יצחק נבון. הראיון האחרון.

בסך הכול חבורה אומללה מאוד כשהיא בצוותא, וכל אחד מהם – לא רע בפני עצמו. לו הוסרו החשדות ונוקה הרעל – היה זה צוות די טוב לעבודה. אבל המחלה אנושה. המפלגה אכולה ומפוררת. הגיבורים עייפים, זקנים וחשדנים."

(נבון צופה כמזכיר צעיר לפני כחמישים שנים ומעלה בחבורת מפא"י השלטת. הביוגרפיה.)

יצחק נבון

כשאני נכנס לסלון ביתו, קם יצחק נבון לקראתי מכסאו הדמשקאי והנה מראהו באותו הרגע כאדם שהזמן פסח עליו והוא עדיין כבוד הנשיא החמישי. גם עתה, בגילו השברירי, מתקימת בו אותה הדרת כבוד ס"טית- ירושלמית מאופקת. איש ממוצע קומה, בעל נוכחות, תמיד בז'קט כהה ועיניו מציצות בך בדריכות משועשעת' כעיני ינשוף אירוני' מבעד למשקפיו. בעת הראיון, אחרי שאלה, לפעמים הוא משתתק כאילו התעכבה תשובתו אי שם, נבלמת לא רק מפאת כל השנים הרבות הנערמות לפניו ומרחבי הזכרון, אלא גם בשל מתינות מבית וסוג של זהירות, עד שמירי שפיר זוגתו אומרת: "דבר יצחק. אתה כבר לא הנשיא החמישי". ואין הוא מציית גם בגיל 94.

לפני כשנתיים, כשהפגשתי בלשכת הנשיא פרס את קומץ האנשים ששרדו מלישכת דוד בן גוריון, חבורה קטנה ומדהימה של צנטוריונים, היה נבון משועשע נוכח התרעומת של פרס על המהומה שהטלנו בלשכה. "אל תדאג, שמעון", הרגיע את האיש שהוא מכיר מאז היו שניהם נערי בן גוריון הגדול מכולם לפני כמעט 70 שנים, "לא באתי להישאר פה".

גם בראיון, מגיחה ממנו לפעמים אמירה סרקסטית ואז הוא מתחייך כילד כבד ראש שחטא בקלות דעת. בן הזקונים של מרים בן עטר, אם מרוקאית חמה ומכילה  ושל אב ספרדי, יוסף נבון, סופר סת"ם ומנהל קפדן ופעיל ציבור  שחש תמיד מקופח. אלו הבית, השכונה והעידן שעיצבו את חייו באותה ערבוביה נסערת של רגש עז וקפדנות טרוניתית. אב סמכותי ואם מסורה וכל אותם צללים אפלים של סכסוך זוגי וחמישה אחים ואחיות שמתו בילדותם. כל אותן שאיפות אב שלא באו על סיפוקן ודאגות אם יושבת-בית שחרדה "מה יגידו", וגם החיים המשותפים עם ערבים ואשכנזים, כורדים ומזרחיים, תחת שלטון האינגליזים.

"בן זקונים הייתי וזכיתי מאמא לתפנוקים מיוחדים… "טוּ סוֹס ריי, ריי דה לוֹס גִ'דיוס! (אתה מלך, מלך היהודים!)" היתה אומרת לי ואהבתה נסכה בי ביטחון רב". כתב לימים נבון וכבר היה ח"כ ושר ואף נשיא, הכי קרוב פה למה שנקרא מלכות. כל אותן שנים בהן נע במסדרונות הכוח. מגיל צעיר מאד. תחילה, ומשך זמן רב, כמשמשם ומזכירם ועוזרם של הנפילים אותם ראה גם בחולשתם, ואחר כך, אם כי בפחות שמחה, כך נדמה לי, כחבר כנסת וכשר ואף נשיא.

