חיים הנגבי. זכרון. שכחה.

 

 

 

                                                                                                                                                            1966

 

סילביה, בתם היחידה של הקלינגברגים, חוקריו הבכירים של המכון הביולוגי בנס ציונה, סיימה שנה קודם לכן לימודיה ב"תיכון חדש" והצטרפה ל"עולם הזה". אבנרי אהב לקלוט בנות בכירים, נערות כמו יעל דיין כמה שנים קודם לכן. סילביה היתה בתו של מפאיניק בכיר מאד במערכת הבטחון המדעית. ב"עולם הזה" היה אבנרי בעלים ועורך ראשי בן 43 ותחתיו שלום כהן רכז המערכת. עיראקי דובר ערבית מחובר לערבים ונדיב כהיפוכו של אבנרי שהעובדים כינוהו בסתר "הלמוט" כשמו מהבית היקי וגם על שם ידו הקשה. הקפוצה. לכהן קראו "האפנדי", כי היה כמין סגן ובעל בית, איש חם ובעל יד רחבה ואהוב ועם ידע עצום על כל אותו עולם ערבי שאחרים לא הבינו בו דבר וחצי דבר. וגם תחקירן מצוין של עוולות חברתיות.

תחת שני אלה היתה חבורה צעירה וזריזה ורעבה לסקופים ולפרנסה. כתבים וצלמים מאלי תבור שעמד בראש המערכת ואשתו שולה היא רחל המרכלת ומנהלו הכספי של העיתון ששמר על כל פרוטה ויגאל לביב תחקירן פשע וכלכלה וחיים הנגבי שבא אחר כך, פעילי שמאל ומצפן וכותבים ותחקירנים ומגיהים וצלמים שהצעיר שבהם היה נתן זהבי. גבוה דיו, מטר שמונים וחמש ופרוע ואמיץ להגיע לכל פינה כמו שאכן נדרש עבור תצלומי הפפרצי של העולם הזה שהיה כתב עת יחיד שאכן נסה לצלם הכל.

וכשהגיעה סילביה קלינגברג בת  המדען המרגל למערכת ברחוב גליקסון 8 למטה מרתף וקומת קרקע, נפתח בפניה עולם אחורי הקלעים. נערה יפה היתה, סקסית ופרועה לשמצה, בתם המפונקת והמרדנית של הורים מכופתרים שקיימו במסתרים, שנחבאו גם ממנה, חיים כפולים רבי מתח, אבל הצטיירו לחבריה השמאלנים כשני משרתי שלטון בזויים שחיו בסתירה לאהדה שקיימו לגוש הקומוניסטי.

 

הבת שנאה את המשטר הציוני וגם את בת בריתו הסוביטית ונטתה אל הטרוצקיזם. ישראל היתה בעיני חבריה הרע המוחלט. בבית קללה את דיין ואלון וגלילי ואת אביה כאיש אחד. כשקלינגברג היה שב אחר הצהריים מנס ציונה או מכנס בירושלים, חיכתה לו דירה אפופת עשן. קן טרוצקיסטי רוחש. הגבר המחולף ומעונב בשנות החמישים שלו עבר מול פני אורחי בתו הנזעמים וסילביה קמה וטרקה את הדלת. לפעמים היה סגן מנהל המכון הביולוגי נעצר בפתח הסלון הטרוצקיסטי וזורק כמה מילים. לפעמים לא התאפק וצעק: "אתם רק מפטפטים" והחדר צחק מבלי דעת למה כיוון המדען. לפעמים קפצה סילביה מן הרצפה ועמדה מול אביה, יורקת אש והוא חשב: אין לה מושג כמה אני מסתכן. יום אחד חזרה מהמערכת של אבנרי וצעקה: אתם מפתחים נשק ביולוגי? אל תשקרו לי אני חייבת לדעת". אחרי הריב הזה ספר קלינגברג במכון שסילביה שואלת שאלות. הם מסרו לו טופס סודיות שיחתים את הבת. "לך תזדיין", אמרה לאביה. "מי יחתום לך"?

בעת ההיא הלך ליבה שבי אחרי חיים הנגבי שהיה אז בן 31 וכבר ארבע שנים בעת ההיא במצפן עם החברים המיסדים מחובר, שמעון צבר ועקיבא אור ועודד פלבסקי. סיעה קטנה וחתרנית של פחות מעשרים גברים שראתה גם בישראל הקטנה של 1966 שלוחה קולוניאליסטית חמושה. הנגבי בן של יליד חברון יהודי וירושלמית היה גבר רב קסם, יפה וציני עם יכולת סיפורית מופלאה ולשון חדה, גרוש כבר פעם ונשוי לאילנה פעילה מגויסת למצפן שלא היתה חלק מן החוג הפנימי של מצפן כי למרות כל הפרוגרסיביות שלהם הם ראו במפלגונת עסק של גברים. הנגבי כתב והגיה ב"העולם הזה" תחת הרכז אלי תבור. בלי קרדיט לכתבים ובלי כמעט כסף. החוג הפנימי הרבה להפגש, לעשן, לצעוק, להתווכח ולהחליט, להתפלג ולהתאחד כמו עם העולם הזה כוח חדש הכל בבתי חברים כמו הבית של מדעני הביולוגי, המרגלים הרוסים קלינגברג.

כשלא נפגשו בדירות, ראו זה את זה במשרדי "העולם הזה" ליד קולנוע תל אביב המפואר. שם חברה מצפן לזמן קצר ל"עולם הזה כוח חדש" עם נתן ילין מור, אבנרי שלום כהן ובועז עברון ובבחירות הראשונות ב65, בהן רץ אשכול לבדו מול ב.ג. ורפי וניצח, היו מצפן ואבנרי ורשימתו יחד והכניסו חבר כנסת אחד. לא בשל תמיכתם המזערית.

