ישעיהו מנבא ברוטשילד. לא ביו"ש

״ובכן, הגיעה השעה להפסיק את מסע העוועים הזה ולומר : די. נגמר. אין יותר מחאה. ואין יותר מהפכה… המדינה היא לא גמ"ח. היא לא לשכת תעסוקה".
(קובי אריאלי מכריז על עצמו במאקו ובגל"צ כאויב המאבק.)

למעלה משנה מאז פרצה המחאה ושינתה את השיח הישראלי ללא הכר – מציפה מן המעמקים העכורים אל פני השטח את הביזה, את ההפרטה, את העברת הפנסיה לטיקונים ואת קריסתו המכאיבה של מעמד הביניים – אין יום שבו לא פורצת לאור שנאת המתנחלים אל המחאה. אין שבוע שבו לא  מסתער בזעם דובר מן ההתנחלות על תביעת הצדק החברתי. ונדמה כי מעבר לקרב על המשאבים, מתקים באותו זעם קדוש, משהו עמוק יותר הנוגע בבסיס הענין כולו.

כדי לברר את מקור והפחד והתיעוב, דיברתי בירושלים עם שני ישראלים שנמצאים על התפר שבין תל אביב ומחאתה הנוקבת, לבין יהודי יש"ע וצעקתם. שני גברים שנולדו וחונכו בבתים דתיים – לאומיים, הלכו איש לדרכו, אך עדיין נעים בין בני משפחתם שמשני עברי הקו הירוק. למה מפחדים המתנחלים מן המחאה? מה מקור מאבקם בתביעה שלה לצדק חלוקתי? שאלתי את פרופסור מנחם לורברבוים. הוא בן משפחה ירושלמית רבת דורות, מאנשי הציונות הדתית. חובש כיפה.
"הם שונאים את המחאה כי ישעיהו מנבא מרוטשילד ולא מיש"ע", אומר לורברבוים ונוטל תנ"ך מן השולחן בחדרו במכון הרטמן. בקול רם הוא מקריא לי שורות מחזון ישעיהו בן אמוץ פרק א' שייקראו בשבת הבאה בכל בתי הכנסת: "חדשיכם ומועדכם שנאה נפשי. היו עלי לטורח. נלאיתי נשוא… גם כי תרבו תפילה. איני שומע. ידיכם דמים מלאו: רחצו. הזכו. הסירו רע מעלליכם מנגד עיני. חדלו הרע: למדו היטב. דרשו משפט. אשרו חמוץ. שפטו יתום. ריבו אלמנה". "הם שונאים את המחאה", אומר לורברבוים, "כי המחאה של השדרה פועלת ע"פ צוי התורה באשר לגר ולתושב, יותר מכל מפעל ההתנחלויות".

סקרן, מהופנט, מאוהב כמעט הייתי אומר, הסתובב לורברבוים בהפגנות המחאה ב2011, נכח כעד בשיחות השדרה, והבין כי השיח הפוליטי של ישראל שהתמקד עשרות שנים בשאלת כיבוש מול התיישבות, התישן בין לילה בשל זעקת השדרה. "והשיח האזרחי החדש שהתעצב שם מציג את תנועת ההתנחלות לא עוד כאוונגרד אלא כסרח ישן".

אמיל, רבין והנשק.

אל חדרו במכון הרטמן השקט אני מגיע מתל אביב, העיר שלורברבוים אוהב, שבה הוא מלמד, אך גר ומשפץ בית בירושלים עיר ילדותו. עשר שנים חייתי כמוהו בירושלים עד שעזבתי אחרי רצח אמיל גרינצוויג שהתרחש סמוך לביתי. רימון הרצח הוסתר בשעתו בחורשת הירח שמעל למכון הרטמן. את ההסתה שהביאה אותו למעשה הרצח, יטען לימים אברושמי, ספג בהתנחלות בה עבד כמסגר. ב1983 חזרתי לתל אביב וכעבור כתריסר שנים נרצח ראש הממשלה ליד ביתי בהפגנת שלום אחרת, ובידי עמיר שהעביר חלק ניכר מזמנו טרם הרצח בבית הכנסת של יריחו ובאתרים אחרים בשטחים.
שתי רציחות אלה, לצד פעולותיה הקטלניות של המחתרת היהודית, היו חלק מאותו שיח ישראלי אלים של השנים שאחרי 67. זמן כניסתו של הנשק החם למחלוקות פנים- ישראליות.
מאז 67 ומשך שנים רבות, הציג עצמו גוש אמונים כממשיכה של הציונות הקלסית. אלטרנטיבה למדינת תל אביב ההדוניסטית, כרך הסושי והגראס. כעבור 45 שנים ושני דורות, מוצג כיום דור ישע3, כנוער חלוצי הניצב על גבעות הזיתים מול הערבים, מול החילים ומול אותו מחנה תל אביבי אובד דרך שכולו היפסטרים והומואים, יושבי בתי קפה ואוכלי שפנים. מחמת בורות התפשטה משך השנים בציבור תחושת נחיתות בפני תערובת מתנחלית זו של דת טריטוריאלית, צוי הפקעה ונשק אוטומטי, שמראה לערבי מאיפה הקרפיון משתין.
כך היה עד המחאה.
ב-2011, מאמין לורברבוים, הבהירה מחאת רוטשילד כי לא מדובר במדינת תל אביב הדוניסטית, אלא "בלב שוקק החיים חברתית, תרבותית וכלכלית של ישראל. מתל אביב בקעה זעקת הצדק החברתי ויצרה שיח ישראלי חדש".

