

מיד ברומן הראשון החל מתאר את דמותה של האם, לוטה־מרים, ואת ארבעת הילדים שהיא יולדת בברלין לפני מלחמת העולם השנייה ובמהלכה. יולדת וממהרת להיפטר. 'העשב והחול' תיאר שושלת טרגית של נוטשים וננטשים, רוע ביתי ובגידה משפחתית. הגיבור הנטוש חוקר את אמו בסוף המלחמה במשך לילה שלם. מנסה להבין מדוע נהגה בו כפי שנהגה ואינו מעלה דבר. "אני מבינה יפה עד כמה אתה נהנה מתפקיד הקדוש שנטלת על עצמך", אומרת בספר האם לבנה. "ובכן, בני הכועס, עד גבול ידוע אני מוכנה לבוא לקראתך: ללבוש את מסכת המפלצת, לרקוד מול הלהבות כשהמאכלת בימיני".

מחוץ לספרות הייתה אמו יהודייה יפה בעלת מראה ארי ואביו ספר־נשים שנעלם מחייו. אחרי שקיבלה אזהרה מאיש ס.ס. מסרה את ילדיה, ובהם דיטמר, לשכנה ונעלמה. גם אחרי המלחמה לא מיהרה לקחת את ילדיה שנולדו משלושה גברים שונים. בגיל שבע שלחה את דיטמר לישראל עם הבטחה שתבוא מיד אחריו, אך צצה פה רק כעבור כ־14 שנים. "אני רואה ילד שקט ועקשן שהיה רגיל לפרידות מאמו", כתב באיפוק הילד שנבגד בידי אמו. אחר כך קליטה ובתי אומנה, קיבוצים ומוסדות. ברית מילה מאוחרת, שם חדש: דוד, שפה חדשה: עברית. ותמיד ההמתנה הנכזבת והבגידה.

"כשהיינו ילדות אבא הקריא לי ולאביגיל את 'האיליאדה והאודיסאה'", אומרת דניאלה ומביאה את הנוסח הקל יותר מחדר הילדים. "תמיד דיבר והקריא והבית היה חם ומלא מוזיקה קלאסית, וארבעתנו מיעטנו לצאת אל העולם".

היא זוכרת שאהבה את הקטע שבו שב האב אודיסאוס ממסעותיו ויחד עם בנו הרג את כל מחזרי האם. "איש לא יצא חי זולת הזמר הנודד". זו הנקמה העקובה מדם ששיץ כה חשק בה ולא ביצע. השבת הבית לידיו. השבת האם. לא אחת דיבר עם בנותיו בפתיחות על העבר, על נדודיו הכה לא אודיסאוסיים בין בתי היתומים. הגזר הרך והמגעיל של המרק. בספריו תיאר, בין היתר, את כפר הנוער ניצנים, שהיה עבורו "המקום הכי אכזרי עלי אדמות", אך דווקא שם נולד כסופר. פעם תיאר איך כדי להימלט מידם של נערים אלימים הפך עצמו למספר הסיפורים הפרטי של הנער הכי חזק, ממציא סיפורים כדי לזכות בהגנתו.

"אבא היה איש עם המון תאווה לחיים. מלא סערה פנימית וגם אוהב בית", אומרת דניאלה. אך כשהייתה כבת תשע קם ועזב את הבית והמשיך בנדודיו. כל השנים עבד ב'שירות הסרטים הישראלי', ואחרי שעזב את הבית הכיר את המפיקה חמוטל פרת, הצעירה ממנו בשנים רבות. התלקחה אהבה גדולה והם חיו יחד כ־12 שנים, שבמהלכן נולדה בתו השלישית נעמה. אבל בצהרי יום היה שב לשחק עם שתי בנותיו הגדולות, "ונשאר קרוב ותמיד כתב. הייתי גאה בו מאוד. בימי שישי, כמנהג קבוע, חזר לביתו הראשון ואכל ארוחת ערב והיינו חוזרים להיות משפחה שלמה".

חמוטל זוכרת שאישיותו החלה משתנית. שיץ הפך קודר ומבולבל. איבד קשר בין דברים. תהה, למשל, למה לא ללכת בשבת לעבודה. הפסיק לכתוב יומן גם לקטנה שאהב מאוד. נשאר במיטה. סירב לקבל טיפול. "הרגשתי שאני נחנקת וחייבת להציל את נפש הקטנה ואת נפשי ועזבתי".

ב־1997 יצא ספרו האחרון. ביומנו החלו נפערים שבועות ריקים בלי מילה. האיש שכל חייו ניסה להיזכר, החל לשכוח הכל. פעם, פזור נפש, הניח את התינוקת נעמה על מגלשה רותחת ביום לוהט. כשחמוטל עזבה שב לגור לבדו, אך עדיין היה מוקף חברים רבים. כל אלה ייעלמו כלא היו עם הזמן. "בטקס סיום קורס קצינות שלי הוא דיבר מוזר", זוכרת דניאלה, "והחבר שלי הפנה את תשומת ליבי. אבל אמרנו, זה אבא. כי במקביל הוא היה מרצה בקיבוצים על היסטוריה. הוא היה מומחה גדול שבנה דרך ההיסטוריה העולמית את תולדות חייו המנופצות. פעם אחת שמתי לב שטעה בתאריך הולדתו של אריסטו, או אפילו במאה שבה הוא חי, וזה כבר היה בלתי אפשרי".

