חקירת מותה הפתאומי של בת דודתי אירית

"הסוף הוא המקום בו אנו מתחילים". (ט. ס. אליוט. ליטל גידינג.)

בת דודתי אירית א. נמצאה מוטלת ללא רוח חיים בדירתה ביום שלישי שאחרי חג שבועות, מאי 2018. זו דירה קטנה צנועה, שיכונית, בקומה רביעית ברחוב ארוך ופשוט למראה במעלה העיירה נשר. מספר שוטרים, מלווים באחותה של המנוחה, בקבלן שעסק שם בשיפוצים ובאיש שהבעלות על הדירה עברה לידיו טרם מותה, פרצו את הדלת הנעולה. גופת אירית נמצאה ערומה והבית כולו, חדר השירותים, סלון וחדר השינה, מוכתמים בקיאה של המנוחה ששעות רבות טרם מותה נדדה בדירה והקיאה נשמתה כמנסה להפטר מדבר מה.  הקבלן ובעל הדירה הדגישו באזני הצוות המשטרתי והרפואי כי אירית היתה חולה וסבלה   מסכרת קשה והמוות נרשם כטבעי. לא נערכה נתיחה וכבר למחרת לווינו, קומץ בני משפחה,   את גופתה אל הבור הכרוי   באדמה הצחיחה של בית העלמין של נשר

.

דודה שושנה משמאל אוחזת באירית ואימי בי. הדר. חיפה קיר ופתח שחור. 1954 .

אירית א. נולדה שנה אחריי ב- 1953 והיתה בת דודתי מדרגה שניה. אמותינו: יולה ושושנה היו בנותיהם של שני האחים נשיבירבסקי שנספו בשואה על רוב בני ביתם. משפחות גדולות מאד בפולין. אימי ניצלה כי עלתה ארצה שנים טרם השואה. דודה שושנה ניצלה כי הוסתרה כילדה בבור תחת דיר חזירים אצל כפריה פולניה צדיקה. אחרי המלחמה איתר אותה אחיה מתתיהו והביאה ארצה כמעט בעל כורחה. כרוכה היתה אחרי כל הזמן הנורא אחרי הנוצרים מציליה.  בבואם ארצה הועלו כל הניצולים ושארי הבשר בדרגה משפחתית ובן דוד דרגה שניה הפך לדרגה ראשונה וכיוב. כך יצא שגדלתי עם אירית ואחותה י. כקרובי משפחה צמודים . אימי שאבדה את כל אחיותיה בשואה ראתה בשושנה מין אחות מאוחרת ודבקה בה.

.

דודה שושנה נשאה חיש מהר לחיל הרוסי לשעבר לושק א. וילדה שתי בנות שלמרבה התדהמה היו מסולסלות שער אדמוני בהיר ודק מאד מאד כאילו הגיעו מכוכב אחר. בילדות הזו של השארים בילינו יחד ימים רבים. המשפחות שנותרו בחיים היו קרובות ומעורות כמין נחמה פורתא על האסון הגדול. כך היינו באים לדירה החיפאית של דודה שושנה תחת הגג ברחוב פבזנר ויוצאים למסעות בהרי הכרמל על גבי טנדר הויליס של חברת חשמל בה עבד לושק.

אך דודה שושנה, אם אירית, אף שעלתה לפה והקימה משפחה, נשארה בחלקה גם "שם": מין ילדה בלי איש בעולם שרבצה שנים בפחד מתמיד מהנאצים באותו בור חשוך תחת רצפת דיר החזירים. מעולם לא החלימה מזה ואסור היה להקיש בביתה על לוח עץ או על דלת, או להשאיר חדר חשוך בעת האור. וגם כשנישאה וגידלה בנותיה כישראליות בחיפה של אבא חושי, נשארה  בבור האפל והעבירה את אימתו לבנותיה אחריה. לפעמים היתה נעלמת לאשפוז בהדסה בשל מחלות שפקדוה בגלל העדר מזון, שמש וויטמינים בעת המסתור. ולפעמים נדמה היה כאילו היא מתנקמת בבעלה ובילדותיה על כל תלאותיה. מסורה היתה לביתה, מבשלת מצוינת אך מלאת כעס וריתחה ואת חיי בעלה מיררה שלא מרצונה כאילו שלט בה שד הבור ורק את אחיה מתי אהבה אהבת נפש ועימו שוחחה בטלפון שעה בכל יום.