באוטוביוגרפיה שפרסם עתה באיחור רב, הפרקים על עשר שנות בן גוריון שלו, הם הכי מרתקים ונושבת מהם אהבתו הגדולה והמסורה לאיש קטן הקומה ההוא. נדמה כאילו הנער החכם יצחק מצא אב מחליף ומבריק בב.ג. אבי האומה. אדם שלא היה כמוהו אחריו: שיסד אומה כשהוא לבוש גטקס ומכנס מרושל, מלווה אשה נוזפת, רגשן לפעמים עד דמעות ועם זאת מקבל החלטות גורליות לגבי אומה שרק עתה הוקמה, מחליט בנחישות של מי שמודע היטב למהלכי ההסטוריה העולמית. כל זאת באוטוביוגרפיה הנבונית שבה חלקים מרתקים שרשם ביומנו האישי צופה חד עין, משעשע וגם דומע.

צלקת מאבן על הרקה

ראשית הסיפור בעלילת נבון מאות שנים טרם זמננו. לכמה מאיתנו מידע על המאה ה17 של משפחתם? ספורים. לנבון יש. משפחתו הגיעה לחבל ארץ זה שלנו לפני 345 שנים. נודדים/בורחים היו מאחוזתם בעיר ניקופול שעל שפת נהר הדנובה, באימפריה העותומנית. ע"פ מידע שאספה אחותו היסטוריונית המשפחה וע"פ האגדה, הכל הלך כשורה באחוזתם המשגשת שנקראה כבר במאה ה17 'חצר נבון' עד שבאחת ממלחמות הבלקנים סטתה פרדה עמוסה לעיפה מדרכה ונכנסה לאחוזה.

פירדה היתה זו של צבא נסוג ועל גבה שקים כבדים. כשכרעה תחת מטענה והנבונים הורידו את השקים, מצאום מלאים זהב. אוצר נטול בעלים מוכרים. הנבונים כה חרדו פן ישובו בעלי האוצר לחפשו ולנקום, עד שקמו ונפוצו לכל עבר, וענף אחד שלהם, ובראשו רפאל עלי ובנו חנון, בא לירושלים סביב 1670. יצחק נבון הוא צאצאם הישיר. בזכרונותיו, בדרכו האירונית, הוא כותב: "רצוי אולי להבהיר לסקרנים כי אם אמנם היו שקי זהב, לענף של משפחתי לא הגיע כלום", כאילו עדיין חרדו הנבונים מבעלי האוצר או מחמדנים אחרים. הוא עצמו נולד ב1921 וגדל בשכונה ירושלמית. מקרבות שהתנהלו שם בין ילדים ונערים, נותרה על רקתו עד היום צלקת חיוורת. וכך הוא כותב:

"איבה של ממש היתה בין הנערים הספרדים לאשכנזים. לעתים קרובות פרצו תיגרות והשלכת אבנים ביניהם. כשנלחמו הספרדים באשכנזים, היתה ידם של הראשונים על העליונה. כשנלחמו הספרדים בכורדים, תמיד היתה יד הכורדים על העליונה, ועל עליונותם זו שמרו גם בקרבות שניהלו כנגד ילדי הערבים".

בתיאור הילדות בראשית הספר, אתה מתאר קרב, מכות וצלקת מריב עדות. מהו מקור הסכסוך שמכרסם בנו עד היום?

בעת שנולדתי וגדלתי היה רוב של עדות מזרח וספרדים כחלק מן הישוב הישן. הצלקת היא מקרב באוהל משה. ההבדל שהכי בלט בהתחלה בין העדות ויצר את הפער היה נוסח התפילה. הנעימות. הקבוצה הכי מכובדת או כך ראתה עצמה, היו הספרדים, דוברי הלאדינו כמו אבי. הם הפגינו עליונותם לא רק במשפחה. אחר כך התחברו למזרחיים בשל נוסחי תפילות דומים. לידנו גרו אשכנזים שהלכו ורבו כי ברחו מרדיפות. הם דיברו אידיש. הסתכלנו עליהם מלמעלה כי היינו רוב ולמדנו בבתי ספר נפרדים והיינו יותר שמחים. הספרדים והמזרחיים היו בתחילה גם יותר מקורבים למלכות, לתורכים שטרם האנגליים, דומים להם יותר וגם היה להם יותר כסף. ההצלחה של האשכנזים הגיעה יותר מאוחר, אצל האנגלים. הם היו זריזים יותר, רצו מהר יותר גם לתפילה. בעיני הכל מתחיל בנוסחי התפילה.

