השסע בשמלה החרדית

"עבדני! חפור בבטן אדמתי ותמצא הכל, תמצא דברים שלא פיללתארץ ישראל מתחננת, עבדוני!"
(
מכתב של חלוץ אנונימי, כ"ו באב, תר"ף. מתוך "תשוקת החלוצים". בעז נוימן.)

"תירגעו", אומר לי החוקר הירושלמי כאילו הייתי פלוגה. הוא איש קשה עורף, וכשאנו משוחחים על המצב, מתפתח בינינו ויכוח שהופך למריבה. אקרא לו 'הגרום'. הוא איש גבה קומה ושרירי ורזה שחלק מעבודת השטח שלו עשה בחברון היהודית וקולוניות הלוויין שלה. הוא מכיר היטב את "יושבי הגטו החלוצי", כפי שהוא קורא ליהודי השטחים בחיבה.

כרגע מופנית איבתו לשמאל, אולי כי ברגע זה יושב מולו "השמאל". הוא מסתער עלי, על "יושבי בתי הקפה של תל אביב", על אף שאני מסתובב בשטח לא פחות ממנו. הוא מתרגז על הפאניקה שלנו כאילו הארץ שוקעת, מתחרדת. הוא שגדל בשכונה של נתניהו והכירו כנער, מאמין כי האיש הזה שואף להיזכר כבן גוריון, לא כשרדן נפחד שנאחז בכל מחיר בכסא, ולכן יעשה מעשה דה גולי גדול, למשל סיום הכיבוש. יטביע חותם. לא יטבע בביצת השגרה וההשרדות. "אתה חי בשנות ה90' ולא מבין כלום", אני מטיח בו, "בקרוב תחיה במדינה לאדמוקרטית. בישראל של ביבי שהופכת למדינונת פוטינית, טרום ציונית, גטואית. "תירגעו", אומר הגרום, "נכנסתם להיסטריה כאילו הכל עומד להתמוטט והם כובשים את המדינה".

מסעו הספירלי של המצביא חלמיש

אם כן, מה אתה רואה בישראל 2012? אני שואל את הגרום כפי שאני שואל רבים כעת. שואל ונזכר בצלם אמריקאי שתיאר פעם איך, אחרי רצח קנדי, עזב את ביתו ויצא לדרכים, לצלם, מנסה להבין מחדש מהו המקום שבו הוא חי. רצח שליט, כמו שינוי משטרי, חושפים לא אחת את טבעו האמיתי של מקום.
"
האם ישראל 2012 היא כבר אותה 'מדינת יהודה' יש"עית עליה חולמים סהרורי הימין"? אני שואל.
"
תשכח ממדינת יהודה", פוקד הגרום, "רעיון "ממלכת יהודה" הוא של פרישה מישראל, היפרדות. אל תטעה את קוראיך. זה לא קשור. אם אתה רוצה להבין מיהי ישראל כיום, תבדוק את הריבונות שלה. לכל מדינה, וכך לישראל, יש רישיון להפעיל כוח, כלפי חוץ וכלפי פנים. בוא נבדוק מה קורה כלפי פנים. זה מה שמעניין אותך".

"וכלפי פנים", אומר הגרום, "משמעות הריבונות היא גביית מס ואכיפת החוק. אם תבדוק איפה ישראל 2012 מישמת את ריבונותה, תקבל מפה מאד מפתיעה. תוריד את הנגב, כי שם המדינה ממעטת לפעול בקרב הבדואים. תוריד חלקים מהמשולש והגליל, את הנתחים הגדולים של הערים החרדיות, את אזורי המצוקה ואת הפרויקט היהודי הגדול בשטחים שאיזה חוק כבר נאכף שם. מה נשאר לנו? כמה שכונות מבוססות בירושלים וחיפה, תל אביב, חלק ממישור החוף. ראשון לציון, גבעתיים. מעמד בינוני. קבלת את מפת "תכנית החלוקה" של 1947 בלי השטחים שכבשו ב-48' שלוש חטיבות הפלמ"ח". "האירוניה של ההיסטוריה". הוא צוחק צחוק קצר ומר כקפה אבלים.