אבל בעת ההיא של הילדות, נראו החיים כאילו הם מתגברים על הכל. גם על האימה. גם הנעורים היה בכוחם לטשטש, להקל ולנחם עם תקווה פתיה שאינה נחה על מצע המציאות. ומתקימת לזמן מה. אהבנו וטיילנו וישנו ואכלנו יחד ושמחנו כבני דודים ישראלים שנולדו וחיים וגדלים באור השמש העז ומה כבר יכול לקרות להם.

1958. 
1959. 1957 אמי, אחותי שירלי ואני לצד שושנה ולושק ואירית. מי שמחבק ילדיו ומי שלא.

שתי האחיות גדלו ויצאו מן הבית. שתי נערות עם שיער מסולסל ודק שדבר מה בהן היה סדוק מראשיתו. אף אחת מהן לא נשאה או ילדה ולפני כעשרים שנים, אחרי מות אימן שושנה, אף התרחקו גם זו מזו: הקטנה י. והבכורה אירית. כך ע"פ רצונה של הבכורה אירית שהיתה פגועה מן הבית יותר מן הקטנה. היא אף נתקה עצמה מכל שאר בני משפחתנו וכמו אבדה לנו עד מותה. דור שני קשה היתה שהחמיר עם הזמן. חרדה עמוקה. חשדנות. כמיהה לאהבה בכל מחיר ועם זאת בודדה מאד. היא חיתה לבדה ועבדה, כאביה לפניה, במשרה פשוטה שהוא סדר לה בחברת חשמל, גרה בדירה קטנה שהשאיר לה וכשיצאה לפנסיה מוקדמת בשנת 2003  החלה מתרחקת אף משאר העולם, זולת קומץ חברות טובות שנותרו. לכן חשבוה רבים לערירית. ענין זה, כך נגלה, עומד גם בסוד מה שארע לה. העריריות כסוג של חולשה מושכת טורפים. בעל הדירה החדש נדהם בבית העלמין כשמצא אותנו ואמר במין גילוי לב שלא התכוון לו: "הייתי בטוח שאין לה אף אחד".

אחרי בית העלמין טיפסנו לדירתה של המתה. אחותה כבר צחצחה את הבית ועקבות המות נמחו כלא היו. זירת המות הוכנה למתאבלים שכולם זולת האחות לא היו בדירה הזאת מימיהם. אירית היתה חומקת לדירה, נסתרת אף מעיני השכנים. הבית היה אפל בדרך כלל. סגור ומכיל המוני פריטים נאגרים של לבוש ותיקים וקניות אחרות ועשרות נעלי בובה שאירית רכשה. עקבות השיפוץ שלא הסתיים מעולם ניכרו. שיש חדש. חרסינה. נורות חשופות.

רק כאשר נאספנו בדירה, כמה בני דודים ואחותה י. שניסתה שנים לחדש את הקשר וכשלה, נתקלנו בכמה חברות של אירית, בעיקר מחברת חשמל ומן העבר. אחת מהן ספרה שאירית התקשרה אליה יומיים קודם לכן ואמרה לה שאולי אכלה משהו לא טוב. היא חשה שגופה מנסה לפלוט משהו. אבל נשארה בדירה לבדה. מן החברות למדנו שהיתה סוכרתית, אבל תחת השגחה ופיקוח. ובמצב תקין. לא אחת בקשה נפשה למות אבל שמרה על עצמה היטב באותה סתירה שיש אצל חרדתיים היפוכנדריים שקצו בחייהם ונאחזים בהם בככפיס עץ על המים הסוערים של תלאותיהם. בן דודי רפי, שילך לעולמו כמה חודשים לאחר אירית, ספר כי הוא שזיהה את גופתה. הוא ראה חתכים בפנים. סימני חבלה. "נראתה נורא". אמר. אולי שבה ונפלה במהלך הגסיסה.