באיזו שפה אתה חולם?

"לאדינו".

מירי שפיר בת זוגו שיושבת עימנו כל עת הראיון, מתערבת: "מתוך חלום אני שומעת אותו בלילה מדבר עברית".

"תקעת לי מרגלת"! צוחק נבון ומרצין.

"אם כבר הגענו לריגול, אז בענין הזה", אני אומר לו, "אתה בעצמך מרגל מוחמץ.  בבסיס שלך, מאז רשת ההאזנות שהקמת לפני 48, הערבית שלך, הרקע המשותףו ההיכרות המצוינת איתם, החמצת בעצם קרירה של ריגול"?

"מרגל, כן". "אמרת, מוחמץ"? הוא מזדעף. "לא מצטער שלא הייתי למרגל. כראש לשכה של ראש הממשלה בן גוריון, שהיה ממונה על כולם, מש"ב ועד מוסד, הייתי ממילא בסוד הענינים".

לא אחת כשנבון מביט לאחור, אל העבר, וגם תוך כדי ימי כהונותיו, הוא יוצר רושם של אדם שאין בו תשוקה של ממש להיות המפעיל עצמו. אי- רצון להיות בוס בעל סמכויות, כאילו נוח היה לו יותר להסתופף בצל הסמכותיים, תחת קורת הגג של הגדולים שאין לעקפם. להיות עד חכם חד עין. להקשיב, לרשום יומן מלא אבחנות והערות, לפעמים מרושעות. לא הבוס עצמו.

שמו עלה בעבר כראש ממשלה אפשרי. עלה וירד. נדמה שתמיד נאבקו בתוך נבון השאיפה להיות הראש והרצון להיות לצדו של הראש. מזכירו של  שרת של בן גוריון, ראש לשכה. נשיא בלי סמכויות שרק בשעת חרום, שבה כולם שותקים הוא קם ואומר את שחובה מוסרית להגיד. כמו בימי הדם של סברה ושתילה, כשתבע והשיג ועדת חקירה של ממש.

מתפללים יחד

"הביקורים אצל השכן הערבי חאג' עלי, בשכונת שייח' באדר, זכורים לי היטב. אבי וחאג' עלי היו יושבים ומדברים על המנדט ונגד האויב המשותף –האנגלים, כמובן. "וואללה אם לא האנגלים אנחנו היינו חיים בשלום. האנגלים האלה הם סכסכנים. מה הפריע לנו לחיות בשלום?" והנה מגיעה שעת תפילת מנחה שלנו, ואף אצל הערבים זו שעת תפילה. חאג' עלי פורס מרבד קטן, כורע ומתפלל, בעוד אנו שולפים מכיסינו סידורים קטנים ומתפללים מנחה. אנחנו פונים לעבר המזרח והוא פונה לעבר מכה. בתום התפילה חוזרים לשיחה וממשיכים להאשים את האנגלים בסכסוך". בזכרונות שלך שמור מקום מיוחד לערבים, שונה בתכלית מכל מה שנאמר בישראל היום. עם משה שרת שפת הסתרים שלך היתה ערבית. גם בכהונתך כנשיא אחת הפעמים שבהן יצאת מגדרך ונאמת הישר אל הציבור מעל לראש ראש הממשלה בגין, היה אחרי הטבח בלבנון.

"כן. בעל הבית שלנו היה ערבי והשכנים חלקם ערבים. ואבא שלח אותי לכתה א לבית ספר ערבי למען אלמד את השפה. המורים והמנהל שמרו עלי מילדים שרצו אולי להתנכל לי כילד יהודי יחיד בבית ספר. הלכתי עם אבא לבעל הבית וישבתי לצידם כשקללו יחד את האינגליזים בערבית קודסית. הדו קיום הלך ודעך עם התגברות הפוליטיקה. וכשדמויות כמו המופתי שלהם ליבו את האש. קשה לי לראות את הכיוון שהמדינה מידרדרת אליו. ההקצנות בגזענות, בלאומנות, במצב החינוך, הבריאות והרווחה, באי השיוויון הזועק לשמים, עוני שלא היה כדוגמתו, הבידוד הבינלאומי שלאט לאט כובש אותנו בשל היותנו עם כובש ומתנחל. האנטרסים ומלבי האש גברו על החיים יחד".

