לא רוצה שיג ושיח עם ספסרי הספרות. ראיון

"במדינה שלא מממנת שום תרבות ושנלחמת בתרבות, ושבעצם מרעיבה אותה, אז היוצרים פונים לציבור עצמו. בעצם מה נעשה פה? אנשים קונים את הספר ישירות ממך, עוד לפני שהוא יצא, ומאפשרים לך על ידי זה להוציא אותו לאור בלי להיות תלוי במתווכים ואוכלי עמלות למיניהם"

ראיון שהתפרסם באתר "הארץ", 25.8.13. 

מאת: ג'וני זילבר

"מה השתנה מאז 2010? אני חושב שמצב ההוצאות השתנה. ומה שהשתנה עוד זה המחאה החברתית", אומר העיתונאי והסופר יגאל סרנה. ב-2008 הוציא את ספרו השביעי, "עד מדינה", בהוצאת "עם עובד חרגול", וב-2010 את ספרו השמיני והאחרון, "סוכן מפוקפק", רומן היסטורי על סמי הוכברג, שהיה ממייסדי נס ציונה ואב בעלה הראשון של אמו. למעט "מסמרים", כל ספריו יצאו בהוצאות ספרים ממוסדות. אבל את הספר החדש שלו הוא עומד להוציא בהוצאה עצמאית, והוא מגייס לשם כך כסף מהגולשים באתר מימון הקהל הדסטארט. בעיניו הקמפיין מתאים לנושא הספר. "הספר נקרא 2023", הוא אומר בראיון טלפוני ל"הארץ", "והוא מדבר על הרס של מה שקיים כאן. הוא מדבר על אב מבוגר מאוד ובת זקונים שמנסים להחלץ מישראל של שנת 2023 שהיא ריקה מאוד. זה בעצם ספר שמדבר על הקץ של המנגנון הנוכחי, הקריסה של כל מה שקיים היום. זה נראה לי אך טבעי שהוא ייצא בפורמט שהוא שונה ממה שיש כיום, שעומד בפני עצמו. שיכול לשבת בנאדם בלונדון ולהפיץ ספר ברשת, בעברית, שיקראו הגולים בכל העולם".

אי אפשר שלא להשוות את סרנה לעוזי וייל, שבסוף אפריל פתח בקשה דומה בהדסטארט למימון השלב האחרון בכתיבת ספרו "חמישה חלומות". זאת הייתה הפעם הראשונה שסופר ישראלי מוכר וממוסד ביקש להשתמש בפלטפורמה שהוגיה חשבו עליה בתור דרך להכיר לעולם קולות חדשים, שלא זכו עוד להכרה. הקמפיין של וייל זכה להצלחה גדולה: וייל ביקש 55 אלף שקל וקיבל אותם בתוך עשר שעות. הגולשים המשיכו לתרום ועד שנחתם הפרויקט תרמו 1,995 תומכים סכום העולה על 130 אלף שקל.

יגאל סרנה בטקס קבלת פרס סוקולוב לעיתונות הכתובה, 2011. צילוםף מוטי מילרוד, "הארץ"

אבל בתחילת יוני קמה סערה כשהסתבר שהספר היה קרוב יותר לקו הסיום משהבינו התומכים (הוא היה מוכן בזמן לשבוע הספר, קצת יותר מחודש לאחר שקמפיין המימון התחיל). אבל מה שהעלה את חמת התומכים להשחית היה הגילוי שהקמפיין מימן ספר היוצא לאור בהוצאת מודן. הגולשים קיוו שהם משתתפים במיזם חדשני שימצא דרך לעקוף את קונגלמרט המו"לות הישראלי; אבל מודן היא אחת משלוש ההוצאות הגדולות בישראל ושותפה ברשת החנויות הגדולה "צומת ספרים". וייל התנצל מאוחר יותר.

יש עוד קווי דמיון מעניינים בין השני הסופרים: שניהם יצרו טקסטים קצרים יחסית, אולי קצרים מדי לפורמט הספר המודפס המוכר, והמיושן; שני הסופרים מדווחים על תחושה של השפלה וחוסר הכרה ביחסים שלהם עם תעשיית המו"לות; ושני הספרים מדברים בכעס על הדרך שבה קונים ספרים בארץ: ברשת גדולה ובמבצעי ארבע-במאה.

אחרי שנכוו במימון ספרו של וייל, נראה שהגולשים זהירים יותר הפעם. הקמפיין, ששואף לגייס 45 אלף שקל, נפתח ב-5/8 ועד כה גויסה כמחצית מהסכום. סרנה, כך נראה, הפיק לקחים מסיפורו של וייל, שעליו הוא אומר, "זה מרחף כצל מעל כל העניין הזה של הדסטארט". יש מאמץ לקיים שקיפות בדף הקמפיין: סרנה מציין בדיוק איפה יצא הספר לאור (בהוצאה עצמאית שיקים), מעדכן את התומכים בשלבי ההוצאה לאור של הספר (ביום ה' נפגש סרנה עם עורך עצמאי), וגם מציין בדיוק מה יעשה עם הכסף (הוא ישמש לתשלום לעורכים, מגיהים, מעצבים ולבית הדפוס, ואם יתקבל סכום גבוה מהמבוקש הוא ישמש למימון הספר הבא).

ומה דעתך שלך על סיפור עוזי וייל?
סרנה: "ייסורי לידה. הייתה שם או הטעיה מסויימת מצידו או אי הבנה. אבל כשאנשים מדברים איתי על עוזי אני אומר, א', הוא אדם מוכשר, וב', אתה יודע, גם כשאתה בא לחנות ספרים, אתה לפעמים לוקח ספר לא נכון, או שהמוכר דוחף לך משהו שהרשת רוצה למכור… דברים כאלו קורים. זה לא מאפיל לדעתי לרגע על הדסטארט ועל כל הרעיון הזה, שבמדינה שלא מממנת שום תרבות ושנלחמת בתרבות, ושבעצם מרעיבה אותה, אז היוצרים פונים לציבור עצמו. בעצם מה נעשה פה? אנשים קונים את הספר ישירות ממך, עוד לפני שהוא יצא, ומאפשרים לך על ידי זה להוציא אותו לאור בלי להיות תלוי במתווכים ואוכלי עמלות למיניהם".

 ניהלתי עוד משא ומתן עם הוצאה גדולה, והמשא ומתן היה כל כך… קטנוני – אני לא אגיד איזו הוצאה זאת – כשאתה מבקש מקדמה אומרים לך 'כן, אתה תקבל רבע, בשוטף פלוס תשעים'… בוא נגיד ככה, הביטוי 'שוטף פלוס תשעים', כששמעתי אותו הבנתי שאין עם מי לדבר. זו הלנת שכר שהפכה לחוקית במדינה המופקרת שלנו. שוטף פלוס תשעים שידחפו לתחת. זה שוטף פלוס כלום, פלוס אף פעם. אז החלטתי סופית שאני לא רוצה שיג ושיח עם ספסרי הספרות.

