נורית גרץ. כנפיים במקום גב. הספר על רחל ואהבתה.

"בטולוז קר, מעונן ומר על הנשמה. איני מוצא לי מקום. מצד

אחד כאב האובדן ומאידך רגש מר של החמצה — לא אמרתי לך משהו

חשוב מאוד". מיכאל כותב מכתב לרחל.

הורד

נורית גרץ נעה ונדה בין שני בתים, בין הדירה במוצא, ליד אחותה ומה שהיה בית הוריה, והדירה התל אביבית בה חיתה שנים כה רבות לצד עמוס קינן. כשהכירו, אי אז בעבר הרחוק, היתה בת 22 והוא בן 35. לימים כשקנו את הגג הזה ליד דיזנגוף, עמוס הקים גינת תבלינים ועצים ארץ ישראלית. עתה,  כשאני בא לדבר עם נורית,  גן התבלינים כמש, נשארו גרניום ועצים חזקים כמו זית נמוך קומה ועץ לימון שעמד שנים נטול פרי ורק אחרי מות עמוס ב2009 החל להעניק לימונים נפלאים. זו רוב תנועתה: בין מוצא ההררית לסמטת בר כוכבא עם השלט של העיריה בכניסה: עמוס קינן 1927-2009.

כאשר רצתה גרץ לצרכי התחקיר של "ים ביני לבינך" לראות את העיר טולוז בה מתגלגל סיפור האהבה והמכתבים בין סטודנט הנדסת החשמל מיכאל ברנשטיין והמשוררת רחל בלובשטיין, חרשה את הסימטאות והרחובות, הנהר והגבעות של העיר עד ש"אני מכירה עכשו אותה כמו את כף ידי". וכל זאת מבלי לזוז מחדריה. רק בעזרת גוגל אדמה ומפות ישנות וסרטוני יו טיוב. אין היא יכולה לטוס או לנהוג כי גבה הפסיק לשתף פעולה. "אני במאבק עם הגב שלי. אנחנו בשני כיוונים הפוכים. הוא החליט שהוא כבר עשה כל מה שהוא יכול והגיע הזמן להתפטר ואני במאבק שהוא ימשיך להיות אתי, כי בלעדיו אני לא יכולה להסתדר".

אז איך ישבת חודשים כדי לכתוב את הספר?

אני נאבקת למצוא את הרגעים שהגב לא נגדי. אין עכשו יסורים, אני פשוט צריכה לאתר את השעות הטובות שבהן אני יכולה לכתוב. במידה מסוימת אני לומדת מגיבורת הספר שלי, רחל. כי מה שקרה לה, זה שבכל רגע היתה בה אמונה שיהיה טוב. ככל שמצב השחפת שלה מדרדר, היא מתכננת תכניות, היא תיסע לכפר גלעדי, היא תיסע לחברים שלה בכנרת, היא תאכל דבש שדבורה דיין שלחה לה והיא תבריא. באחד המכתבים היא אומרת: "אם יש יום שיש בו שעה אחת טובה, אז די לי בזה". רחל עבורי היא גם ספר לימוד איך לנהוג בכאב ומחלה".

גרץ היא אשה דקה מאד, יפה וזקופה. מדויקת בדיבור ובכתיבה. חותרת למטרה. אני אוהב לשוחח איתה. יש בה רהיטות צלולה שמשיבה רוח מחיית נפש בזמן הלוהט הבוער הזה, המלא עשן, יריות, צרחות ושקרים. עכשו היא מפרסמת את "ים ביני לבינך" על המשוררת החולה והאיש שאהב אותה רוב הזמן ממרחקים. רומן משחזר תקופה שבנוי בין היתר על 29 מכתבים שכתב מיכאל ברנשטיין אחרי היכרותו עם רחל באותו פנסיון בו גרו במקרה זה לצד זו בעיר הצרפתית טולוז שטרם המלחמה הראשונה.

מכתביה אליו אבדו עימו.