יש תקרית שאתה מזכיר ובה ירי על אמבולנס ותגובתו של מפקד ערבי אחד שמתחברת היטב גם לתקופה שלנו.

"כן. כשהקמנו את מערכת ההאזנה למפקדות הערביות בזמן האש ואני הייתי לפעמים נקרא לעמדת האזנה כדי לשמוע משהו חשוב, אחד המאזינים קרא לי ונתן לי את האוזניות. שמעתי איך בתוך קרב בשכונת תלפיות בירושלים, מפקד ערבי בשם ד"ר חלאדי, צועק על מפקד אחר: למה אתם יורים על אמבולס? וההוא עונה לו: זה יהוד יהוד. וד"ר חלאדי אומר לו: "אלוהים יקלל את אלו שיורים על אמבולנס". זה הרשים אותי מאד. עכשו גם אנו לא נקיים. יורים. המלחמה הפוליטית אכלה את הכל והרע הפך לנורמה". נבון הוא כאיש נעגם שראה את החלום וצופה בשברו.

היית עם משה שרת שר החוץ המתון מאד, דובר הערבית הרהוטה כמוך, שנאבק לא אחת גם מול פעולות התגמול. עשינו דרך ממשה שרת אל איווט, שר חוץ מסוכסך עם חצי עולם שדוגל בהעברת אוכלוסיה ערבית אל מעבר לגבול שייקבע.

נבון משתהה. כאילו שב אל העבר והביט אל הדרך. "דרך ארוכה", הוא אומר בסוף. "היתה לנו יותר נטיה להאזין לצד האחר. אנשים כמו ליברמן נראים לי זרים ומוזרים. לא הייתי מחבר אותו לשרת. עולמות כל כך נפרדים…"

מירי מתערבת ומזכירה איך "כשפגעו במכוניות באבו גוש וציירו שם תג מחיר, יצחק ארגן חברים מהפרלמנט של יום שישי שלו בירושלים ויחד נסעו להתנצל באבו גוש.

כעת הוא אומר לי: "אין אונים", על המצב הרע, כאילו חש במלוא קוצר ידו דווקא כשהיא נחוצה כל כך. "יאוש", אומרת מירי. "יאוש".

בעת הבחירות האחרונות מצא עצמו גם נבון בן ה94 מטרה להתקפה של בנט הלא מתנצל. כאשר שם נבון הוזכר כמספר 120 החותם את רשימת המחנה הציוני לכנסת. בנט כתב שהוא מזהיר את הנשיא החמישי. "עובדים עליך. זו לא מפלגה ציונית". מה חשת?

נבון שותק. אחר כך עושה תנועה עם היד כמנער מעליו יתוש. "לא ידעתי שהכניסו אותי למערבולת הזאת עד שהראו לי. לא עושה עלי רושם שראוי לצטט אותו". אלו שחקנים ממערכה שבה אינו לוקח עוד חלק.

,יצחק", אומרת מירי, "אתה לא צריך שכולם יאהבו אותך. אתה כבר לא הנשיא". כולנו צוחקים ויצחק מרצין.

"מה שהיא אומרת לא מחייב אותי", הוא מסכם.

אני נזכר בקטע שרשם נבון בזכרונותיו שקשור לרעייתו הלא אחת בעיתית של ב.ג..

בראשית מרץ 1963 מתאר נבון, איך בטבריה, אליה נסע הזוג בן גוריון לנפוש במלון גלי כנרת כהרגלו. "ב- 08:00 בבוקר צעדנו. פולה נילוותה אלינו. התפלאתי למאמץ שלה. לבשה יפה. חולצה שחורה רקומה. החידה נפתרה: היו צלמי טלוויזיה צרפתית, מלווים על ידי כומר מזוקן דובר עברית מצוינת (מנוטְרדם). היא פלירטטה אתו כהוגן. "בחור נחמד כמוך, מה אתה עושה במנזר?"