מתי ויתרת על ההוצאות הממוסדות?
"גם את הספר הקודם שלי, 'סוכן מפוקפק', הוצאתי במסמרים, שהייתה הוצאה לא ממוסדת. '2023' היה אמור לצאת בהוצאה מסוימת, ואז צמצמתי אותו באיזה יצר צמצומי עוד שהוא נהיה קטן מדי להוצאה הזאת. אחרי זה חשבתי להוציא דווקא בהוצאת זיקית, אני מאוד אוהב את היוזמה שלהם, מפיצים לבד, הוצאה עצמאית, ופורמט קטן, לא קשקשני. אבל הם לא מוציאים בעברית. ואחרי זה ניהלתי עוד משא ומתן עם הוצאה גדולה, והמשא ומתן היה כל כך… קטנוני – אני לא אגיד איזו הוצאה זאת – כשאתה מבקש מקדמה אומרים לך 'כן, אתה תקבל רבע, בשוטף פלוס תשעים'… בוא נגיד ככה, הביטוי 'שוטף פלוס תשעים', כששמעתי אותו הבנתי שאין עם מי לדבר. זו הלנת שכר שהפכה לחוקית במדינה המופקרת שלנו. שוטף פלוס תשעים שידחפו לתחת. זה שוטף פלוס כלום, פלוס אף פעם. אז החלטתי סופית שאני לא רוצה שיג ושיח עם ספסרי הספרות.

"אנחנו הודענו שנפיץ את הספר רק בחנויות הפרטיות. יש מספיק חנויות פרטיות. אנחנו לא נהיה ברשתות, אני לא אופיע בארבעה במאה או בשלושה בחמישים ועוד ארבעה חינם וכל התועבות האלו, ואני גם לא מאמין גדול בחוק הסופרים, אני לא מאמין בשום חקיקות שישנו פה משהו. החקיקות האלו הן מראית עין, כך שלא ינפנפו בחוק הסופרים. כמו שאומרים כולם, המו"לים ירוויחו מזה קצת, ושום דבר לא יגיע לסופרים".

נראה לי שאנחנו בעצם מדברים על ההתדרדרות במעמדו של הכותב. זה מזכיר לי את הסיפור שלך עם ידיעות אחרונות–
"הנסיון שלהם לפטר אותי. שמע, זה לא סוד שהפרינט בצרות. אני מקווה שהעיתונות תעבור בשלום לשלב הרשת ותמצא את המודל העסקי שלה. אבל הכותבים, שהם במצב לא טוב, הם חלק מההתדרדרות של כל מי שעוסק בתרבות במדינת ישראל. יש איזה מחנק שבעיני הוא מחנק מכוון. לא איזה קונספירציה, אלא מחשבה של שלטון שמחבר תרבות עם שמאל, מחבר תרבות עם ביקורת, וכתוצאה מזה סוגר את כל השיברים כדי שהיא תפרפר… פשוט כדי שהיא תפרפר. והדסטארט כזה הוא נסיון לעקוף את זה, נסיון להגיע ישירות לאוהבי התרבות, לאנשים שהם חברים שלי או עוקבים בפייסבוק. ולנסות ליצור איזו מחתרת תרבותית כזאת, שמזינה את עצמה".

ומממנת את עצמה.
"מממנת את עצמה, מזינה במובן של מימון, כן".

****************

להצטרפות לפרוייקט גיוס-המימון לספר הבא שלי, לחצו כאן

50 ש"ח יקנו לכם עותק חתום של הספר, שיגיע אליכם בדואר. כבר הגענו לכמעט 60% מהסכום הנדרש. בלעדיכם זה לא יקרה.
תודה, יגאל.

התספורת של אמא

 אל כבוד השופטת ורדה אלשיך, סגנית נשיא בית  המשפט המחוזי.
פונה אני אליך בשל השכלתך המשפטית וליבך הרחב ובעקבות החלטתך למחוק כמיליארד וארבע מאות מיליון ש"ח מחובותיו של הקבלן הנתנייתי לשעבר י. תשובה. רציתי להביא לידיעתך מצבה של חייבת אחרת כדי שתשקלי מעשה חסד דומה. במיקרה דנן, אמי.
כהורייך, גם אימי, עלתה ארצה מפולין לפני כשמונים שנים, עסקה בקטיף תפוזים, חדרנות, גידול ילדים ומזכירות ואחר כך שקעה בזקנתה. אשה פשוטה מבית חרדי. אני יודע שרקע דתי מסייע להקלה בדין.

אמי נטולת רכוש מכל סוג שהוא ועם זאת עד לאחרונה, גם נטולת חובות והלוואות. בשנים האחרונות עקב מצבה העלוב,  צברה אימי חובות: דמי שלושה חודשי שהייה בבית האבות הסיעודי ארבל בסך כשלושים אלף ש"ח והלוואה שנטלנו בחשבונה כדי לסייע לה לשלם. סך חבות כ-45 אלף ש"ח. בחשבונה אין פרוטה זולת דמי ביטוח לאומי ומבטחים, ועשרת אלפים ש"ח לצרכי הקמת מצבה בבוא היום. בשל גילה המופלג, 95, העדר קשרים, חירשות, סוג של אילמות ועיוורון קטרקטי, נפיחות וקשיי תנועה, היא מתקשה לבצע מינוף.
פניותינו לראשי בנקים להעביר לרשותה סכומי כסף גדולים שיסיעו לה להרחיב את פעילותה המישקית ואולי אף להניח ידה על משאבי טבע עתידיים, גז, מים מותפלים, פצלי שמן ונפט, הושבו ריקם. פנייה דומה למשרד הבריאות לצרכי סיוע תשלום לבית האבות נדחתה. אמנו הגיעה אל עברי פי פחת.

לכן קראנו, אחותי ואני, בהקלה גדולה את החלטתך באשר לחובותיו של הקבלן מנתניה. אותה החלטה רחומה למחוק חוב עצום ששקולה למחיקת אלפיים ש"ח מכל חוב של כל בתי האב בישראל, וזאת אף שהכרת בכך שהנ"ל "לא רק שהוא מסתתר מאחורי עיקרון הישות המשפטית הנפרדת, אלא גם עולות נגדו טענות קשות של מהלך הדרגתי מבעוד מועד לניתוק החברה מיתר התשלובת". בכל זאת ריחמת ומחקת.
מיד אמרתי לאחותי: "שירלי, זו האשה שתבין לליבנו. ניצלנו". ובכינו יחד מאד.

מימין: יצחק תשובה, נוחי דנקנר

ליבך רחב כים, וחמלתך כחול אשר על שפת החופים המלדיביים.
יתר על כן, אני מוכן בזה לבצע הרמת מסך מעל מכלול רכושה ועסקיה של אימי: מעבר לכסא גלגלים דגם אי 7 עם ריפוד לידיים בשל הפרקינסון ועקמת הגב ושתי כריות לתחת, יש ברשותה גם אריזה סגורה של חיתולי שקמה סופר. מגע כותנה, נושם ואוורירי, שכבה פנימית וחיצונית דמוי בד המעניקה מגע רך ומונעת גירויים ומכילה חלקיקים לוכדי נוזלים העוזרים בשמירה על שכבת מגע יבשה. 15 יחידות.

ובאשר לנו, שני ילדיה: אחותי, מורה מצוינת ברשת אורט, חלתה מאד והחלימה להפליא, מלמדת כיום רק עשר שעות שבועיות בשל חולשה קלה ואילו אני נמצא בתחום מקצועי שבו ההכנסה מתכווצת. אבקש מכבודך החנון להתחשב בכל אלה ולאשר לנו תספורת בסך 64 אחוז מסך החוב כמקובל באולמך.