אחרי אותו יום שישי שבו איחר לארוחה, לקחו אותו אחיו אפרים וחברו הצלם אמנון טייטלבאום למיון, ומיד עבר לאבחון. "אבא נבדק בשאלות פשוטות ושמו לב שהוא לא ידע לזהות ציפור בציור אחד. התחילו בדיקות וגילינו שהוא חולה כבר כמה שנים. מאז, כ־18 שנים, אני האפוטרופוסית שלו".

כך חלה שיץ, האיש שכל ימי חייו הצלולים חפר אל הזיכרון, במחלה ניוונית דמנטית שנקראת מחלת פיק. הפרעה נדירה שפוגעת בתאי מוח ומשפיעה על אישיותו של האדם באופן משמעותי, מביאה לירידה בכישורים חברתיים, יחד עם אדישות רגשית. שלא כמו דמנציה המוכרת יותר, מחלת פיק בדרך כלל גורמת לשינויים התנהגותיים ואישיותיים עוד לפני אובדן הזיכרון.

דניאלה הייתה אז בת 22, ואחותה חיילת. הכל נפל עליהן: קשיים כלכליים וביורוקרטיה ואב הולך ושוכח. הן שכרו לו דירה עם מטפל פיליפיני מסור, ווילי, שנדד איתו שנים בעת ששיץ התרוקן מעצמו. לפעמים עוד נתן נאום על אודיסאוס, כי במוחו נותרו תבניות שלמות. רישום אחרון ביומן נשאר מפרשת קלינטון־מוניקה לוינסקי, שעוד חדרה בעד מסך הערפל. "אבל כשהבאתי לו צעצוע ילדים של התאמת צורות כבר לא הצליח לסדר ובכיתי מאוד. שנים בכיתי עד שחדלתי".

מכוח המחלה הלך דוד שיץ והצטמצם, נאלם דום. איבד עניין במסך. נסוג למקום בתוכו ולשומקום. חברים חדלו לבוא. רק העורך והחבר יגאל שוורץ, זוכרת חמוטל, המשיך לשמור על שיץ בשדה הספרות, להזכיר את קיומו. שוורץ אמר לי שהם מכירים למעלה מ־30 שנים. מן ההתחלה אהב אותו. "שיץ הוא הוא סופר גרמני שכתב בעברית. גרנדיוזי ואלים. אין דומה לו פה".

לפני כעשר שנים קיבל שוורץ מן המשפחה את ארכיון הכתבים של שיץ ועבר עליהם יחד עם מוריה דיין. הם מצאו חומרים שחלקם טרם פורסמו, שחושפים גם שיץ אחר. אלו כרוכים בקובץ החדש, 'שעת החתולים' (הוצאת דביר ומכון הקשרים), במסגרת סדרת 'רטרו' שמחזירה לחיים סופרים עבריים נשכחים. "הפרסום עכשיו הוא מעשה של חסד לחבר נפש וגם הומאז' לסופר נהדר. הלב שלי נשבר על מה שקרה לו", אומר שוורץ.

"מדהים כמה אפשר לאבד אדם ואז לגלות שיש עוד מה לאבד", אומרת הבת דניאלה. "ברגע מסוים ווילי עזב, נגמר הכסף, ואז רק יוסי שריד עזר. אבא עבר למוסד הררית, מקום ביתי עם עשר מיטות. בהתחלה הוא עדיין אכל בעצמו, עד המשבר הנשימתי והאשפוז בבית החולים לפני כארבע שנים". כיום הוא שוכב ללא נוע במוסד גריאטרי ירושלמי, כתחנה אחרונה במסע של התפוגגות. "שוכב עם הפנים למעלה ורק סדק בתקרה מול עיניו".

"יש שם אדם בפנים", אומרת חמוטל אהובתו, "ואיש אינו גואל אותו מייסוריו. שנים, גם בתוך המחלה, נשאר שיץ חם ומלא רגש ואהב לשמוע מוזיקה ואהב שבאים, ומעטים כל כך באו, וגם הם חדלו. אבל הנפש שלו שם גם עכשיו". "הלב חזק ומחזיק את הקליפה", אומרת בתו, "אבל אין שם כלום. אני לא הולכת לבקר יותר כי זה לוקח ממני המון, ולו זה כבר לא נותן כלום".

נדמה כאילו זו מחלה שנאבקה בניסיון שלו להקים זהות. פעם אמר בעצמו: האמת היא כמו מכת גרזן."

לגמרי כך. אני מאוד מאמינה בקשר בין גוף לנפש. המחלה פרמה את הזהות שאבא כל כך עמל לבנות. הנפש שלו כל כך התאמצה להתהלך בעולם במידה של נורמליות. מה שהיה טבעי לכל אדם, הדבר שממנו כולנו מתחילים, אבא היה צריך לעמול כל חייו כדי לייצר אותו. כי הוא היה בן לאם שבגדה בילדיה. לו ראה את עצמו היום, היה מעדיף לירות לעצמו כדור בראש. מגיע לאיש המיוחד הזה מוות קל יותר. אני מתנחמת רק בזה שאין שם תודעה סובלת". •

המטפל שלי


unnamed

.ורטהיימר בגן ביתו בשריגים

 

."אין מטופלים אבודים. יש מטפלים אבודים"

כאשר היו שואלים את הפסיכולוג דרור ורטהיימר איזה סוג מטפל הוא, יונגיאני? פרוידיאני? היה  פורץ בצחוק שלו. צחוק שיעול ניחר כזה פרוע ושל מעשן כבד, נחרת שמחה קולנית והיה משיב: "אני דרוריאני". אבל בלי שמץ יוהרה. דרוריאני. כי תמיד היה מאד דרור, אף שנולד כפרנץ, בנם היחיד של יצרן הארנקים רודולף ורטהיימר ושל אשתו מיני לבית טראוגוט. זה הילד פרנץ שחי בעיירה הגרמנית אופנבאך שעל נהר המיין חיי ילד יהודי נוחים מהם נתלש ביום אחד בגיל אחת עשרה ומאז לא ידע מנוחה.