בדירה התברר כי להלויה גם הגיע זר מוחלט לכולם, גבר ממוצע קומה כבן ארבעים שספר להפתעת החברות כי הוא בעל הדירה בה מתה אירית. ידענו כי זו דירה שרכש לה אביה לושק שהכיר את את מגבלותיה למען לא תהיה חסרת בית. אך האדם הבהיר כי רכש אותה מידיה בהסכמה והיא המשיכה לגור בה כשוכרת. מחברותיה עלה שהיתה שקועה בקץ חייה בחובות ונקלעה למצוקה קשה אף שהיתה לה פנסיה נוחה מחברת חשמל ודירה משלה, כמו שידענו. דבר מה מוזר החל להחשף בשיחה הראשונה בין החברות שהיו סביבה לבין בני המשפחה ממנה ניתקה. ישבנו ודיברנו על מי שהיתה חלק כה מרכזי מילדותנו ואחר נעלמה כאל היתה והנה צצה במותה.

אירית ואני במרפסת דירת הורי בדיזנגוף 216.

בעת ששוחחנו שם בין חפציה ורהיטיה, כשרוח מגיעה מן החלונות שנפתחו סוף סוף אל נוף העצים, החלו אחותה ובן דוד סקרן שבשירותו הצבאי פעל כחוקר מצ"ח, לעבור על הניירת של אירית. היה צריך לפנות בדחיפות את הדירה הצפופה למשכיר שצץ בהלויה. במגירות פלסטיק, בקלסרים מסודרים ונילוניות שמרה המנוחה כל פיסת נייר. ואף שהיתה תמימה גדולה וקלה מאד למניפולציה וכמהה לכל טיפת חום חיבה, רשמה הכל בחשדנות קפדנית. כך משיחות עם נציגי שירות של הוט ובזק וידיעות אחרונות, פתקי ימי יום הולדת, תאריכים. הוצאת חסכונות. משיכת הלוואות. התכתבות עם הקבלן . פניות לבנק להעברת כספים לקבלן. דפי חשבון שבהם זיהינו את נהר הכסף שנע ממנה לקבלן. התכתבות עבותה עם מי שמכנה עצמו "הלוחש לפרפרים" שמקשר תמורת תשלום נאות בין עולמות ובין חיים ומתים. הוא שחיבר אותה לאהוב שמת לפני שנים ושמתוך הקבר שוחח איתה. היא נהגה לפקוד את קברו ושמרה עם המת על קשר הדוק.

רק אז, במרוצת אותו יום ראשון לשבעה ואחריו, כאשר עברו האחות י. ובן הדוד על הנירות, החלה להחשף לעיננו תמונה מטרידה וגדושת פרטים מפתיעים של שתי שנות חייה האחרונות שהובילו למותה בחוסר כל. התברר שבחודש יולי 2016 החלה קבלן מן הצפון לשפץ את הדירה. על פיסת ניר נרשמו בכתב ידו כמה משפטים על שיפוץ פשוט שימשך כחודש.  אך השיפוץ התארך מאד והקשר עם הקבלן נמשך עד מותה ממש. הוא האיש שהיה אמור לתקן סדק שנפער בקיר והוא שדיווח על העדרה או על החשד כי ארע לה משהו והוא האיש שהזעיק את בעל הדירה שהכיר.

ברשימותיה של אירית מצאנו את עקבות הקשר המוזר שהשתרע על פני חשבונות הבנק שלה ובו העברות של כל הונה, הלוואותיה ואחר כך חצי מיליון שח של מכירת דירתה, במין קומבינה ישראלית מטורפת שבה מחיר השיפוץ הפשוט מתמר ועולה פתאם על ערך הדירה והופך את בעלת הדירה המשפצת לדיירת שקועה בחובות לקבלן החיה בשכירות בדירתה המשתפצת. מן הניירת התברר לנו, שלב אחרי שלב, כי מאותו זמן של השיפוץ במהלך 2016 ו2017 ואף עד מותה, כל סכום שהתקבל על הדירה וסכומים אחרים שנלקחו על ידה כהלוואות מן הבנק, הוזרמו לקבלן הנ"ל. בסך כ 670 אלף ₪. במותה היתה חסרת כל ושקועה בחובות.