נ.ב. אני לא רוצה להשמע כמלשינון של מס הכנסה, אבל התברר לי מתחקיר מעמיק כי לקבלן י. תשובה הקורס יש אח תאום, דומה כשתי טיפות מים מותפלים ובעל שם זהה, שהוא גאון פיננסי בעל נכסים ברחבי העולם שאף הניח כפתו על מרבצי הגז של מדינת ישראל בערך משוערך של עשרות מיליארדי דולרים. כלום לא מן הראוי כי אח תאום זה יסייע לאח המתמוטט לשלם את חובו, למען לא יוכתם שמו ולא ימחק כספנו בקרנות הפנסיה? הקדישי גם לזאת מחשבה עמוקה כדרכך.
שלך, בהערכה. י. סרנה.

פורסם במדור הדעות של ידיעות אחרונות, 2.10.12

ישעיהו מנבא ברוטשילד. לא ביו"ש

״ובכן, הגיעה השעה להפסיק את מסע העוועים הזה ולומר : די. נגמר. אין יותר מחאה. ואין יותר מהפכה… המדינה היא לא גמ"ח. היא לא לשכת תעסוקה".
(קובי אריאלי מכריז על עצמו במאקו ובגל"צ כאויב המאבק.)

למעלה משנה מאז פרצה המחאה ושינתה את השיח הישראלי ללא הכר – מציפה מן המעמקים העכורים אל פני השטח את הביזה, את ההפרטה, את העברת הפנסיה לטיקונים ואת קריסתו המכאיבה של מעמד הביניים – אין יום שבו לא פורצת לאור שנאת המתנחלים אל המחאה. אין שבוע שבו לא  מסתער בזעם דובר מן ההתנחלות על תביעת הצדק החברתי. ונדמה כי מעבר לקרב על המשאבים, מתקים באותו זעם קדוש, משהו עמוק יותר הנוגע בבסיס הענין כולו.

כדי לברר את מקור והפחד והתיעוב, דיברתי בירושלים עם שני ישראלים שנמצאים על התפר שבין תל אביב ומחאתה הנוקבת, לבין יהודי יש"ע וצעקתם. שני גברים שנולדו וחונכו בבתים דתיים – לאומיים, הלכו איש לדרכו, אך עדיין נעים בין בני משפחתם שמשני עברי הקו הירוק. למה מפחדים המתנחלים מן המחאה? מה מקור מאבקם בתביעה שלה לצדק חלוקתי? שאלתי את פרופסור מנחם לורברבוים. הוא בן משפחה ירושלמית רבת דורות, מאנשי הציונות הדתית. חובש כיפה.
"הם שונאים את המחאה כי ישעיהו מנבא מרוטשילד ולא מיש"ע", אומר לורברבוים ונוטל תנ"ך מן השולחן בחדרו במכון הרטמן. בקול רם הוא מקריא לי שורות מחזון ישעיהו בן אמוץ פרק א' שייקראו בשבת הבאה בכל בתי הכנסת: "חדשיכם ומועדכם שנאה נפשי. היו עלי לטורח. נלאיתי נשוא… גם כי תרבו תפילה. איני שומע. ידיכם דמים מלאו: רחצו. הזכו. הסירו רע מעלליכם מנגד עיני. חדלו הרע: למדו היטב. דרשו משפט. אשרו חמוץ. שפטו יתום. ריבו אלמנה". "הם שונאים את המחאה", אומר לורברבוים, "כי המחאה של השדרה פועלת ע"פ צוי התורה באשר לגר ולתושב, יותר מכל מפעל ההתנחלויות".

סקרן, מהופנט, מאוהב כמעט הייתי אומר, הסתובב לורברבוים בהפגנות המחאה ב2011, נכח כעד בשיחות השדרה, והבין כי השיח הפוליטי של ישראל שהתמקד עשרות שנים בשאלת כיבוש מול התיישבות, התישן בין לילה בשל זעקת השדרה. "והשיח האזרחי החדש שהתעצב שם מציג את תנועת ההתנחלות לא עוד כאוונגרד אלא כסרח ישן".

אמיל, רבין והנשק.

אל חדרו במכון הרטמן השקט אני מגיע מתל אביב, העיר שלורברבוים אוהב, שבה הוא מלמד, אך גר ומשפץ בית בירושלים עיר ילדותו. עשר שנים חייתי כמוהו בירושלים עד שעזבתי אחרי רצח אמיל גרינצוויג שהתרחש סמוך לביתי. רימון הרצח הוסתר בשעתו בחורשת הירח שמעל למכון הרטמן. את ההסתה שהביאה אותו למעשה הרצח, יטען לימים אברושמי, ספג בהתנחלות בה עבד כמסגר. ב1983 חזרתי לתל אביב וכעבור כתריסר שנים נרצח ראש הממשלה ליד ביתי בהפגנת שלום אחרת, ובידי עמיר שהעביר חלק ניכר מזמנו טרם הרצח בבית הכנסת של יריחו ובאתרים אחרים בשטחים.
שתי רציחות אלה, לצד פעולותיה הקטלניות של המחתרת היהודית, היו חלק מאותו שיח ישראלי אלים של השנים שאחרי 67. זמן כניסתו של הנשק החם למחלוקות פנים- ישראליות.
מאז 67 ומשך שנים רבות, הציג עצמו גוש אמונים כממשיכה של הציונות הקלסית. אלטרנטיבה למדינת תל אביב ההדוניסטית, כרך הסושי והגראס. כעבור 45 שנים ושני דורות, מוצג כיום דור ישע3, כנוער חלוצי הניצב על גבעות הזיתים מול הערבים, מול החילים ומול אותו מחנה תל אביבי אובד דרך שכולו היפסטרים והומואים, יושבי בתי קפה ואוכלי שפנים. מחמת בורות התפשטה משך השנים בציבור תחושת נחיתות בפני תערובת מתנחלית זו של דת טריטוריאלית, צוי הפקעה ונשק אוטומטי, שמראה לערבי מאיפה הקרפיון משתין.
כך היה עד המחאה.
ב-2011, מאמין לורברבוים, הבהירה מחאת רוטשילד כי לא מדובר במדינת תל אביב הדוניסטית, אלא "בלב שוקק החיים חברתית, תרבותית וכלכלית של ישראל. מתל אביב בקעה זעקת הצדק החברתי ויצרה שיח ישראלי חדש".

המסטולים מהגבעות

האקס- מתנחל יש"ע הצעיר עימו אני מדבר בקפה "מזרחי" שבמחנה יהודה, נולד וגדל בהתנחלות קטנה. חייו החלו באשקובית ועברו לוילת מתנחלים פרברית צנועה. "לא היו אצלנו עשירים". הוא עזב ובא לעיר מתוך אותה תחושת מועקה כבדה שמעוררת עליו עתה חמת משפחתו. הוא חש כי המתנחלים נטלו מן היהדות רק את הקליפה הטריטוריאלית הריקה מתוכן ערכי. טריטוריה עם תפיסה קהילתית- דתית- גלותית לפיה הצדקה היא רק ענין אישי, לא תפקיד המדינה והאדם חייב לדאוג לעצמו ולתת נדבה.
הוא מאמין כי זעם ההתנחלויות נגד המחאה נובע מאותה ברית משונה  בין הקפיטליזם החזירי, המפריט- כל לבין התנחלויות. "מבחינה מסוימת פרויקט ההתנחלויות הוא חלק מגל ההפרטה". הוא מאמין כי ההשתלטות הישראלית על השטחים, בוצעה באמצעות מיקור חוץ, שבו העבירה המדינה את ביצוע הכיבוש לידי המתנחלים, תוך כדי הזרמת סכומי עתק. לכן גם התביעה לחלוקה חדשה וצודקת של משאבי המדינה, מאימת עליהם מאד.