המסטולים מהגבעות

האקס- מתנחל יש"ע הצעיר עימו אני מדבר בקפה "מזרחי" שבמחנה יהודה, נולד וגדל בהתנחלות קטנה. חייו החלו באשקובית ועברו לוילת מתנחלים פרברית צנועה. "לא היו אצלנו עשירים". הוא עזב ובא לעיר מתוך אותה תחושת מועקה כבדה שמעוררת עליו עתה חמת משפחתו. הוא חש כי המתנחלים נטלו מן היהדות רק את הקליפה הטריטוריאלית הריקה מתוכן ערכי. טריטוריה עם תפיסה קהילתית- דתית- גלותית לפיה הצדקה היא רק ענין אישי, לא תפקיד המדינה והאדם חייב לדאוג לעצמו ולתת נדבה.
הוא מאמין כי זעם ההתנחלויות נגד המחאה נובע מאותה ברית משונה  בין הקפיטליזם החזירי, המפריט- כל לבין התנחלויות. "מבחינה מסוימת פרויקט ההתנחלויות הוא חלק מגל ההפרטה". הוא מאמין כי ההשתלטות הישראלית על השטחים, בוצעה באמצעות מיקור חוץ, שבו העבירה המדינה את ביצוע הכיבוש לידי המתנחלים, תוך כדי הזרמת סכומי עתק. לכן גם התביעה לחלוקה חדשה וצודקת של משאבי המדינה, מאימת עליהם מאד.

בביקוריו בבית הוריו וחבריו, הוא רואה כי בבועה שהקימו בשטחים, נשארו מנותקים לגמרי מהמצב בישראל. והם חיים במערכת דימויים של שנות ה80' בלי כל הבנה של מהות הביזה, הפערים העצומים בחברה, האומללות וכל מה שדוחף אנשים כסילמן אל האש. "אין למעמד הביניים הדתי לאומי ביש"ע צל של מושג כמה כבד הנטל על מעמד הביניים בתחומי ישראל".
גם ע"פ פרופסור לורברבוים חשפה המחאה את ההתנחלות כתנועה המבוססת על תודעה כוזבת וגילתה את היומרנות החלוצית הריקה של ההתנחלות. "בניגוד לחלוצים שהיו מחויבים להקמתה של חברה צודקת, אין בהתנחלות שום מחויבות לצדק חברתי. כולה בנויה על טענת "זה שלי", על נישול כפרים ועל הקמת ישובים פרבריים של מעמד בינוני דתי". הוא מדבר על כל אותן שכונות גגות אדומים צמודי קרקע לא להם, שמתאר בפני גם האיש הצעיר משם. "עם אותו נוער שוליים המכונה "נוער הגבעות", שנוח לפרנסיהם שישב לו על הגבעות, יגדל מה שהוא מגדל, יעשן מה שהוא מעשן, ולא יצא בשאלה.


"אבל לתל אביבים הם קוראים מסטולים", אומר האיש הצעיר שיצא משם ושכל פעם שהוא שב למקום בו נולד הוא נזהר שלא להעלות את כל מה שאנו מדברים עליו עתה חרש בבית הקפה. אותו דיבור על דמותה של הארץ בעיני שתי תנועות אידיאולוגיות מנוגדות שנאבקות על ההגמוניה ועל דמות העתיד.

 פורסם במוסף לשבת של ידיעות אחרונות, יום שישי, 27.7.2012

השסע בשמלה החרדית

"עבדני! חפור בבטן אדמתי ותמצא הכל, תמצא דברים שלא פיללתארץ ישראל מתחננת, עבדוני!"
(
מכתב של חלוץ אנונימי, כ"ו באב, תר"ף. מתוך "תשוקת החלוצים". בעז נוימן.)

"תירגעו", אומר לי החוקר הירושלמי כאילו הייתי פלוגה. הוא איש קשה עורף, וכשאנו משוחחים על המצב, מתפתח בינינו ויכוח שהופך למריבה. אקרא לו 'הגרום'. הוא איש גבה קומה ושרירי ורזה שחלק מעבודת השטח שלו עשה בחברון היהודית וקולוניות הלוויין שלה. הוא מכיר היטב את "יושבי הגטו החלוצי", כפי שהוא קורא ליהודי השטחים בחיבה.

כרגע מופנית איבתו לשמאל, אולי כי ברגע זה יושב מולו "השמאל". הוא מסתער עלי, על "יושבי בתי הקפה של תל אביב", על אף שאני מסתובב בשטח לא פחות ממנו. הוא מתרגז על הפאניקה שלנו כאילו הארץ שוקעת, מתחרדת. הוא שגדל בשכונה של נתניהו והכירו כנער, מאמין כי האיש הזה שואף להיזכר כבן גוריון, לא כשרדן נפחד שנאחז בכל מחיר בכסא, ולכן יעשה מעשה דה גולי גדול, למשל סיום הכיבוש. יטביע חותם. לא יטבע בביצת השגרה וההשרדות. "אתה חי בשנות ה90' ולא מבין כלום", אני מטיח בו, "בקרוב תחיה במדינה לאדמוקרטית. בישראל של ביבי שהופכת למדינונת פוטינית, טרום ציונית, גטואית. "תירגעו", אומר הגרום, "נכנסתם להיסטריה כאילו הכל עומד להתמוטט והם כובשים את המדינה".

מסעו הספירלי של המצביא חלמיש

אם כן, מה אתה רואה בישראל 2012? אני שואל את הגרום כפי שאני שואל רבים כעת. שואל ונזכר בצלם אמריקאי שתיאר פעם איך, אחרי רצח קנדי, עזב את ביתו ויצא לדרכים, לצלם, מנסה להבין מחדש מהו המקום שבו הוא חי. רצח שליט, כמו שינוי משטרי, חושפים לא אחת את טבעו האמיתי של מקום.
"
האם ישראל 2012 היא כבר אותה 'מדינת יהודה' יש"עית עליה חולמים סהרורי הימין"? אני שואל.
"
תשכח ממדינת יהודה", פוקד הגרום, "רעיון "ממלכת יהודה" הוא של פרישה מישראל, היפרדות. אל תטעה את קוראיך. זה לא קשור. אם אתה רוצה להבין מיהי ישראל כיום, תבדוק את הריבונות שלה. לכל מדינה, וכך לישראל, יש רישיון להפעיל כוח, כלפי חוץ וכלפי פנים. בוא נבדוק מה קורה כלפי פנים. זה מה שמעניין אותך".

