הפרפר חוצה את הכביש

10302225_10152493174984487_2697975448705622575_n או

פרשת החיים הקצרה מדי של שלי גולדמן

 

"אַל תַּחְשְׁבִי שֶׁהַחַיִּים קְצָרִים. / חִשְׁבִי: אֵיזֶה נִסָּיוֹן מְיֻחָד. / שֶׁהֲרֵי הָאֹרֶךְ אֵינוֹ הָעִנְיָן כָּאן כְּלָל וְעִקָּר, אֶלָּא שֶׁהִתְאַפְשֵׁר בִּכְלָל לַחֲווֹת אֶת זֶה. מַה שֶּׁהִתְרַחֵשׁ בְּמַהֲלָכָם הוּא בְּעֶצֶם / שׁוּלִי. זֶה שֶׁהִתְאַפְשֵׁר לַחֲווֹת אֶת הַהַתְחָלָה וְאֶת הַסּוֹף בְּלִי לְהָבִין מַה קּוֹרֶה /  וְזֶה שֶׁהִתְאַפְשֵׁר לְהִתְקַיֵּם בֵּין לְבֵין / וְלַעֲשׂוֹת מַשֶּׁהוּ בְּלִי לְהָבִין שׁוּם דָּבָר גַּם בְּיַחַס אֵלָיו. וְזֶה שֶׁחֵלֶק הָאֲרִי הוּא הָאִי־קִיּוּם / וְשֶׁהַשֶּׁמֶץ הַזֶּה, הַחַיִּים, הֵם רַק מַה שֶּׁבְּנִגּוּד אֵלָיו. / לִרְגָעִים הָאִי־קִיּוּם נַעֲשֶׂה רָגִישׁ וּמֵבִין אֶת עַצְמוֹ. / אִי־אֶפְשָׁר לִדְרֹש הֶמְשֵׁכִיּוּת מֵהַתּוֹפָעָה הַזֹּאת. אֲבָל זֶה שֶׁהִתְאַפְשֵׁר לַחֲווֹת אוֹתָהּ, / שֶׁאֶפְשָׁר לִקְרֹא אוֹתָהּ, /שֶׁאֶפְשָׁר לָשִׁיר אוֹתָהּ וְלִכְתֹּב, / שֶׁהִתְאַפְשֵׁר לְצַיֵּר אוֹתָהּ וּלְנַגֵּן,
שֶׁהִתְאַפְשֵׁר לִרְקֹד וּלְצַלֵּם, / שֶׁהִתְאַפְשֵׁר לְהַצִּיג אוֹתָהּ, לְבַכּוֹת אוֹתָהּ  / וְלִצְחֹק, לִלְעֹג לָהּ וְלֶאֱהֹב, / וְזֶה שֶׁזֶּה כָּאַב כָּל כָּךְ, / וְשֶׁהִיא הָיְתָה מְתֹעֶבֶת וּשְׂנוּאָה, / וְזֶה שֶׁהַוִּתּוּר עָלֶיהָ מְעוֹרֵר חַלְחָלָה כָּזֹאת, מוֹלִיד כָּזֶה אֹשֶר, וְזֶה שֶהָאֵבֶל"  אווה קילפי. תרגם רמי סער.

 

בערב חם בראשית אוגוסט הזה, כשהחל רחוב דובנוב להאפיל, פגשתי את בני נעם ועימו חבריו אמיר שור ונועה אורבך בעת ששבו מהלוויתה של חברתם שלי. אבלים יצאו מן המכונית בבואם, חפויי ראש כמי שהוכה במראה שאינו אמור לראותו בגיל הזה. כאילו נפרצה איזו חומת אש שהגיל הצעיר מעניק לנעורים מפני האיש עם הקלשון שרודף אחרי כולנו. הם היו נבהלים וחשופים מאד אחרי הטמנת הנערה שלי גולדמן באדמת בית העלמין. בימים שאחרי כן פסעתי כמבוגר אל אותה טריטוריה ממנה באו. פרשת חיים קצרה מדי של בת כיתתם. פגשתי את אמה, חברים, חברי האם. חדרה. מיטתה האחרונה. ספריה.

