הטור האחרון

 

"חלמתי שאני עומד על במה באולם מלא אנשים. אני לבוש פראק. בידי האחת צילינדר שחור, ומקל קסמים בידי האחרת…באולם מושלך הס. אני מרים את מקל הקסם ובהינף אחד עורף את ראשי ומיד הודף את גולגלתי לתוך הצילינדר, ובשלווה, כמעט בעליצות, מערבב את תכולת הצילינדר במקל הקסמים, ואז שולף את ראשי ממנו ומשיב אותו למקומו על צווארי. אומר:   voila ומשתחווה. מחיאות כפים רועמות. הכתיבה הספרותית בעיתונים היתה להטוט מסוג זה". (שאנדרו מאראי מתאר ב"זכרונות מהונגריה 1944 1948" כמה חסרה לו הכתיבה לעיתון בעת שבה השלטון שם נלחם אפילו בחופש השתיקה.)

 

10941442_10153012042377071_2286793645669140670_n

איך נפרדים מאהובה, ממולדת, מעיתון שהיה בית שני שבו התגוררת שנים כה רבות? ממקום בלי מקום. כי ככתב מוסף לא ישבתי ממש בעיתון, לא אכלתי בו. יותר שלחתי אליו. נשלחתי מטעמו, ביקרתי בו. הכרתי דרכו שותפי שטח נהדרים, שטופי תאוות שטח כמוני. ניהלתי בו כמה שיחות קריטיות. בעיקר בראשית ימי בו בסתו 1986 ובקיצם הפתאומי, הצפוי/לא צפוי בקיץ 2017. היו לי בו עמודים, טורים ופיסקאות. לא מניות. טריטוריית נייר אהובה. זרויה אלפי סימנים שחורים שהצטברו לסיפור. אב שהמית ילדיו במו ידיו והחריב עולם, או היפוכו: משורר שהוליד דימויים מופלאים, בורא עולם. סיפורים לימי שישי על ידיים מחיות ועל ידיים ממיתות.

אני מציץ בקלסר כתבות סרנה 1986, עמוד מן החודש הראשון שלי במוסף הזה. כותרת: "מכה שיורדת על עיר קטנה". על שביתת פועלי אליאנס. "אפשר לקחת את "אליאנס" על כל מה שקורה בו", כתבתי, "בתור מודל למפעל של "חברת עובדים". מעביד קשה. שכר לא טוב. נקי מערבים. הרבה ליכודניקים, חברת שמירה. ברל היה בוכה".  שובת אחד הצמיד שם לצוארוני "ראש כרות של ציפורן אדום".

"הספרות והעיתונות הן בנות דודות", כתב פעם מלך הבדיון שהיה גם עיתונאי, גבריאל גרסיה מארקס הקולומביאני. תמיד האמנתי כי הספרות והעיתונות הן קרובות משפחה שיש להפגישן בכל שבוע. למרבה המזל הייתי כתב מוספי שבת וראיתי עצמי כסופר זריז וכעיתונאי איטי. מרוחק דד ליין. מאושר. היה לי זמן שאין לכותב היומי. אורך הנשימה הוא זכות יתר של כתב המוסף, היכולת להתרומם מעל האירוע ולנסות ללכוד את מלוא פרטי המתרחש. מה אכן קרה שם בחדר המדרגות, בשדה שבו נורה הנער. לב הסיפור, לא אביזריו. זכות היתר שהפכה את שנותי בעיתון לשמחות. רצתי מרתון בקצב שלי. ביום אחד ציירתי את מערך החברים שעמד בגב עמיר, רוצח ראש הממשלה, לגיליון יום שני שאחרי הרצח. כל חברי המתנקש, בני ביתו. דברים כאלה. הצצה אל לב האפלה.

לכן אולי לא מוזר שעד היום אני זוכר רבים כל כך מן הסיפורים. אני מדבר על 31 שנים כפול מספר השבועות שבכל שנה ויותר מזה. כל כך הרבה זירות פשע, דירות. עיירות מאובקות וכפרים ירוקים. כך איני שוכח את הזמן שבו הלכתי בעקבות ילדת המהגרים אלכסנדרה סשה ברנדט, שיום אחד בנובמבר 1994 נעלמה ביצאה מבית הספר בשדרות הילד ברמת גן  ולא נמצאה עד היום, אבל נותרה בליבי. אין פעם שאני נוהג בז'בוטינסקי ואיני נושא עיני אל צמרת עצי השדרה.

כל כך הרבה תעלומות של נפש האדם ותלאותיו נחות בזכרון כתב השטח או חוקר המשטרה, כמגירות פתוחות. קצין משטרה אמר לי פעם: "אנחנו מחפשים מי עשה. אתה מחפש למה". אבל פעלנו יחד.