"וכלפי פנים", אומר הגרום, "משמעות הריבונות היא גביית מס ואכיפת החוק. אם תבדוק איפה ישראל 2012 מישמת את ריבונותה, תקבל מפה מאד מפתיעה. תוריד את הנגב, כי שם המדינה ממעטת לפעול בקרב הבדואים. תוריד חלקים מהמשולש והגליל, את הנתחים הגדולים של הערים החרדיות, את אזורי המצוקה ואת הפרויקט היהודי הגדול בשטחים שאיזה חוק כבר נאכף שם. מה נשאר לנו? כמה שכונות מבוססות בירושלים וחיפה, תל אביב, חלק ממישור החוף. ראשון לציון, גבעתיים. מעמד בינוני. קבלת את מפת "תכנית החלוקה" של 1947 בלי השטחים שכבשו ב-48' שלוש חטיבות הפלמ"ח". "האירוניה של ההיסטוריה". הוא צוחק צחוק קצר ומר כקפה אבלים.

ואני נזכר במה שכתב לפני 30 שנים סופר שנון ונבואי. בספרו "שואה 2", מתאר עמוס קינן איך המצביא הגדול חלמיש, דמוי אריק שרון, ממציא את שיטת "ההסתערות הספיראלית" וכך מתקדם וכובש חצי עולם, עד שהוא מגיע ליעד הסופי ומגלה כי החריב את תל אביב. או בגרסת המציאות: ככל שהלך הכיבוש והתרחב, ביזבז והתאכזר, כך הלכה הארץ עצמה והצטמקה פנימה.
"
וגבולות אותה ישראל קטנה שמשלמת מס ומצייתת לחוק", אומר הגרום, "חופפים גם פחות או יותר את מפת המחאה של קיץ 2011 נגד הביזה וקץ מדינת הרווחה והבזבוז בשטחים. כמיליון ישראלים. בסוציולוגיה ידוע", אומר לי החוקר, "כי הציבור המתקומם אינו בהכרח הציבור הכי דפוק, אלא זה שהכי דפוק יחסית לציפיות שלו. לכן מעמד הביניים שמשלם מס ומציית לחוק ונושא בנטל, הוא המעמד שהכי כועס. זה היה מרד שפרץ מגבולות תכנית החלוקה, בתוכם גרים הפראיירים שמשלמים על הכל".

תכנית החלוקה

השסע הסקסי בשמלה החרדית

"אם כן, מה שגוי בתחושה החריפה שלי", אני שואל את החוקר, "שכל אותם יהודים לא נאכפים, לא מצייתי חוק, מתנחלים וחרדים, שכוחם הפוליטי תפח על שמרים בימי ביבי, ישלטו בקרוב גם במישור החוף. האזור ממנו נבזזו משך השנים למעלה ממאה מיליארד ש"ח למפעל ההתנחלות?"
"
תירגע", שב ואומר הגרום, "האם ידעת שכבר כשלושים שנים אחוז הדתיים באוכלוסיה כמעט ולא השתנה? טיפס קצת מעל ה– 7 אחוז חרדים, עקב פריון עצום. אבל נשמרו אותם 12 אחוז קבועים של ניאואורתודוקסים, שחלקם בורגנות שמרנית, 40 אחוז חילונים ואחוז דומה של מסורתיים שחלקם אף מגדירים עצמם כנוטים יותר לחילונים מאשר לחרדים".

"ומה על כניסת המתנחלים לצה"ל וכיבוש דרג המג"דים לקראת צבא שלא יציית לדרג המדיני"? אני תוהה. "אתה רואה רק צד אחד", אומר הגרום בקוצר רוח, "ואני רואה גם את הצה"ליזציה של המתנחלים. כשהם באים לצבא, הם מאמצים כמג"דים קוד צבאי שעומד בסתירה לפוליטיקה שלהם. אני רואה נהירת כיפות ליחידות מובחרות, אבל גם איך הכיפות יורדות שם מהראש. לכל דבר יש צד שמאזן אותו".
"
אתה צופה בדאגה בהתרבות החרדים, ב-54 נכדיו של חוזר בתשובה שגדל לצידך", אומר לי הגרום, "ואני שמסתובב ביניהם, מביט בנעליים, בצורת הנהיגה, בשפת הדיבור, ורואה ישראליזציה מזורזת. גם בחתונות בהן נשים מופרדות מגברים, אני מביט ורואה את השסע הסקסי החדש בשמלות הנשים, את הפלירטוט שלהן שלא היה".
"
אתם התל אביבים חוששים מכוחם הגובר של "גוש אמונים" וילדי הגבעות שלו, ואני רואה את מצוקתם הגדולה ואת בדידותם העזה מאי פעם. החילונים לא חברו אליהם ויש להם שותף חרדי רעוע וניסיונם המר לימד אותם שכל שותף בוגד בהם בסוף. צרובה מכל בבשרם, בגידת גדול ידידיהם, אריק שרון. אחרי 67 ראיתי במו עיניי איך נולד ונוצק 'גוש אמונים' מתוך עלבון עמוק, מרגשי נחיתות ומבדידות. מאז לא עשה דרך ארוכה כל כך".

הוא מסיים דבריו ואנו משלחים בלי ברכה איש את רעהו, כשני אקדוחניפולמוס ותיקים ועצבניים בצהרי יום. "התמונה מורכבת יותר מהתמונה הדאגנית שלכם, יושבי מישור החוף", דוחף הגרום את המילה האחרונה, בעת שאני נכנס לרכבי לשוב למישור החוף הצפוף והוא נע אל מרפסת ביתו ההררי הצופה אל השטחים.

פורסם ביום שישי 22.6.12 בטור במוסף לשבת של ידיעות אחרונות

ברוך. לא גולדשטיין

בעת שאנו נכנסים אל מערת המכפלה, מתנהלת שם תפילת צום גדליה. שירת גברים עזה עולה מתוך המון נערים אמריקאים ונערי גבעות וחברון, נשים וילדות שקטות בפינתן. בין קירות האבן העתיקים, ליד דלתות הפלדה, ניצבים שוטרי מג"ב, וכולם, יהודים מחד ומוסלמים מאידך, מתפללים מעל מרתף ומערה אסורים בכניסה, כמו נחה  פצצה רגישה תחת רגליהם. סמוך לשם, אולם התפילה שבו רצח ברוך גולדשטיין 29 המוסלמים לפני 17 שנים, והלאה משם, האזור שבו נרצחו יהודים לפני 82 שנים וכתובות נקמה מרוססות בכל פינה בעיר.   