אותו אזור אסור ומסוכן שנקרא זכרון כבר הולך ונמלא כעת במה שעד אתמול היה חיים. גם כשהחיים היו סביב מיטתה בחדר השינה של אמה, בדירונת בחובבי ציון 49. גם כשהכל היה ספוג משככי כאבים ושלי גולדמן ידעה כי  כבר אין דרך חזרה לדירת הסלבט, לניו  יורק, לחוף האיטלקי. החדר הזה עדיין מלא בה. בחפצים, בריח האנשים שנאספו תמיד, ריח מחלה וכרית נוחות ענקית ורודה, ספרי שירה וספרי ילדים שנתן לה המטפל עומרי ציטרין, כולל "ד"ר סוס" שאותו הקריאה לה אמא אילנה כאילו שבו שתיהן אל הילדות של אם חד הורית וילדה קטנה יחידה וכל אותה יחידיות וזוגיות שבה תמיד התחלפו תפקידי האם והבת. "כשיקרה דבר/ אל תפחד, אל תזיע, / תמשיך ותלך ותראה שתגיע". שיר ערס לילדה חולה מאד.

 

שֶׁהֲרֵי הָאֹרֶךְ אֵינוֹ הָעִנְיָן כָּאן כְּלָל וְעִקָּר, אֶלָּא שֶׁהִתְאַפְשֵׁר בִּכְלָל לַחֲווֹת אֶת זֶה.

 

היא היתה אם יחידנית שהרתה בגיל 40 מתוך בחירה ורצון עז לבנות קן משפחתי קטן משלה. כשנולדה שלי מוקדם בראשית החודש התשיעי, שקלה שני קילו ורבע. כמעט פג. יולי 1990. ושנה ראשונה חיו אילנה ושלי בקיבוץ מעין צבי של האם. סבא וסבתא יקים. יהודים גרמנים שברחו משם טרם ליל הבדולח ואחריו. חיו בעולם בלי אב. רק סב.

"בכל גיל ספרתי לה על ענין חוסר האב בדרך שמתאימה לאותו גיל". כך הוטלה הילדה לתוך החיים היחידיים אלה. ומגיל צעיר היתה הקטנה (שתיהן,  אם ובתה, היו קטנות קומה ובהירות) ילדה נבונה וכבדת ראש ודואגת לכל כאילו חיש מהר הבינה לאן נקלעה ומה צריך לעשות ולמי לעזור ומה מוטל על כתפיה.

אחרי שנה בקיבוץ ארזו ובאו לדירונת בחובבי ציון ושלי דידתה אל שניים וחצי החדרים, סלון מלא ציורים וספרים ועציצים וכובעי קש. יחידת דיור קומפקטית של אם ובת ממנה תפרח הקטנה רק ליחידת 8200 של השירות ובסוף חייה לכל דירות הסאבלט וחו"ל, כאילו ניסתה לבחון בזמן הקצר שנותר לה גם את אפשרות הנתק והחופש והבינה שהכל צריך להדחס לשנה, שנתיים, שלוש.

 

מַה שֶּׁהִתְרַחֵשׁ בְּמַהֲלָכָם הוּא בְּעֶצֶם / שׁוּלִי

 

בשכונה הישנה הזאת של תל אביב,  סמוך לים, הלכה שלי לגן ילדים מרי עם הבן שלי ואחר גיבשה לה חבורונת ילדים שהיו יחד, עם הזמן, לחבורת נערים ונערות. משולש סירקין, שלום עליכם וחובבי ציון. עם אריק אינשטיין מול הבית. לידם בית העלמין הישן של טרומפלדור עם קברי ערירים, גלמודים וקברי ילדים וקברי משוררים ובצד האחר בית ספר. עצים ענקיים וחצרות. והורים שמתעסקים באמנות ושבתיהם נראים כמו של ענת ברזילי, מורת השחקנים, שבנה אורי זמיר היה חבר טוב של שלי, או מיכל לוריא. מגיל צעיר התרוצצו ברחוב או רבצו על הספות של זמיר בבית בלי גבולות שבו מותר לעשות כמעט הכל. בית פתוח של אמא משחקת ואבא שר ותריסים שבורים  מחבטות כדורגל. והים קרוב מאד.

מיכל לוריא זוכרת שמגיל צעיר שלי אמצה משפחות. פתאום הייתה בת בית או שהייתה נוזפת מהספה באביה של חברה, שיסדר את הבלגן שעשה. הייתה לבת היחידה גולדמן דרך משלה לחלחל ללבך. כך הצטרפה למשפחות ובאה לפעמים עם אילנה לאכול בימי שישי. שתי נשים, כאילו כך דרך העולם. בלי לדבר על חסרונו של אב. אבל נדמה לי כי העדרו המוחלט האינהרנטי, אי היותו, התקיים שם כמו כל חוסר, חזק לפעמים מנוכחות. ומגיל צעיר נטלה על עצמה תפקיד נוסף וקבלה החלטות גם לגבי חייה וחיי אמה והפיקה חיים של אחרים. וידעה המון ואובחנה כמחוננת וגדלה בכיתת מחוננים

וכששאלו אותה על תכניות לעתיד אמרה תמיד: ללמוד. ללמוד. בלי איזה יעד אחר.