כי ב- 1935 באה לאופנבאך בבהילות קרובת משפחה ואמרה לורטהיימרים שהיא מעבירה בית יתומים יהודי לשוויץ. התפנה מקום אחד של ילד חולה ויש הזדמנות בלתי חוזרת לחלץ את פרנץ מגרמניה של היטלר. בתוך יום החליטו הוריו החלטה שעמדה בניגוד מוחלט לאהבתם לשלחו מיד עם היתומים. מבלי דעת הצילוהו ממוות בטוח, כי שניהם נספו כעבור שנים ספורות מידי הנאצים, אבל פרנץ-דרור אף כשבגר והיה לדרור חכם וקשוב לצרות משפחה, לא סלח להוריו שכה בקלות שלחו את יחידם. ואני תוהה אם עיסוקו כל חייו בטיפול משפחתי ומערכתי והקשר החשוב כל כך שראה בין הפרט לסביבתו, אינו פריו של של אותו יום. אותו נתק, אותם אי סליחה ואי שכחה וגעגוע גדול.

 ופרנץ ורטהיימר גדל בין היתומים בשוויץ ואף נשלח להיות שוליה ומתלמד- מלאכה כדרך השוויצרים, אך התמרד ועבר לגימנסיה בה עשה חיל בשכלו החריף. בחופשים היה משוטט לבדו יחף בהרים. נער גבה קומה בעל פנים מוארכות וחוטם נשרי, חש את האדמה תחת רגליו, ער לכל עלה וחרק, מחפש את עקבות הסופר שהעריץ יותר מכל, אף הוא מהגר מגרמניה: הרמן הסה שכתב בשוויץ את "דמיאן" ואת "זאב הערבות" שלו. זה הסה שבנערותו שלח לאימו את השורות שיכול היה גם פרנץ לכתוב: "איש מאתנו לא יוכל לשכוח את העבר, אבל עלינו להיות מסוגלים לסלוח. כאשר תחלימי, האם תוכלי אי פעם לכתוב, פשוט כמו שאמא כותבת לבנה?"

בשוויץ היתה לו אם מאמצת בה דבק. הוא בגר וסייע לבורחים לשוויץ למצוא בה מקלט כי הוא עצמו חש כנטוש אך גם כ-בר מזל וזכר את שתאר הסה ב"דמיאן". "באותם ימים מצאתי מקלט יוצא דופן, 'במקרה', כלשון הבריות. אולם מקרים מעין אלה אינם קיימים. אם פלוני הזקוק למשהו בדחיפות מוצא את מה שחיוני לו, אין זה המקרה המעניק לו זאת, אלא הוא עצמו, תשוקותיו וצרכיו מוליכים אותו אל מחוז חפצו."

רק בגיל 21 כשתמה המלחמה ופרנץ ורטהיימר כבר ידע כי אין לו איש בעולם מכל משפחתו, עלה לקיבוץ בארץ ישראל, הוכשר להיות עובד סוציאלי וטיפל בעולים כמוהו במעברת חולון, תמיד עם אותו חוש עז לרגש הזולת ואוזן קשבת לסבלם של אחרים ואופטימיות. כשפרצה מלחמת 48 כבר נלחם כפלמחניק בדרך בורמה ובהרטוב ואחריה שב לעבוד עם החלשים שהיו פה יותר מבכל זמן ובשנות השישים הפרועות נסע לקנדה ועשה תואר שני באוניברסיטת מק'גיל. כל מי שפגש בו שם ראה מין היפי צעיר ארוך וגמלוני וצוחק מאד שהעמיק אל תוך תעלומת הטיפול בנפש האדם.

 כששב לישראל ב- 1966 הביא עמו את עקרונות הטיפול המשפחתי והחל לטפל בזוגות שבורים, ומשפחות רצוצות ופרטים שבורי לב והקשיב היטב לכל אחד ודבר חשיבות התקווה בתהליך השינוי והאמין ש"אין מטופלים אבודים. יש מטפלים אבודים". כך הכרתי אותו נדמה לי שכבר בשנות ה- 80, בחדר הטיפול שלו בדירתו ברחוב ההסתדרות בחולון, כאשר הקשיב גם לי, אפוף עשן הסיגריה הנצחית שלו עם פרצי הצחוק שלו ועם הסקרנות העצומה. באתי לשם לבדי וגם עם אשתי הראשונה שבעצמה הייתה בת של מהגר מטפל ואחר כך כך משך השנים, הגעתי שוב ושוב לתקופות, כמו שאדם ששב לעת מכאוב לביקורי מולדת או לחבר ותיק והשיחה נמשכת מהמקום שבו נקטעה שנים קודם לכן. ותמיד הייתי גאה שאני מטופל וראיתי בזה זכות יתר והשתעממתי לדבר עם לא מטופלים שמודעותם נכה.