השחקן רמי ברוך, לבוש כתייר במכנסיו הקצרים, משקפי השמש וכובעו, בא איתי להציץ בעיר שבה שבה, כך הודיע, לא יופיע עם הצגת היחיד שלו פולארד. מלאכי לוינגר ונעם ארנון שחיכו לנו כפי שקבענו בכניסה למכפלה, מביטים עתה בשחקן ברוך, הנמוך מהם, כבתינוק שנשבה בין היהודים ומניחים למראה המקום ולספק לשקוע בתוכו. אמן הוא וספקן וגם איש פשרות, שונה מהם.    

רמי ברוך. צילום: אריק סולטן

נעם ארנון הוא מומחה למערה המכפלה ולהסברת- מתנחלים. הסטוריון מקומי ודובר רב שנים של הישוב היהודי בחברון, בן 56, בן גילו של רמי ברוך. מלאכי לוינגר, הבן של, הוא בן ארבעים, כגיל קרית ארבע שהוא עומד בראשה. הם מתנחלים מנוסחים שהקרב על השטחים, גם המילולי, הוא לחם חוקם. רמי ברוך הוא שחקן תיאטרון. רוב הטקסטים שלו נכתבו בידי אחרים, ובניגוד לשני אלה, הוא נקלע לקרב הזה בעל כורחו. מילותיו לכן מגששות מאד, אך סרובו הפומבי להציג בקרית ארבע מקנה לו יתרון זמני שהשניים האלה נאבקים בזהירות לבטלו, לשכנעו לשוב בו.

המסע לחברון, אומר לי ברוך טרם הדרך, "הוא מסע בודד בשדה מוקשים".     
כבר 29 שנים שהוא שחקן. הוא יכול לצטט מן הזכרון את השורות החזקות שאומר הנער טום ב"ביבר הזכוכית", השורות שחרצו לפני שנים רבות את גורלו להיות שחקן, לא טכנאי במפעל שבו סידר לו אביו ג'וב ובו הרגיש כמו בבית קברות. ממאות התפקידים שלו כשחקן נשארו לברוך המון שורות שמתחברות גם למצב הזה שבו הוא מוצא עצמו כיום בעת שהוא ניצב מול חברון, מול מצפונו, מול התיאטרון, עומד, לא על במה, ואומר: עד פה. לשם איני הולך. ובכל זאת מהרהר בענין, מתלבט. הצגת יחיד בחיים עצמם.  

הנער הערבי של לוין
שני האנשים המחכים לו בקרית ארבע פוליטיים מאד. ברוך מאד לא פוליטי. בדברי איתו תחילה בקפה אלקלעי ליד ביתו בתל אביב ואחר כך בדרך לחברון וגם בלב הסכסוך, בעיר החצויה, החרוכה, המלאה איבה, בה לא ביקר קודם, אני חש כמה א- פוליטי הוא השחקן שכל חייו הם חילופי תפקידים. רגע אחד היה נער ערבי שחוטף בעיטה בראש ממתנחל בהצגת "הפטריוט" של חנוך לוין, ובמשנהו הוא המרגל הציוני בהצגה "פולארד", חביב הימין הקיצוני. לא פוליטי, ולכן שונה מאנשי תאטרון אחרים, מנוסחים ונחושים ממנו, שהחליטו לא להופיע בשטחים.

ברוך הרבה יותר שרדן וספקן מאשר אדם פוליטי. אדם שנותר בו גרעין קשה מבית ניצולי השואה הרומנים, הוריו, מהבית שבו אביו הפועל בעל הלב הרך היה מודע גם לסבלו של האחר. השונה. זה יותר גרעין של  הישרדות וזהירות ורצון לחיות מאשר אידאולוגיה ועם זאת יש בו גם הבנה שקיים קו אדום שמפריד בין רוצח לקרבן. קו אותו אינך חוצה. בתוך אותה הבנה רואה ברוך לא רק את קרבן הקבוע שהוא תמיד "אנחנו", אלא גם קרבן שיכול להיות גם השכן הערבי המוכה. מבחין גם ברוצח שיכול להיות רופא יהודי שיורה בגבם של עשרות מתפללים. את זה הוא רואה ושם הוא נעצר בסוף הקיץ הזה, ואומר: עד פה: עד חברון-קרית ארבע עם קבר הרוצח גולדשטין ומעריציו, עד מקדש כהנא וחסידיו השוטים שם.

הוא מספר לי איך בעת הפיגועים הפך לימני מאד ובזמנים אחרים תמך בשלום. לכן ברוך ישראלי כל כך. מונע כמו רבים על ידי פחד, עי רגש מבולבל, עי חרדה לילדיו, עי בורות ואי רצון לדעת. הוא מרבה למדבר איתי על הבריחה מידיעה, על התיאטרון הישראלי שמספק בעיקר שפע של חומרי בריחה. הוא עצמו חסה שנים רבות בצל אי הידיעה. לא נסע כמעט אל מעבר לקו הירוק שהוא לגבי רוב הישראלים תעלה עמוקה. ועם זאת הוא מאמין כי "תפקיד התיאטרון הוא לא לבדר המונים כפי שהוא עושה, אלא לפתוח פצעים. תיאטרון אמור להיות מקום שבו עושים גם חשבון נפש, שבו אנשים צופים ונפשם משתנה".     

הוא שיחק בהצגות רבות של חנוך לוין מראשיתו כשחקן, זה לוין שהיטיב לדעת את מחיר הסכסוך והכיבוש והוא מצטט לי מהזכרון שורות שבהן המתנחל הפטריוט אומר: "ואני, מה אני, יהודי פשוט וחם. רוצה אחת ולתמיד מענה לספקות המנקרים בי. רוצה קצת סדר בעולם. וניקיון. תמונת עולם פשוטה, יפה, מובנת: למעלה – אלוהים: למטה – יהודים: באמצע, בין שניהם – כיפה. כמו במגרש טניס, פה אתה, שם הוא, באמצע רשת. הכל מסודר, ברור, נקי, נקי, נקי. וטוהר, הכי חשוב – הטוהר".