 

זֶה שֶׁהִתְאַפְשֵׁר לַחֲווֹת אֶת הַהַתְחָלָה וְאֶת הַסּוֹף בְּלִי לְהָבִין מַה קּוֹרֶה /

 

ואב? אורי זמיר זוכר ששאל אותה על אבא. ושלי אמרה שממש לא התענינה. מעולם לא. לא נגעה בחוסר הזה. היא לא רחמה על עצמה אלא קבלה את החיים כמו שהם. אם ובת. ובת ואם. ולחילופין שתי בנות או שתי אמהות. והחיים כסוג של הרפתקאה. וזה כלל את המחלה. מסע אכזוטי אל הלא נודע. לפחות בשלב הראשון של הנצחון על הסרטן. לכאורה.

 

וְזֶה שֶׁהִתְאַפְשֵׁר לְהִתְקַיֵּם בֵּין לְבֵין / וְלַעֲשׂוֹת מַשֶּׁהוּ בְּלִי לְהָבִין שׁוּם דָּבָר גַּם בְּיַחַס אֵלָיו.

 

שבועיים לפני יום הולדת 24 חשה כאבים עזים. בגב ובראש. היא יצאה מאוחר מאד ממסיבה ב"בלוק" שם שתתה הרבה אלכוהול ובאה הביתה וקמה עם כאב ראש שלא עבר. הנגאובר מתמשך כל כך שהלכה לרופא אחרי שלקחה תרופות. שני לילות חיפשו מה יש לה ושלי עשתה מזה מעין מסע בארץ הכאב. זו ארץ חדשה שטרם הכירה וטרם העלתה על דעתה כי מעתה תהיה זו מולדתה. וצחקה עם החברים וחשבה על מסע אכזוטי של סקרנות. מצאו סרטן נדיר שיש בד"כ לילדים בגיל 4 שרבים מהם נחלצים ממנו דווקא בשל גילם והוא נדיר וקשה בגיל הנעורים ואחר כך. בגילה.

מכשיר המ. ר. י. גילה גרורות במוח ובחוט השדרה. הלם. אדם צעיר אינו מצפה למכה כזאת. זה אסון ששייך לחולים, זקנים ומבוגרים. למי שכבר חי את חייו. שלי אמרה שזה "משהו ממש גדול שנצטרך לעבור אותו" והיא תפיק. כך נכנס הסרטן למחשב שלה. כי היתה יעילה מאד, צאצאית יקים מסודרת ומאורגנת עם רצון לשלוט בכל פרט כדי שהכל יתרחש כפי שצפוי. והיא החליטה שהיא תהיה המנהלת והחברים והחברות יהיו עוזרים וקהל. וכך החלה להפיק עזרה ובדיקות, תורים וליווים.

הכל עבר דרך הלפ טופ שלה: מח עצם, הקרנות. ארבעה סבבים.

 

וְזֶה שֶׁחֵלֶק הָאֲרִי הוּא הָאִי־קִיּוּם

16856420587_7c66808d0a_o

 

"היה מדהים אצלה בחדר, באיכילוב", אומרת מיכל לוריא. היה לשלי חדר גדול באונקולוגית, מפנק, טלויזיה ומקרר מלא תמיד כל טוב ורמקול סגול גדול. וסבבים של השתלת מח עצם, כשהכל צריך להיות סטרילי. וכל החברים זרמו לשם עם מסכה סטרילית ואז הורידו וחיו איתה בחדר הזה. ויצרו שמחת נעורים במקום של כאב. שרו שירים ושמעו מוסיקה בקולי קולות. "כאילו התקופה הזו עוררה גם צדדים ילדותיים בנו, פתאום היתה סיבה להיות ביחד בלי סוף, פתאום היה תירוץ למה אסור להיפרד. כמו ילדים קטנים שמתרגשים ממלחמה". והזמינו שפע של אוכל מכל מיני מקומות (כשיצאה מבית החולים כבר לא יכלה לסבול את המחשבה על משלוחים) וחילקו ציונים טובים למקומות שכאשר הם שומעים שהמשלוח לאיכילוב, הם מוסיפים פינוקים.