– למה רחל עכשו? משוררת מאותו עולם בן מאה שנים שעל שפת כנרת של תנועת העבודה שנראה כהולך ומודחק ומושכח?

כי היא מדברת עלי. כי יש בה דברים שאני מכירה היטב. כי גדלתי עליה ובגיל 8 קיבלתי ספר שירים ראשון שלה. לפני כשבע שנים, כשסיימתי את הספר על עמוס (כשנה טרם מות בעלה עמוס קינן), התחלתי לחפש חומרים ומצאתי ספר של בנימין חכלילי "לך ועליך" ובו המכתבים של מיכאל מתורגמים מרוסית לעברית ואמרתי לעצמי: אקח את מיכאל בתור מבט מרחוק על רחל. כי פה היא כל כך נעטפה משך השנים מיתוסים עד שאבדה. הפכה למין פאם פטאל של העליה השניה. המשוררת השחפנית. שיר כמו לא שרתי לך ארצי ולא פארתי שמך, הפך להימנון תנועת העבודה. לא בגבורות, בנטיעת עץ, וכיוב".

"חפרתי בטיוטות והגעתי למקור השיר. היא חולה שם וחשה אבודה. כשכתבה: לא קידשתי קרב, לא בניתי עיר, כתבה שיר על חוסר אונים אישי ועל העלמות, שהפך בחברה שקידשה את העבודה להמנון אידיאולוגי. תפסתי מרחק ממנה כדי לראותה דרך עיני האיש שאהב אותה ונשאבתי לאט אל חייו של מיכאל, אדם אחד ממאות מיליונים שחי בעת ההיא של החלומות הגדולים של האנושות, של האוטופיות וגם של האכזריות והדם שנשפך לצורך המימוש. התאהבתי בו ונשאבתי פנימה".

"כדי לגבור על העייפות אני נמלט אל העולם הקלאסי, יצירת רוח מכוסה באבק דורות… עולם שחלף,  המולה ורעש שנסתיימו אי אז וחלפו… זהו המקלט האחרון שלי". מיכאל במכתב לרחל.

209

מיכאל של גרץ הוא דמות בדיונית שבנויה על פיגום של חיים של דמות אמיתית. היו לה תחקירניות ברוסיה. היו מכתביו. פה ושם נמצאו עקבות של חיי מיכאל. היא קראה ספרי הנדסת חשמל שחיבר. גילתה שהיה נשוי. בלי ילדים. אבל מיטב השיר כזבו. "לאט לאט למדתי להכיר אותו וגם לאהוב אותו ויצא ספר שבעצם עוסק במיכאל, לא פחות מרחל, אולי יותר. ממש התאהבתי בו במהלך הספר. מה שאתה שואל אותי זה בעצם מה שאני כל הזמן שואלת את עצמי: למה האיש הזה לא קם ועושה דברים? רציתי לכתוב בהתחלה מן דמות של סולזניצ'ין שנאבק. אלה הגיבורים שאנחנו אוהבים, שקם, נאבק במשטר וגם משלם על זה, אבל אז באו העובדות וטפחו על פני והתברר שהוא לא הגיבור הזה של סולזניצ'ין ובהתחלה מאוד התאכזבתי, כי אם הוא לא זה ולא זה ואי אפשר לבנות, אז אם הוא לא היה לוחם, אז בשביל מה בעצם לכתוב עליו? הוא לא הספר שאני רוצה לכתוב, אבל המציאות והעובדות עשו לי טובה גדולה לדעתי, כי עברתי מהדמות של הלוחם לאדם שהיו מיליונים כמוהו. הרי לא כולם יצאו, כמו נניח איוואן דניסוביץ' והשאלה היא מה היא המלחמה השקטה הזאת, של מאבק בלי בריקדות, אלא סוג המאבק שהוא עבר אותו, כי למשל המאבק שלו, היה שם סוג של מאבק – בהתחלה אמרתי, לפי המכתבים שלו, לפי סיפורים שלו ושירים הוא היה איש מאמין למרות שהיו לו ספקות, הוא היה צריך להלחם. ברגע הראשון אמרתי אם הוא לא נלחם, הוא לא חי את החיים האמתיים שלו, אז אני, הספר לפחות יתן לו אותם, אחר כך אמרתי מה בדיוק אני אתן לו, ואני צריכה לתת לו לפי האופי שלו, לפי המציאות, ואז הסתבר שהוא לא יעלה על בריקדות וברגע מסוים הוא חייב לגלות שאם אי אפשר להפוך את העולם ולשנות אותו, הוא לפחות ימצא משהו אחר, למשל לעזור לאנשים שזקוקים לעזרה.