ואני נזכר במה שכתב לפני 30 שנים סופר שנון ונבואי. בספרו "שואה 2", מתאר עמוס קינן איך המצביא הגדול חלמיש, דמוי אריק שרון, ממציא את שיטת "ההסתערות הספיראלית" וכך מתקדם וכובש חצי עולם, עד שהוא מגיע ליעד הסופי ומגלה כי החריב את תל אביב. או בגרסת המציאות: ככל שהלך הכיבוש והתרחב, ביזבז והתאכזר, כך הלכה הארץ עצמה והצטמקה פנימה.
"
וגבולות אותה ישראל קטנה שמשלמת מס ומצייתת לחוק", אומר הגרום, "חופפים גם פחות או יותר את מפת המחאה של קיץ 2011 נגד הביזה וקץ מדינת הרווחה והבזבוז בשטחים. כמיליון ישראלים. בסוציולוגיה ידוע", אומר לי החוקר, "כי הציבור המתקומם אינו בהכרח הציבור הכי דפוק, אלא זה שהכי דפוק יחסית לציפיות שלו. לכן מעמד הביניים שמשלם מס ומציית לחוק ונושא בנטל, הוא המעמד שהכי כועס. זה היה מרד שפרץ מגבולות תכנית החלוקה, בתוכם גרים הפראיירים שמשלמים על הכל".

תכנית החלוקה

השסע הסקסי בשמלה החרדית

"אם כן, מה שגוי בתחושה החריפה שלי", אני שואל את החוקר, "שכל אותם יהודים לא נאכפים, לא מצייתי חוק, מתנחלים וחרדים, שכוחם הפוליטי תפח על שמרים בימי ביבי, ישלטו בקרוב גם במישור החוף. האזור ממנו נבזזו משך השנים למעלה ממאה מיליארד ש"ח למפעל ההתנחלות?"
"
תירגע", שב ואומר הגרום, "האם ידעת שכבר כשלושים שנים אחוז הדתיים באוכלוסיה כמעט ולא השתנה? טיפס קצת מעל ה– 7 אחוז חרדים, עקב פריון עצום. אבל נשמרו אותם 12 אחוז קבועים של ניאואורתודוקסים, שחלקם בורגנות שמרנית, 40 אחוז חילונים ואחוז דומה של מסורתיים שחלקם אף מגדירים עצמם כנוטים יותר לחילונים מאשר לחרדים".

"ומה על כניסת המתנחלים לצה"ל וכיבוש דרג המג"דים לקראת צבא שלא יציית לדרג המדיני"? אני תוהה. "אתה רואה רק צד אחד", אומר הגרום בקוצר רוח, "ואני רואה גם את הצה"ליזציה של המתנחלים. כשהם באים לצבא, הם מאמצים כמג"דים קוד צבאי שעומד בסתירה לפוליטיקה שלהם. אני רואה נהירת כיפות ליחידות מובחרות, אבל גם איך הכיפות יורדות שם מהראש. לכל דבר יש צד שמאזן אותו".
"
אתה צופה בדאגה בהתרבות החרדים, ב-54 נכדיו של חוזר בתשובה שגדל לצידך", אומר לי הגרום, "ואני שמסתובב ביניהם, מביט בנעליים, בצורת הנהיגה, בשפת הדיבור, ורואה ישראליזציה מזורזת. גם בחתונות בהן נשים מופרדות מגברים, אני מביט ורואה את השסע הסקסי החדש בשמלות הנשים, את הפלירטוט שלהן שלא היה".
"
אתם התל אביבים חוששים מכוחם הגובר של "גוש אמונים" וילדי הגבעות שלו, ואני רואה את מצוקתם הגדולה ואת בדידותם העזה מאי פעם. החילונים לא חברו אליהם ויש להם שותף חרדי רעוע וניסיונם המר לימד אותם שכל שותף בוגד בהם בסוף. צרובה מכל בבשרם, בגידת גדול ידידיהם, אריק שרון. אחרי 67 ראיתי במו עיניי איך נולד ונוצק 'גוש אמונים' מתוך עלבון עמוק, מרגשי נחיתות ומבדידות. מאז לא עשה דרך ארוכה כל כך".