 

 

רק שש שנים אחרונות מתוך כ31 שנים בעיתון, אני בעל טור אישי פה. שמורת שמאל קטנה. מגודרת היטב. כשהתחדדו המחנות. התקצן הפער, גברה ההסתה, כשהשמאל הפך לחיה נכחדת, נהדפתי להיות בעל טור פוליטי. אך השטח נשאר אהבתי הגדולה. אין כמו השטח לספר סיפור. זירת הפשע  תמיד מדברת. צריך רק לדובב אותה. ואין כמו הקול שמשמיע הלוקיישן. המקום בו הסתיים מסעה של נערה ברכב גנוב. כוורת הדבורים, מצלמת גדר המחנה, כפפות מז"פ. העדים. או אותו שבוע שארבתי ליד מחסום הקונטיינר עם הצלם שאול גולן. הצצה במלאכת הכיבוש. בדידותו של הצופה בשטח. מי יאמין לסיפור כה שונה מהמסופר עי השלטון וחנפיו?

כך בתי כלא, בתי סופרים, מעונות טרגדיות, כנסי מפלגות, שדות מרעה, בתי עלמין, דירות מסתור, דירה שבה שלח אח יד באחיו. פעמיים ירדתי בצוללות אל הקרקעית. בפעם השניה אף בצוללת חדשה. בין כל הטילים ואביזרי  הפלדה נחתי על האסלה בפרץ בחילה מטלטלות השייט והנה שמעתי את הכתב הצבאי המתלווה, נעמד עם צוותו מעבר לקיר הדק ומכריז למצלמה: "כאן, מאחרי מסך זה, נמצאת, ע"פ מקורות זרים, יכולת המכה השניה של ישראל".

עשרים וחמש שנים הייתי גם "עד מדינה", כך קראתי לספר שהיה עדות הזמן ההוא שבו נעתי מטעם העיתון בשטחים הבוערים בעיקר בימי האינטיפדות. משנות ה80 ועד יציאת עזה. צפיתי בהשתלשלות אותה שליטה בעם זר שהביאה עלינו, כך אני חש, את העונש הנוכחי: שליטה רעה ובוזזת שלנו בעצמנו. בכפר מל"ל ראיינתי את אימו של אריק שרון במשק הצנוע שלה. דחפתי רגלי בפתח דירתה של אם חנוך לוין בתחנה המרכזית בתל אביב. צפיתי באושרו הרגעי של החוזר מן השבי בדירת משפחתו ברמת גן. יגון ושברון לב, אושר ותהום של עצב שחור של אם שאבדה בנה במערבולת גלים בים. הרי לאן אנו נשלחים, הכותבים? אל המקום המנופץ. הילד שנעלם. אל הלב שנשבר. הדם. לעיתים רחוקות גם אל הדבש.

 

 

אין בעולם שאני מכיר, מלאכה נוגעת ללב, מספקת, מטלטלת, בוחשת בקיבתך, כמלאכת הכתב השבועי האוהב את מלאכתו. אין מספר סיפורים מאושר ככותב שיש לו פיסת קרקע – נייר אליה הוא מכנס כל שבוע את קוראיו ומספר להם סיפור חדש עליו עמל: מיהו המשורר העיוור ארז ביטון ומנין שאב שיריו או איך ראיתי את הקוסם עמיחי מלהטט עם דימויים מול עיני. איך נראית ניו אורליאנס אחרי המבול או האי הפיליפיני אחרי שסופה הטיחה כל בתיו לקרקע.

בין כל המקומות, ראיתי גם בפעם ראשונה, אי שם בסוף שנות ה80 את הגבר הצעיר, הנאה, האמריקאי עדיין מאד למראה, נתניהו, והוא מוקף הערצת חברי מרכז באיזה כנס גדול של המפלגה וכבר נעטפת קרירותו הניו יורקית זיעה מצפיפות החסידים העטים, מהשאפתנות העצומה שלו ומהעמדת הפנים שבה הלך ושקע. זה האיש שבסופו של דבר יצמח להיות השליט הכי מאריך ימים של הארץ. שילחם בתקשורת העצמאית בכל כוחו הרב, ושבו אני רואה בסופו של דבר, אף אם לא במישרין,  את מי שהמיט גם את קץ כתיבתי לעיתון.