ילדות
נדמה לי כי הוא נענה מיד להצעה שלי לנסוע לשם, דווקא בשל הספקות באשר להחלטתו. ספקות שישארו בו גם אחרי הנסיעה, כשירגיש כלוליין על חבל דק ויחפש רשת הצלה או מענה או פתרון ביניים. אין הוא מרבה לדבר על כך בדרך. אחרי בית שמש מתרוקן הנוף מבנינים. רק גבעות רכות וכרמי ענבים ויערות, מושבים ויקבי בוטיק. דרך היין הישראלית, מראה מזרח תיכוני מנחם, מאובק קצת בסוף הקיץ, מפתה לרדת מן הרכב אל הכרם. אחר כך הפניה שמאלה אל השטחים. הנוף נעכר ונדרך, מתמלא מבנים זמניים, מוצבי חיילים ומחסומים. אובדת השלווה. תג המחיר של הכיבוש הוא גם מחיקת נוף, הופעת  התייל והבטון.

יש לרמי ברוך שני ילדים מאשתו השחקנית אסתר קוסוביצקי. בנו איש צוללות, משרת בחיל הים, הרחק מן השטחים. בתו מדריכת התותחנים, מצאה עצמה זמן מה מפטרלת כשומרת בין התנחלויות. קל להיות ישראלי מבלי לראות את העולם מעבר לקו הירוק. כשברוך כבר בא להופעה באריאל, זה נראה לו כמו חו"ל.
לפני 56 שנים נולד כבן שני לזוג ניצולי שואה רומניים שעלו בשנת 48, עברו ממלחמה למלחמה, קבלו צריף במעברה ואחר כך בית ערבי נטוש בכפר חווסה שתושביו "נעלמו". "משאית הורידה אותם על גבעה ליד חיפה. אמרו להם זה פה, זה הבית". לשכונה קראו: בן דור. הוא נולד קצת כמו מלאכי לוינגר, במקום ערבי שתושביו הוזזו כפעולת נקם. אך בחווסה זה לא היה נקם על תרפ"ט אלא על רצח פועלי בתי הזיקוק הסמוכים. החיים כפעולת תגמול.
הברוכים התחילו מבית של חדר אחד "וכל שנה אבא הוסיף חדר. אני זוכר חצר גדולה ובה עצי תות ותאנה". הוריו היו חייטים בעברם. הוא ישחק לימים כחייט היהודי ויסקופ במחזה "גטו". אימו תפרה בבית ואביו חיפש כל עבודה שהיתה. שני ילדים. אח גדול ראובן ורמי ואבא שעבד בכבישים עד שנקלט ב"דשנים וחומרים כימיים" ושם נשאר כל חייו ורצה כי גם בנו יעבוד שם.

– מתי צץ המשחק?

בדיעבד הבנתי כי הייתי ליצן מילדות, הילד שמצחיק את הכיתה בטיול שנתי. אבל הורי לא האמינו במשחק. אבא רצה רק פרנסה וקביעות. הוא היה איש מצחיק מאד עם חיים עצובים ודחף אותי ללמוד טכנאות אלקטרוניקה. נעשיתי טכנאי מלא ספקות אך היה לי חבר שאביו שחקן ועל הבמה ראיתי אנשים שמדברים מנהמת לבי על חייהם והבנתי שאני לא חריג כשאני מחפש משמעות. מאז אני יודע שכל מה שאני עושה על הבמה עשוי להשפיע על מי שיושב בחושך באולם".
טרם הגיוס גילו אצלו מחלת גלאוקומה. התחילו ניתוחי עינים. עיורון בעין שמאל. הגיוס בוטל. בתוך משבר המחלה קלט כמה שבריריים החיים וכמה הכל על פי תהום ומוכרחים להעיז ולהגשים חלומות. "אחר כך באה מלחמת יום כיפור וראיתי כי אף אחד לא גיבור פה, ואיש לא יושיעך, גם לא הגנרלים הגדולים ואתה לבדך בעולם".  
הוא היה עתודאי שרצה להתגייס אבל הצבא סרב וכך נשאר לבדו ועבד באלביט כתלמיד עד שאביו סדר לו ג'וב במפעל החומרים הכימיים "וידעתי שאמות אם אשאר שם. עבדתי שנתיים והייתי אומלל מאד ואז הלכתי לחוג משחק ובבית רוטשילד נתקלתי בדמות של טום וינגפילד ב"ביבר הזכוכית" של טנסי ויליאמס. נער בן גילי שחי עם אמא ואחות ובית חרושת שבו הוא כלוא כעובד וממנו הוא בורח בלילה לאולם הקולנוע". מן הזכרון מדקלם לי ברוך: "את חושבת שאני מת לבזבז 55 שנים באולם הפלורסנטי הזה? אני מעדיף שמישהו יפצח לי את המוח עם גרזן". כמו שאומר טום לאימו. "אמרתי לעצמי, זה אני לגמרי. עד היום אני נושא איתי את המונולוג הזה".

רמי ברוך במחזה "פולארד"

אנחנו צריכים רכב ממוגן? תהה ברוך טרם המסע. לא, אמרתי. זה זמן שקט למרות נבואות הזעם של שר החוץ על פרעות ספטמבר. סתו כמו רגוע. איש צעיר בשם אבנר גבריהו, מארגון "שוברים שתיקה" מלווה אותנו לעיר לפני שנפגש עם לוינגר במערת המכפלה. מראה לנו קצת מאותו חלק של חברון שלוינגר לא יראה: שליש העיר שתחת שליטת ישראל. זו עיר רפאים פלשתינאית חרבה ומחוצה. גבריהו, בן 26, הוא חייל לשעבר, נער מבית דתי, שבעת שרבים מחבריו יושבים על גבעות תפוח ועלי וחברון, נאבק במחיר הכיבוש. "זו הפרשנות שלי ליהדות: האדם לפני האדמה, לפני האבנים, לפני המערה. האדם באשר הוא אדם". גבריהו מאמין כי גם הרב קוק לאורו גדל, היה תומך בדרכו, לו חי.  