בביקוריו בבית הוריו וחבריו, הוא רואה כי בבועה שהקימו בשטחים, נשארו מנותקים לגמרי מהמצב בישראל. והם חיים במערכת דימויים של שנות ה80' בלי כל הבנה של מהות הביזה, הפערים העצומים בחברה, האומללות וכל מה שדוחף אנשים כסילמן אל האש. "אין למעמד הביניים הדתי לאומי ביש"ע צל של מושג כמה כבד הנטל על מעמד הביניים בתחומי ישראל".
גם ע"פ פרופסור לורברבוים חשפה המחאה את ההתנחלות כתנועה המבוססת על תודעה כוזבת וגילתה את היומרנות החלוצית הריקה של ההתנחלות. "בניגוד לחלוצים שהיו מחויבים להקמתה של חברה צודקת, אין בהתנחלות שום מחויבות לצדק חברתי. כולה בנויה על טענת "זה שלי", על נישול כפרים ועל הקמת ישובים פרבריים של מעמד בינוני דתי". הוא מדבר על כל אותן שכונות גגות אדומים צמודי קרקע לא להם, שמתאר בפני גם האיש הצעיר משם. "עם אותו נוער שוליים המכונה "נוער הגבעות", שנוח לפרנסיהם שישב לו על הגבעות, יגדל מה שהוא מגדל, יעשן מה שהוא מעשן, ולא יצא בשאלה.


"אבל לתל אביבים הם קוראים מסטולים", אומר האיש הצעיר שיצא משם ושכל פעם שהוא שב למקום בו נולד הוא נזהר שלא להעלות את כל מה שאנו מדברים עליו עתה חרש בבית הקפה. אותו דיבור על דמותה של הארץ בעיני שתי תנועות אידיאולוגיות מנוגדות שנאבקות על ההגמוניה ועל דמות העתיד.

 פורסם במוסף לשבת של ידיעות אחרונות, יום שישי, 27.7.2012

האדם הלבן והדלת השחורה

"זה המשחק. או שאתה משחק בו או שישחקו בך."
(סדרת הטלויזייה "הסמויה", עונה ראשונה. פרק 8.)

"בשבוע הזה שבו נתניהו, שבור לב מהחלטה לנסר חמישה בנינים, מציע לגרש 25 אלף פליטים ולעצור אלפים במחנות, תן לי לספר לך גרסה אחרת משלו לגבי "האדם הלבן" והפליטים השחורים: זה הכל סיפור של משחק בכסף גדול", אומר לי איש השטח. "אתה רואה פה, ממול, בור עם עשרים שחורים, חופרים חניון? אתה יודע מה אתה רואה? את החול בצירי הדלת המסתובבת. מעבר להסתה, למרזל ולשר ישי ולכל שנאת הזרים, כל אפריקאי שנכנס דרך הגבול המצרי, ולא דרך כמאה ושישים חברות ליבוא עובדים זרים, ומגיע לחקלאות, לבניה או לנקיון – פירושו פחות כעשרת אלפים דולר למכונת מיליארד הדולר של הסחר באדם".

"במשחק הזה של להכניס הכי הרבה זרים ולהוציא הכי מהר", אומר לי אדם שעסק ביבוא עובדים, "הכל צפוף מקורבי שלטון כמו חתונה של טייקון. מלא מקורבים. לפני כמה שנים, כשהייתי בתחום, צלצל אליי חבר יבואן ואמר: 'תעשה לי טובה, תזמין אצלי חמש מאות ראש". כי צלצל אליו "מישהו" מהמערכת ואמר לו: קח מכסה של חמש מאות. כדי להתחלק בשלל. ככה זה עובד".

מעל צרכיהם האמיתיים של חקלאים, קבלנים וזקנים סיעודיים, מתנשא מגדל הזכוכית האטום של הסחר בבני אדם. במחקר במימון הג'וינט שפרסמו לאחרונה החוקרות רייכמן וקושנירוביץ ממכון ההגירה של המרכז האקדמי רופין, הן ראיינו 196 עובדים זרים ודרכם הציצו אל נהר הכסף. מהמחקר הזה וכן מדו"ח מצמרר של ד"ר גלעד נתן מהכנסת, מצטייר היקף הרווח האדיר, הלא-חוקי, של ייבוא בני-אדם, העבדות הטמונה ורווחי הענק של המקושרים.
ד"ר קושנירוביץ אומרת לי שהן גם גילו כי חל זינוק חד בגובה דמי התיווך, בעיקר בענף הבניין – עד כדי שיא של 32 אלף דולר שמשלם בנאי שלד מסין שבא לפה. שנה וחצי ראשונות של העובד הן רק כדי להשיב את חוב דמי התיווך. הן מצאו כי בטפסים הרשמיים נרשם לרוב סכום שהוא כמחצית מהסכום האמיתי ששולם למתווך. כך הופך העובד הזר לקרבן, לשותף שקט ולעבד שתלוי במי שגבה ממנו את הכסף. החוק המגביל גביית דמי תיווך עד כ- 900 דולר אינו נאכף כלל.
בשיתוף הפעולה של זכיין ישראלי ומתווך זר, מגיעים דמי התיווך לראש לכדי ששת אלפים דולר לפליפיני – סיעוד, שמונת אלפים לתאילנדי- חממות ועד הגג לסיני- בניין. המתווך הישראלי והזר מתחלקים בסכום שנגבה, כאשר חלקו של הישראלי הוא כ-50 אחוז ומעלה. "מדובר פה במשחק עם כסף כה גדול", אומר לי החוקר, "עד שאני חושש לעורי".

הגוף שהוקם לטפל בתחום הזה "רשות האוכלוסין וההגירה" מודע ע"פ תשובותיו לשאלותי, לחומרת המצב ופועל מאז הקמתו למיגור מה שהוא עצמו מכנה: "תופעת העמלות הבלתי נתפסות". לגבי אכיפת האיסור על גביית דמי תיווך שלא כדין, "זו מתבצעת על ידי משטרת ישראל". באשר לענין המקורבים: "רשות האוכלוסין וההגירה מבצעת בדיקות מדוקדקות של זהות האנשים הפועלים בלשכות אלו".
מעל בור השומן רוחש המקורבים, אומר החוקר, נבנה בניין ההסתה, כי "הפטריוטיות היא הרי מפלטו האחרון של הנבל". ההסתה נגד זרים היא חלק ממאבקם של פוליטיקאים מקושרים לסחר בכל מה שמפריע לתנועת הדלת המהירה. משפטו של שלמה בניזרי שהורשע בשוחד ובהפרת אמונים לאחר שאישר הקצאת עובדים זרים ליזם ישראלי שהעביר אליו מיליוני שקלים, פתח צוהר לעולם סחר האדם האפל. הדלת המסתובבת מהר, ומעשירה זכינים, היא לב השחיתות, והפליטים נתפסים כמפריעים לתנועתה החלקה.