הוא מסיים דבריו ואנו משלחים בלי ברכה איש את רעהו, כשני אקדוחניפולמוס ותיקים ועצבניים בצהרי יום. "התמונה מורכבת יותר מהתמונה הדאגנית שלכם, יושבי מישור החוף", דוחף הגרום את המילה האחרונה, בעת שאני נכנס לרכבי לשוב למישור החוף הצפוף והוא נע אל מרפסת ביתו ההררי הצופה אל השטחים.

פורסם ביום שישי 22.6.12 בטור במוסף לשבת של ידיעות אחרונות

האדם הלבן והדלת השחורה

"זה המשחק. או שאתה משחק בו או שישחקו בך."
(סדרת הטלויזייה "הסמויה", עונה ראשונה. פרק 8.)

"בשבוע הזה שבו נתניהו, שבור לב מהחלטה לנסר חמישה בנינים, מציע לגרש 25 אלף פליטים ולעצור אלפים במחנות, תן לי לספר לך גרסה אחרת משלו לגבי "האדם הלבן" והפליטים השחורים: זה הכל סיפור של משחק בכסף גדול", אומר לי איש השטח. "אתה רואה פה, ממול, בור עם עשרים שחורים, חופרים חניון? אתה יודע מה אתה רואה? את החול בצירי הדלת המסתובבת. מעבר להסתה, למרזל ולשר ישי ולכל שנאת הזרים, כל אפריקאי שנכנס דרך הגבול המצרי, ולא דרך כמאה ושישים חברות ליבוא עובדים זרים, ומגיע לחקלאות, לבניה או לנקיון – פירושו פחות כעשרת אלפים דולר למכונת מיליארד הדולר של הסחר באדם".

"במשחק הזה של להכניס הכי הרבה זרים ולהוציא הכי מהר", אומר לי אדם שעסק ביבוא עובדים, "הכל צפוף מקורבי שלטון כמו חתונה של טייקון. מלא מקורבים. לפני כמה שנים, כשהייתי בתחום, צלצל אליי חבר יבואן ואמר: 'תעשה לי טובה, תזמין אצלי חמש מאות ראש". כי צלצל אליו "מישהו" מהמערכת ואמר לו: קח מכסה של חמש מאות. כדי להתחלק בשלל. ככה זה עובד".

מעל צרכיהם האמיתיים של חקלאים, קבלנים וזקנים סיעודיים, מתנשא מגדל הזכוכית האטום של הסחר בבני אדם. במחקר במימון הג'וינט שפרסמו לאחרונה החוקרות רייכמן וקושנירוביץ ממכון ההגירה של המרכז האקדמי רופין, הן ראיינו 196 עובדים זרים ודרכם הציצו אל נהר הכסף. מהמחקר הזה וכן מדו"ח מצמרר של ד"ר גלעד נתן מהכנסת, מצטייר היקף הרווח האדיר, הלא-חוקי, של ייבוא בני-אדם, העבדות הטמונה ורווחי הענק של המקושרים.
ד"ר קושנירוביץ אומרת לי שהן גם גילו כי חל זינוק חד בגובה דמי התיווך, בעיקר בענף הבניין – עד כדי שיא של 32 אלף דולר שמשלם בנאי שלד מסין שבא לפה. שנה וחצי ראשונות של העובד הן רק כדי להשיב את חוב דמי התיווך. הן מצאו כי בטפסים הרשמיים נרשם לרוב סכום שהוא כמחצית מהסכום האמיתי ששולם למתווך. כך הופך העובד הזר לקרבן, לשותף שקט ולעבד שתלוי במי שגבה ממנו את הכסף. החוק המגביל גביית דמי תיווך עד כ- 900 דולר אינו נאכף כלל.
בשיתוף הפעולה של זכיין ישראלי ומתווך זר, מגיעים דמי התיווך לראש לכדי ששת אלפים דולר לפליפיני – סיעוד, שמונת אלפים לתאילנדי- חממות ועד הגג לסיני- בניין. המתווך הישראלי והזר מתחלקים בסכום שנגבה, כאשר חלקו של הישראלי הוא כ-50 אחוז ומעלה. "מדובר פה במשחק עם כסף כה גדול", אומר לי החוקר, "עד שאני חושש לעורי".

