?לאן נעלם דוד שיץ

"החיים הם משהו כמו שש בש. העסק הזה, החיים, הוא יותר גלגול קוביות ממה שאנשים חושבים. מצחיקים אותי אנשים שמנסים לבנות עולם לוגי ולהקיש מדבר לדבר"

(דוד שיץ בראיון מ־1987)

לפעמים אנשים מתאיידים. אתה פוגש מכר משותף ברחוב, שואל בזהירות: איפה ההוא? מה קרה לו? אחר כך נזהר פחות ותוהה: עדיין חי? לפעמים אלו דמויות שרישומן ניכר בחייך, שאיכלסו זמן מה את עולמך. אתה קורא ספרים שלהם, זוכר דעות נחרצות שהחוו בראיון, אתה יודע עליהם יותר משידעת על אדם קרוב, ו… פוף. כלום. כך דוד שיץ. האיש שפירסם ב־1978 את 'העשב והחול', רב־מכר אוטוביוגרפי מטלטל. אחר כך את 'שושן לבן, שושן אדום'. 'אבישג'. 'כמו נחל'. כל האגדות האפלות שלו, הדמויות המיוסרות, הרוע והבגידה. נשים מסוכנות. ארוטיקה ביתית ואותה דמות גבוהה, נאהבת, של כותב ירושלמי. כל זה היה כלא היה. והוא עודנו חי.

ב־1979

ב־1979

לפני 34 שנים באתי ככתב מתחיל לראיינו בביתו בשכונת בקעה ליד פסי הרכבת. אב צעיר לשתי בנות קטנות, דניאלה ואביגיל, לצד אשתו ציפי. שאלתי אותו על התחלת כתיבה. "אני ניגש לנייר ומתחיל לכתוב", ענה שיץ, "המוזה קלת דעת ובוגדנית ואין טעם לרדוף אחריה". את הכתיבה תיאר כהליכה במערה אפלה עם מעט מדי אור. הוא דיבר על הקושי לסיים סיפור, "לשים נקודה". הזכיר את התנועה של הימלטות מסיפור לא גמור לסיפור הבא. אי־שקט עז. הייתי צעיר מכדי להעמיק. אוצר שלם נח לפניי, אבל הלכתי משם מהר. שיץ עורר בי, אני זוכר עד היום, אי־נוחות. היה בו משהו שילדים קוראים לו: ילד כאפות. דורש מכות. לימים זה יתגלה לי מתוך תלאות חייו. ספרו דאז היה מבלבל, לוט בערפל כביוגרפיה סודית. מבקרים תיארו אותו כ"הבטחה גדולה". "דוברו של דור חדש בספרות". עם השנים היו שניפצו אותו, כמו כל הבטחה.

הוא היה גבר גבוה ויפה שציטט לי את גיבור הרומן הקודם שלו, 'העשב והחול': "בגלל ריח הפיגולים העולה מן העבר, בגלל הצורך החריף להתמודד עם נקמה שאין לה סיכוי להתממש, נהפכתי בעל כורחי להיסטוריון המשפחה". משהו זחל בין השורות. אני זוכר שהספר לא כבש את ליבי, אבל היה לו מין קסם אפל שעמד בסתירה לאיש שפגשתי. זמן מה עוד שמעתי עליו. יצאו כמה ספרים. רומן ששובח, רומן שלא שובח. הוא התראיין. אחר התפוגג ממסך הרדאר של הספרות. מישהו אמר שחלה מאוד. שהוא חי אבל שוכב אי שם כגיבור חבול של אחד מספריו. והנה עכשיו יוצא ספר חדש של שיץ, 'שעת החתולים', קובץ סיפורים שלא נולד בלידה רגילה מבטן כותבו, אלא נאסף מתוך מגירות ארכיון 'הקשרים' של החוג לספרות באוניברסיטת באר־שבע. תמונתו היפה על העטיפה, והמבט האלכסוני הזה והמשפט: "התצלום על העטיפה באדיבות המשפחה".