איש משעשע למראה היה ורטהיימר כמו היה הצחוק חלק חיוני של הטיפול. גבוה וגמלוני, ידיו הארוכות שתמיד אוחזות בסיגריה או מתנופפות באיזו תנועה של הבעת דעה או פראות ושער ראש הלבן ושער חזהו הפורץ כאניצי קש ממזרון קרוע  עד שנכדיו קראוהו "הסבא עם הכנפיים". איש רנסנס בעל ידע עצום בכל תחום,  אספן בולים וקורא כרוני שנע משפת התרבות אל שפת הרחוב, מערבב הכל כדי להגיע לכל לב. והתענין בכל והרבה לנסוע והתגעגע לשוויץ כמין מחוז חפץ וזכרון ואמר תמיד שלו פרש מן הטיפול או חי חיים שניים היה הופך לחוקר חרקים קצת כמו נבוקוב כזה. ותמיד כשצעד או טייל היה מרים מן הקרקע חיפושיות ורודף אחרי פרפרים והיה איש בעל חירות פנימית עצומה ואופטימי עד קיצו.

וכל פעם ששבתי לטיפול בעת משבר או שינוי או תהיה, קבל אותי דרור כבן אבוד וזכר הכל. הוא האמין כי האדם הוא חלק ממכלול שלם, וטיפל טיפול מערכתי כי אין פרט חי רק לעצמו אלא הוא משפיע ומושפע מסביבתו אולי כמין תשובה לאותן בדידות וזרות איומות אליהן הושלך ביום אחד ב- 1935. הוא הקים פה משפחה והיה לאב, התגרש ושוב נישא והיה לאב ובגיל קרוב לחמישים הכיר את המטפלת רבקה פדר שהיתה תלמידה בתחום שלו והחל את פרשת האהבה שתמשך עד מותו. רק בגיל קרוב לשבעים נשא לה והם טיפלו באנשים בדירתם בתל אביב והקימו בית כפרי בשריגים על הגבעות המיוערות של אזור בית שמש וגן גדול אותו טיפח באהבה. והוא  המשיך ללכת כל כך מהר שרבקה אמרה לו: "אולי אשתך הרביעית תעמוד בקצב שלך".

כמעט עד גיל 92 טיפל דרור ופגש מטופלים. עד שעבר ניתוח לב וחטף דלקת ריאות ונחלש מאד והחל שוקע בשלל מחלות הזקנה והאיט הליכתו וראייתו נחלשה וגם אז נשאר ילד סקרן כמו זה שתר יחף את הרי שוויץ.

השבוע נגשה אלי בשדרה ש. מטופלת שלו ושכנה שלי ואמרה: שמעת? דרור מת" וזה נשמע לי כה מופרך. דרור מת והיא ספרה שהתקשרה לדבר איתו ורבקה אמרה: איך ידעת שהיום מת? כך נודע לי והלכתי לדירה ברחוב שלום עליכם אליה באתי פעמים רבות, וישבתי בשבעה עם בתו ועם רבקה ודברנו בדרור את כל זאת.

נוח בשלום על משכבך אדם מטפל.

314086_10151110812324009_681888657_n

יצחק נבון. הראיון האחרון.

בסך הכול חבורה אומללה מאוד כשהיא בצוותא, וכל אחד מהם – לא רע בפני עצמו. לו הוסרו החשדות ונוקה הרעל – היה זה צוות די טוב לעבודה. אבל המחלה אנושה. המפלגה אכולה ומפוררת. הגיבורים עייפים, זקנים וחשדנים."

(נבון צופה כמזכיר צעיר לפני כחמישים שנים ומעלה בחבורת מפא"י השלטת. הביוגרפיה.)

יצחק נבון

כשאני נכנס לסלון ביתו, קם יצחק נבון לקראתי מכסאו הדמשקאי והנה מראהו באותו הרגע כאדם שהזמן פסח עליו והוא עדיין כבוד הנשיא החמישי. גם עתה, בגילו השברירי, מתקימת בו אותה הדרת כבוד ס"טית- ירושלמית מאופקת. איש ממוצע קומה, בעל נוכחות, תמיד בז'קט כהה ועיניו מציצות בך בדריכות משועשעת' כעיני ינשוף אירוני' מבעד למשקפיו. בעת הראיון, אחרי שאלה, לפעמים הוא משתתק כאילו התעכבה תשובתו אי שם, נבלמת לא רק מפאת כל השנים הרבות הנערמות לפניו ומרחבי הזכרון, אלא גם בשל מתינות מבית וסוג של זהירות, עד שמירי שפיר זוגתו אומרת: "דבר יצחק. אתה כבר לא הנשיא החמישי". ואין הוא מציית גם בגיל 94.

לפני כשנתיים, כשהפגשתי בלשכת הנשיא פרס את קומץ האנשים ששרדו מלישכת דוד בן גוריון, חבורה קטנה ומדהימה של צנטוריונים, היה נבון משועשע נוכח התרעומת של פרס על המהומה שהטלנו בלשכה. "אל תדאג, שמעון", הרגיע את האיש שהוא מכיר מאז היו שניהם נערי בן גוריון הגדול מכולם לפני כמעט 70 שנים, "לא באתי להישאר פה".

גם בראיון, מגיחה ממנו לפעמים אמירה סרקסטית ואז הוא מתחייך כילד כבד ראש שחטא בקלות דעת. בן הזקונים של מרים בן עטר, אם מרוקאית חמה ומכילה  ושל אב ספרדי, יוסף נבון, סופר סת"ם ומנהל קפדן ופעיל ציבור  שחש תמיד מקופח. אלו הבית, השכונה והעידן שעיצבו את חייו באותה ערבוביה נסערת של רגש עז וקפדנות טרוניתית. אב סמכותי ואם מסורה וכל אותם צללים אפלים של סכסוך זוגי וחמישה אחים ואחיות שמתו בילדותם. כל אותן שאיפות אב שלא באו על סיפוקן ודאגות אם יושבת-בית שחרדה "מה יגידו", וגם החיים המשותפים עם ערבים ואשכנזים, כורדים ומזרחיים, תחת שלטון האינגליזים.