הגוף שהוקם לטפל בתחום הזה "רשות האוכלוסין וההגירה" מודע ע"פ תשובותיו לשאלותי, לחומרת המצב ופועל מאז הקמתו למיגור מה שהוא עצמו מכנה: "תופעת העמלות הבלתי נתפסות". לגבי אכיפת האיסור על גביית דמי תיווך שלא כדין, "זו מתבצעת על ידי משטרת ישראל". באשר לענין המקורבים: "רשות האוכלוסין וההגירה מבצעת בדיקות מדוקדקות של זהות האנשים הפועלים בלשכות אלו".
מעל בור השומן רוחש המקורבים, אומר החוקר, נבנה בניין ההסתה, כי "הפטריוטיות היא הרי מפלטו האחרון של הנבל". ההסתה נגד זרים היא חלק ממאבקם של פוליטיקאים מקושרים לסחר בכל מה שמפריע לתנועת הדלת המהירה. משפטו של שלמה בניזרי שהורשע בשוחד ובהפרת אמונים לאחר שאישר הקצאת עובדים זרים ליזם ישראלי שהעביר אליו מיליוני שקלים, פתח צוהר לעולם סחר האדם האפל. הדלת המסתובבת מהר, ומעשירה זכינים, היא לב השחיתות, והפליטים נתפסים כמפריעים לתנועתה החלקה.

 כל המגיעים מאפריקה, אומר לי החוקר, הם "מחפשי חיים", חלק מתנועה עולמית של רעבים ונואשים  כמונו, היהודים בעבר. הבלוגר יוני אשפר מתאר היטב את הדימיון הרב שבין סיפור השחורים הבאים עתה לעלילת המהגרים היהודים בסוף המאה התשע עשרה. הם היגרו מרוסיה ומזרח אירופה לשכונות המזרחיות העניות של לונדון ומיד פרצה התססה גזענית שהגיעה עד לפרלמנט.
מייזלרים, אלי ישיים ונתניהוים בריטיים טענו אז כי "היהודים הבאים דוחקים את מעמד הפועלים האנגלי לעוני ואבטלה, יוצרים מפגע תברואתי, מביאים את ה”גטאות האוריינטליים” שלהם ללב האימפריה, נושאים מחלות ומעלים את רמת הפשיעה". באנגליה כמו כאן קמו ארגונים ויפי נפש שהגנו על היהודים וניסו לתאר את הרדיפות מהן סבלו תחת שלטון הצאר, פוגרומים וגיוס חובה לצבא. "המסורת הבריטית המפוארת של מתן מקלט לכל נרדף מחייבת אותנו לקבל את היהודים", אמרו, "כלכלת בריטניה רק תרוויח מחריצותם". וכל השאר היסטוריה.

"רוב הבאים לפה עתה הם גברים צעירים, תאבי פרנסה, בלי נשים וילדים", אומר לי החוקר, הוא איש שטח בקיא ומומחה נודע בתחומו האקדמי, שצופה כעת באזור לוינסקי ובתוצאות  חריצותם הנואשת של המהגרים. "הם הגיעו למקומות עלובים ומלאי זנות וסמים, כנווה שאנן, פתחו שם בתושיית מהגרים, עסקים זעירים של חומוס/אינטרנט/מכולת/מספרת- פליטים ורק שפרו אזור קשה. כמו בכל קבוצה מהגרת תחת לחץ, יש גם כייסים ועבריינים, אבל מעטים. לנו כשהגענו לאמריקה בתחילת המאה שעברה לא היו גנגסטרים כמו לנסקי?"

מה הפתרון?  אני שואל אותו.