הוא: "כבר אמרת זאת הרבה פעמים." היא: "נו, זה לא עוזר. ואתה מאמין שישו בן אלוהים! איזה שטות!" הוא: "אמונה זה עניין של הלב, כל אחד מאמין במה שהוא רוצה." (היא לוחצת בזרועי ולוחשת: "תראה איזה שיניים יפות יש לו. הוא שרמנטי. איזה עיניים של ממזר. חבל עליו שיהיה במנזר"). מתקדמים בצעדה. אומרת לב.ג.: "רק אתה יכול לצעוד? גם אני. אני יכולה כבר להיות ראש הממשלה!"

על הנבצרות

במקום אחר, אחרי שנים רבות, אתה מתאר בספר פגישה שלך כנשיא עם ראש הממשלה מנחם בגין. "כבר בראשית השיחה הבחנתי שמשהו אינו כשורה. דיבורו של ראש הממשלה היה מפוזר ולא ממוקד…מבטו היה בוהה כשל אדם שאינו מחובר למציאות. בשלב מסוים מלמל בתשובה לשאלה ששאלתי: "מחר דיין יחזור מארצות הברית… כשאראה את… דיין… מחר… אדבר איתו על כך…" יחיאל קדישאי, מזכירו המסור של בגין, שנכח בשיחה, גחן אליו מיד ולחישתו הגיעה גם לאוזני: "אדוני ראש הממשלה, דיין כבר חזר וראית אותו אתמול…"

מה עושה נשיא כשהוא מזהה מצב נבצרות אצל ראש ממשלה מכהן או מצב בעייתי מאד כמו שנוצר בבית רוה"מ של נתניהו ורעייתו שרה?

"יותר נוח לי לדבר לא על עכשו, אלא על מצבים כללים, ועל מה שעשיתי כשראיתי שבגין לא מאופס. זה לא הניח לי לישון בלילה מרוב דאגה. אופירה ראתה ושאלה מה קורה? שיתפתי אותה בחלק ממה שראיתי. חשבתי איך אני מזהיר. מה אני עושה עם המידע הזה שלי. התקשרתי לקצ'לסקי, הנשיא שהיה לפני ושבעבר היה מפקדי בהגנה. קציר הקשיב ואמר לי: "נכון שבגין לא תמיד בפוקוס עכשו. אבל התיעצתי עם רופא והוא אמר לי שזה מצב זמני שיחלוף. ואכן כעבור זמן ראיתי את בגין צועק בקולי קולות בעצרת עם. חזר לעצמו".

ולו ראית כנשיא את בית רוה"מ נתניהו עם כל מה שהתגלה. מערכת היחסים. הצעקות, הבזבוזים, כוחה הבל יאומן של הרעייה?

"במידת האפשר הייתי מדבר איתם. כל אחד בנפרד וגם ביחד.

טיפול זוגי ?

במידת הצורך. אולי קודם כל איתו. ואחר כך איתה.

ואם היית נופל על אוזנים ערלות?

תלוי כמה ערלות. היתי מחפש את הדרך הכי טובה. נשיא יכול ע"פ החוק וההגיון לפעול. לדבר עם האדם עצמו או עם אנשי מפלגתו.  ואם הכל נמשך עד אבסורד, יכול להיות שנשיא נדרש להתבטאות פומבית. נשיא יוצא לעם ואומר שלפי דעתו יושב אדם בתפקיד הזה והזה אדם ואינו  יכול למלא תפקידו.

מירי אומרת: "יצחק תמיד ביקש שהנשיא לא יקבל סמכויות. לנשיא יש רק את קולו".

"בקיץ 1962 החלו להופיע ידיעות עקשניות על מעורבותם העמוקה של מדענים גרמניים בפיתוח כלי נשק לא קונוונציונליים במצרים. בפי כל נישא שמה של "פצצת הקובלט המשמידה כל חי" שבפיתוחה עסקו, על פי השמועה. התעוררות הפרשה החדשה ניזונה, באופן טבעי, מן הפצעים הפעורים שהותירה שואת יהודי אירופה שנים כה מעטות קודם לכן. בעיתונות וברחוב הוטעמה התחושה כי קיומו של עם ישראל בארצו נתון בסכנה מוחשית". אחר כך החל כל מה שמכונה פרשת "המדענים הגרמניים" שמזכירה מאד יחד עם שמועת הפצצה המצרית, את פרשת הפצצה האיראנית.

