1966 פנסיון שלווה. טבעון. ראש השנה

אמא היתה עם ריי ורפי בלונדון ואנו נסענו אל אחיה האחר יוסף. אבא ארז לנו שתי מזוודות ובונבונירה ותיקה מהארון בסלון וירד לאוסטין להכין אותה לדרך לטבעון. קודם לחמם מנוע כפי שנהג לקראת דרך ארוכה. הוא פתח מכסה מנוע, בדק מים ושמן, כיוון את המראה ואת המושב, משך את ידית הצ'וק וסובב את המפתח. הסטארטר חרחר, צרצר וחדל. אבי משך שוב בצ'וק וסבב עד שהשכן אלי זיתוני שלימד נהיגה על למברטות שהביט במאמצי אבי, צעק שיחכה קצת: "הצפת לגמרי את הדיסטרביוטור". אבי ציית בתוך עננת הבנזין, חיכה ומשך וסובב שוב עד שהמנוע האנגלי החל לעבוד. זיתוני הביט בשקט במאמצי אבי וחשב שאולי איחר קצת עם לימודי הנהיגה. אבי יהיה כל חייו נהג חדש. אך כאשר הכל היה עובד כשורה היה מתרווח על כורסתו הרכבית, פותח את הרדיו למוסיקה קלסית ואומר לאימי כמה הוא מאושר שקנה אוטו. אמא שתקה. היא ידעה שהדרך ארוכה ומתפתלת ומלאת תלאות וההילוכים חורקים מאד.

אבא השאיר את הרכב המונע אחוז בבלם היד, עלה ובדק שהכל כשורה בבית וכל האורות כבויים, הגז מנותק ותריס האסבסט במרפסת המטבח נעול וירד איתנו ועם המזוודות. העמסנו  אותן בבגאז' והפלגנו צפונה. אב מורה יוצא לחופש עם התלמידים וגם עם הילדים שלו באותם ימים: חודשיים קיץ, חגים ומועדים וגשרים ופה ושם שביתות מורים. אלו  היו ימיה הגדולים של האוסטין קימברידג', מודל אי 60 שנת יצור 1962,  טנק בריטי שנרכש יד שניה אחרי ההצלחה של אבי בטסט בגיל חמישים. היו לה פסי כרום מבהיקים לאורך דפנותיה, כנפיה האחוריות הקטנות היו אדומות ולחזיתה בעלת שני הפנסים העגולים, ארשת עגומה של אדם בעצירות שהתאימה למערכת ההילוכים עם הידית הקצרה מתחת להגה. זה היה מנגנון שהסב עוגמת נפש גדולה לאבי.

הפלגנו לטבעון ב80 קמ"ש על כביש החוף הדו מסלולי עד אחרי נתניה, שם הוצר המסלול מעל נחל אלכסנדר. מול זכרון פנינו מזרחה אל ואדי מילק, עברנו בין הכרמים והיערות המאובקים מן המחצבות, מעולפי חום הקיץ. בעליה העביר אבי את הילוכיו החורקים והמנוע כבה. הוא משך ביאוש בבלם היד והחל: קלאצ', הידית הסוררת מתחת להגה והילוך ראשון. האוסטין ניתרה וכבתה. ישבנו ורטנו מול קשיי הנהיגה של הנהג החדש, מפוחדים כשהרכב הדרדר אחורה. הנהג שלנו ממש לא היה חברמן. כל השנים קודם לרישיון של אבי, נסענו בביטחה, קודם ברכבת לחיפה ומשם בקו 74 עד לטבעון ואילו עתה חרדנו. מרוכז כולו בדוושות ובהילוכים, הרבה אבי לאבד דרכו. ככל שגברו הרטינות מן המושב האחורי, כן גדל בלבולו. הוא סטה לכביש צדדי, נכנס ליוקנעם, חלף על פני הפניה הנכונה וחזר לאחור. פתחנו חלונות, התיעצנו עם עוברים ושבים, חקרנו שוטר תנועה והמשכנו עד שהגענו למחוז חפצנו. טבעון. פנינו אל רחוב השושנים המעגלי ליד בית ההבראה של ההסתדרות ומשם עד לפנסיון "שלווה" של יוסף אח אימי ואשתו דודה מלי. הוצאנו את המזוודות מתא המטען וטיפסנו במדרגות האבן אל גינת הפנסיון ושם רחב מיד ליבנו מן הירק והניחוח כאילו שבנו אל מקום שהוא מקומנו מעדן.