שלי רקדה עם עמוד אנפוזיה של כימו. מסיבות כימו. "ובכל פעם שהאחיות נכנסו הרגשנו כמו ילדים ש"נתפסים על חם", זוכרת מיכל, "אבל הן כל כך אהבו את שלי, ובשלב מסוים גם אותנו, שהיו מתעלמות מהחגיגות. והיה לה כדור פילאטיס גדול בחדר והיא לימדה אותי לעשות תרגילי שיווי משקל אבל לא הצלחתי אף פעם להחזיק את עצמי יפה כמוה והיא המשיכה לעודד אותי לנסות. וראינו שם

המון טלוויזיה, סרטים, סדרות, גידי ואהרוני. ואני שהייתי בשנה השניה ללימודים בשנקר הכנתי שם שיעורי בית ובאחת הפעמים אפילו ציירתי את שלי במיטתה בצבעי פנדה עזים. היא שכבה שם ודיגמנה לי בסבלנות. והיה אסור להשתמש בשירותים שלה בשביל לא להדביק אותה במחלות, אבל היינו מעמידים פנים שזה בגלל שהכימו יכול להדביק אותנו וממציאים על הכימו שירים אפלים.

והיתה תחושה טובה ששלי חולה אבל חזקה ואיתנו, ושזו רק תקופה קצרה שאפשר לנצל לטובתנו. כששערה נשר הייתה לה פאה שחורה שאחר כך קוצרה לקארה. ושם צמח עם הזמן הביטוי "להוריד את הפאה". באחת מהנסיעות שלה לחול שאירעו חמש דקות אחרי טיפול, בתור ארוך בשדה תעופה, הורידה שלי את הפאה וצעדה קרחת ועקפה את כולם. "להוריד את הפאה" אמר: לקצר תורים. לנצל את המחלה. "תנצלו אתם את המחלה שלי", רתמה שלי את הסרטן שלה לשירות החברים. "דלגו על בחינות בתירוץ הפאה שלי".

 

1447420471292

 

 

וְשֶׁהַשֶּׁמֶץ הַזֶּה, הַחַיִּים, הֵם רַק מַה שֶּׁבְּנִגּוּד אֵלָיו.

 

בין סבבי הכאב והטיפול טסה מפה. "חמש דקות אחרי טיפול כבר יצאה לשדה התעופה". והיתה הודעה שאמרה שהיא נקיה לגמרי. כמה שאפשר להיות נקי אחרי סרטן אלים כ"כ. אבל היא כמו נולדה מחדש. כמו פרח שיצא מן השאול. "צמחה לה פלומת אפרוח ועדינה. והיא רזתה ויפתה מאד ולעורה היה זוהר מיוחד והיתה סקסית מאי פעם בזוהר הזה של ניצולים וכמי שנגאל מאסון גדול אבל מודע כבר היטב לארעיות החיים, נסעה לאיטליה לחופים ופגשה את קרלוס, היפי איטלקי שגר על החוף עם גיטרה והיה להם רומן של החיים החדשים. והיא חזרה ללימודים ולמדה עתה גם פילוסופיה וספרות ונסעה שוב לפינלד הארץ של המשוררת שהכי דברה לליבה וששיריה ליוו אותה כולל אותו שיר קצר על הפרפר חוצה את הכביש והשיר שמלווה סיפור זה.  וטסה לניו יורק ולונדון וסקנדינביה ופריז. וחזרה.

 

לִרְגָעִים הָאִי־קִיּוּם נַעֲשֶׂה רָגִישׁ וּמֵבִין אֶת עַצְמוֹ.

 

ואחרי כמה חודשים הופיע עז כאב ברגל. גרורות. וסבב שני וסבב שלישי ולחברים היתה תחושה של דזה וו ושל סרטן פרק ב' שנדמה היה כי ילך קל יותר. והיו תכניות ברורות להמשך החיים. נסיעות ולימודים. והיה ברור שהגרורה הסוררת שצצה פתאם בניגוד לתחזיות, תעלם. שלי עזב את בית אמה, כמו כל בת גילה, ונדדה בין דירות סאבלט ואמצה את הכלבה פאני שכיום חיה בדירת אמה. אני רואה את פאני נודדת בין החדרים לחפש את מי שאבד ואינו עוד ורואה אותה שם רובצת גם על המיטה הכפולה עליה שכבה שלי. שלי חפשה דירות פנויות לטווח קצר. וקרוב לים כי אהבה את הים. וישבה הרבה בקיוסק של שדרות בן ציון. בפרלמנט קבוע. מנהגי חיים. "והיא היתה הכי הווה שיש", אומרת מיכל. רק הווה.