אבל כשאני שואל את נבון איך הוא רואה את הטיפול השקט של בן גוריון והמוסד בענין מול טיפולו של ראש הממשלה הנוכחי נתניהו בפצצה האיראנית, הוא משתתק. אולי התרגל לשתוק בנושא, או ששוב אין ביכולתו וברצונו לחבר מהויות כה רחוקות בזמן. השנים הנצברות הופכות  להר, למעמסה. לחומה. הבדיקה תשאר בידי ההסטוריונים. הם ינברו ביומניו, במסמכים. הזכרון מתעתע.

על החיים בגיל 94

"באוניברסיטה העברית, נכנסתי לאחת מהרצאותיו סתם כך, לשם ההנאה… האולם היה מלא מפה לפה בסטודנטים וישעיהו ליבוביץ, שנהנה להפתיע ולאתגר את שומעיו, פתח את דבריו בקול נמרץ, תוך שהוא מנופף באצבע מאיימת: "כל יום שעובר מקרב אתכם בעשרים וארבע שעות אל המוות!" והוסיף: "אין הבדל ביניכם ובין סוסים. הם חיים עד שהם מתים. כך גם אתם חיים עד שאתם מתים." הלם התגלית הבלתי צפויה ניכר על פני מאזיניו ובמיוחד מאזינותיו, הסטודנטיות, שעד לאותו רגע עסקו בסריגה נינוחה ועתה פסקו באחת ממלאכתן ובהו במרצה בפה פעור".

אתה מהרהר לפעמים בקץ החיים?

"לעיתים רחוקות. אחי ויקטור שהיה קרוב לי מאד, נפטר לא מזמן ונשארתי אחרון האחים והאחיות. בן הזקונים. יש מחשבה אוטומטית על מוות שצצה, אבל היא אינה מכתיבה את החיים".

מירי: יצחק מתקיים כאילו אנו חיים לנצח. הספר יוצא רק עכשו כי לא הרגיש דחיפות. הוא אדם אופטימי.

יצחק: אני אוהב את האופטימיות שלך". הם מחיכים.

את זוגתו לחייו מגיל 75, מירי שפיר, הכיר לפני כ- 19 שנים. שנתיים אחרי מות רעיתו אופירה. חברה הכירה ביניהם. "אבל ליצחק לא בוער כלום. הוא טלפן אלי רק כעבור שנה ואמר: יש לי חוב מוסרי אליך". מאז הם ביחד. עד לפני כארבע שנים הרבו לטייל בעולם. שוטטו על הגלובוס עד יפן. עתה הם פה. כל שבת הם קובעים את סדר הימים הבאים. לה יש דירה בתל אביב ולו בירושלים וכנשיא לשעבר גם לשכה ומזכירה ונהג ותיק ונאמן כבן משפחה.

בלשכתו בירושלים מתעסק נבון בארכיון גדול של מסמכים ומכתבים. ארכיון של מי שראה את הכל מבראשית ועבד עשר שנים כמזכירו של בן גוריון. כל יום שישי, בין אחת לשלוש, נבון יושב בפרלמנט של חברים במשכנות שאננים. אחר כך נע לתל אביב לשבתות בדירת היפה של מירי סמוך לשדה דב. נשארו חברים ירושלמים משכבר הימים כחיים גורי, אלי עמיר, עמי גלוסקא ודני רובינשטיין. נשאר מעגל רחב יותר של כתריסר חברים בפרלמנט, נהגו ומזכירתו ומעל לכל שני ילדיו נעמה וארז, נכדיו ומירי. נשארה גם האופטימיות באשר ל"עם שניחן בכל כך הרבה כישרון, יצירתיות, אחווה ועזרה הדדית שאני מקווה שהנהגה טובה ואחראית תטה את ההגה ותסובב אותו לכיוון אחר לגמרי, שיוביל אותנו למחוזות טובים ומוארים". ובאשר לעתידו הוא: "האדם כמו סביבון: כל עוד יסתובב, לא יפול".

סוף.

11 תגובות על “יצחק נבון. הראיון האחרון.