גבריהו מראה לברוך את שתי הערים, את קרית ארבע וחברון היהודית ואת הערבית, ואיך החדשה נבנית בתוך הישנה בעת שהכל מלא מחסומים ומחנות, עמדות חילים בתוך בתים וגדרות. חייל על כל מתנחל בחברון עצמה, משפחות ערביות שמצאו עצמן לכודות בדירות- כלובים, שווקים שלמים שננטשו, נחרבו, המון חנויות מפויחות ושלטי נקמה על כל קיר. "הנה אוהל מאחז חזון דוד שהוקם על אדמת ג'עברי ולמרות הוראת בגצ הורד ושב והוקם מחדש 34 פעמים". מציאות שבה שזורים שני שבטים עוינים זה בתוך זה, לבלי הפרד, כמו בגיהנום.  

רחוב השוהדא, חברון

 
ברוך מביט ברחובות השוממים, בחנויות המנופצות ושותק. אחר יגיד לי כמי שכפאו שד: "אני יכול לשכוח שאנו עושים רע לאחר, לשכן, להתעלם, אבל פה אתה רואה שגם אם לא עשית רע בעצמך, יש מי שעושה רע בשמך". הנה שיכוני קרית ארבע, שמונת אלפים ישראלים בתוך עיר של 130 אלף ערבים. מהם כ-30 אלף בחלק הכלוא. הנה רחוב השוהדא, לב העיר לשעבר, שהוא כבר שנים ציר שיקאגו של החילים. רחוב מת. למעבר יהודים וצבא.

"אני מעדיף להאמין שהכל סגור לרגל איזה חג". אומר ברוך, "אבל זה בדיוק הדבר ממנו חששתי. אותו חלק מן החיים הישראלים שמוסתר מתחת לשטיח. עכשו לכאורה הכל שקט. הדיכוי הצליח. ואני כמו רוב הישראלים בורח ממראות קשים, לא רוצה לדעת. אבל חרד שיום אחד כל זה יתפוצץ לנו בפרצוף".
עוד אנו מדברים ובגינת מערת המכפלה, מחכה לנו נועם ארנון. ניצב כקיבוצניק בסנדליו התנכיות ובזקנו הסבוך, הקצר. מנוסה ומשועשע. הוא גדל כילד דתי יחיד במושב חילוני ליד בית ברל, אחר כך ישיבת נחלים, ישיבת הסדר בחברון, מלחמת יום כיפור כמו רמי ברוך וכמוני, דור הלומי 73, חייל במובלעת הסורית, ואחריה חברון עם הרב לוינגר, אחד מנערי הרב שהגיע לעיר ב-68. ארנון גאה כי היה בין חושפי בית הכנסת החרב, "והכל אז כמובן באישור פרס ורבין". "פה אנו חופרים לשורשים של הקיום היהודי", הוא אומר לרמי ברוך, "מה היא המדינה בלי השורשים פה"?

מרכז חדש
רמי ברוך יושב על ספסל אבן בצל "גינת החופה" של המערה.  "אני איש מרכז". אומר לו ארנון. מסכת טיעוניו בנויה לתלפיות, מסודרת מול כל טוען. "כי הימין הקיצוני רוצה לגרש את הערבים, השמאל הקיצוני רוצה לגרש את היהודים, ואני בעד שכולם ישארו". שמונת ילדיו חיים על הקשת שבין חוות מעון הפרועה לבין בית הספר רמון למוסיקה. בתוך הרעידה בלתי פוסקת של המזה"ת, חותרת קרית ארבע להכנס תחת כנפה החמה של הנורמליות הלגיטימית. "אבל הרי הם אלה שגוררים אותנו לקלחת של האי לגיטימיות בעולם, כאילו לא חשוב כלל מה העולם חושב". יגיד לי אחר כך רמי ברוך.        

עוד אנו מדברים והנה בא מלאכי לוינגר. הוא בנו של מקים הישוב וגם ראש המועצה שהקים ב 14 מיליון ש"ח את המתנ"ס – היכל התרבות החדש, זה  שבתכנית האירועים שלו רשום עדיין רמי ברוך עם הצגת היחיד "פולארד" של הקאמרי, ב- 15 לנובמבר השנה. "פולארד זו הצגת יחיד שלי ולכן מה שקורה מזקק את הענין לרמת החלטת הפרט, השחקן הבודד", אמר לי ברוך טרם הנסיעה. "לא מדובר פה בקרב על גבולות ביני לבינם. הרי הופעתי מעבר לקו הירוק במקומות אחרים. אך החלטתי לא בקרית ארבע- חברון כי זה מקום שמכיל את הפארק והקבר של ברוך גולדשטיין וכהנא ובולטת בו מאד תמיד ההתעמרות בשכנים הפלשתינאים ובחיילי צהל".
"מדובר במיעוט", אומר מלאכי לגבי טענת ברוך לגבי תומכי גולדשטיין- כהנא ומעלליהם, "זה ישוב עם אוכלוסיה מגוונת, שוחרת תרבות. חשוב שתבוא".
כל הצגה תתקבל פה? גם חנוך לוין? אני תוהה.
מי שירצה, יתקבל.
ומה לגבי טופס הנאמנות שדובר כי ייתבע משחקנים? שואל ברוך.
זו הצעה של קבוצה קיצונית במועצה. אין דבר כזה.
הם מראים לו את ההצגות הבאות המתוכננות. הקאמרי. בית לסין. הבימה בקרוב. "אנו ישראלים שמגיעים להם כל השירותים שניתנים כל אזרח", היא טענתם. 
"אני מרגיש שיש הבדל ביו חייל לשחקן", אומר ברוך. הוא מגשש שעה ארוכה אחרי מילים בעת שהשניים רהוטים במשנתם. "באופן כללי היכלי התרבות החדשים שמוקמים בשטחים, חשפו את האמנים לדילמה. הרי מדובר בישובים עם ישראלים שמשרתים בצהל ומשלמים מיסים וגופים שונים חייבים לספק להם שירותי חשמל, מים, אמבולנס. אז גם תיאטרון? אבל האמן הרי נדרש לספק רוח וזה שונה מחשמל. אפשר להתקים בלי תאטרון. חוץ מזה הרי עגלתם עפ טענתם מלאה ואילו עגלתנו החילונית ריקה. מה הם צריכים אותנו? אם כן מדובר בצורך בלגיטימציה לא בתרבות".