ורצתה לטעום מכל מה שחברים שלה יטעמו כל חייהם.

אתה עובר על הפיסבוק שלה, ועד הסוף  אין שם יללה וקינה ובכי או צער או רחמים עצמיים. כלום. כלבה. טיול. דירה. ואיזה אומץ של נפש צעירה וחכמה. היא עברה דירות עד שהגיעה לדירה בוורבורג. האחרונה. והלכה ונחלשה. המחלה וההתקדמות שלה, הטיפולים עד שאמרה די לטיפולים. כי לא יכלה לשאת יותר או שהגוף אמר את שלו. בחודשים האחרונים קבלה דלקת ראות שהחלישה אותה מאד ושכבה בבית חולים ויצאה כבר לבית אמה. לא רצתה בית חולים ולא הוספיס אלא רק בבית.

"היא דעכה ולא הבנו את זה," אומרת לוריא כי היא לא עסקה בזה. אלא כשיכלה עשתה עבודות לחברים שלה, מצאה דירות, הפיקה כרטיסי טיסה ואשראי. בקשה משימות שיעסיקו אותה כדי שתוכל לעזור. להיות שותפה בחיים של אחרים שאהבה. ראייתה נחלשה והיא הגדילה את הפונט והמשיכה.  וחברים באו אל מיטתה. היתה רשימה של תורנויות. ושתי רשתות ווטסאפ: אחת גלויה גם לשלי ואחת נסתרת ממנה שכללה התראות לגבי מצבה ודיווחי אמת קודרים מן הצהלה.

 

אִי־אֶפְשָׁר לִדְרֹש הֶמְשֵׁכִיּוּת מֵהַתּוֹפָעָה הַזֹּאת. אֲבָל זֶה שֶׁהִתְאַפְשֵׁר לַחֲווֹת אוֹתָהּ,

 

 

 

"היא היתה ילדה הורית מגיל צעיר", אומרת אילנה. "אולי כי אני דאגנית גדולה והיא לקחה אחריות. ושמרה עלי ונתנה עצות. אני נתתי אהבה והיא חשה בטוחה. וכשגדלה, הייתי מתיעצת איתה ושלי הובילה והבחינה נהדר בין עקר לתפל שאליו לא היתה לה סבלנות. "נועה". סמסה שלי לחברתה של אמה, "אני יודעת שזה ממש לא בתכניות ושזאת בקשה גדולה מדי ואני בטוח לא מבינה את כל ההשלכות של מה שאני מבקשת וכמובן שזה הגיוני שתגיד שזה לא מתאים לך, אבל אולי אחרי שתתאקלמי קצת, תבואי להיות עם אממא שלי פה? אפילו רק לשבוע. אני חושבת שהיא ממש ממש צריכה תמיכה ועזרה ואהבה ואת תמיד כל כך עוזרת לה ונותנת לה בטחון. אנחנו בתקופה לא טובה עם עם הרבה חוסר ודאות ואני חושבת שאמא צריכה לידה את הנשים והחברות שעושות לה הכי טוב. היא כמובן לא יודעת שאני כותבת לך. שלי".

 

 

שֶׁאֶפְשָׁר לִקְרֹא אוֹתָהּ, /שֶׁאֶפְשָׁר לָשִׁיר אוֹתָהּ וְלִכְתֹּב, / שֶׁהִתְאַפְשֵׁר לְצַיֵּר אוֹתָהּ וּלְנַגֵּן,

 

מורה אחת כתבה לאילנה שלשלי היתה "הבנה עמוקה של משמעויות שקופות". כי היתה חדה ועדינה ויכלה לצלול לתוך המילים ולדלות משם את מה שרצתה או מה שנאמר או מה שהוסתר. וסקרנית "ולא רצתה למות", אומרת אילנה, "עד הסוף ולא נכנעה גם ברגעים הכי קשים ולכן לא דברה על המוות. וגם בסוף כשהנחתי את ראשי עליה וליטפה שערי ושתינו ידענו כי רע, ואמרתי לה: אם נורא כואב וקשה לך, אל תשמרי עלי. תעשי מה שאת רוצה. אני מספיק חזקה. אני אסתדר אל תמשיכי לחיות בשבילי. ושלי הנהנה. וגם אמרתי לה שנורא קשה לי להפרד ממנה ואני אשמח אם תשאר עוד. ועוד ביום שישי, יום טרם הסוף, אמרה לי להרגיעני: "אמאלה יהיה בסדר". כשכבר נעה בין פה לשם.