 כל המגיעים מאפריקה, אומר לי החוקר, הם "מחפשי חיים", חלק מתנועה עולמית של רעבים ונואשים  כמונו, היהודים בעבר. הבלוגר יוני אשפר מתאר היטב את הדימיון הרב שבין סיפור השחורים הבאים עתה לעלילת המהגרים היהודים בסוף המאה התשע עשרה. הם היגרו מרוסיה ומזרח אירופה לשכונות המזרחיות העניות של לונדון ומיד פרצה התססה גזענית שהגיעה עד לפרלמנט.
מייזלרים, אלי ישיים ונתניהוים בריטיים טענו אז כי "היהודים הבאים דוחקים את מעמד הפועלים האנגלי לעוני ואבטלה, יוצרים מפגע תברואתי, מביאים את ה”גטאות האוריינטליים” שלהם ללב האימפריה, נושאים מחלות ומעלים את רמת הפשיעה". באנגליה כמו כאן קמו ארגונים ויפי נפש שהגנו על היהודים וניסו לתאר את הרדיפות מהן סבלו תחת שלטון הצאר, פוגרומים וגיוס חובה לצבא. "המסורת הבריטית המפוארת של מתן מקלט לכל נרדף מחייבת אותנו לקבל את היהודים", אמרו, "כלכלת בריטניה רק תרוויח מחריצותם". וכל השאר היסטוריה.

"רוב הבאים לפה עתה הם גברים צעירים, תאבי פרנסה, בלי נשים וילדים", אומר לי החוקר, הוא איש שטח בקיא ומומחה נודע בתחומו האקדמי, שצופה כעת באזור לוינסקי ובתוצאות  חריצותם הנואשת של המהגרים. "הם הגיעו למקומות עלובים ומלאי זנות וסמים, כנווה שאנן, פתחו שם בתושיית מהגרים, עסקים זעירים של חומוס/אינטרנט/מכולת/מספרת- פליטים ורק שפרו אזור קשה. כמו בכל קבוצה מהגרת תחת לחץ, יש גם כייסים ועבריינים, אבל מעטים. לנו כשהגענו לאמריקה בתחילת המאה שעברה לא היו גנגסטרים כמו לנסקי?"

מה הפתרון?  אני שואל אותו.

"לשים קץ מידי לתנועת המטוסים של העובדים הזרים, לעצור את הדלת, או כלשון דו"ח הכנסת: "מיגור תופעת תשלום דמי התיווך עשוי להביא להפחתה מיידית של הביקוש לעובדים זרים". לסגור את הגבול המצרי כמו שאנו יודעים. אפשר להשאיר דלת עם שולחן ומישהו שיראיין מהגרי עבודה אפריקאים ויעניק אשרה רק למי שנזדקק לו. ולטפל יפה בקיימים. זרים ופליטים, שמעטים פה מאד יחסית לגל מהגרי אפריקה שמתדפק על הארצות שמול היבשת הרעבה. לשלם כמו שצריך לנשארים, להכשירם מקצועית, כך שבבוא היום ישובו לארצותיהם עם כסף ומקצוע כפי ששאפו.
חלק ישאר ויפרה אותנו כמו כל הגירה תאבת עבודה, אבל אם נקלל ונרדוף וניכלא לשלוש שנים במחנות, ונגרש טרם הרויחו לחמם, נקבל קהילה מסתתרת ולכודה, שאינה יכולה לעזוב כי ידיה ריקות. הסכנה אינה טמונה בפליטים", אומר החוקר, "אלא באותו שילוב קטלני בין חמדנות לכאוס מכוון. וההסתה נגד הזרים, אינה ריגשית/ספונטנית, אלא מתוכננת היטב ונועדה להרוג שתי ציפורים במכה אחת: להגן על הדלת המסתובבת ומקורביה ולשסות את השכונות דווקא בבת בריתן, המחאה החברתית שחשפה את מימדי ביזת הישראלים בידי ההון-שלטון. זה הכל אותו משחק גדול של כסף.

הטור פורסם ביום שישי 8.6.12 במוסף לשבת של ידיעות אחרונות

הקוף, הבוס והאופציה של פוטינלנד.

 מאז פרצה ודעכה המחאה, זו שחשפה את הביזה העצומה שמבצעת בנו הברית הנבזית של הון-שלטון, הואץ מול עינינו זרם אירועים מהיר כברק. סבך המעשים סתום. המראה דומה להשתלטות עוינת. רשת של אנשי מפתח, חלקם פועלים בגלוי ואחרים מאחורי מסך עשן, מופעלת וישראל משתנה לדבר מה רע ומחניק. אנו הצופים אובדי עצות כי חסר פסקול. שנים רבות התרגלנו בדמוקרטיה לסוג של פסקול או כיתוביות שמבהירות מה מתרחש. כל אלה נעלמו בעת שבה גם האיש העומד בראש המדינה נוהג כאילו מתרחש הכל בגבו. לכן אולי יש צורך ב"מקרא" שיבהיר מהו המנגנון שפועל ומהן מטרותיו:

נתחיל בקוף, שהוא אולי לב העלילה, שיטת ההסחה של המזימה.

בלשון הפלילים, ה"קוף" הוא אותו עבריין זוטר שעבריינים גדולים ממנו מציבים בחזית ה"עסק". הכל נרשם על שמו, כך שאם יחקרו ויחפשו – יוליכו הסימנים המאשימים רק אל מי שיושב בכניסה ומציג את עצמו כבעל הבית. בחיי היומיום שלנו, יכול ה"קוף" להיות גם ראש ממשלה. בגבו נמצא הבוס האמיתי.

 הבוס הוא יוזם שרשרת האירועים האחרונים, אשר מובילה למטרות הנסתרות: חילוצו של הבוס ממעגלי החקירה וכתבי האישום ומתחת ידה של מערכת שלטון החוק והצבתו כשליט יחיד, במדינה מנותקת מהעולם, מעוקרת מהסכמי שלום, כפופה לדת, צייתנית ומושתקת – שאותה יוכל לנהל על פי דרכו. אז אפשר יהיה לכנותה יהודה או "פוטינלנד". תאומתה המזה"תית הקטנה של אימפריית הגנגסטרים הרוסית בה שולטים הכוח והכסף והמתנגדים נעלמים.

הבוס יודע שכדי להקים את פוטינלנד יש לגבור על שלטון החוק, על הדמוקרטיה ומנגנוניה וארגוני המתנדבים שלה. יש לשתק את כל מי שעלולים – בבוא קיצה של החקירה המשטרתית המסועפת ורוויית השיבושים – לטפל בבוס בדרך שבה מטפלים בכל אזרח הנאשם בעבירות חמורות. הווה אומר: העמדתו לדין. נכון לעכשיו, מתעכבים כתב האישום והמשפט מעבר לכל פרק זמן סביר – אפילו במדינת הסחבת שבה מונה שר משפטים לשביעות רצונו של הבוס והוא שהמליץ על הפרקליט שמונה ליועץ המשפטי לממשלה.

 גם בלי החשדות הפליליים החמורים מאד שנגד הבוס, ראש ממשלה שאינו "קוף" היה אמור לפטרו לאלתר, שכן משרד החוץ וקשרינו עם מדינות העולם הידרדרו תחת ידי הבוס לשפל מסכן קיום. בעודו מעכיר את קשריה של ישראל עם כל ידידותיה "הלא רלוונטיות" ומסתכסך גם עם המוסד, שומר ומטפח הבוס קשר חם במיוחד רק עם רוסיה, האימפריה האפלה שמספקת נשק ותמיכה למרים שבאויבינו, ידידתם-בפועל של החמאס והחיזבאללה, סוריה ואיראן. מעורר תמיהה ואף צמרמורת.

סבך האירועים מלא סתירות: למשל, בן חסות הבוס, השר ממפלגת העולים – שרבים מבוחריה נאבקים מרה במוסדות הדת – מציע חוק שיעביר את השליטה על החשמל לידי עסקני דת. לכאורה תעלומה ולמעשה נדבך ביצירת קואליציית העתיד. הצעת חוק החשמל הכשר נועדה לאותת לשותפים יראי השמיים כי הבוס מוכן לתת הכל תמורת השלטון. אף הסרתה של הצעת החוק הותירה על כנו את האיתות הזה.