 מה שעורר את חשדנו באשר לקיצה המר מעברל כל מראה העושק היה הגילוי כי החל מחודש או יותר טרם מותה, התהפך כיוון זרימת הכסף. עתה היה זה הקבלן שהחל לשלם לה. אולי להחזיר כסף תחת לחץ המצוקה שלה, להציל אותה מחרפת רעב. מצאנו הפקדות שלו בחשבונה על סך אלפי שקלים. השכנה שצמודה לדירתה ספרה לי כי שמעה מעבר לקיר את אירית בוכה הרבה בחודשים טרם מותה. היא היתה נתונה להתקפות כעס בשיחותיה בטלפון.

פתק בכתב ידה של אירית ובו פירוט העברות לקבלן. הלוואה של מאה אלף שנמסרת לו

בעצם ימי האבל התקשרנו לבעל הדירה שרכש אותה מיד אירית דרך הקבלן, לנסות לשפוך אור על מה שהתרחש. הנדל"ניסט הנמרץ היה לחוץ מאד בשבתנו בבית קפה ודיבר בלי הרף. הוא טען שהכל חוקי. שהכל נחתם אצל עורכת דין. שהמוות היה טבעי. שבעבר הביא לאירית זר פרחים. הוא סתר עצמו וטען שוב ושוב כי אף שלא הכיר אותה כמעט, היתה אירית לדעתו חולה ואושפזה הרבה. הוא הרחיק עצמו ממנה ובו בזמן הפגין בקיאות גדולה במצבה הבריאותי של הדירת שלו.

בעל הדירה הוא גם האיש שעמד בדלת הדירה ובעת הפריצה פנימה דיבר בקול עם הצוות על מחלת הסכרת שלה ועניני בריאות אחרים  כסיבה למות הפתאומי. הוא שב והדגיש שהשוטרים פרצו לדירה ושלא היה לו מפתח. וכששאלתי איך יתכן שלו כבעל דירה לא היה מפתח, קטע את השיחה וקם ללכת בזעם, עד שקמתי אני והלכתי משם. חשוב היה לו להבהיר כי גם לו וגם לקבלן המשפץ  לא היו מפתחות לדירה. דבר שמנתק אותם מכל שהתרחש בפנים. הוא שב והדגיש זאת אף שאיש מאיתנו לא העלה את הנושא בשיחה.

אחותה הקטנה של המנוחה, בת דודתנו י.  רצתה בתחילה כי מות אחותה יחקר ויבדק. אחר כך נסוגה. נבהלה. היא אמרה כי חייה כחיי אחותה, תלוים על חוט השערה. כי שתיהן חתרו לודאות וזהירות וחשאיות וכל פניה למשטרה תערער את המבנה הרעוע הזה ותמיט עליה אסון נוסף. היא אולי היורשת היחידה של כל ההון שנעלם, אבל היא מעדיפה לחיות כך את חייה ולא להרדף עי מי שעשה, אם עשה, מה שעשה.

מצד שני דיברנו גם על הצורך לבדוק. לא להניח למוות הנורא הזה וכל מה שקדם לו, להשאר במסתרים. בלי חקירה. בלי ענישה. בלי לדעת מה קרה ולמה והאם חייהם של נפגעי דור שני וניצולים הם אכן הפקר במדינה שהוקמה להגן עליהם . הפקר וחשופים לכל טורף אם אכן ארע פה כדבר הזה. ולך תדע למי עוד מעוללים דברים כאלה.