 

 

עמוס קינן בא מפריז לביקור וחיבק את חיים הנגבי היפה ואמר לו: "אתה הבן אדם היחיד שמבין אותי לפני שאני גומר לדבר" ושיכור, גרר אותו בחצות לגליקסון 8 והם ירדו למערכת. "מצאתי לך עבודה" אמר קינן כשאורי אבנרי בן 43 בעת ההיא, עמד חצי ערום הרכיב את עמודי העיתון הבא. "אני רוצה שתזרוק את אלי תבור ותכניס במקומו את החיים כי חיים אוהב לשתות ולזיין" אמר הפריזאי השתוי לאבנרי וזה פלט את הצחוק נטול החדווה שלו וענה מה שענה ועמוס אמר לו: "עכשו"! ואבנרי פתח מגירה ושלף תעודת עיתונאי ריקה ואמר לחיים "תמלא פרטים ואחר כך תשב פה ותקרא העולם הזה ותראה איך אנחנו כותבים.  אני לא מלמד אנשים לשחות. ואחר כך תמצא נושא ותשלח". וחזר לגיליון שהיה צריך לסגור. וחיים וקינן יצאו והמשיכו משם.

כל יום ראשון היתה ישיבת מערכת לגבי השער הקדמי הפוליטי והאחורי עם הבחורות שהיה צריך כדי למכור. כי אם העולם הזה לא מכר לפחות שלושת אלפים עותקים, לא היה יכול להחזיק מעמד וגם לא להחזיק את המוסטנג של אבנרי עם הגג הפתוח הראשון בתל אביב שהיו לו שני מושבים ומנוע באמצע המרכב. והכתבים חשבו שגם אבנרי הוא מין דו- שערי כמו העיתון שלו. אליל עם שתי פנים. מצד אחד מין עורך גרמני, רואה לרחוק, לוחם צדק פוליטי וכלכלי שלא אחת הציע אסטרטגיות פעולה למדינת ישראל שלו נתקבלו היו משנות את גורלה ומצד שני, בעל עיתון קפוץ יד וחובב הנאות, הדוניסט נרקיסיססט, שהטיף ליושר וצדק אך לא אחת ראוהו רוקד במועדוני לילה עם סגנית מלכת המים שאחר כך זכתה לשערים מלטפים.

וכשישבו במערכת ולא ידעו אם ידיעה לוהטת היא אמינה או קרובה לאמת, גבר השיקול אם זה ימכור עוד כמה מאות עותקים על הפחד מתביעת דיבה. וממילא בתחום הסקופים לא היה לעולם הזה מתחרה כי רוב העיתונים האחרים שמרו על ריסון כבד וחששו או שהיו להם מחויבויות פוליטיות. את שער השחיתות או השערוריות בנו לא אחת על סיפור של שמיל שקד שהיה כתב וחשוד ונחקר ובעל סטקיה שגם הלך אחרי יונה סופר ודיווח עליה עד שדעתה כמעט נטרפה וגם פרץ פעם למוסד לחולי נפש אברבנאל עם זהבי כצלם לתעד מאושפזת שהיתה פקידת בית משפט ששופט קיים איתה יחסים וכאשר האשימה אותו אשפז אותה בכפיה כדי להשתיקה. שקד וזהבי נלכדו עי אחים של בית החולים וזהבי נכבל בכתונת משוגעים כדי לרסנו.

היה כתב בכיר גם בשם יגאל לביב, ברגר מהבית שנולד בבוקרסט ועלה עם הוריו בגיל שנה לפה. בחור חד שכל עם חוש ריח ואופנוע שקבל ממפ"ם שהחליף למכונית כי המודיעים שלו פחדו לשבת בבתי קפה שכולם ראו או לרכב בגבו על האופנוע ולכן לביב רכש רכב ישן ונפגש איתם בסימטאות והיו נכנסים לרכבו ומדברים כמו שויקטור הרוסי או מחליפו היו אוספים את קלינגברג. השכר היה זעום בעיתון וגם קרדיט ניתן בקמצנות. אבנרי התנוסס שם רבות ושלום כהן, מעט לביב ורחל המרכלת, ורבים אחרים בעילום שם. תמורת תצלום קבל נתן זהבי הצלם הכי צעיר ופרוע סכומון שדי בו לפחות ממנת פלאפל ולא אחת צחקו ופשטו ידם למנהל העיתון ובקשו הלוואה לפלאפל. ועל ידיעות היו משלמים עפ סרגל שמדד גודל הכתבונת.

כמין פיצוי על הרעב היתה להם תחושה פרנואידית שהש"ב יושב להם על הזנב ומנסה לברר מי מודיע להם. זה יצר תחושת מחתרת אמיצה שמחפה על מחסור כיס. לפעמים שמעו נקישה על הקו וחשבו שזה המאזין מיפו. לביב כתב גם על יגאל ידין שגם הוא כמו דיין הואשם בגניבת עתיקות. כל יום שישי היה לביב שלא התחבר למצפן אלא היה ימינה מהם בשמאל, לכיוון מפ"ם, הולך לבית של הנגבי וזוגתו ברמת אביב ושם היו גם היהלומן האדום ארנלפלד וגם פילבסקי ואחרים ולפעמים סילביה עם כל האש שהבעירה גם מצפניסטים שלא היו עוורים לחיים.