חברים, סקרנים וקוראים עוצרים אותי לשאול אם לבי מר על הליכתי מן העיתון. אני עונה: רק על הדרך שבה זה קרה. אבל הנה,  מעט אחריי,  גם הכל- יכול- לכאורה ילך. עוד רגע, עוד שנה, יסתלק גם משתיק העיתונות, יותיר רק את חותמו הרע. כי אם יש דבר שאתה לומד משלושים ושבע שנות עיתונות (מאז התחלתי בעיתון אחר), זו ארעיות הכוח, אשלייתו. ראיתי כי גם מי שמחזיק עצמו כחזק בשליטי המזה"ת ובידו כפתור יום הדין, נח בסופו של סיפור מחותל משך שנים במיטת בית חולים ואינו יכול אפילו ללחוץ יד. אם כן לא מריר על הסוף. מסופק מכל השנים. כי אם לא הבנתי עד היום מכל מסעותי מעפולה ועד ויאטנאם, איזה בר מזל הייתי, הרי שלא הבנתי כלום מכל מה שראיתי.

 

 

"אתה חייב לכתוב ספר על השנה האחרונה", אומרים לי הקוראים, כל מה שקרה מאז העלית את הפוסט בפייסבוק  על השיירה שנעצרת או לא נעצרת בלילה, דרך תביעת ראש הממשלה, המשפט, עדותו של ראש הממשלה שלא רצה והגיע עם רעיתו בעל כורחו ע"פ החלטת השופט לאולם 6 ושם הושבע לומר אמת ונחקר עי פרקליטי ואף אמר כי הוא "משתדל" לכתוב אמת בפייס. וכל אותו מראה מדהים של המון מאבטחי רוה"מ, שנצבו חמושים לאורך הקירות. שומריו שהם בה בעת גם עדי הכבולים בשבועת שתיקתם. כל זה ועד החלטת שופט השלום להטיל עלי את העונש על לשון הרע. וסיום עבודתי פה.

ובכן באוגוסט הזה אני מוציא את ספרי "השנה האחרונה". אך הוא לא על 2017 של המשפט.

הספר הוא על ישראל של 50 שנה קודם לכן. על אותה שנה נשכחת וסוערת המשתרעת בין מאי 1966 לבין מאי 1967, כשאני גולה בן 14 מארץ הילדים, מהגר אל מדינת המתבגרים האלימים, נערון מחוצקן בתיכון עירוני ה' של צמד המנהלים הפולנים לנדאו ומלצר, בארצו של לוי אשכול. "השנה האחרונה" כפי שהגדיר אותה פרופ' יורם בילו. כי 66-67 היתה האחרונה באותו מורטוריום בן 19 שנים חילוניות שהיה לנו מאז מלחמת העצמאות ועד ששת הימים, בלי המקומות הקדושים. כי מרגע ששמנו ידנו על מערת המכפלה וקבר יוסף, פרצו שדי הדת והקנאות מהמרתף האפל שבו נחו ומאז אנו תחת שליטתם הגוברת.

בשלוש השנים האחרונות שכוללות את שנת המשפט המטלטלת, מצאתי מפלטי גם בעבר עת נדדתי בין עדי מחצית שנות ה60. "העבר אדמת ניכר הוא, הדברים נעשים בו לא כמו פה", כתב פעם ל. פ. הארטלי. כה נכון. המסע אל העבר כמוהו כמסע לארץ אכזוטית. אפילו כשחזרתי לדירת הדמ"פ של הורי ברחוב זלטופולסקי 5 ליד הים, שכיום מתגוררים בה כמה סטודנטים, נראה לי הכל מוכר ומעורר לב וגם כה זר ומוזר.

הלכתי לבתיהם של עדים אחרונים. מיפה ליפשיץ אחרונת דור הורי וחוג הדג מלוח של ימי שישי שלהם, דרך רות ויעל דיין עימן דברתי על משה דיין שבשנת 66 עוד חקר את מלחמת ויאנטאם כאורח צבא ארהב. גבר כבן 50 במשבר אמצע החיים שלו שחש כי הנה באו חייו אל קיצם ולא ידע איזו תהילה ממתינה לו מעבר לפינה. ישבתי שעות רבות בדירתה עם מרים אשכול אלמנת האיש ששלט אז בארץ באחריות, בחמלה ובתבונה אזרחית. חפשתי את עקבות מטכ"ל הפלמחניקים של יצחק רבין שהכין מלחמה שתסיים היטב, לתחושתם, את מלחמת 48 הלא גמורה שלהם.

פגשתי בני כיתה, ילדים עזים שמיררו את חיי כחנון ממושקף, מורות, חברים ובהם גם אחיו של חברי הטוב דורון בלום, אותו נער חסון ונטול פחד שליבו העז היה מלא משאלת מוות אולי בשל גורל משפחת אביו בשואה. בלום שעשה את כל שמסוכן ואסור היה לעשות וברגע מסוים, כעבור כ9 שנים, שם קץ לחייו. כן, גם כאלה שלא חזרו מארץ העבר.