  1. קורא מכיל הגיב:

    שאלה לי אל המחבר הנכבד מר סרנה. כתבת כי אמו של יצחק נבון הייתה "אם חמה ומכילה." "חמה" אני מבין, אך "מכילה"? מה "הכילה" הגברת נבון? מה היה אצוּר, כלוּל, או מוּכל בה שכה ייחד אותה מיתר האמהות –
    או שמא זו מוטציה פרועה של ה"להכיל" האידיוטי שמשחיתי השפה העברית תרגמו ברוב אווילות מהאנגלית-האמריקאית באמצם את הפועל to contain על נגזרותיו אך הרחק ממשמעויותיו בלשון המקור.
    על תשובתך אודה בהכלה עמוקה.

    • איזו טהרנות מאובנת. הנה ההסבר מתוך המילון המצוין 'רב-מילים':

      הסבר מלא למילה מֵכִיל תואר

      (פסיכולוגיה) שמסוגל לשאת בתוכו או לחוות את מכלול הרגשות של הזולת.
      • גיבורת הרומן היא דמות אימהית מכילה, שאהבתה ומסירותה מקנים לה את משמעות חייה.

    • igalsarna הגיב:

      כך תיאר אותה בנה באוזני. להכיל זה היכולת לקבל אותך על כל שגיונותיך. .מציע לך לנסות. זה נפלא.

  2. קורא מכיל הגיב:

    גב' וירצברג-רופא היקרה, מִלון שלפיו הביטוי "החל מ-" (למשל: "החל מיום שני אעדר מהארץ") תקין – ראוי לגריסה. נראה כי ההגדרה "מִלון עברי עדכני" פירושה שהמִלון הוא מִלון ה"עִלְגית" – עברית עילגת. אגב, האם נכללים בו הפעלים החדשים כגון "לרפרר" או "לרפרש"? אם לא, חושו להוסיפם!
    אשר ל"טהרנות מאובנת": אם "להכיל" או "החל מ-" כשרים, מה פסול ב"שלוש שקל" או ב"כשאני הייתי יושנת"? היכן הגבול שבין "שגיאות" ו"התפתחות טבעית של שפה"?

    • הגבול הוא זה שבין דקדוק לסמנטיקה. בראשון אין פשרה; זהו השלד הבסיסי של השפה – מבנה העומק שלה. בשנייה אפשר להרחיב ולהרחיב בהתאם לצרכים המשתנים.
      אני עורכת לשון מ-1991, ואיני מתחלחלת כלל מ"החל מ-", אף שברוב המקרים "החל" מיותר.
      בדקתי עבורך: "לרפרש" אינו קיים במילון זה.
      "לרפרר" – כן, וזה מצוין:
      הסבר מלא למילה רִפְרֵר פ' פיעל
      [מהמילה האנגלית reference]
      אִזכֵּר, ציין מראה מקום; התייחס ביצירתו או בעבודתו ליצירה או לעבודה אחרת (בצורה ישירה או מרומזת); יצר זיקה בין דימוי למדומה.
      • הנבחנים התבקשו לרפרר בתשובותיהם אל חומר הקריאה הנדרש.
      • שמה של גיבורת הספר מרפרר אל הדמות המקראית הנושאת שם זה.

      הידעת כי גם המקרא אינו עברי טהור? יש בו מילים מאכדית, יוונית, מצרית פרעונית, ארמית, פרסית וכו'. אבותינו לא חששו מן הלעז.

  3. igalsarna הגיב:

    דליה. את הקורא המכיל הטרחן כדי כפיתיות גם אם נבון לא היתה מכילה. דוגמא.

  4. יוסי דר הגיב:

    קראתי היכן שהוא, לא זוכר היכן, אולי ביומנו של משה שרת אבל לא בטוח, שהוא מספר שיצחק נבון ביקש אישור ללמוד באוניברסיטה תוך כדי העבודה, אך עקב עומס עבודה הדבר התעכב זמן רב עד שבסופו של דבר האישור ניתן. האיש מספר שכשהוא בישר על כך ליצחק נבון – עיניו של נבון נצצו מאושר כמו אצל כל בן עדות המזרח שמבשרים לו דבר משמח.
    מסקרן לדעת מה *באמת* הרגיש נבון בחברתם של ב"ג, שרת את קומפני.