"לשים קץ מידי לתנועת המטוסים של העובדים הזרים, לעצור את הדלת, או כלשון דו"ח הכנסת: "מיגור תופעת תשלום דמי התיווך עשוי להביא להפחתה מיידית של הביקוש לעובדים זרים". לסגור את הגבול המצרי כמו שאנו יודעים. אפשר להשאיר דלת עם שולחן ומישהו שיראיין מהגרי עבודה אפריקאים ויעניק אשרה רק למי שנזדקק לו. ולטפל יפה בקיימים. זרים ופליטים, שמעטים פה מאד יחסית לגל מהגרי אפריקה שמתדפק על הארצות שמול היבשת הרעבה. לשלם כמו שצריך לנשארים, להכשירם מקצועית, כך שבבוא היום ישובו לארצותיהם עם כסף ומקצוע כפי ששאפו.
חלק ישאר ויפרה אותנו כמו כל הגירה תאבת עבודה, אבל אם נקלל ונרדוף וניכלא לשלוש שנים במחנות, ונגרש טרם הרויחו לחמם, נקבל קהילה מסתתרת ולכודה, שאינה יכולה לעזוב כי ידיה ריקות. הסכנה אינה טמונה בפליטים", אומר החוקר, "אלא באותו שילוב קטלני בין חמדנות לכאוס מכוון. וההסתה נגד הזרים, אינה ריגשית/ספונטנית, אלא מתוכננת היטב ונועדה להרוג שתי ציפורים במכה אחת: להגן על הדלת המסתובבת ומקורביה ולשסות את השכונות דווקא בבת בריתן, המחאה החברתית שחשפה את מימדי ביזת הישראלים בידי ההון-שלטון. זה הכל אותו משחק גדול של כסף.

הטור פורסם ביום שישי 8.6.12 במוסף לשבת של ידיעות אחרונות

הקוף, הבוס והאופציה של פוטינלנד.

 מאז פרצה ודעכה המחאה, זו שחשפה את הביזה העצומה שמבצעת בנו הברית הנבזית של הון-שלטון, הואץ מול עינינו זרם אירועים מהיר כברק. סבך המעשים סתום. המראה דומה להשתלטות עוינת. רשת של אנשי מפתח, חלקם פועלים בגלוי ואחרים מאחורי מסך עשן, מופעלת וישראל משתנה לדבר מה רע ומחניק. אנו הצופים אובדי עצות כי חסר פסקול. שנים רבות התרגלנו בדמוקרטיה לסוג של פסקול או כיתוביות שמבהירות מה מתרחש. כל אלה נעלמו בעת שבה גם האיש העומד בראש המדינה נוהג כאילו מתרחש הכל בגבו. לכן אולי יש צורך ב"מקרא" שיבהיר מהו המנגנון שפועל ומהן מטרותיו:

נתחיל בקוף, שהוא אולי לב העלילה, שיטת ההסחה של המזימה.

בלשון הפלילים, ה"קוף" הוא אותו עבריין זוטר שעבריינים גדולים ממנו מציבים בחזית ה"עסק". הכל נרשם על שמו, כך שאם יחקרו ויחפשו – יוליכו הסימנים המאשימים רק אל מי שיושב בכניסה ומציג את עצמו כבעל הבית. בחיי היומיום שלנו, יכול ה"קוף" להיות גם ראש ממשלה. בגבו נמצא הבוס האמיתי.

 הבוס הוא יוזם שרשרת האירועים האחרונים, אשר מובילה למטרות הנסתרות: חילוצו של הבוס ממעגלי החקירה וכתבי האישום ומתחת ידה של מערכת שלטון החוק והצבתו כשליט יחיד, במדינה מנותקת מהעולם, מעוקרת מהסכמי שלום, כפופה לדת, צייתנית ומושתקת – שאותה יוכל לנהל על פי דרכו. אז אפשר יהיה לכנותה יהודה או "פוטינלנד". תאומתה המזה"תית הקטנה של אימפריית הגנגסטרים הרוסית בה שולטים הכוח והכסף והמתנגדים נעלמים.