"בן זקונים הייתי וזכיתי מאמא לתפנוקים מיוחדים… "טוּ סוֹס ריי, ריי דה לוֹס גִ'דיוס! (אתה מלך, מלך היהודים!)" היתה אומרת לי ואהבתה נסכה בי ביטחון רב". כתב לימים נבון וכבר היה ח"כ ושר ואף נשיא, הכי קרוב פה למה שנקרא מלכות. כל אותן שנים בהן נע במסדרונות הכוח. מגיל צעיר מאד. תחילה, ומשך זמן רב, כמשמשם ומזכירם ועוזרם של הנפילים אותם ראה גם בחולשתם, ואחר כך, אם כי בפחות שמחה, כך נדמה לי, כחבר כנסת וכשר ואף נשיא.

באוטוביוגרפיה שפרסם עתה באיחור רב, הפרקים על עשר שנות בן גוריון שלו, הם הכי מרתקים ונושבת מהם אהבתו הגדולה והמסורה לאיש קטן הקומה ההוא. נדמה כאילו הנער החכם יצחק מצא אב מחליף ומבריק בב.ג. אבי האומה. אדם שלא היה כמוהו אחריו: שיסד אומה כשהוא לבוש גטקס ומכנס מרושל, מלווה אשה נוזפת, רגשן לפעמים עד דמעות ועם זאת מקבל החלטות גורליות לגבי אומה שרק עתה הוקמה, מחליט בנחישות של מי שמודע היטב למהלכי ההסטוריה העולמית. כל זאת באוטוביוגרפיה הנבונית שבה חלקים מרתקים שרשם ביומנו האישי צופה חד עין, משעשע וגם דומע.

צלקת מאבן על הרקה

ראשית הסיפור בעלילת נבון מאות שנים טרם זמננו. לכמה מאיתנו מידע על המאה ה17 של משפחתם? ספורים. לנבון יש. משפחתו הגיעה לחבל ארץ זה שלנו לפני 345 שנים. נודדים/בורחים היו מאחוזתם בעיר ניקופול שעל שפת נהר הדנובה, באימפריה העותומנית. ע"פ מידע שאספה אחותו היסטוריונית המשפחה וע"פ האגדה, הכל הלך כשורה באחוזתם המשגשת שנקראה כבר במאה ה17 'חצר נבון' עד שבאחת ממלחמות הבלקנים סטתה פרדה עמוסה לעיפה מדרכה ונכנסה לאחוזה.

פירדה היתה זו של צבא נסוג ועל גבה שקים כבדים. כשכרעה תחת מטענה והנבונים הורידו את השקים, מצאום מלאים זהב. אוצר נטול בעלים מוכרים. הנבונים כה חרדו פן ישובו בעלי האוצר לחפשו ולנקום, עד שקמו ונפוצו לכל עבר, וענף אחד שלהם, ובראשו רפאל עלי ובנו חנון, בא לירושלים סביב 1670. יצחק נבון הוא צאצאם הישיר. בזכרונותיו, בדרכו האירונית, הוא כותב: "רצוי אולי להבהיר לסקרנים כי אם אמנם היו שקי זהב, לענף של משפחתי לא הגיע כלום", כאילו עדיין חרדו הנבונים מבעלי האוצר או מחמדנים אחרים. הוא עצמו נולד ב1921 וגדל בשכונה ירושלמית. מקרבות שהתנהלו שם בין ילדים ונערים, נותרה על רקתו עד היום צלקת חיוורת. וכך הוא כותב:

"איבה של ממש היתה בין הנערים הספרדים לאשכנזים. לעתים קרובות פרצו תיגרות והשלכת אבנים ביניהם. כשנלחמו הספרדים באשכנזים, היתה ידם של הראשונים על העליונה. כשנלחמו הספרדים בכורדים, תמיד היתה יד הכורדים על העליונה, ועל עליונותם זו שמרו גם בקרבות שניהלו כנגד ילדי הערבים".

בתיאור הילדות בראשית הספר, אתה מתאר קרב, מכות וצלקת מריב עדות. מהו מקור הסכסוך שמכרסם בנו עד היום?

בעת שנולדתי וגדלתי היה רוב של עדות מזרח וספרדים כחלק מן הישוב הישן. הצלקת היא מקרב באוהל משה. ההבדל שהכי בלט בהתחלה בין העדות ויצר את הפער היה נוסח התפילה. הנעימות. הקבוצה הכי מכובדת או כך ראתה עצמה, היו הספרדים, דוברי הלאדינו כמו אבי. הם הפגינו עליונותם לא רק במשפחה. אחר כך התחברו למזרחיים בשל נוסחי תפילות דומים. לידנו גרו אשכנזים שהלכו ורבו כי ברחו מרדיפות. הם דיברו אידיש. הסתכלנו עליהם מלמעלה כי היינו רוב ולמדנו בבתי ספר נפרדים והיינו יותר שמחים. הספרדים והמזרחיים היו בתחילה גם יותר מקורבים למלכות, לתורכים שטרם האנגליים, דומים להם יותר וגם היה להם יותר כסף. ההצלחה של האשכנזים הגיעה יותר מאוחר, אצל האנגלים. הם היו זריזים יותר, רצו מהר יותר גם לתפילה. בעיני הכל מתחיל בנוסחי התפילה.