עם הבנות  דניאלה ואביגיל ב־1984

עם הבנות דניאלה ואביגיל ב־1984

את בתו בכורתו דניאלה שיץ אני מוצא בדירה ירושלמית גדושה צעצועי וציורי וסימני ילדים בבית הכרם. כשאנחנו מדברים היא עוצרת בעקשנות את דמעותיה. מדויקת ויפה כמוהו, היא מדברת בתוך התוהו ובוהו של דירת משפחה, שבה חיים נכדי שיץ שהוא אינו יכול לראות עוד. הוא אמנם קיים, אך דניאלה מעלה אותו כזכר אב מת. "אבא טוב ואוהב, ילדותי בדרכו". היא נולדה לפני 40 שנים, כשאביה היה כבן 35 והחל לכתוב רומנים אחרי שכתב שירים. הוא שאף להיות היסטוריון ונסע לגרמניה לסיים דוקטורט, ושם נטש את העבודה והחל צולל אל העבר שלו, מברר את ראשית חייו. היום ברור שזאת הייתה מלאכה מסוכנת. רדיואקטיבית. בסוף דבר, בספר החדש, כתבה מוריה דיין קודיש, עורכת הספר לצד יגאל שוורץ, על "שיניו המשחירות של העבר". היא מצטטת ממכתב של שיץ: "אם אתה הולך וחופר את העבר, אתה מסתכן בהרחת בשרו הרקוב, בראיית שיניו המשחירות". דימוי קשה שמתאר הוצאת מת ממקום מנוחתו. לא נס תחיית המתים.

"חסר כל חוש היסטורי היה התינוק", כתב שיץ לימים על ראשית חייו, כי נולד בשם דיטמר־אינגברט מילנר־באואר־שיץ (Schütz) בברלין בשנת 1941. שנה מחורבנת להיוולד כתינוק יהודי ליד מפקדת היטלר. בן חודש וחצי נמסר למשפחה אומנת, ראשונה בשרשרת של מוסדות ובתים שבהם יתגלגל שיץ בגרמניה וגם פה עד הצבא, שאחריו, ב־1963, יגיע לאכסניית נוטרדאם, סמוך לגבול הירדני, ובה יחל את חיי ירושלים השלמים שלו.

עם הבת נעמה בתחילת שנות ה־2000

עם הבת נעמה בתחילת שנות ה־2000

מיד ברומן הראשון החל מתאר את דמותה של האם, לוטה־מרים, ואת ארבעת הילדים שהיא יולדת בברלין לפני מלחמת העולם השנייה ובמהלכה. יולדת וממהרת להיפטר. 'העשב והחול' תיאר שושלת טרגית של נוטשים וננטשים, רוע ביתי ובגידה משפחתית. הגיבור הנטוש חוקר את אמו בסוף המלחמה במשך לילה שלם. מנסה להבין מדוע נהגה בו כפי שנהגה ואינו מעלה דבר. "אני מבינה יפה עד כמה אתה נהנה מתפקיד הקדוש שנטלת על עצמך", אומרת בספר האם לבנה. "ובכן, בני הכועס, עד גבול ידוע אני מוכנה לבוא לקראתך: ללבוש את מסכת המפלצת, לרקוד מול הלהבות כשהמאכלת בימיני".

מחוץ לספרות הייתה אמו יהודייה יפה בעלת מראה ארי ואביו ספר־נשים שנעלם מחייו. אחרי שקיבלה אזהרה מאיש ס.ס. מסרה את ילדיה, ובהם דיטמר, לשכנה ונעלמה. גם אחרי המלחמה לא מיהרה לקחת את ילדיה שנולדו משלושה גברים שונים. בגיל שבע שלחה את דיטמר לישראל עם הבטחה שתבוא מיד אחריו, אך צצה פה רק כעבור כ־14 שנים. "אני רואה ילד שקט ועקשן שהיה רגיל לפרידות מאמו", כתב באיפוק הילד שנבגד בידי אמו. אחר כך קליטה ובתי אומנה, קיבוצים ומוסדות. ברית מילה מאוחרת, שם חדש: דוד, שפה חדשה: עברית. ותמיד ההמתנה הנכזבת והבגידה.

"כשהיינו ילדות אבא הקריא לי ולאביגיל את 'האיליאדה והאודיסאה'", אומרת דניאלה ומביאה את הנוסח הקל יותר מחדר הילדים. "תמיד דיבר והקריא והבית היה חם ומלא מוזיקה קלאסית, וארבעתנו מיעטנו לצאת אל העולם".