  5. יונתן הגיב:

    כל האנשים שאני אוהב גרים בישראל, אני אוהב את המדינה, את האנשים שבה, את האווירה ואת הסגנון, את השירים, את הטעמים והריחות, את הנתינה, את החיספוס, שותפות הגורל, את הביטחון שהמדינה הזו מעניקה לי ולמשפחתי, אהבתי מאפשרת לי לקבל בסלחנות ובחיבה את חולשותיה, לבקש ממנה בצנעה שאולי תנסה מעט אחרת, בביישנות של אוהב.
    ואתה, אדם גס, חצוף ומריר שכמותך, עולב , במילים בוטות ומכוערות, בועט בה באמוק של מוכה שנאה , מעוות את דמותה, משקר ומגזים את רעתה, מעלים ומטשטש את יופיה. אל תפחד , תולע שכמוך, זו לא קריאה לרצח ולא מזכיר תקופות אפלות. זו בסך הכל מראה . מראה לאופן דיבורך לטירוף דעתך ולשנאתך. (אני מעולם לפני כן לא התבטאתי כך.)
    ואין לכל מה שכתבתי כאן קשר לכתבה על יצחק נבון מנוחתו עדן.

  6. יונתן הגיב:

    בתגובה לפוסט ולתמונה של רוה"מ הנאור אשכול –
    אם לקחת בחשבון שאותו ראש ממשלה הוא הוא זה שהביא עלינו את אקיבוש הנורא והמשחית – אתה די שופע מחמאות כלפיו .
    גם זה נובע מהצורך האובססיבי שלך לנגח את שליטנו האהוב והחכם נתניהו מכל זווית ובכל הקשר – כמו שנאמר : "בכל משפט שאתה אומר יושב ביבי עם נרגילה" . אני ממתין למשפט "השיירה בכביש 1" זו תהיה עבורי אבן הבוחן : האם אתה מנוול גדול או סתם טיפש קטן. רק אל תיילל לנו על הכסף שתיתבע לשלם ע"מ לממן את התענוג החולני והמפוקפק שלך. אולי זה יסתום את פיך המלוכלך והגס.

  7. רונן הגיב:

    יגאל סרנה- כל הכבוד לך אתה אדם שופע דיוקים ואמת לדוגמא שבוע שעבר פרסמת מאמר על 100 שנות השלום באירופה בין 1815 ל-1914 אילו היית חכם כמו שאתה חושב היית יודע קצת על מלחמת 1870 על מלחמות בין פרוסיה לדנמרק בין האוסטרים לאיטלקים וכן הלאה והלאה מלחמות שהיו תוצאה ישירה של 16 אלף הנרות בוינה אבל כמו כל שמאלן האמת אתה זה שני דברים שונים

  8. מירי צוקר הגיב:

    הגעתי אל הבלוג שלך בעקבות הראיון המיוחד ב"גלריה הארץ".

    בשני הכתובים הללו , מצאתי כתיבה ועיסוק בשורשי האדם והחיים .

    הכתיבה יפיפיה כפי שאמנות יפה כאשר היא נוגעת ומתארת את האמת. כמו ציור של רמברנט שחוקר את טבע האדם ו חברה ולא פוסח על אף קמט ,יבלת , או קו אופי ויצר.

    טוב וכואב היה המגע הנוסף עם הנשיא החמישי האהוב , נבון, וההחיכה אחר אשיותו וקו המחשבה שלו. אבוי לנו על אובדן החלום על טיב ארצנו שנכבשה בידי בוקות , גסות, ושחיתות.

    והערה לגבי הכתבה בראיון לעיתון הארץ.
    ה"רמז" העבה לגבי טיב כתיבתה של חברת הכנסת שלי יחימוביץ היתה מרושעת , מתנשאת וקטנונית.
    יש לך ביקורת ספרותית? תתמוך בה ,ותוכיח מוצדקותה , תנתח תביא דוגמאות .
    אני נהנת מכתיבתה הספרותית , ומעריכה גם את שאר כשרונותיה המגוונים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s