באיזו שפה אתה חולם?

"לאדינו".

מירי שפיר בת זוגו שיושבת עימנו כל עת הראיון, מתערבת: "מתוך חלום אני שומעת אותו בלילה מדבר עברית".

"תקעת לי מרגלת"! צוחק נבון ומרצין.

"אם כבר הגענו לריגול, אז בענין הזה", אני אומר לו, "אתה בעצמך מרגל מוחמץ.  בבסיס שלך, מאז רשת ההאזנות שהקמת לפני 48, הערבית שלך, הרקע המשותףו ההיכרות המצוינת איתם, החמצת בעצם קרירה של ריגול"?

"מרגל, כן". "אמרת, מוחמץ"? הוא מזדעף. "לא מצטער שלא הייתי למרגל. כראש לשכה של ראש הממשלה בן גוריון, שהיה ממונה על כולם, מש"ב ועד מוסד, הייתי ממילא בסוד הענינים".

לא אחת כשנבון מביט לאחור, אל העבר, וגם תוך כדי ימי כהונותיו, הוא יוצר רושם של אדם שאין בו תשוקה של ממש להיות המפעיל עצמו. אי- רצון להיות בוס בעל סמכויות, כאילו נוח היה לו יותר להסתופף בצל הסמכותיים, תחת קורת הגג של הגדולים שאין לעקפם. להיות עד חכם חד עין. להקשיב, לרשום יומן מלא אבחנות והערות, לפעמים מרושעות. לא הבוס עצמו.

שמו עלה בעבר כראש ממשלה אפשרי. עלה וירד. נדמה שתמיד נאבקו בתוך נבון השאיפה להיות הראש והרצון להיות לצדו של הראש. מזכירו של  שרת של בן גוריון, ראש לשכה. נשיא בלי סמכויות שרק בשעת חרום, שבה כולם שותקים הוא קם ואומר את שחובה מוסרית להגיד. כמו בימי הדם של סברה ושתילה, כשתבע והשיג ועדת חקירה של ממש.

מתפללים יחד

"הביקורים אצל השכן הערבי חאג' עלי, בשכונת שייח' באדר, זכורים לי היטב. אבי וחאג' עלי היו יושבים ומדברים על המנדט ונגד האויב המשותף –האנגלים, כמובן. "וואללה אם לא האנגלים אנחנו היינו חיים בשלום. האנגלים האלה הם סכסכנים. מה הפריע לנו לחיות בשלום?" והנה מגיעה שעת תפילת מנחה שלנו, ואף אצל הערבים זו שעת תפילה. חאג' עלי פורס מרבד קטן, כורע ומתפלל, בעוד אנו שולפים מכיסינו סידורים קטנים ומתפללים מנחה. אנחנו פונים לעבר המזרח והוא פונה לעבר מכה. בתום התפילה חוזרים לשיחה וממשיכים להאשים את האנגלים בסכסוך". בזכרונות שלך שמור מקום מיוחד לערבים, שונה בתכלית מכל מה שנאמר בישראל היום. עם משה שרת שפת הסתרים שלך היתה ערבית. גם בכהונתך כנשיא אחת הפעמים שבהן יצאת מגדרך ונאמת הישר אל הציבור מעל לראש ראש הממשלה בגין, היה אחרי הטבח בלבנון.

"כן. בעל הבית שלנו היה ערבי והשכנים חלקם ערבים. ואבא שלח אותי לכתה א לבית ספר ערבי למען אלמד את השפה. המורים והמנהל שמרו עלי מילדים שרצו אולי להתנכל לי כילד יהודי יחיד בבית ספר. הלכתי עם אבא לבעל הבית וישבתי לצידם כשקללו יחד את האינגליזים בערבית קודסית. הדו קיום הלך ודעך עם התגברות הפוליטיקה. וכשדמויות כמו המופתי שלהם ליבו את האש. קשה לי לראות את הכיוון שהמדינה מידרדרת אליו. ההקצנות בגזענות, בלאומנות, במצב החינוך, הבריאות והרווחה, באי השיוויון הזועק לשמים, עוני שלא היה כדוגמתו, הבידוד הבינלאומי שלאט לאט כובש אותנו בשל היותנו עם כובש ומתנחל. האנטרסים ומלבי האש גברו על החיים יחד".

יש תקרית שאתה מזכיר ובה ירי על אמבולנס ותגובתו של מפקד ערבי אחד שמתחברת היטב גם לתקופה שלנו.

"כן. כשהקמנו את מערכת ההאזנה למפקדות הערביות בזמן האש ואני הייתי לפעמים נקרא לעמדת האזנה כדי לשמוע משהו חשוב, אחד המאזינים קרא לי ונתן לי את האוזניות. שמעתי איך בתוך קרב בשכונת תלפיות בירושלים, מפקד ערבי בשם ד"ר חלאדי, צועק על מפקד אחר: למה אתם יורים על אמבולס? וההוא עונה לו: זה יהוד יהוד. וד"ר חלאדי אומר לו: "אלוהים יקלל את אלו שיורים על אמבולנס". זה הרשים אותי מאד. עכשו גם אנו לא נקיים. יורים. המלחמה הפוליטית אכלה את הכל והרע הפך לנורמה". נבון הוא כאיש נעגם שראה את החלום וצופה בשברו.