חוקים חדשים נוספים נועדו לסייע לטייקונים- משקיעים, להשתיק כלי תקשורת מרכזיים ואתרי אינטרנט, להחליש את בתי המשפט, לסתום את פיותיהם של מפגינים, לבטל את קיומם של מנגנוני ביקורת פנימיים ובעיקר לסתום את הגולל על המחאה החברתית, שחשפה לאור יום את ברית ההון-שלטון שמרוששת רבים מאיתנו עד כלות.

נכון לרגעים אלה, הקוף סופג, הבוס מוביל בנקודות מול המדינה – אבל טרם אבדה התקווה: הדמוקרטיה היא משחק עמיד ומתוחכם מכל משטר, והבוס עלול לגלות להפתעתו כי השוויון בפני החוק טרם נקבר סופית בישראל.

 פורסם ב-28.12.2011 במדור "דעות" של ידיעות אחרונות

ל' זה ליברמן – מילון לשינוי משטר

מאחר ודברים שהתקימו כשישים שנים משתנים עתה בתוך ימים וקשה לישראלי הטרוד לעקוב אחרי המתרחש נגד עיניו הנה הצעה למילון קצר לתושב- תייר בארץ מוכרת – זרה שאת שפתה פתאם אינו מבין על בוריה. 

א.      זה איראן. הסחת דעת. כשהיבטנו לשם, שינו את המשטר, גנבו את הדמוקרטיה. זה טריק ישן שעובד תמיד בארצות שנגנבות תחת אף תושביהן.   

ב.       זה ביזה. בחסות השלטון. טיקון שמושך דיבידנד של מיליארד ש"ח ואחר כך מפטר אלף עובדים. הביזה תמשך ותתגבר במשטר החדש שבו לא תוכל לדבר או לבקר או לתחקר.     

ג.       זה גב. תחושת החיים בלי גב, בלי אבא. כל ישראלי לנפשו.   

ד.    דמוקרטיה. אשה ישראלית מוכה בדרכה אל קצה המר, אלא אם יצוץ שוטר אמיץ ברגע האחרון. כל אחד חובט בה. אולמרט חבט בשלטון החוק שלה כדי להינצל, ביבי חובט בשיטת המשטר כדי להישאר במשרד ולא לשלם על מחדליו וליברמן ממתין כדי לקבל בבוא היום רבע דמוקרטיה כנועה ומכוסה סימנים כחולים.  

ה.     זו הלכה. מדינת הלכה. האם בגיל 64 תהפוך ישראל למדינת הלכה? האם אין די באחת כזאת לא רחוק מפה?    

ו.     ויינשטיין. סוג של יועץ משפטי. האיש שהובא אחרי מזוז כדי לא להיות. מאפשר שינוי משטרי. זיקנתו מעטה כלימה על בגרותו.     

ז.     מילה שימושית לתיאור המצב. וגם זרים, זקנים. כל מי שחלש ומוכה ומגורש, נשכח ונבזז.

ח.     חזירות – קפיטליזם מקומי נטול רגולציה שבו קבוצה קטנה שודדת בנחת עם שלם. ח. זו גם חקיקה מזורזת לשינוי משטר. היא צועדת בדרך כלל יד ביד עם החזירות.

ט.     טרור. מדבק. גם יהודי.  

י.     יצחק רבין. רה"מ האחרון שדאג למה יקרה פה. י. היא גם יש"ע. מאה אלף איש שמנופפים במדינה שלמה. 

כ.     כיבוש. המילה האסורה. הפיל שאין לדבר בו בחדר. הכיבוש כבר השחית.   

ל.     ליברמן. שר חוץ שמתנהג כשומר סף ואינו נותן לאיש להכנס. חובב נסיעות לברה"מ לשעבר. חשוד בעבירות חמורות של הלבנת הון וכיו"ב החותר להיות רה"מ אחרי שינוי המשטר.  

מ.     מבוגר אחראי. אין כבר הרבה זמן.

נ.      נאמן. לא נאמן. שר משפטים. נקמן. קומבינטור פוליטי שחותר לשנות משטר.     

ס.     סלולרי. כך הפכה הפטפטנות הישראלית הכרונית למכרה זהב ולתחליף שיחה.  

ע.     עשב שוטה. הפך לממשלה.

פ.     פחד. שיטת שליטה הכי יעילה פה. וגם פייסבוק. בקרבו גם כלי יחיד לביטוי של כעס וביקורת.  

צ.     צדק חברתי. מחאת קטיפה שזרזה את שינוי המשטר כדי להשתיקה ולמנעה בעתיד. מתקימת במעמקים ועלולה לפרוץ כאש אוכלת.

ק.     קצב. אחרון הבכירים המשלמים על חטאם. שינוי המשטר נועד להגן על החשודים הבאים. להביאנו למצב הרוסי של שלטון גנגסטרי המוגן מכל חקירה.

ר.     ריאליטי.  תחליף חיים. בזמן שצפית באיש בן 87 שמחבק את אהובתו או בהכנת מרק תירס, גנבו לך את הדמוקרטיה ואת הפנסיה.

ש.    שלטון חוק. סם החיים של השגשוג. היה. עד מזוז. גוסס.   

ת.     תג מחיר. סוג של נקמה מתנחלית. בעתיד גם לקח הסטורי כמו במעשית מוסר עתיקה. תג המחיר להורסי הדמוקרטיה: כשתשלימו את מלאכת ההרס, תשארו עם כלום ביד. לא דיבור, לא הי –טק, לא תרבות, לא עוצמה ולא שגשוג. הדיקטטורה הישראלית החדשה תהיה ימנית וחרדית, שתקנית וכנועה… ומרוששת. רק דמוקרטיות פורחות. זה הסוד.

פורסם הבוקר, 20.11.2011, במדור הדעות של "ידיעות אחרונות"

לאיזו ישראל יחזור גלעד שליט?

הפעם אתה חוזר הביתה, גלעד. העבר היה מלא איתותים והתרעות שווא על שובך, אך הפעם אתה שב.

גלעד שליט

קודם לעצמך, ואחר כך לעולם. לא עוד שבוי, לא אסיר, אלא נער השב לעולם ממנו נעקר לפני כאלפיים ימים, בשעת השחר של ה־25 ליוני. במקום ההוא, על גבול עזה בו נהרגו חבריך מפגיעת טיל ואתה נגררת, משאיר עקבות שאבדו בסבך הסמטאות. נעלם מן העין. מעתה תחיה מוקף במשפחה ובחברים, בתומכים ובמטפלים, אך תמיד גם ברוחות הרפאים של עבר שלא יישכח.

אתה חוזר אל מקום שבו חיכו לך רבים יותר מלכל גיבור אחר של דרמה או נבחרת כדורסל מנצחת. מקום מסוכסך תמיד, שברגע בו נודע דבר שובך הוצף ריגשה אך גם מחלוקת, כהרגלו. עתה, כמי שאבד זיכרונו, תתחיל ללמוד מחדש איך לחיות במקום ששב להיות ביתך. זהו מקום לדאגה שעסוק באלף עניינים אחרים, מוטרד תמיד, מבולבל, ואתה, לרגע קט חיברת את הקצוות של הערבוביה הישראלית, הכאוטית הזאת, המלאה קרעים ושברים וסכסוכים. שובך אל חיק השבט העצבני שלך יוצר פה רגע נדיר של סולידריות. אתה חוזר אל ארץ ממתינה, מתוחה תמיד, שבליבה משפחתך, מרשימה ומאופקת מכל מה שהכרנו בכל שנות השבויים, נוגעת ללב. אם ואב שהיו מופת של שקט תקיף. אדיבים בלב הפראות, למודי אכזבות איומות ושברון לב. עד הרגע. למדנו מהם פרק בהלכות תביעה צודקת שעומדת על שלה עד נצחונה.