בעל הבית והגנן המסור שלו היה דוד יוסף שכאחי אימי אלק בלונדון היה מאחרוני הנשיבירסקים. הם היו שלושה שניצלו מתוך עשרת ילדי המשפחה. ההורים משה ורבקה, שש אחיות שלחלקן כבר נולדו ילדים וגם אח נוסף, נרצחו שם, ובבואה ארצה 33 שנים קודם לכן, הגיעה אימי מן הנמל הישר אל ביתו של יוסף בחדרה ואחר כך בחיפה.

מאז, ובמיוחד מאז היוודע להם רצח שאר המשפחה, היתה אמי כרוכה אחרי אחיה השתקן והחרוץ כנמלה. מבוגר היה ממנה ב13 שנים, איש עבודת כפיים, פשוט וממעט לדבר כאביהם משה, אבל נטול אל. מאמין לשעבר של אל שנהרג. עבור הנשיבירסקים, מבלי שדיברו בכך, עלה האל הישן של אביהם חסיד גור בעשן הארובות. נקבר בבורות הסיד של המתים, נרקב ביערות  שם הומתו ביריה בראש אימן ושתי אחיות. נשארו השלושה: אחד קומוניסט ושניים ציונים. מהחודש שבו הרתה אותי אימי בקיץ 1951, נותר תצלום עליז ששוליו משוננים: על רקע בית קטן וכמה עצים שהיו ראשית הפנסיון, ניצבים שני גברים חייכנים במכנסיים קצרים ובינהם, אפופה באהבתם ומאושרת כפי שלא ראיתיה מעולם, עומדת אשה צעירה ויפה. זו אימי יולה בין שני אחיה יוסף ואלק, באיחוד שחל לראשונה מאז השואה בעת ביקור הדוד אלק בקיץ 1951. כשהגיע אלק הלונדוני לטבעון ועלה במדרגות האלה מרחוב השושנים אל הבית, וראה את את אחיו יוסף אשתו וילדיהם יובל ורפי נחים על אדמתם ולידם אימי ואבי, חש אלק כי אכן קם פה מקום של ממש. מולדת יהודית. שכאן היכו שורש. בחודש בואו זה התעברה אימי אחרי שלוש שנות ניסיון להרות, אחרי שעברה טיפולים רפואיים של נשיפות בחצוצרה שלא עזרו, כאילו עשה אותו איחוד משפחתי את שלא עשתה הרפואה. היא היתה בת 34 ותריסר שנים אחרי לידה קשה שהסתיימה במות עובר זכר מבעלה הראשון אמיל הוכברג. תשעה חודשים אחרי אותו איחוד טבעוני נולדתי, בכור הסרנאים שאחרי השואה.

פנסיון שלווה היה מלון החופשות המשפחתיות שלי, מראש השנה וסדר פסח ועד חנוכה. מלון דו קומתי של עשרה חדרים צנועים שהותקנו לתפקידם  ב-54 והורחבו ב-58. שמו שלווה  ניתן לו עי המומחה לעברית של המשפחה, אבי. סביב חדריו השתרעו גן ומטע פרי קטן בן דונם ורבע. על גבי כסאות נוח השתרעו קיטנים ונופשים סביב בריכת נוי קטנה שלא היו בה אף פעם דגים, אלא רק כמה צפרדעות כמו שקראה להן דודה מלי. צפרדעות שעשו לפנות ערב רעש גדול. על המרפסת כבר עמדה  מלי והובילה אותנו לשני החדרים שלנו בשורה שבגב הבית. זבוב זמזם בין הזגוגית לרשת נגד  היתושים. אבי הזיז את החלון והרגו בעיתון. על ארונית עמד מכשיר הפליט שהפיץ אותו ריח נפטי שנועד להלחם בעוקצים שחיו שם כבאזור ביצות באלבמה. הנחנו את שתי המזוודות ויצאנו לחצר. האדמה היתה לבנה חומה ובאויר עמד ריח שרף עצי אורן וחרוב וניחוחם המתוק והמשכר של שזיפי סנטה רוזה שנרקבו מתחת לעץ.