הבוס יודע שכדי להקים את פוטינלנד יש לגבור על שלטון החוק, על הדמוקרטיה ומנגנוניה וארגוני המתנדבים שלה. יש לשתק את כל מי שעלולים – בבוא קיצה של החקירה המשטרתית המסועפת ורוויית השיבושים – לטפל בבוס בדרך שבה מטפלים בכל אזרח הנאשם בעבירות חמורות. הווה אומר: העמדתו לדין. נכון לעכשיו, מתעכבים כתב האישום והמשפט מעבר לכל פרק זמן סביר – אפילו במדינת הסחבת שבה מונה שר משפטים לשביעות רצונו של הבוס והוא שהמליץ על הפרקליט שמונה ליועץ המשפטי לממשלה.

 גם בלי החשדות הפליליים החמורים מאד שנגד הבוס, ראש ממשלה שאינו "קוף" היה אמור לפטרו לאלתר, שכן משרד החוץ וקשרינו עם מדינות העולם הידרדרו תחת ידי הבוס לשפל מסכן קיום. בעודו מעכיר את קשריה של ישראל עם כל ידידותיה "הלא רלוונטיות" ומסתכסך גם עם המוסד, שומר ומטפח הבוס קשר חם במיוחד רק עם רוסיה, האימפריה האפלה שמספקת נשק ותמיכה למרים שבאויבינו, ידידתם-בפועל של החמאס והחיזבאללה, סוריה ואיראן. מעורר תמיהה ואף צמרמורת.

סבך האירועים מלא סתירות: למשל, בן חסות הבוס, השר ממפלגת העולים – שרבים מבוחריה נאבקים מרה במוסדות הדת – מציע חוק שיעביר את השליטה על החשמל לידי עסקני דת. לכאורה תעלומה ולמעשה נדבך ביצירת קואליציית העתיד. הצעת חוק החשמל הכשר נועדה לאותת לשותפים יראי השמיים כי הבוס מוכן לתת הכל תמורת השלטון. אף הסרתה של הצעת החוק הותירה על כנו את האיתות הזה.

חוקים חדשים נוספים נועדו לסייע לטייקונים- משקיעים, להשתיק כלי תקשורת מרכזיים ואתרי אינטרנט, להחליש את בתי המשפט, לסתום את פיותיהם של מפגינים, לבטל את קיומם של מנגנוני ביקורת פנימיים ובעיקר לסתום את הגולל על המחאה החברתית, שחשפה לאור יום את ברית ההון-שלטון שמרוששת רבים מאיתנו עד כלות.

נכון לרגעים אלה, הקוף סופג, הבוס מוביל בנקודות מול המדינה – אבל טרם אבדה התקווה: הדמוקרטיה היא משחק עמיד ומתוחכם מכל משטר, והבוס עלול לגלות להפתעתו כי השוויון בפני החוק טרם נקבר סופית בישראל.

 פורסם ב-28.12.2011 במדור "דעות" של ידיעות אחרונות

המעמד הטובע

כשאנו מדברים על מעמד הביניים הטובע, הנבזז, המוחה בנימוס נגד שקיעתו, אין אלו מילים ריקות. גם לא המצאה של קופירייטרים. אנו מדברים על המקום שבו אנו חיים. על הנוף הבוער שמול החלון. לא רק בערי שדה קטנות, בשולי הארץ ובפאתי המדינה, בהם אני מסתובב, אלא גם בלב תל אביב. המעמד הטובע הוא אחותי המורה, אקס- בעלה מתקין התריסים, הוא בת זוגי העורכת והוריה, ספרנית ובעל בית קפה לשעבר, הוא אימי הגימלאית, חברי הצלמים והכותבים, הוא עובדים סוציאליים ואנשי זכויות אזרח, הוא עצמאיים קטנים ומוכרי פרחים, ספרים ופקידים, הוא עובדי מדינה ותעשיה חרוצים, הוא אנשים שכסף אינו יעדם וחמדנות אינה דרכם.