  • כשקראתי את כתב היד שלך חשבתי עליך ועל החיבור בינך לבין אותן דמויות שבויות בחלום, בכאב פיזי, במגבלות, במרחק ובאובדן.

אל תתלה הכל בגב שלי ואל תהפוך אותי לנכת גב. זהו ספר על געגועים. שלי לרחל. שלה לעולם ושל מיכאל אליה. שלושתנו מתגעגעים. זה המשותף. שלושתנו פועלים מתוך הגעגועים". ובכל זאת, על אף ההפרדה שהיא עושה בין חייה וקשייה לחיי הגיבורה הרחוקה שלה, רחל שהורחקה מדגניה כי כבר לא יכלה לעבוד וחששו גם מהדבקות הילדים, מספרת לי גרץ איך אחרי "שבע שנים שהייתי בתוך הסיפור הזה, כשגמרתי לכתוב הלכתי לעשות MRI עבור מצב הגב. בתוצאות של הבדיקה כתוב היה: "נוזל פלאורלי בריאות".

"כשהבאתי לרופא שלי את התוצאה הוא אמר מיד: "אני רוצה שתעשי צילום עוד היום". ד"ר פסברג, הרופא הטוב שלי, בדרך כלל לא היסטרי, אבל פתאם לחץ. אמרתי: "בסדר. אני אקבע תור" והוא אמר: "לא, צלצלי מיד אלי".  כשהגיעו תוצאות הצילום והקראתי לו הוא שאל: "היית באירופה? היית בקרבת אנשים עם שחפת"? אמרתי: "לא. אבל כבר שבע שנים אני בקרבה הדוקה עם רחל שהיתה חולה בשחפת."  "אני לא מכיר דרך כזאת של הידבקות". אמר ד"ר פסברג". היא מחיכת.

"אמרתי לעצמי: מקסימום אסע להרפא בהר הקסמים". נדמה לי כי מצאה את הדרך הסטואית שלה לחיות עם הכאב. "אני מתחברת בעיקר לתקופה של המחלה כשרחל לא יכולה לחיות את הדברים ולומדת לראות אותם מחדש דרך המרחק ברגע שכבר אי אפשר לחיות אותם. זאת אומרת התמצית של השירים שלה זה לא החיים, אלא החיים שאינם. היא כותבת באיזה שיר: "רק אשר אבד לי / קנייני לעד". ההנחה היא שאם הדברים לא מתקיימים במציאות – הם מתקיימים בכתיבה. אם הם לא יכולים להתקיים כמשהו שהיה, היא מקיימת אותם כמשהו שלא היה והגעגועים האלה הם שמדברים אלי והם שמדברים אלינו עד היום, בזכותם היא עדיין חיה ביננו".

– ומי הרחל שהכרת דרך עיניו של מיכאל והעיסוק שלך בה משך שבע השנים?