אתם רוצים הסכמה מאנשי העגלה הריקה? אני שואל.
"אתה חי בבועה. מאיפה הדברים האלה"? צוחקים ארנון ולוינגר כאילו הרגע המצאתי את זה. כשברוך מזכיר להם את הערבים החיים בעיר בכלובים, הם אומרים כי הם עצמם חיים בכלוב. לא הערבים. "ואנו הרי נמצאים פה מכוח החלטות ממשלות", אומר מלאכי. "לקבל הצגה זה לא פוליטי. אלו החיים. ואנו מקום נורמלי עם אותם צרכים". אבל ברוך אומר לי שאינו "רוצה לנרמל מצב לא נורמלי".

"אנו חלוקים", הוא אומר להם בזהירות. "שחקן אינו אמבולנס שחייב להגיע לפה… כאמן יש לי קול פנימי. הדילמה שלי היא רק אם הצעד שלי לא לבוא לפה, נתפס כצעד מחרחר שנאה כי זה דבר שמנוגד לאופי שלי". הספקות שלו ימשכו גם אחרי הביקור ואיני יודע מה יחליט בהמשך.      

מלאכי
מלאכי לוינגר הוא איש גבה קומה עם התחלת כרס קטנה של פרנס ופה בולט, מוכר, כשל אביו. הוא אחד מ11 ילדי משפחת לוינגר שפרושים, כעדות נעם ארנון, "על פני כל המפה הפוליטית…" ארנון משתהה לשניה וצוחק: "המפה הימנית. מלאכי הוא הבן השמאלי". מלאכי נחשב למתון בקרית ארבע, לא חביב על הכהניסטים ומדבר על אביו כמי שתמיד פעל במסגרת הממלכתיות. לממלכתיות כמו לנורמליות יש בחברון פירוש רחב מאד. מלאכי מתאר בפני רמי ברוך ילדות של דו קיום: "ראינו טלויזיה בבית של אחמד. גדלנו עם הילדים הערבים".

אבא לא הרג ילדה פלסטינית? אני תוהה. זוכר עבר שונה לחלוטין מן המתואר.
לא. אתה טועה, אני הייתי איתו באוטו כנער". מדייק מלאכי. "אבא הגיב לפורעים שזרקו עלינו אבנים. מנתז של אחד הכדורים, נהרג סוחר נעליים… אתם חיים בתוך דימויים כאילו כולנו גולדשטיין. למה אתם כל הזמן מזכירים את מעשהו? אתה יודע איך התחיל בכלל כל הסיפור של גולדשטיין? מה העיר אותו? מופז בא לפה והפחיד עם סיפור על החמאס שמתכנן טבח גדול. אתם חיים בבועה". מתעורר ויכוח קל מי חי בבועה: תל אביב או חברון.

רמי ברוך מקשיב ואינו מתווכח. הוא אוהב לשחק ושונא חיכוך. "צריך להיות ריאליים, להתחשב בעולם. איפה נחיה בלי שאר העולם"? הוא מציג מול ה"עם לבדד ישכון". "העבר הוא עבר, אין ויכוח", מניף ברוך ידו לעבר קיר האבן של מערת המכפלה, "אבל מי אמר שצריך להחזיק בזה טריטוריאלית, בכל מחיר? גם הקבר באומן לא בידנו. מגיע לנו לחיות. איך אתם מרגישים", הוא שואל, "מול כל כתובות הנקמה  עם המגן דוד פה"?

אני מרגיש רע מאד, אומר ארנון, מנוסה בויכוחים כאלה. "לכן אני מצפה מאנשים כמוכם לבוא לעזור לי ולמלאכי ולמרכז שקולו כמעט לא נשמע פה, לעצב את המקום הזה".
"במלחמת ששת הימים הייתי ילד", אומר לי ברוך בתל אביב. "אחרי כל אלבומי הנצחון האמנתי שלא היו בכלל הרוגים במלחמה. רק כשאחי הגדול התגייס בזמן ההתשה גיליתי את חרדת הבית ואת ההלויות היומיומיות של החילים. לטקס הסיום שלו נסענו דרך עזה. פעם ראשונה ראיתי את הגברים בפתחי בתי קפה, את מבטי הפחד של הכבושים ונער שרקד מולנו עם שבריה. זה רודף אותי עד היום".

הצגת יחיד
נעם ארנון נשאר להתפלל במערה ומלאכי לוקח אותנו להיכל התרבות. על גבעה ירוקה עומד מבנה אבן של מתנ"ס חדש ובליבו אולם יפה שריחו עץ וריפוד חדשים. "אולם מהודר ובמה מקצועית לתאטרון," כתוב בדף הכרומו, "יספקו לכם חווית צפיה מושלמת באוירה תרבותית נינוחה. ועדת הרפרטואר של המרכז תבחר עבורכם את המופעים וההצגות הטובות ביותר העומדות כמובן בדרישותינו התרבותיות ומתאימות לערכינו היהודים והלאומיים". ורשימת ההצגות של תיאטרוני ציפי פינס ונועם סמל: "אחרון ימיה", "ימי שלישי עם מורי", "שם פרטי" ו"פולארד".

לאט לאט נדחף רמי בין השורות אל הבמה, ומתישב כשחקן על הבמה. מלאכי מחייך. "בוא", הוא אומר לו כמפתה, "תופיע, תכבד את רוב הציבור פה. נשמח מאד אם תופיע". ואני חושב שם: עוד רגע ידלקו האורות, רמי ברוך ילכד באלומה, ייצמח את זקן פולארד שלו, יגדל בבת אחת את שער הפרא על קרחתו ומאות חברונים- יהודים יכנסו ותתחיל ההצגה שהם כה רוצים שתתחיל, גם כדי לכופף את ברוך המתנגד, להכניעו. שיבוא בחיקה החם של עיר הנקמות. בהיכל התר"פוט שלה.  
"לא נכריח אותך", אומר מלאכי כמפציר. "אבל אם תבוא, נשב אחרי ההצגה, ננהל דיון על הכל, יש פה ציבור שבנוי להקשיב". אחר כך הוא רץ לעניני המועצה והצלם מנציח שחקן בודד על במה מול אולם ריק. "שנים ראיתי בנו רק את הצד הטהור". אומר לי ברוך, "לקח זמן עד שהבנתי שיש דברים שאנו מסתירים ושחייבת להיות בנו כוונה אמיתית לחתור לדו קיום ולכבד את השכן. מוכרחה להיות דרך שפויה של השרדות שלא להפיל עלינו את כל העולם. בעיני זה שונה לבוא לאריאל בה הופעתי או לקרית ארבע. פה אתה מתבקש להופיע בעיר שאומרת שגם גולדשטיין וכהנא הם חלק מהתרבות שלנו ואני שואל את עצמי: האם זו אכן התרבות שלי? ועונה: לא. וכך, בגיל חמישים ושש אני נשלח בעל כורחי לחזית ממנה חמקתי כל חיי. הייתי רוצה שהפוליטיקאים יחליטו היכן הגבולות של ישראל. אך כשהם לא מחליטים, אני נדחף לשם וחייב להגיד: עד פה".