מסרונים במשפחה בעת קריאת המסמכים

פרקליט פלילי בעל שם שספרתי לו על האסון, אמר לי נחרצות שיש עשרות מקרי רצח ומוות אחרים אם לא יותר, שנסגרים מידי שנה בידי המשטרה מבלי שיחקרו ממש. "רק אם יש סכין דם שחיטה אקדח או רצח גלוי לכל עין וחשוד, נפתחת חקירה. רעלים אינם נבדקים בדרך כלל  גם בבדיקה רגילה במכון הפתולוגי". חבר אחר משירותי הבטחון הזהיר אותי כי המשטרה תעשה ככל יכולתה להוריד ממנה תיק רצח אפשרי. אני לא מאשים אותם. אמר. הם מעטים מדי ומוטל עליהם עול הבטחון הבלתי אפשרי.

.

בררתי מה התחנה הממונה על העיירה נשר והתיצבתי אצל רפ"ק אפי פז ס' ק' אח"מ זבולון. דיווחתי לו על חשדותי לעושק של חסרת אונים ואף למוות לא טבעי. הקצין פז, גבר שרירי עם עבר צבאי קרבי מרשים שניכר בתצלומיו, הביט בי בחיוך ספקני וניסה להתנער ממני כמי שמנער ממנו זבוב ביום שרב. פז העלה סברה שאולי המנוחה העניקה כספה לקבלן מתוך רגש כלשהוא ושבעצם אין פה כל מרמה ואף הסביר לי כי "יש חסמים גדולים בדרך לחקירת מקרה מוות ובטח להוצאת הגופה מקברה" ובכלל אין לי מעמד של ממש כבן דוד לבקש חקירה. תהיתי אם הייתי סתם אזרח מן שורה שראה רצח האם גם אז אין לי מעמד של ממש. אחר כך שילח אותי לשוטרת שרשמה באי רצון את תלונתי והבהירה לי בעייפות ש"המשטרה צריכה עובדות, לא חשדות". ובעצם אין בידי "אקדח מעשן" וכשתהיתי איך אדע מה מתרחש, ענתה שאתכבד ואבוא לתחנה.

זמן ניכר עבר מבלי ששמעתי דבר וחצי דבר והפרקליט שלי לשעבר, ליאור אפשטיין, הציע לי פרוצדורה שלא הכרתי: הגשת בקשה למינוי שופט חוקר שיפקח על פעולת המשטרה. פניתי לעורך הדין דניאל חקלאי והוא שמע את הסיפור וניסח את הפניה שעשויה, אם תתקבל, לזרז את המשטרה. לכך נועדה.

"מת אדם ויש יסוד סביר לחשש שסיבת מותו אינה טבעית או שמותו נגרם בעבירה, וכן מת אדם בהיותו נתון במעצר או במאסר או בהיותו מאושפז בבית חולים לחולי נפש או במוסד סגור לילדים עם מוגבלות שכלית-התפתחותית, רשאי היועץ המשפטי לממשלה או בא-כוחו, קצין משטרה, רופא או כל אדם מעוניין, לבקש מאת שופט של בית משפט השלום שבתחום שיפוטו אירוע המוות או נמצאת הגווייה (להלן – שופט חוקר) לחקור בסיבת המוות" סעיף 19 לחוק חקירת סיבות מוות (תשי"ח – 1958):

ב"חסמ 7-18 בעקבות פטירה מסתורית" רשם עורך הדין חקלאי: "המבקש מתכבד להגיש בזאת את נימוקי בקשתו החריגה למינוי שופט חוקר בעקבות מותה המסתורי של בת דודתו שהייתה אישה ערירית בת 63 לערך.  מדובר בגברת אירית א. ז"ל. החשד מתמקד הן בעושק נמשך ושיטתי של המנוחה הערירית שחיה בגפה והן ברצח פוטנציאלי…

 …. בלבו של המבקש מקנן החשד כי בעטיו של היחס לחקירה זו מטעם משטרת ישראל (שייתכן כי החל להשתפר בעקבות זימון המבקש לחקירה לאחר מספר שבועות), ישנם מקרים נוספים שאינם נחקרים ובוודאי שאינם נחשפים, שבמסגרתם נופלים קורבן קשישים וקשישות רבים ועריריים למעשי עושק פליליים ואף למעשי רצח מוסווים היטב.