לפעמים אני חש כאותו נוסע שהושלך מאניה שוקעת אל ים גבה גלי מלא ניצולים כמוהו, חלקם בחגורות הצלה, חלקם בלי. מעמד שלם שחי בקושי ועתה שוקע עקב מה שנקרא במקום אחד "קפיטליזם חזירי" ובמקום אחר "ניאו ליברליזם" או "מדינת הון שלטון" או כפי שטום פרידמן, העיתונאי האמריקאי עטור הפרסים, מתאר עתה את ישראל החדשה: "מדינה שנשלטת עי אוליגפול של קפיטליסטים מקורבים". משק ריכוזי של רודנות חמדנית עם רגולטורים שבגדו בתפקידם ונטשו את הספינה למען משרה אצל טייקונים מפניהם הוצבו לשמור.

זה סיפור על ביזה ובגידה.  
"הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" מתנהלת מזה כ-15 שנים או יותר – כל אחד ישים אצבעו על רגע אחר -כרודנות הון פרועה שמתגמלת את נאמניה ועוזריה וחסידי דרכה, מדכאת מבקריה ובוזזת את כל השאר. ברודנות תאגידית זו יכול מנכ"ל להרויח עד פי 250 מהקופאית שלו. מתוגמלים היטב גם פרקליטיה הפרטיים ההופכים כל עוול לחוק, רגולרטים ונערי אוצר שערקו, רואי חשבון שיגישו כל חוות דעת שתיתבע מהם, יחצ"ני צמרת ופוליטיקאים סוללי דרך להון. כל אותה כת טפילי- טיקונים שנקראת באפריקה: "עלוקות מזוודת הכסף".

מדינת הון שלטון זו מענישה בשכר נמוך את מבקריה ובהם רבים מחברי. מעובדים סוציאליים שנאבקים בתוצאות מעשיה, כתבים שאינם הופכים לספקי תוכן ולמשתפי פעולה ומבקרים את התנהלותה. נענשים גם פרקליטי מדינה, לוחמי זכויות ורופאים, אמנים ויוצרי תרבות וכל מה המכונה "אינטליגנציה" שעצם קיומה, הביקורתיות האירונית שלה והעדר הענין שלה בשת"פ תאגידי, נתפסים כמקור של אי שביעות רצון שמסוכנת להון- שלטון. את אלה ואת האחרים היא מענישה ובוזזת.

אפשר לראות כיום במחאת האוהלים הרוטשילדית, סוג של תחקיר ענקי, רב תפוצה, שחשף את מערכת הקשרים הנסתרת של רודנות ההון שלטון. מין חקירת הולילנד- כפול- מאה ששרטטה את היקף ההון -שלטון, אנשיו, דרכי פעולתו ונזקיו העצומים לארץ. מסיבה זאת תעשה רודנות ההון- שלטון שיצאה לאור היום, הכל, כולל חימום גבולות, כדי להשכיח את שנחשף ולשוב אל אותה מערכת כזבים ישנה שבצילה חסתה ופעלה. היא תדבר על סולידריות ועל אחים, היא תצביע על אויבים חיצוניים ותלבה את החלוקה לשמאל ימין, לדתיים ולחילוניים, לאשכנזים ולמזרחיים, כדי לשוב מהר ככל האפשר למצב הנוח של הפרד ומשול שבצילם תמשיך לבזוז, כי זה טבעה וטעם קיומה ושום מחאה מנומסת לא תזיז אותה ממנו.

פורסם הבוקר, 29.8.2011 במדור הדעות של ידיעות אחרונות.

מלכת אסתר זרה

בפורים האחרון ראיתי אותך, מרג'ון, במסיבת בית הספר שלך. היית מלכת אסתר קטנה. מוקפת חמש מלכות אסתר צבריות, זוהרות בשמחת החג. ילידות תל אביב. בעיר הזאת נולדת ובכית בכי ראשון ואחות שעלתה מרוסיה הניחה אותך בחיק אמך הפיליפינית. כאן גדלת עם שתי אחיותיך, מרג'ורי ומרי הקטנה שנקראית גם אמ. אם. בתקופות הרעות גרתן עם אמא בדירה הקטנה שדלתה סגורה מפחד שוטרי הגירה, אך בבית הספר היית מאושרת. ביום הזכרון עמדת דום, נעצבת ביום השואה, בכית על רצח רבין, נגאלת מעבדות בפסח, נצחת בחנוכה.