היית עם משה שרת שר החוץ המתון מאד, דובר הערבית הרהוטה כמוך, שנאבק לא אחת גם מול פעולות התגמול. עשינו דרך ממשה שרת אל איווט, שר חוץ מסוכסך עם חצי עולם שדוגל בהעברת אוכלוסיה ערבית אל מעבר לגבול שייקבע.

נבון משתהה. כאילו שב אל העבר והביט אל הדרך. "דרך ארוכה", הוא אומר בסוף. "היתה לנו יותר נטיה להאזין לצד האחר. אנשים כמו ליברמן נראים לי זרים ומוזרים. לא הייתי מחבר אותו לשרת. עולמות כל כך נפרדים…"

מירי מתערבת ומזכירה איך "כשפגעו במכוניות באבו גוש וציירו שם תג מחיר, יצחק ארגן חברים מהפרלמנט של יום שישי שלו בירושלים ויחד נסעו להתנצל באבו גוש.

כעת הוא אומר לי: "אין אונים", על המצב הרע, כאילו חש במלוא קוצר ידו דווקא כשהיא נחוצה כל כך. "יאוש", אומרת מירי. "יאוש".

בעת הבחירות האחרונות מצא עצמו גם נבון בן ה94 מטרה להתקפה של בנט הלא מתנצל. כאשר שם נבון הוזכר כמספר 120 החותם את רשימת המחנה הציוני לכנסת. בנט כתב שהוא מזהיר את הנשיא החמישי. "עובדים עליך. זו לא מפלגה ציונית". מה חשת?

נבון שותק. אחר כך עושה תנועה עם היד כמנער מעליו יתוש. "לא ידעתי שהכניסו אותי למערבולת הזאת עד שהראו לי. לא עושה עלי רושם שראוי לצטט אותו". אלו שחקנים ממערכה שבה אינו לוקח עוד חלק.

,יצחק", אומרת מירי, "אתה לא צריך שכולם יאהבו אותך. אתה כבר לא הנשיא". כולנו צוחקים ויצחק מרצין.

"מה שהיא אומרת לא מחייב אותי", הוא מסכם.

אני נזכר בקטע שרשם נבון בזכרונותיו שקשור לרעייתו הלא אחת בעיתית של ב.ג..

בראשית מרץ 1963 מתאר נבון, איך בטבריה, אליה נסע הזוג בן גוריון לנפוש במלון גלי כנרת כהרגלו. "ב- 08:00 בבוקר צעדנו. פולה נילוותה אלינו. התפלאתי למאמץ שלה. לבשה יפה. חולצה שחורה רקומה. החידה נפתרה: היו צלמי טלוויזיה צרפתית, מלווים על ידי כומר מזוקן דובר עברית מצוינת (מנוטְרדם). היא פלירטטה אתו כהוגן. "בחור נחמד כמוך, מה אתה עושה במנזר?"

הוא: "כבר אמרת זאת הרבה פעמים." היא: "נו, זה לא עוזר. ואתה מאמין שישו בן אלוהים! איזה שטות!" הוא: "אמונה זה עניין של הלב, כל אחד מאמין במה שהוא רוצה." (היא לוחצת בזרועי ולוחשת: "תראה איזה שיניים יפות יש לו. הוא שרמנטי. איזה עיניים של ממזר. חבל עליו שיהיה במנזר"). מתקדמים בצעדה. אומרת לב.ג.: "רק אתה יכול לצעוד? גם אני. אני יכולה כבר להיות ראש הממשלה!"

על הנבצרות

במקום אחר, אחרי שנים רבות, אתה מתאר בספר פגישה שלך כנשיא עם ראש הממשלה מנחם בגין. "כבר בראשית השיחה הבחנתי שמשהו אינו כשורה. דיבורו של ראש הממשלה היה מפוזר ולא ממוקד…מבטו היה בוהה כשל אדם שאינו מחובר למציאות. בשלב מסוים מלמל בתשובה לשאלה ששאלתי: "מחר דיין יחזור מארצות הברית… כשאראה את… דיין… מחר… אדבר איתו על כך…" יחיאל קדישאי, מזכירו המסור של בגין, שנכח בשיחה, גחן אליו מיד ולחישתו הגיעה גם לאוזני: "אדוני ראש הממשלה, דיין כבר חזר וראית אותו אתמול…"

מה עושה נשיא כשהוא מזהה מצב נבצרות אצל ראש ממשלה מכהן או מצב בעייתי מאד כמו שנוצר בבית רוה"מ של נתניהו ורעייתו שרה?

"יותר נוח לי לדבר לא על עכשו, אלא על מצבים כללים, ועל מה שעשיתי כשראיתי שבגין לא מאופס. זה לא הניח לי לישון בלילה מרוב דאגה. אופירה ראתה ושאלה מה קורה? שיתפתי אותה בחלק ממה שראיתי. חשבתי איך אני מזהיר. מה אני עושה עם המידע הזה שלי. התקשרתי לקצ'לסקי, הנשיא שהיה לפני ושבעבר היה מפקדי בהגנה. קציר הקשיב ואמר לי: "נכון שבגין לא תמיד בפוקוס עכשו. אבל התיעצתי עם רופא והוא אמר לי שזה מצב זמני שיחלוף. ואכן כעבור זמן ראיתי את בגין צועק בקולי קולות בעצרת עם. חזר לעצמו".

ולו ראית כנשיא את בית רוה"מ נתניהו עם כל מה שהתגלה. מערכת היחסים. הצעקות, הבזבוזים, כוחה הבל יאומן של הרעייה?

"במידת האפשר הייתי מדבר איתם. כל אחד בנפרד וגם ביחד.

טיפול זוגי ?