"נסכם סיכום ביניים זהיר: הראיות המצורפות וכן ניתוח עובדתי פשוט שלהן, מלמדים כי המנוחה נעשקה לכאורה בצורה יוצאת דופן תוך ניצול מצבה הרגשי, בדידותה, היותה ערירית וחוסר האונים שלה. כל אלו מצטרפים להיבט המטריד שטמון בשינוי הכיוון הכספי של אפריל 2018, לביטויי המצוקה יוצאי הדופן מטעמה של המנוחה ולמותה הפתאומי והבלתי צפוי זמן קצר לאחר מכן."

המתנו עם הבקשה לעדכון מטעם המשטרה. אולי חששתי מלחץ מיותר. אולי טעיתי.

כחודשיים אחרי התלונה עליתי על הרכבת לחיפה. ירדתי בתחנת לב המפרץ והלכתי לתחנת משטרת זבולון השוכנת במצודה בריטית ישנה. הפעם ישב עימי החוקר שמעון ד. הנחמד. הוא אמר לי כי התיק בחקירה.  כי  פוצל לשני ענינים: סיבת המוות והעושק לכאורה. הוא אמר לי כי החוקר ליאור פ. מונה לטפל בתיק  קראתי ברשת קצת על פ. הוא חוקר ותיק שעבר צח"מים וגר לא רחוק מן הזירה. בפעם הבאה בבואי כבר פגשתי את פ. קשוב היה השוטר ליאור פ. ואמפטי מאד ואף גבה ממני עדות מפורטת, רשם הכל והוסיף ואמר לי שהוא עצמו בא מבית דור שני שואה ומודע היטב לכל ההשלכות. החקירה, אמר, מתנהלת במרץ בשני התיקים. אחד על ענין המוות והאחר על ענין העושק שטענתי. החוקר ליאור ממונה עליה במסגרת תפקידו העמוס לאיתור ילדים נעלמים וישישים שאבדו וכיוב.

תצלום יחיד מזירת המוות. סלולרי של קרוב משפחה.

 לפני כשבועיים ומעלה שבתי לתחנה שליד חיפה . החוקר ליאור התישב עימי ולצידו הקצין אוחיון. הקצין דיבר. הוא אמר שבשני הכיוונים בוצעה חקירה מעמיקה. "עברו הרבה סטטוסים". האם הקבלן נחקר? שאלתי. הם ענו כי לא היו די ראיות לזמן אותו לחקירה. אבל נגבו עדויות. גם האחות זומנה להעיד. "התיק נסגר". אמר הקצין. "לא התגלו סימנים פליליים. לעושק או לרצח". "אם תרצה לעיין בתיק ולראות כמה חקרנו", ניחם אותי הקצין המנומס אוחיון, "תגיש בקשה לצילום התיק ותוכל להווכח במו עיניך". החוקר ליאור ישב ומילא איתי את טופס הבקשה לצילום התיק. השבוע התקשרו אלי מתחנת זבולון למסור שקבלתי אישור חלקי. אני יכול לראות, אם ארצה, את עדותי שלי.

ויתרתי. היא מוכרת לי היטב.

  נדמה כי עבר הזמן לבקש שופט חוקר שילווה חקירה שבאה לקיצה. יחד עם עורך הדין דניאל חקלאי החלטתי לפנות לפרקליטות המדינה לערער על החלטת המשטרה, לבקש לראות את התיק ולפתוח מחדש את החקירה. זהו מוצא אחרון שנותר בידי קרוב משפחה כאוב ואזרח שמחפש רק כי יעשה צדק לבת דודה שאמה נצלה ממוות בידי פולנייה, רק כדי שהבת שתיוולד בארץ המקלט, תיבזז בידי ישראלים ותופקר, באין חוק וסדר, עונש וחקירה של ממש. קול דמיה צועקים אלי מן האדמה.

.

מה שהושלך מדירת אירית אחרי מותה ופינוי הדירה . המון נעלי בובה