רחל שעשויה משתי דמויות. רחל הבריאה ורחל החולה. רחל הראשונה היא צעירה בריאה ורבת קסם שחייתה את האתוס של החברים החלוצים שלה. היא חיתה עם החברים בפלשתינה. אהבה את כולם. זו היתה תקופה שבה אתה לא אוהב אדם אחד אלא את כל החברה, את כל המעשה, היא גם נעה כמו הגברים בתקופה – ממקום למקום. רחובות, גליל, טולוז. רוסיה. העולם היה גדול ופתוח והיא מאמינה בהגשמה. בדור ההוא שמעורר בי געגועים רבים, לא היה פער בין חלום להגשמה. חלום זה דבר שמגשימים וגעגועים זה דבר שמגשימים. כל החיים היו הגשמה כמעט נסית-מופלאה של הגעגועים. ועוד דבר שקוסם בה: שהיא לא היתה אידיאולוגית. האידיאולוגיה אצלה בתוך המעשים, עוברת דרך העיניים, החושים. כך כשהיא מתארת איך יורדים לכנרת ושותים מים מהאגם או יום עבודה עם אלפי בצלצלים. זו דמות אחת. אחר כך רחל השניה. חולת השחפת שתמות ממחלתה. היא מאבדת את האפשרות לעבוד ובתקופה ההיא החיים היו העבודה. הם יצרו דרך האדמה. ואז היא חולה וכותבת.

"אינני מכיר משהו שישווה לזה במאה השנים האחרונות. כל מושגינו השגורים נהרסים עד היסוד…..תמונת היקום הופכת הרמונית. נמחקים הגבולות, הסתירות והניגודים הנצחיים והכול מתנקז לעיקרון אחיד. זה כובש את הלב, זו שירת המחשבה".

מיכאל מהנדס החשמל הנלהב מכל המהפכות של העת ההיא כותב לרחל.

– הקדשת את הספר לעמוס. "לזכרו". יצא לי לראותו פה כשהוצאת את הספר עליו, כשהיה כבר מנותק, דימנטי. מהו זכרו כיום?

אחרי מותו עמוס נהיה טוטלי. הוא תמיד איתי. כשעליתי לקברו עם רונה ושלומציון, אמרתי לבנות: לחינם אנו באות לפה. הוא כל הזמן בבית.

– גם עמוס החולה שראיתי? והעמוס האחר, זה שהיה לא אחת שיכור וקשה מאד?

כל העמוסים. המוות יוצר תמונה שלמה. עמוס הצעיר שהכרתי, עמוס שחייתי איתו, עמוס האב של שתי הבנות שלנו, עמוס החולם. מיכאל, גיבור הספר שלי לצד רחל, דומה בעצם לעמוס. וגם לאבא שלי. לכן זה ספר גם על שניהם. אבי ועמוס הכירו כל אחד בדרכו בשברו של החלום בו גדלו. עמוס בחלום דור תש"ח והעצמאות הישראלית שלו ואבי בקיבוץ שהקים. מיכאל שיצרתי בדמותם אולי, מכיר כבר בראשית הדברים, באסון, בדם ובשבר שטמונים בחלום הגדול על סוציאליזם או קומוניזם או ציונות. הוא נרתע מהחלומות ומסתפק בעזרה לזולת כמין דרך אישית שלו. שלושתם אנשים שגילו שאין טעם לחלום. מיואשים מראש. אנשים שהחליטו להשאיר את החלום נקי וטהור. מחוץ להגשמה.

– אולי אני מתעקש, אבל אצלי הגב השבור מתחבר לאותו צד אפל של החיים עם עמוס. כאילו נשאת את האיש המיואש הפרוע הקשה הזה על גבך שנים רבות מדי עד שנשבר?

ממש לא. חיינו יחד עד הרגע האחרון ואין לך מושג איזה קשר עמוק היה ביננו, עם כל זה שאמרת. הסתדרנו בחיים האלה. היו חיים נהדרים גם בימים ששתה. ומצאנו מתכון לחיים טובים לכולנו: חיים בשני עולמות. בשתי קומות נפרדות. הוא גר למעלה איפה שאנו כעת ואני למטה. לפעמים בשתי ארצות.

– כמיכאל ורחל עם המרחק שבין טולוז לרוסיה?