 

 

שֶׁהִתְאַפְשֵׁר לִרְקֹד וּלְצַלֵּם, / שֶׁהִתְאַפְשֵׁר לְהַצִּיג אוֹתָהּ, לְבַכּוֹת אוֹתָהּ 

 

מרתה שור הכירה היטב את שלי כי חמש שנים היתה חברתו של בנה אמיר. בת בית. "ונגעה לליבי מאד". זו היכולת השלית לגעת ללב ואין זה ביטוי פשוט "לגעת ללב". "ונגעה ללב אף שהיתה סגורה", אומרת מרתה, "ודיסקרטית ועם זאת ישירה ומלאת תאוות חיים ומסרה עצמה בנדיבות. והיתה מגנט שחיבר אנשים ועמוד תווך והיתה לה יכולת לקבל החלטות מהר ובלי התלבטות".

זה דבר שמקל על אחרים ולא אחת קבלה החלטות גם על הבית שלהן וחייהן והחליטה גם עבור אילנה, ממסעדה ועד בכלל שזה עומס לא קטן לבת אבל גם כוח רב. זמן מה אחרי שבנה של מרתה ושלי נפרדו, שמרו האם והחברה לשעבר על קשר אף אם רופף. כי זה ענין לא פשוט ובמחלה זה התהדק גם בגלל החלקים הנהדרים של מרתה. ושם במחלה נחשפו במלואן תכונותיה של שלי.

"צלולה ומפוכחת לגמרי", זוכרת מרתה, "ושלי הבינה מהר מכולם על בשרה ובראשה  את אימת המחלה ואובדנותה. ובלי רחמים עצמיים, ויחד עם זה לא דיברה על זה אלא חיה עם זה. בלי אשליות ובלי הנחות וטיפלה במחלה ומצד שני לא עסקה במוות כאילו הם לא באופק". לקראת הסוף בשבועות הבית, לקחה מרתה על עצמה את רחיצת שלי.

אותם רגעי עונג בארץ הכאב.

 

 

וְלִצְחֹק, לִלְעֹג לָהּ וְלֶאֱהֹב, / וְזֶה שֶׁזֶּה כָּאַב כָּל כָּךְ, / וְשֶׁהִיא הָיְתָה מְתֹעֶבֶת וּשְׂנוּאָה,

 

בשבוע האחרון כשמרתה ועוד שתי חברות לקחו את שלי לאמבטיה, שלי הביטה בעצמה, בגוף הרצוץ שעבר את כל זה וכבר היה לעת כיליונו רזה כל כך, כמו תמצית רוחנית שנותרה מאותה נערה שמנמונת מלאת חיים שהיתה מאושרת על החוף של איטליה והנה שלושה חברים נושאים אותה למקלחת. והיא אמרה פתאם: "מה זה? מה החיים האלה"? אך אלו היו רגעי העונג של היום כשנלקחה לשבת תחת זרם המים המחייה כאילו שבה והתחברה דרך המים לאותו זמן שבו היתה ראשן השט לו במי אמה לפני 27 שנים. "ועד הסוף", אומרת מרתה, "שלי נאחזה בחיים ולא ויתרה ולכן סרבה לשקוע גם בחוסר ההכרה גם אם ישכך כך הכאב ותמיד רצתה שידברו איתה ונאחזה ולא הרפתה ולא התערפלה עד הסוף".

ורק לפעמים חלפו בה כמו סופות רעמים רחוקות שהתרחשו בתוכה, רעידות והתקפי חרדה. כאילו נזכרה תודעתה הדועכת בסוף הקרב ובכך שעוד מעט לא תראה דבר מכל אלו שהקיפה ואהבו אותה. כאילו לרגע נחלשה השליטה המלאה שלה בפחד ובאימת הקץ.

"היית צלולה כמעט עד הרגע האחרון, הצחקת אותנו ריכלת, כעסת", תכתוב לה מיכל אחרי מותה. "היית מתעצבנת על אנשים ונגעלת ממחלות. כל מי שטיפל בך לאורך הדרך התאהב בך, צוות שלם של רופאים שהפקת, שהזכרת להם מתי ואיזו תרופה לתת לך, אחיות שלימדת אותן איך לוקחים דם, פסיכולוג שאהב אותך כמו בת. כולם ראו בך ילדה שלהם ואת תמיד דאגת להחזיר להם אהבה, לשאול מה שלומם ולהתעניין בחיים שלהם".