היא זוכרת שאהבה את הקטע שבו שב האב אודיסאוס ממסעותיו ויחד עם בנו הרג את כל מחזרי האם. "איש לא יצא חי זולת הזמר הנודד". זו הנקמה העקובה מדם ששיץ כה חשק בה ולא ביצע. השבת הבית לידיו. השבת האם. לא אחת דיבר עם בנותיו בפתיחות על העבר, על נדודיו הכה לא אודיסאוסיים בין בתי היתומים. הגזר הרך והמגעיל של המרק. בספריו תיאר, בין היתר, את כפר הנוער ניצנים, שהיה עבורו "המקום הכי אכזרי עלי אדמות", אך דווקא שם נולד כסופר. פעם תיאר איך כדי להימלט מידם של נערים אלימים הפך עצמו למספר הסיפורים הפרטי של הנער הכי חזק, ממציא סיפורים כדי לזכות בהגנתו.

"אבא היה איש עם המון תאווה לחיים. מלא סערה פנימית וגם אוהב בית", אומרת דניאלה. אך כשהייתה כבת תשע קם ועזב את הבית והמשיך בנדודיו. כל השנים עבד ב'שירות הסרטים הישראלי', ואחרי שעזב את הבית הכיר את המפיקה חמוטל פרת, הצעירה ממנו בשנים רבות. התלקחה אהבה גדולה והם חיו יחד כ־12 שנים, שבמהלכן נולדה בתו השלישית נעמה. אבל בצהרי יום היה שב לשחק עם שתי בנותיו הגדולות, "ונשאר קרוב ותמיד כתב. הייתי גאה בו מאוד. בימי שישי, כמנהג קבוע, חזר לביתו הראשון ואכל ארוחת ערב והיינו חוזרים להיות משפחה שלמה".

חמוטל זוכרת שאישיותו החלה משתנית. שיץ הפך קודר ומבולבל. איבד קשר בין דברים. תהה, למשל, למה לא ללכת בשבת לעבודה. הפסיק לכתוב יומן גם לקטנה שאהב מאוד. נשאר במיטה. סירב לקבל טיפול. "הרגשתי שאני נחנקת וחייבת להציל את נפש הקטנה ואת נפשי ועזבתי".

ב־1997 יצא ספרו האחרון. ביומנו החלו נפערים שבועות ריקים בלי מילה. האיש שכל חייו ניסה להיזכר, החל לשכוח הכל. פעם, פזור נפש, הניח את התינוקת נעמה על מגלשה רותחת ביום לוהט. כשחמוטל עזבה שב לגור לבדו, אך עדיין היה מוקף חברים רבים. כל אלה ייעלמו כלא היו עם הזמן. "בטקס סיום קורס קצינות שלי הוא דיבר מוזר", זוכרת דניאלה, "והחבר שלי הפנה את תשומת ליבי. אבל אמרנו, זה אבא. כי במקביל הוא היה מרצה בקיבוצים על היסטוריה. הוא היה מומחה גדול שבנה דרך ההיסטוריה העולמית את תולדות חייו המנופצות. פעם אחת שמתי לב שטעה בתאריך הולדתו של אריסטו, או אפילו במאה שבה הוא חי, וזה כבר היה בלתי אפשרי".

אחרי אותו יום שישי שבו איחר לארוחה, לקחו אותו אחיו אפרים וחברו הצלם אמנון טייטלבאום למיון, ומיד עבר לאבחון. "אבא נבדק בשאלות פשוטות ושמו לב שהוא לא ידע לזהות ציפור בציור אחד. התחילו בדיקות וגילינו שהוא חולה כבר כמה שנים. מאז, כ־18 שנים, אני האפוטרופוסית שלו".

כך חלה שיץ, האיש שכל ימי חייו הצלולים חפר אל הזיכרון, במחלה ניוונית דמנטית שנקראת מחלת פיק. הפרעה נדירה שפוגעת בתאי מוח ומשפיעה על אישיותו של האדם באופן משמעותי, מביאה לירידה בכישורים חברתיים, יחד עם אדישות רגשית. שלא כמו דמנציה המוכרת יותר, מחלת פיק בדרך כלל גורמת לשינויים התנהגותיים ואישיותיים עוד לפני אובדן הזיכרון.