יוסף גידל עצי תפוח ולימון ותפוז. הקים לול עם שלושים תרנגולות ולפעמים ברווזים שהוא ידע בשעת צורך למלוק צוארם או להרגם בגרזן ולהכינם למטבח הכשר גם בלי שוחט. לפעמים עלו מן הואדי שועלים ומלקו ראשי עופות. כדור נקש על שולחן הפינג פונג שתחת עץ אלון. שלולית נאגרה תחת ברז חצר המטבח היכן ששמחה הכורדית נכת הרגל ממושב אלרואי שטפה בקבוקים ריקים של מיץ אשכוליות. בסוף החצר הגדולה, ליד שובך יוני מאכל שגידל יוסף, נפתח פשפש אחורי לחצר בית הספר ומשם היינו מקצרים לבריכת השחיה של טבעון. היינו כעירוניים יהודים שמגיעים למלון הרי הקטצ'קויל שלהם.  טבעון היתה שרשרת גבעות מתונות וירוקות עם רשת כבישים מעגליים ובתים נמוכים מעצי האלון ונסתרים מן העין בתוך נחלות שהתרוממו מעל הכביש. ארופה קטנה וריחנית ובה ואדיות מסתוריים וצפופי צמחית פרא שהתקימו למרגלות הגבעות ובהם טילנו לא אחת לאיבוד מאושר בעת שדודי יוסף עדר ונטע סביב הבית. טבענו בירק ובעצים והלכנו לאיבוד.

בלובי הפנסיון עמדה ספרית עץ קטנה ובה הספר "הים האכזר" על מלחמת האניות והצוללות ששבה את ליבי בתיאוריו הקשים, המדממים. שם נפתחה גם דלת למשרדה הזעיר של דודה מלכה שלעיתים הלין אותה או אורח שלא מצא חדר פנוי. בעיתות תיירות הושכרה גם הדירונת של הנשיבים ולא אחת כששב הבן רפי בערב הביתה, מצא פתק: "הלילה אתה ישן במשרד/בסלון. קח סדין". לא היו חדרי ילדים לו ולאחיו הגדול והם גרו וישנו ע"פ המיטה הפנויה. לפעמים היה הפנסיון ריק בחורף ולפעמים צץ בלילה זוג שחיפש מיטה. אנו באנו בחגים או בחופש הגדול. יוסף כבר סגר את המכולת שהיתה לו שנים ברחוב הגידם בחיפה ותחזק את הפנסיון. עובד אדמה היה עוד מחוותם בפולין. בגיל 17 גויס שם לצבא הפולני והיה משמשו האישי של קצין. אז נסגר בפניו בית אביו כי בצבא הפולני נטש את הדת. לצד הקצין י ראה עולם והיה גם זה שהשיג לו מנקניקים ועד זונות ולא אחת משך לעצמו נתח מהם. אחרי הצבא קם ונסע לחוות הכשרה ליד פריז ושלוש שנים חגג כשהוא נתון בתחילה בהלם תרבותי מן המעברים: חווה, צבא, פריז.