בפורים למדת במגילת אסתר על המן הרשע ומזימתו ועל הישועה הפלאית שהביא מרדכי וייחלת כי גם לך יקרה כזאת. היית מוקפת חיילים, שוטרים ואינדיאנים, כולם בני גילך, מחופשים כמוך למושאי הערצתם. ילדים לא זרים בארץ שהוריכם עובדים בה כזרים כדי לשרוד. מאז ילדותי לא ראיתי פורים מרנין לב כמו בבית הספר ביאליק- רוגוזין שלך.

בכתה ובשבט הצופים שלך "איתן", שסיסמתו "יש לנו אהבה והיא תנצח," קוראים לך מולן על שם יופיך ועיניך. פעמים בשבוע את מתיצבת לפעולות, לבושה מדי חאקי מגוהץ למשעי. מתה על שרית חדד ואייל גולן, חולמת להיות חיילת בחטיבת כפיר או בסיירת כמו רבים מבוגרי השבט, ילדי מהגרי עבודה. אפילו החלומות שלך כבר ישראליים כל כך כי אין לך ארץ אחרת. אבל הארץ הזו זוממת כעת לגרשך עם אמך החרוצה ושתי אחיותך.

אל פחד. את תשארי פה.

ויום אחד, בעוד הרבה שנים, תהיי אולי שרת הפנים. תשבי תחת תצלומי כל קודמייך במשרד ואיש זקן ונאה עם זקן שיבה הדור יבוא ללשכתך. הוא יוכנס כלאחר כבוד ויבקש לפנים משורת הדין לאור תפקידו בעבר ולאור השם הרחום שיצא לך, שיאשרו לו יבוא של מטפלת זרה. את תביטי אל תצלומי העבר ותדעי כי הוא היה שר הפנים בילדותך. הוא האיש שתבע לגרשכן. הוא שאמר כי זרים הם מקור מחלות וחידקים שימיטו אסון על הארץ. מפיו ההדור בקעו אז נאצות מעוררות אימה.

אותו רגע יתכווץ ליבך הבוגר וירעד כמו בימים הרעים מפחד הגירוש ואת תיזכרי איך ישבה אמך כל ערב מול המסך, הביטה בחדשות, בכתה חרש והתפללה בשפתה לאלוהים שיושיע אותכן ואת חשבת על מרדכי ועל מריה, על אסתר ועל ישו והצטרפת בלחש לתפילתה, שלא תגורשו, שלא תעקרי מהכתה ומבית הספר ומהשבט ומכל החברים והחברות ותגורשי אלהמקום ממנו באה אימך בשל מחסור. ולך הוא זר ורחוק ואף את שפתו אינך יודעת.

ביום ההוא בעתיד, אל תנטרי ואל תנקמי באיש ההדור על איוולת העבר. הוא לא איש רע. הוא איש שכחן. בעת שהיה שר נאטם ליבו הוא שמע רק את לחישות יועציו ורבניו ושכח את העיקר: כי בשם נרדפים ומנואצים, מקופחים ומנודים, מקוללים ומושפלים, הגיע עם מפלגתו לשלטון. הוא שכח את הדי. די. טי. שהותז על בני עדתו בבואם לארץ כאילו היו נושאי מחלות ושכח את שלמד בבית הספר בנעוריו, כי הגענו לפה אחרי שהושמדנו כחולדות, הומתנו בגז כנושאי מגיפות, תוארנו כעכברושים שממיטים אסון על העולם ומזהמים אותו. היהודים, אמרו עלינו, הם מחלה. לכן בבואו למשרדך, הטי לו חסדך. אל תנהגי בו כפי שנהג בך. ספרי לו על הילדה שהיית ואיך ניצלת ואחר כך העניקי לו את מחילתך ואת האישור למטפלת זרה למען ינעמו לו ימי זקנתו כי גם לו אין ארץ אחרת.