 

וְזֶה שֶׁהַוִּתּוּר עָלֶיהָ מְעוֹרֵר חַלְחָלָה כָּזֹאת,

 

ביום האחרון, אחר צהריים של שבת, שעות ספורות טרם הקץ, היו שם לידה מיכל ועוד שלוש חברות ושלי היתה מטושטשת ודברה מעט. ופתאם שאלה: "כמה יהיו במסיבה"? "ושחקנו אתה משחק אסוציאציות. אמרנו: זמן. שלי ענתה: "רגעים".  שמיים.

ומיכל שגרה בווטסאפ: "מצב מאד לא טוב. תבואו עכשו". וזרמו חברים. הכרתה של שלי כבר אבדה ומרתה לא יכלה הפעם לקחתה למקלחת ההחייאה המענגת שלה. ושלי נשמה נשימה ארוכה, ודממה, ועוד אחת, כנאחזת. ובעשר דקות לשעה תשע בערב, ארבע חברות על מיטתה, פרחה נשמתה.

ובאו חברות וחברים והיו שם כבר כשני תריסרים ואילנה ומרתה. איש לא הזעיק אמבולנס או צוות זר. "הלבשנו אותה במכנסיים שאהבה ובטי שרט בלויה עם דקלים" שלוש שעות נשארו סביב המיטה ורק בחצות באו לקחת את הגופה.

ולמחרת טמנוה.

סביב תלולית העפר הקריאו שירים של אווה קילפי ששלי כה אהבה וגם את "הפרפר חוצה את הכביש" מהספר שהביאה שבוע טרם מותה לפתיחת תערוכה שבה לקחה חלק גם מיכל בשנקר. אז הפתיעה את כולם וצצה באמבולנס ועברה בכסא גלגלים לראות הכל ולהיות בענינים כמעט עד הרגע האחרון. מעל הבור הפעור שבלע את הילדה גולדמן בכתה חברתה הקרובה מיכל: "קשה לדמיין את החיים בלעדיך, שליקי, היינו יחד תמיד.  בשנה שעברה כשהייתי במצוקה נפשית עמוקה, אמרת לי שהסוד הוא לא לשקוע ברחמים עצמיים. וכך נהגת, בכל רגע בשנים הקשות, תמיד היית אצילה, תמיד התנהגת כאילו יש דברים קשים מזה ותמיד הבטחת שיהיה בסדר. באותה תקופה את נתת לי את הכרך הראשון בבסדרה של הרומנים הנפוליטניים והבטחת שישמח אותי, אתמול שאלתי אותך אם את רוצה שאספר לך מה קורה בספר השלישי ואת אמרתי לי ״ ממש לא״. כי המשכת להאמין שיהיה בסדר."

"הכנתי את עצמי לרגע הזה בכל יום במהלך החודשים האחרונים. חשבתי שאהיה מוכנה לבשורה. שעתיים לפני שנשמת את נשימתך האחרונה החזקנו ידיים, את, סהר ואני ושיחקנו במשחקי אסוציאציה. המילים שאמרת היו כמה רגעים ושמים. הכל נשמע לי קיטשי מדי בשבילך. את לא היית מוכנה שאגיד פה קלישאות, את לא היית מוכנה שאגיד משפטים כלליים. את בעצם תמיד ניהלת את הכל והאמת שאני קצת מופתעת שאת לא הכנת לי נאום מראש".

 

.

מוֹלִיד כָּזֶה אֹשֶר, וְזֶה שֶהָאֵבֶל"

 

"איך לוקחים פרח כזה"? תוהה אמא אילנה ליד החלון לחובבי ציון. "איך לקחו אותה? עם כל אהבת החיים והיופי והשפע הזה?  מי מחליט לקטוע את זה"? היא שבה ושואלת מישהו שאינו בחדר ואינו בעולם. "בגיל 40 ילדתי אותה ובגיל 68 לקחו אותה ממני. מה זו הרולטה הרוסית הזאת"? ואין מענה. אין שלי. אין ריקודים בחדר ההחלמה. רק זכרון של יופי שפרח 27 שנים.

 

 1488294_10151929974088049_814952809_n

19 תגובות על “הפרפר חוצה את הכביש

  1. פרסם את זה מחדש ב-EstherArtNewsLetterוהגיב:
    couldnt stop reading, so Touching and sad.

  2. שחר הגיב:

    כל כך כואב, כל כך יפה ומרגש. קשה לקרוא דרך מסך הדמעות אבל תודה על הכתיבה הנוגעת שמחברת אותי בסוף יום עבודה מתיש לחיים עצמם.

  3. Nirit Cohen הגיב:

    Wow

    Sent from my iPad

    >

  4. איה בך שובל הגיב:

    מרגש… נוגע…בא לי לצרוח!