כשברוך אומר את הדברים האלה בלי פאתוס, עינו השמאלית חצי עצומה בגלל הגלאוקומה, ראשו מגולח למשעי ולרגליו מכנסים קצרים, זה נשמע כטקסט של מחזאי ישראלי על שחקן ותיק ומצליח שנשלח להופיע במקום שבו חיים אנשים, הולכים למכולת ומגדלים ילדים, קוראים ספרים ומתפללים וחלק מהם גם חוגג פעם בשנה יום הולדת של רוצח, והשחקן מודיע פומבית כי לא יופיע, אך ערב יום כיפור הוא ממשיך להתלבט ומתקשה להחליט.

פורסם במוסף 7 ימים של ידיעות אחרונות, 7.10.2011     

הנבצר הנצחי

לא פעם בעבר חלה מאד ראש ממשלה ישראלי וזמן מה הוסתרה מחלתו מעין הציבור. היה היו זמנים שבהם הוטל מסך שתיקה על חיי השליט. כך בעת כהונת גולדה ובזמן שבו מנחם בגין חלה ושב וחלה. רופאיו חיפו וטענו כי לא נבצר ממנו לתפקד, עד שהוא עצמו הרים ידים ואמר: איני יכול עוד, ופרש אל דממה שנמשכה עד מותו. איש מצפוני היה בגין ונפשו נקעה מכל שארע במלחמת לבנון: השקרים והמפלות והדרך שבה הובל לכאורה אל מקום שלא בחר להיות בו. באתר שבו יושבת כיום לשווא הפגנת שליט, ישבה שנים הפגנה נגד מלחמת לבנון. בלילה, על משכבו, נותר בגין ער וסובל, שותת דם מאבדן החיילים, עד שקם ופרש.

בגין ושרון, 1982

נדמה כי הימים ההם עברו. כשראש ממשלה נופל למשכב, כמו שרון או אולמרט, יש שקיפות מלאה כמעט. רופאים ומסיבות עיתונאים. צילומי ערמונית וסריקות מוח. חלפו ימי העכירות סביב מצבו של רה"מ. עתה נדמה כי שב הערפל ואופף את המשכן.

מדי פעם יוצא מהבית ברחוב בלפור בכיר שנפרד מתפקידו: יועץ לשעבר, מנהל,  בכיר-בכירים כמו מאיר דגן ראש המוסד, או נשיא המדינה שמעון פרס, ובפיו רמז על אסון קרב. בשורה מבעיתה על העומד להתרחש. על אבדן שליטה, על מנהיג מבולבל ונצור מקורבים שנבצר ממנו לקבל החלטה תקינה. שמועה על תנועה אל תהום.

ראש ממשלה נצור מקורבים

דיבורים הדומים לרמזים שנלחשו בימי המחלות.  
אסון גדול נח לפתחנו, הם אומרים ואינם מפרטים. ואין אלה יריבים אידיאולוגיים, לא אויבים פוליטיים, אלא מי שרק אמש היו באי ביתו של בנימין נתניהו. הם ראו דברים שמצמררים אותם. עקבו בתדהמה אחרי הידרדרות כלשהי שאנו רק נרמזים על אודותיה.  

בחצי פה הם מספרים כי האיש שאמור לשלוט אינו שולט. אין לבטוח בו. אין הם לוחשים על מחלת לב, או בעית ערמונית או כל נגע גופני שרופא משפחה או קרדיולוגים או מומחי כלי דם יכולים לפתור, אלא על משהו אפוף מסתורין יותר. מסוכן לא פחות.
כישראלים מודאגים רבים, גם אני רוצה לדעת מהו שראו שם בכירי המוסמכים. מהי המחלה הלא גופנית המקננת בפסגת הרשות המבצעת של הדמוקרטיה שאינה נותנת לכם מנוח מאז פרשתם מתפקידכם?  במה חזה מאיר דגן, שכבר ראה הכל, בשטח ועל מסכים, בחדרי חדרים ובדו"חות האזנה, שכה מטריד אותו?  
זו לא הידיעה כי נתניהו הוא ראש ממשלה כושל. זה הרי ידוע לכל. כמו זה כבר היו לנו. הוא פחדן, הוא נגרר. תאגידי ענק עושים בו ובנו כחפצם. מעמד הביניים הנושא את הארץ כולה על גבו קורס.

לא על זה לוחשים המתריעים, לא על הסכנה הטמונה לישראל באיש שהפריט את כולנו. לא. הם מדברים על הדבר שבו עסקו כל השנים. הם מדברים מרמזים על שליט חסר כל תקוה, מבולבל ונפחד כילד שהושאר לבדו בבית חשוך. דבר מה שם, בבית האפל. סכנה גדולה.  

סיני אחד, מן החכמים, כתב פעם: "אם אין לשליט סדר בתוכו / אי אפשר לו לעשות סדר בממלכתו".
האם על זה אתם מדברים בכירי הבכירים? האם על שליט שכאוס שולט בו, בתוכו ומסביבו, ולכן ימיט כאוס על כולנו? על בעל בית סהרורי שחש את קיצו ושואף כי ממלכתו תספה עימו? אנא, מלאו תפקידכם ופזרו את הערפל שחזר לרבוץ על משכן רה"מ ברחוב בלפור ועל כל עתידנו. לא די ברמזים ובשמועות.

פורסם במדור הדעות של "ידיעות אחרונות", 5.7.2011