בחור יפה עינים וחסון מאד היה דודי יוסף בנעוריו ההוללים. ברט שובב לראשו וזוג אופניים לדרך. הוא למד חקלאות מודרנית ובילה היטב וב1930 עלה לפלשתינה והתרסק. כי בא מפריז לחדרה. לביצות, גמלים, חום ואבטלה. סלל כביש ואכל זיתים. מתוך בדידות חלוץ או אהבה, הכיר את הבחורה הטשרנוביצית מלכה פרשל שבאה על סרטיפיקט של תיירת מאודסה. הם נשאו בטקס קצר וב1935, שנה אחרי עלית אימי ובואה לביתם, נולד בכורם יובל. והם כבר עקרו לחיפה, שם הקים יוסף ברחוב תל חי חנות שספקה שקי סוכר, קמח ומלח לצבא הבריטי. איש חסון, כולו שרירים של עבודה קשה עד החושך ושתיקה. הוא ניהל מערכת יחסים זועפת עם אשתו ואהב לשוחח עם אמי  היא אחותו שאהבה אותו מאד.

כשהיינו באים לשם בחגים גם עם אמא, היתה מחזרת והולכת בעקבות אחיה לאן שהלך, שיתפנה לדבר. כשהתרצה לעצור, ישבו צמד האחים החרוצים המתקשים לנוח על שני כסאות נוח והיא הזכירה לו את הבית. את המשפחה ששכח מרצון לשכוח או מעבודה מפרכת. רק איתה היה שב לדבר פולנית וכשעברתי, ראיתים משוחחים ונפשם של שני המעשיים האלה, הולכת ושבה לאותו מקום שלא נותר ממנו זכר. לפעמים עלה שם אחות אימי הקטנה פייגלה, היא ציפורה, האחרונה בעשרת הילדים שאימי אהבתה כאת נפשה ודמעות צצו בעיניהם היבשות של ניצולי חוות נשיבירסקי.

בזמן הזה היה אבי מנסה בזהירות לדבר אל ליבה של המארחת, דודה מלי. היא היתה פעילה נלהבת של סניף המפלגה הליברלית בטבעון ובעלת דעות ימניות מוצקות על הכל וב1966 כבר חלק מן האיחוד עם בגין בגח"ל . בפעמים שבהן ביקרה בתל אביב לרגל עיסוקיה, ישנה בביתנו ואני זוכר את סערת הנחירות הלילית שלה. נמרצות היו כנאומי בחירות. טמננו ראשינו בכריות, סגרנו דלתות, הצטופפנו בחדר אחר תחת פוך והצליל קדח וחדר לחלומות. בבוקר השכמנו מרוטים משאון הלילה ואילו דודה מלי התעוררה רעננה ונמרצת וצעדה למצודת זאב להפגש עם פעילים אחרים ולשמוע על מצב המפלגה. מה צופן העתיד.

באותו מסע בחופש הגדול של 66, בפנסיון שלווה, נרעשה אחותי בת ה11 שישנה לידי במיטת יחיד לגלות דם בתחתוניה. המחזור הופיע בחודש העדרו של האדם היחיד לו יכלה לספר. אמי היתה אצל בלונדון ואבי נרתע מכל דיבור או גילוי של אינטימיות ולבטח היה נחרד מדם. זה תמיד הטיל עליו אימה. לכן דחפה אחותי נירות טואלט לתחתוניה ושתקה. ורק בלילה בחדר שחלונותיו רשת  וריחו פליט שאבי ריסס טרם שנתינו, אמרה לי שירלי העגומה שקטה שלא כדרכה שקרה לה משהו של בנות אך סרבה לפרט. נרדמתי וחלמתי חלום בלהה על דלת שפתוחה למחצה ובעדה אני רואה מראה שלא יראה. בשובנו לתל אביב לא דברה אחותי על מה שקרה לה אף עם חברותיה כי חשבה שאצלה הכל בא מוקדם מאד, כמו כל גילוי המין המישניים של גיל ההתבגרות שלה ושלי. כל אותה הסתערות הורמונלית של שער גוף ופצעי בגרות וראשית ניצני חזה אצלה ודם הנידה.

35