  5. אחינועם הגיב:

    יגאל יקר – כה היטבת להספיד עד כי עלה הידך לשוב ולהבהיר שאכן המוות הינו הפסד ההפסדים ומי ייתן ובילע המוות!

  6. תמר רייטר הגיב:

    לא הכרתי אותה!אבל עכשיו מרגישה שכן!את אילנה אני מכירה ממעין היא גדולה ממני בשנתיים כך שהילדות שלנו עברה בקווים מקבילים!ההורים שלנו היו חברים מאוד טובים וגם היום אחד ליד השני!אילנה אני מקווה שתתגברי על החוסר זה לוקח המון זמן כשמאבדים אדם קרוב ויקר!ממני תמר לוין היום רייטר.

  7. Shira Shunari הגיב:

    טקסט מהמם מכאיב ומענג, קראתי כל מילה פעמיים.

  8. נועה שיסל הגיב:

    כמה יפה איך שהכתיבה שלך על שלי משאירה אותה חיה כל כך, נוגעת ללב, גיבורה אמיתית. ההווה שלה, אותו אתה מתאר בכזו רגישות ויופי, מחבר להווה של הקורא ואני שמחה בשביל אילנה על היצירה הזאת, על האפשרות לארוג את שלי לתוך ההווה ולתת לכל מה שהיא להמשיך לצמוח ולחיות בלב וכן, גם לעזור לדמעות להציף ולזרום עם הכאב.

  9. דליה גוטמן הגיב:

    יבבתי ויבבתי. תודה יגאל.

  10. Gideon Arbel הגיב:

    וככה כתבה אחותי שולה לוריא: "שלי היפה, החכמה, האמיצה. שלי הלוחמת הגדולה. שלי שבמשך שלוש שנים מייסרות לא הרימה ידיים ולא ויתרה ולא התלוננה אפילו לרגע. שלי שהובילה אותנו, ואיחדה את כולנו, וחייכה ודיברה והתעניינה ומיצתה כל יום בחייה עד נשימתה האחרונה.
    איזה כאב גדול השארת בלבנו. וכמה זרעים של אהבה טמנת בתוכנו.
    שלום לך, שלי שלנו."

  11. ארנון הגיב:

    כתוב נפלא על יצור נפלא, ומעלה חיוכים מתוך הדמעות

  12. יעל שכנאי הגיב:

    אי אפשר לעצור את הדמעות.

  13. נרי הגיב:

    כל כך עצוב ונוגע ללב. תנחומי לאילנה לאילנה, למיכל, לאורי ולכל המוני האנשים שאהבו את שלי

  14. קופר יהודית הגיב:

    אני לא מפסיקה להרגיש אותה ,כאילו הכרתי אותה -איפה יש עוד ילדה מיוחדת כזאת…חודרת עמוק לנשמה.אני בוכה את לכתה…את אמה שנשארה בלעדיה…את השאלה שאין מענה לה….למה?החברות המדהימות-האהבה הגדולה לילדה גדולה מהחיים.יהיה זכרה ברוך בגן עדן של פרחים….אמן

    • ענת הגיב:

      כתבה נפלאה.תיאור כל כך מדויק ומרגש וחי וכואב של התקופה הזו. של הילדה המקסימה הזו. של חבריה הנאמנים והאוהבים של הבית שלה ואפילו של הבית שלנו.כל כך כואב, אי אפשר לעצור את הדמעות.

  15. דניאלה שאול הגיב:

    אילנה יקרה רק הערב נודע לי בטלפון ממיכל שרצר מצרפת על האסון-האובדן הנורא כל כך הנורא מכל. המילים באנאליות אבל הן הנכונות כרגע. קבלי השתתפותי מכל ליבי ואהבתי אליך. לא הכרתי את שלי לצערי וגם לא מזהה אותה מתוך הצילומים. אך אותך אילנה זכיתי להכיר בעבודתנו בחטיבה. אני מתארת לעצמי שעם ליבך הטהור ונפשך הזכה היית לה אם נפלאה. שלי אמנם לא זכתה לחיים ארוכים אבל זכתה כן באם שהיא אדם יותר מרוב ה"אדמים" שאני מכירה. איני יודעת איך להמעיט את העצב שלך אילנה רק לומר לך שליבי איתך ושאם יום אחד תרצי להינפש מעט בסביבה אחרת ביתי וליבי פתוחים אליך. מכל הלב – דניאלה שאול.

  16. בת-ציון חזן הגיב:

    וואוו..קשה קשה…מרגש עצום וואוו ענק!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s