אביבה ונעם שליט לאחר ההודעה על אישור העסקה בממשלה. צילום: פלאש 90

אתה שב אל הדור שלך ממנו נעקרת.
אל אחיך ואחיותיך, ילידי מחצית שנות ה־80 שנולדו לתוך האינתיפאדה הראשונה וגדלו במעבר החד בין אימה לתקווה גדולה בימי הסכמי השלום והאש, ובאירוע ההרסני של רצח האב, ראש הממשלה יצחק רבין. נעוריכם התקיימו בצל האינתיפאדה השנייה ובשנות הביזה, כלכלת השוק והקפיטליזם החזירי שמאז.
לפני כשנה, כאשר קיווינו לשווא כי שיחרורך מגיע, כתבתי לך על הארץ שמחכה לך, שהשתנתה ועם זאת דומה לארץ שנותרה בזיכרונך, או כמו שאומר גיבור הספר "הברדלס" של דה למפדוזה: "אנו, בסיציליה, משנים הכל כדי לא לשנות דבר". כך פה.
כתבתי לך כי איש מכל אלה ששלחו אותך ולא השיבוך לא נותר על כנו. כולם סולקו על פי דרכה האירונית של ההיסטוריה. ראש הממשלה ששלח אותך, אולמרט, הוטל אל מחוץ לפוליטיקה ושרוי במשפט בעניין שחיתות שלטונית. הנשיא ממתין למאסר על עבירות מין. הרמטכל דאז מחבר תירוצים. שר הביטחון שב לביתו. שר החוץ, מתנגד נחרץ לעסקת החלפתך, מחכה לכתב אישום.

ממשלת אולמרט

רק לפני כשנה כתבתי לך על ההון־שלטון שכבש את הארץ. על בני המעמד הבינוני כהוריך, חוט השדרה של הדמוקרטיה, שהופכים לעניים. עת ביזה הייתה אז, ובשדרות רוטשילד ראית אלו לצד אלו רכבי לקסוס ודירות גג של אלף מ"ר לצד עם רב של אוספי בקבוקים שמתגלגלים עם עגלות מאולתרות. ובתוך כל אלה, חלפו בני דורך ותהו אם יישארו פה או ילכו לברלין או לעיר אחרת. זמן רע.

אך בשנה החמישית לשבייך אירע פה דבר שלו יד ורגל בשיחרורך: ישראלים בני גילך, שנחשבו לדור שפוף, שקוע עד צוואר בלימודים, הישרדות ועונג — הדור הזה קם על רגליו, נטע אוהל, הפגין ומשך רבבות. נפתחו דלתות התודעה. התגלו ממדי הביזה והדרך שבה הופרטה המדינה והפקירה רבים מאזרחיה, לא רק אותך. כל זה אירע כמה חודשים טרם שובך. כמין הכנה. תמונתך הייתה שם. נוער השדרות החדש, בני גילך, נשאו שלטים עם צמד המילים המאגי "צדק חברתי". חלקם גרו באוהלי השדרה, היכן שאנשים מכל הארץ הגיעו כל ערב לשוחח. ישראלים נואשים, שכבר התרגלו לשתיקה, לנוער גבעות שגובה תג מחיר בכוח הנשק, קיימו דיונים שקטים לתוך הלילה על חייהם. החלו להקשיב על פי חוקי השדרה. נערכו הפגנות ענק ודיבור חדש צץ. הארץ טולטלה. הדור שלך הוא שהשיבך הביתה, על כנפי הצדק החברתי נישאת מעזה לפה.

המשא ומתן על שובך התנהל חמש שנים. כולם בחשו בו: ממובראק ועד ארדואן, אולמרט, ביבי וברק, מוסד ואובמה. אבל נדמה לי כי מאורעות תחריר המצרית ואחר כך אירועי רוטשילד, שעוד תלמד עליהם, זירזו הכל בהשיבם את האמונה כי יכולים בני אדם להתקומם בהצלחה נגד עוול ושלטון אטום, לתבוע צדק ולהשיב גזילה, להרים אביון מאשפתות וללחוץ על שליט אדיש ושרדן לבצע את שמוטל עליו. בין היתר: להשיב בן אובד.
בכל ההפגנות בהן צעדו בני דורך, מוחים נגד ביזת העם וקץ הערבות ההדדית, זועקים על אי יכולתו של איש צעיר להשיג לו פינה להניח ראשו, נכחת תמיד. אני זוכר ערב אחד שבו צצה דמותך בין המוחים בשדרה ולרגע טעיתי לחשוב כי אדם חי הוא ולא דמות קרטון הניצבת באפלה שתחת הפיקוסים.

הפגנת ה-300 אלף, אוגוסט 2011

בין המפגינים למען צדק ובית, היית אתה, גלעד שליט, חסר הבית מכולם. נער ישראלי שאין לו מקום בארץ שסטתה ממסלולה אל אדישות וחמדנות. היית הילד שהושאר מאחור ברצועת עזה האומללה. היית חסר הכל מכולם, הגלמוד והמופקר לנפשו מכולם, והנה צפת ועלית. אני תולה זאת גם בכוחה של הפגנות בני דורך, מטוניס ועד רוטשילד. לצד כל מתווך גרמני, כל איש מוסד וקבינט ביטחוני, התקים השנה גם לחץ הכיכר והמאהל, הקש האחרון שהניע את הנהגת החמאס הנחלש ואת ממשלת ישראל המטולטלת אל חתימת ההסכם הסופי.

אל מה אתה שב, גלעד? אל עולם חדש, לאו דווקא אמיץ.
טרם ידוע לנו אם אתה מעודכן בכל או מנותק מהכל. האם שכנת לבדך בדממת המחבוא, או שמא צפית עם שוביך במתרחש בעולם, או שהיה לך מסך כאותו אסיר בסרט "7 הצעדים" שהיה נעול 15 שנים ולו רק מכשיר טלוויזיה ממנו למד על החוץ? האם דיברת עם שוביך על סבלם? האם ניהלתם שיחות של אסיר ושומריו בני גילו? אני נוטה להאמין שלא שררה בתא דממה. שידעת מה קורה בחוץ דרך עיני שומריך או דרך המסך. האם שיחקת עם שוביך על מסך המגע של אחד הסלולריים שלהם, או שמא זה היה הדבר שהכי נשמר מפניך בשל החשש פן ייחשף מיקומך?
בבואך לפה תגלה כי חזרת לעולם דיגיטלי מאי פעם. ככל שגדלה מצוקת המציאות בשנים האלה, ככל שגברו אוזלת היד, השחיתות והחרדה, כן התחזקה הנסיגה אל הווירטואלי, מתוכניות ריאליטי ושפים כתחליף מציאות ועד רשתות חברתיות שוקקות חיי מסך. אני מנחש כי הדבר הראשון שיראו לך, אף טרם בני משפחתך, יהיה מסך קטן. בבת אחת תעבור מניתוק מוחלט, שהיה דרך חייך משך חמש שנים, אל עולם שבו הקשר המסכי הוא שפע עודף ומציף. לב החיים פה הם עתה סלולרים ומסכים. אף שחלפו רק חמש שנים מאז נעקרת, תגלה עולם שבו האנשים חבושי אוזניות, מזמזמים ומדברים עם עצמם, מקישים על מסכים, בוהים בהם גם כשהם בחברה. המסך האישי על כל גדליו הוא עתה כנסייה, דת ואל, משפחה ומפלט, נחמה לא מנחמת, פינוק וסם שכחה. מסך ובו תמיד פלטפורמת קשר חברתית חובקת עולם בשם פייסבוק, שבה השם הכי נפוץ הוא "גלעד שליט". ייתכן כי גם אתה תמצא בו מקלט.