במידת הצורך. אולי קודם כל איתו. ואחר כך איתה.

ואם היית נופל על אוזנים ערלות?

תלוי כמה ערלות. היתי מחפש את הדרך הכי טובה. נשיא יכול ע"פ החוק וההגיון לפעול. לדבר עם האדם עצמו או עם אנשי מפלגתו.  ואם הכל נמשך עד אבסורד, יכול להיות שנשיא נדרש להתבטאות פומבית. נשיא יוצא לעם ואומר שלפי דעתו יושב אדם בתפקיד הזה והזה אדם ואינו  יכול למלא תפקידו.

מירי אומרת: "יצחק תמיד ביקש שהנשיא לא יקבל סמכויות. לנשיא יש רק את קולו".

"בקיץ 1962 החלו להופיע ידיעות עקשניות על מעורבותם העמוקה של מדענים גרמניים בפיתוח כלי נשק לא קונוונציונליים במצרים. בפי כל נישא שמה של "פצצת הקובלט המשמידה כל חי" שבפיתוחה עסקו, על פי השמועה. התעוררות הפרשה החדשה ניזונה, באופן טבעי, מן הפצעים הפעורים שהותירה שואת יהודי אירופה שנים כה מעטות קודם לכן. בעיתונות וברחוב הוטעמה התחושה כי קיומו של עם ישראל בארצו נתון בסכנה מוחשית". אחר כך החל כל מה שמכונה פרשת "המדענים הגרמניים" שמזכירה מאד יחד עם שמועת הפצצה המצרית, את פרשת הפצצה האיראנית.

אבל כשאני שואל את נבון איך הוא רואה את הטיפול השקט של בן גוריון והמוסד בענין מול טיפולו של ראש הממשלה הנוכחי נתניהו בפצצה האיראנית, הוא משתתק. אולי התרגל לשתוק בנושא, או ששוב אין ביכולתו וברצונו לחבר מהויות כה רחוקות בזמן. השנים הנצברות הופכות  להר, למעמסה. לחומה. הבדיקה תשאר בידי ההסטוריונים. הם ינברו ביומניו, במסמכים. הזכרון מתעתע.

על החיים בגיל 94

"באוניברסיטה העברית, נכנסתי לאחת מהרצאותיו סתם כך, לשם ההנאה… האולם היה מלא מפה לפה בסטודנטים וישעיהו ליבוביץ, שנהנה להפתיע ולאתגר את שומעיו, פתח את דבריו בקול נמרץ, תוך שהוא מנופף באצבע מאיימת: "כל יום שעובר מקרב אתכם בעשרים וארבע שעות אל המוות!" והוסיף: "אין הבדל ביניכם ובין סוסים. הם חיים עד שהם מתים. כך גם אתם חיים עד שאתם מתים." הלם התגלית הבלתי צפויה ניכר על פני מאזיניו ובמיוחד מאזינותיו, הסטודנטיות, שעד לאותו רגע עסקו בסריגה נינוחה ועתה פסקו באחת ממלאכתן ובהו במרצה בפה פעור".

אתה מהרהר לפעמים בקץ החיים?

"לעיתים רחוקות. אחי ויקטור שהיה קרוב לי מאד, נפטר לא מזמן ונשארתי אחרון האחים והאחיות. בן הזקונים. יש מחשבה אוטומטית על מוות שצצה, אבל היא אינה מכתיבה את החיים".

מירי: יצחק מתקיים כאילו אנו חיים לנצח. הספר יוצא רק עכשו כי לא הרגיש דחיפות. הוא אדם אופטימי.

יצחק: אני אוהב את האופטימיות שלך". הם מחיכים.

את זוגתו לחייו מגיל 75, מירי שפיר, הכיר לפני כ- 19 שנים. שנתיים אחרי מות רעיתו אופירה. חברה הכירה ביניהם. "אבל ליצחק לא בוער כלום. הוא טלפן אלי רק כעבור שנה ואמר: יש לי חוב מוסרי אליך". מאז הם ביחד. עד לפני כארבע שנים הרבו לטייל בעולם. שוטטו על הגלובוס עד יפן. עתה הם פה. כל שבת הם קובעים את סדר הימים הבאים. לה יש דירה בתל אביב ולו בירושלים וכנשיא לשעבר גם לשכה ומזכירה ונהג ותיק ונאמן כבן משפחה.

בלשכתו בירושלים מתעסק נבון בארכיון גדול של מסמכים ומכתבים. ארכיון של מי שראה את הכל מבראשית ועבד עשר שנים כמזכירו של בן גוריון. כל יום שישי, בין אחת לשלוש, נבון יושב בפרלמנט של חברים במשכנות שאננים. אחר כך נע לתל אביב לשבתות בדירת היפה של מירי סמוך לשדה דב. נשארו חברים ירושלמים משכבר הימים כחיים גורי, אלי עמיר, עמי גלוסקא ודני רובינשטיין. נשאר מעגל רחב יותר של כתריסר חברים בפרלמנט, נהגו ומזכירתו ומעל לכל שני ילדיו נעמה וארז, נכדיו ומירי. נשארה גם האופטימיות באשר ל"עם שניחן בכל כך הרבה כישרון, יצירתיות, אחווה ועזרה הדדית שאני מקווה שהנהגה טובה ואחראית תטה את ההגה ותסובב אותו לכיוון אחר לגמרי, שיוביל אותנו למחוזות טובים ומוארים". ובאשר לעתידו הוא: "האדם כמו סביבון: כל עוד יסתובב, לא יפול".

סוף.