במסע במכונת הזמן אל 1966, גיליתי את סימניה של ארץ אחרת שבה חשו הישראלים ברעידת אדמה קרבה וחיו בחרדה קבועה. העולים עוררו דאגה. המיתון עורר דאגה. הנוער עורר דאגה: אלימות הנוער, פרחחים, בני טובים. הנוער היה תעלומה: מה צומח במדינה בת ה-18? היינו הדור שכונה בארה"ב "הביבי בומרס", ילידי השנים שאחרי מלחמת העולם השניה. אותו בום עצום של לידות אצל אנשים כהורי, ניצולים וילדי אלו שכל משפחתם אבדה או שחזו בחורבן העצום ואצו למלא את החסר. הצלם ההונגרי רוברט קאפה יצא עם פרויקט ענק של צילום ילדי קץ המלחמה בשנה בה נולדתי, וקראם לראשונה דור ה- X    כינוי שיוצמד בעתיד גם לדור הבא. קאפה כתב על דור מסתורי שאין לנו מושג מה יבקע ממנו. בארץ רווחה טרוניה ולצידה מאמרי הגנה על הנוער, כאילו דובר בגוף חתרני. אחר כך באה המלחמה. והכל התהפך לעד. ועקבות המהפכה ברורים היטב גם כיום, כעבור חמישים שנה.

 

נ.ב. עוד נפגש.

 

 

 

13 תגובות על “הטור האחרון

  1. yehuda atai הגיב:

    יגאל, מאמר חזק ונוקב. עוד נפגש

  2. ogreenstein הגיב:

    יגאל,
    נהדר. אתה סופר אמיתי. קח לך פסק זמן וכתוב עוד.
    דעותיך לעיתון לא היו לרוחי.
    מילות הסופר נגעו לליבי

  3. Pinchas Shamir הגיב:

    מקווה שתחזור מהר

  4. nachum הגיב:

    תודה!

  5. Rotem Reshef הגיב:

    הי יגאל,
    מה זה עוד ניפגש, לא ניפרד, פייסבוק עדנו 🙂

    תודה על הכל ושיהיה בהצלחה רבה!

    בעודי מחכה שמני נפתלי יוציא לאור סוף סוף את ספרו ובו יספר על חלקים אפלים מעברו של מעסיקו לשעבר, הבנתי אמש בשיחת אגב, כי בעצם הוא זקוק למי שיסייע לו לכתוב ועדין לא מצא מי שיתגייס למלאכה.
    הוא עדין לא פתח בקמפיין הדסטארט לגיוס כסף וגם לא ידוע לי אם יש הוצאת ספרים שמחזרת אחריו.
    אבל מכיוון שאתם בקשר ישיר, והיה ותמצא בזה ענין, אולי שווה שתדברו על זה ואולי סוף סוף יזכה הספר הזה לראות אור.

    כך או כך, רק טוב,
    רתם

    >

  6. טליה רונן הגיב:

    תודה לך על כתיבה עדינה ורגישה ואומץ לב גדול.

  7. דפנה הגיב:

    "עוד ניפגש",כתבת.וכמה טוב שכך יהיה. תודה על היותך אתה.

  8. מנה בן הגיב:

    נהדר.
    טקסט שיילמד וייקרא בימים האחרים
    שעוד יגיעו.

  9. יאיר דקל הגיב:

    יגאל, קראתי על משפטך עם משפחת נתניהו. אני מאמין לכל מלה שכתבת.
    שיהיה בהצלחה בעתיד.

  10. יצחק שפי הגיב:

    איך אומרים לבני נוער: "בהצלחה בכל אשר תפנה". וגם מהפוסט הזה עולה שבשבילך להגדיר אותך כנער זו ה-מחמאה (גם בשבילי).
    בעניין משפט הדיבה הזה לדעתי לא היית צריך, זה לא לכבודך ללכת ראש בראש עם פוליטיקאי. לפעמים צריך להתנשא!
    יש לך עכשיו הזדמנות לבחון האם אתה ממש זקוק לנחשבות של "ידיעות אחרונות" בשביל שהטקסטים שלך ימשכו תשומת לב וישפיעו על הציבור. אני אישית אמשיך לקרוא אותם לא רק בכל מקום שאתקל בהם אלא גם אחפש אותם.

  11. שרה הרמתי הגיב:

    יגאל
    יפה ונוגע מה שכתבת כאן
    כמו תמיד, בעצם
    תחסר לנו בנוף העיתונות בארץ, אבל נרוויח אותך בנוף בארץ בכלל. ובעולם בכלל, שמעתי.
    חיבוק
    שרה
    ( בלנק)
    ( הרמתי)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s