לקראת שובך פרסם האתר "חורים ברשת" כי אתה האיש הכי מפורסם בפייסבוק. ופייסבוק הוא הפלטפורמה של החיים החדשים.

המקום שבו מתקיימים רבים מחבריך. "נתחיל בדבר הכי חשוב שעליך לעשות: לפתוח פרופיל בפייסבוק", נכתב באתר. "לפתוח חשבון בפייסבוק בסוף 2011 זה כל כך מיושן עד כדי שזה מגניב. חוץ מזה, אתה כבר שם עם 300 אלף חברים שמעולם לא פגשת ולא הכרת. "בפייסבוק כל אחד כותב מה עובר לו בראש, אבל לרוב זה לא מעניין אף אחד. בפייסבוק מצליח מי שמבדר את הקהל, מסמר הוול או סלב־רשת. המעמד האחרון המיוחד שמור לך. הסטטוסים הראשונים שלך יביאו ים של לייקים, גם אם תשהק בהם או תרכיב אותם מאותיות אהו”י בלבד".
"
אתה תגלה", כתב האתר, "כי הפייסבוק הוא כמו המטריקס (זוכר את הסרט הזה מ-1999?) כמעט כל הישראלים משוכנעים שהם גלעד שליט. רבים מהם מופיעים עם התמונה שלך. כשהדביקות של פייסבוק תתחיל לחנוק אותך, אולי תרצה לנסות את טוויטר, רשת חברתית אחרת שהיא בדיוק כמו פייסבוק רק בלי הלייקקנות או התגובות. שם תוכל לכתוב מה שתרצה בלי לתת דין וחשבון לאף אחד ואפילו להחליף בדיחות עוקצניות. אם תהיה חרד למוניטין שלך בלב הקונצנזוס, תמיד תוכל להפעיל שם חשבון כפייק גלעד שליט. מי כבר יאמין שזה באמת אתה". וכך הלאה.

דבר ראשון שיראה לך הישראלי הראשון שתפגוש יהיה מסך מגע. כאילו זה העולם שמחכה לך. בתוך החיבוקים תשמע אינספור צלצולים ורחשים. אנשים יניפו יד ויצלמו אותך בנייד כל הזמן. במה נתגאה בפני השב מבור כלא זולת טכנולוגיה דור 5? חיש מהר אחרי המסך תגיע אל הרשת. תגגל. תגלה את מיליוני אזכוריך ותראה כמה תשומת לב לכדת. בלתי נתפסת במושגי 2006, הזמן בו נשבית על ידי הפלסטינים. שני דורות או שלושה במושגי טכנולוגיה. ידהים אותך הפער שבין בדידותך שם לבין מיליוני האזכורים שלך ברשת.

לפעמים אולי תתהה, היכן החיים? שם, בבור, במצפה הילה או ברשת? חיש מהר אחרי שתוסר ממך הגנת המטפלים ותוקל חומת המגן סביבך, תעבור באחת ממידע מועט ומסונן היטב להצפה עצומה, מצמא לשיטפון, מרעב לטביעה. תלמד כי העולם השתנה מאוד ועם זאת נותר אותו דבר. עוד גל של משבר כלכלי עובר עליו. רעידת בורסות והחלשות מדינות. תיעוב גובר לקפיטליזם החזירי שצמח כפטרייה רעילה וגעגועים לסולידריות ורווחה. אמריקה נחלשת, יוון רועדת, יפן שנשטפה גל צונאמי מחלימה מפצעיה. תאגידי ענק בולעים תאגידי ענק, וארצות שהיו עולם שני טרם יוני 2006 הן עתה עולם ראשון. בן־לאדן חוסל והמזרח־התיכון רועד תחת רגלי שינוי גדול, שיודעי דבר מחברים את שחרורך עתה לעצם קיומו.
הכל החל כשרוכל טוניסאי מיואש בשם מוחמד בועזיזי, שמאס בשרירות לב השלטונות, הצית עצמו והבעיר את ארצו. זו להבה שהתפשטה משם ועד כאן. טוניס, לוב, תימן. סוריה. ישראל בדרכה. במצרים, שסייעה לשחרורך, אירעה מהפכה שהשליכה את מנהיגה לכלא, אך טרם הוכרע לאן נע הכל. קדאפי נעלם. סוריה רועדת. מה שכונה אביב העולם הערבי ונראה עתה כמו סתיו של פטריארך, החל את תנועתה של מטוטלת כאוטית, שאיש אינו יודע היכן תיעצר.

ופה? בבית היהודי? פה הכל שונה והכל כרגיל, ופחות מזה.
טורקיה, שסייעה לשחרורך, כבר אינה ידידה. אנו מבודדים בעולם אף יותר מכפי שהיינו ערב שבייך ולפני שתי מלחמות הברירה המדממות. מעט עניינים, כמו למשל המאבק על שחרורך, עדיין מחברים אותנו אל שאר העולם. מבודד היית בתאך ואל עם מבודד מאי פעם חזרת.
מבין הפוליטיקאים הישראלים שיקיפו אותך, צמאים לתצלום, מעטים יהיו הפנים החדשות או נוטעות התקווה. בים הפנים, בין הפוליטיקאים הגברים, רובם מבוגרים וזעומי פנים, תבחין אולי לרגע בדמות יפה ויוצאת דופן: זוהי צעירה בת גילך, שנולדה 7 חודשים לפניך בשנת 1986, למדה קולנוע בעת נפילתך בשבי, עורכת וידיאו ורוכבת אופניים בשם דפני ליף, ש"עם סיום חוזה שכירות הדירה שלה בתל־אביב פתחה 'אירוע' (event) ברשת החברתית פייסבוק, שבו הזמינה אנשים להצטרף למאהל מחאה שהוקם ב־14 ביולי בשדרות רוטשילד, סמוך לכיכר הבימה".‏ וכל השאר, כמו שורות אלה, הוא ויקיפדיה והיסטוריה. דפני וחבריה טבעו פה השנה חותמם יותר מכל קצין, ראש ממשלה ונשיא שתיפגוש.
כשתחלץ קצת ממועקת חמש השנים, תוכל אולי לקחת חלק יום אחד במחאת הדור שלך. הדרך הכי טובה להיחלץ מתא בודד היא להפוך לחלק מדבר מה גדול ממך. מי עוד כמוך טעם על בשרו את ביזת חייו הצעירים? מי כמוך מכיר את הדרך שבה נשחק חייל קטן בידי כוחות גדולים ממנו אלף מונים? את כל זה תוכל להפוך יום אחד לצעקה. אתה, השב מבור בודד במקום של העוני והאומללות הכי גדולים במזרח־התיכון, תהיה לקולם של מושתקים ונשכחים, נבזזים ועקורים אחרים. יום אחד. אולי.

פורסם במוסף לשבת של ידיעות אחרונות, 14.10.2011, אחרי אישור עסקת שליט