דניאלה הייתה אז בת 22, ואחותה חיילת. הכל נפל עליהן: קשיים כלכליים וביורוקרטיה ואב הולך ושוכח. הן שכרו לו דירה עם מטפל פיליפיני מסור, ווילי, שנדד איתו שנים בעת ששיץ התרוקן מעצמו. לפעמים עוד נתן נאום על אודיסאוס, כי במוחו נותרו תבניות שלמות. רישום אחרון ביומן נשאר מפרשת קלינטון־מוניקה לוינסקי, שעוד חדרה בעד מסך הערפל. "אבל כשהבאתי לו צעצוע ילדים של התאמת צורות כבר לא הצליח לסדר ובכיתי מאוד. שנים בכיתי עד שחדלתי".

מכוח המחלה הלך דוד שיץ והצטמצם, נאלם דום. איבד עניין במסך. נסוג למקום בתוכו ולשומקום. חברים חדלו לבוא. רק העורך והחבר יגאל שוורץ, זוכרת חמוטל, המשיך לשמור על שיץ בשדה הספרות, להזכיר את קיומו. שוורץ אמר לי שהם מכירים למעלה מ־30 שנים. מן ההתחלה אהב אותו. "שיץ הוא הוא סופר גרמני שכתב בעברית. גרנדיוזי ואלים. אין דומה לו פה".

לפני כעשר שנים קיבל שוורץ מן המשפחה את ארכיון הכתבים של שיץ ועבר עליהם יחד עם מוריה דיין. הם מצאו חומרים שחלקם טרם פורסמו, שחושפים גם שיץ אחר. אלו כרוכים בקובץ החדש, 'שעת החתולים' (הוצאת דביר ומכון הקשרים), במסגרת סדרת 'רטרו' שמחזירה לחיים סופרים עבריים נשכחים. "הפרסום עכשיו הוא מעשה של חסד לחבר נפש וגם הומאז' לסופר נהדר. הלב שלי נשבר על מה שקרה לו", אומר שוורץ.

"מדהים כמה אפשר לאבד אדם ואז לגלות שיש עוד מה לאבד", אומרת הבת דניאלה. "ברגע מסוים ווילי עזב, נגמר הכסף, ואז רק יוסי שריד עזר. אבא עבר למוסד הררית, מקום ביתי עם עשר מיטות. בהתחלה הוא עדיין אכל בעצמו, עד המשבר הנשימתי והאשפוז בבית החולים לפני כארבע שנים". כיום הוא שוכב ללא נוע במוסד גריאטרי ירושלמי, כתחנה אחרונה במסע של התפוגגות. "שוכב עם הפנים למעלה ורק סדק בתקרה מול עיניו".

"יש שם אדם בפנים", אומרת חמוטל אהובתו, "ואיש אינו גואל אותו מייסוריו. שנים, גם בתוך המחלה, נשאר שיץ חם ומלא רגש ואהב לשמוע מוזיקה ואהב שבאים, ומעטים כל כך באו, וגם הם חדלו. אבל הנפש שלו שם גם עכשיו". "הלב חזק ומחזיק את הקליפה", אומרת בתו, "אבל אין שם כלום. אני לא הולכת לבקר יותר כי זה לוקח ממני המון, ולו זה כבר לא נותן כלום".

נדמה כאילו זו מחלה שנאבקה בניסיון שלו להקים זהות. פעם אמר בעצמו: האמת היא כמו מכת גרזן."

לגמרי כך. אני מאוד מאמינה בקשר בין גוף לנפש. המחלה פרמה את הזהות שאבא כל כך עמל לבנות. הנפש שלו כל כך התאמצה להתהלך בעולם במידה של נורמליות. מה שהיה טבעי לכל אדם, הדבר שממנו כולנו מתחילים, אבא היה צריך לעמול כל חייו כדי לייצר אותו. כי הוא היה בן לאם שבגדה בילדיה. לו ראה את עצמו היום, היה מעדיף לירות לעצמו כדור בראש. מגיע לאיש המיוחד הזה מוות קל יותר. אני מתנחמת רק בזה שאין שם תודעה סובלת". •

5 תגובות על “?לאן נעלם דוד שיץ

  1. ada herzberg הגיב:

    Sic transit gloria mundis

  2. לעשות דוקטורט עליו – מתהום הנשייה
    אתר סיוע לדוקטורנטים תקועים

  3. אריה קרישק הגיב:

    נראה כי בשש בש של חייו, דוד שיץ קיבל מרס תורכי…..

  4. אריאל אפלבאום הגיב:

    הסיפור הזה ריגש אותי מאוד ואהבתי אותו. נהינתי מלקרוא אותו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s