המרחק הוא דבר נהדר. מיכאל גילה ברגע מסוים שרחל כבר מאד חולה. הוא חולם ומתאר לעצמו שהוא מגיע לפלשתינה ונכנס לחדר בו  היא שוכבת בבוגרשוב 5 ליד הים בתל אביב ועומד מן הצד ורוצה לעזור לה. אבל אינו מגיע. הוא נעלם ולא הגיע לפה מעולם. והוא ידע כי גם לו בא, לא היה יכול להושיע או לחיות איתה. גם לגבי המהפכה הוא גילה שהדרך שלו לעשות דבר מה הוא לעזור לנפש אחת לידו. מה שחשוב לי מאוד בדמות שלו, זה לתאר אדם שלא פועל. שחי מתוך בחירה והחלטה בחלומות. והיא מתאימה לו, ההתכתבות הזו, כי הוא יכול להמציא למען רחל את החיים אבל גם לביים אותם וגם לתת לה תפקיד ראשי בהצגה הזאת. הוא במאי, הוא חי כיוצר, אם היא יוצרת את החיים, הוא יוצר את החלומות.

– הייתי שואל: מה היה כותב עמוס קינן לו חי ביננו עתה וראה את ישראל 2015 אבל זו כמעט שאלה מיותרת שכן קינן כבר כתב את הכל. קינן זעם וניבא כל חייו נבואות שמתגשמות עתה על שברון החלום הציוני וכתב את הדיסטופיה "הדרך לעין חרוד".

כן. עמוס כדרכו היה משתמש ביאוש להגיב על הקורה. אני מטבעי אופטימית, אבל כעת גם אני איני רואה שום פתרון. לא הייתי רוצה להכנס ולדבר על מצב כשהכל כבר נאמר ולא אחדש כלום.

– אז אשאל אותך כך: את מתארת בספר היפה הזה מסע של פסנתר כנף מפולטבה דרך הים ואחר כך על החולות עד רחובות ואז נגינת שופן. לפני מאה שנים או יותר. האם החלום על שופן בחולות הגיע לסיומו בישראל הנוכחית?

ממש לא. שום פקודת חיסול לא תעקור אותו מפה. אני לא חושבת שהחלום הזה או הפסנתר הזה הולכים ונעקרים. חכה רגע, אני צריכה לנסח. זה שיש היום תרבות אחרת שמלאה בוז לשופן ולצ'כוב זה לא אומר שהניסיון הזה יצליח. התרבות האחרת הזאת לא היא שתנצח. שופן ירד למחתרת וישאר. יש דוגמאות. תראה מה היה ברוסיה הסובייטית. החרימו את כל הספרות. צ'כוב בוודאי לא קראו, דוסטוייבסקי אולי כן. היה שם בוז עצום לאינטלקטואלים: זו היתה האצולה, זו היתה האינטליגנציה. היה בוז לכל דבר אינטלקטואלי, יחד עם ניסיון ללמוד את האידיאולוגיה החדשה בתחומה. ובכל זאת התרבות  ניצחה. היא שגשגה במחתרת, היא פרחה במחתרת ובסופו של דבר שבה וניצחה. כי אין לנו קיום בלי שופן. בלי היופי. בלי האסתטיקה לא נוכל לחיות כאן. היום מתקימת פה מלחמה. מנסים להחליף אליטה באליטה, תרבות בתרבות. בסופו של דבר יהיה מקום לכולם. גם לתרבות המזרחית וגם לתרבות המערבית וחייבים איכשהו להצליח לחיות בדו קיום או בתלת קיום או ברב קיום ואי אפשר לחסל את שופן".

שני הכלבים פולקה ומומוס, נקבה וזכר, מכרכרים לרגלינו. נובחים וממלאים את חדר הגג ברעש עצום. אחר כך נרגעים ורק פולקה ממשיכה לשחק בכדור מצפצף עד שגם הוא נלקח ממנה. נורית יושבת זקופה בכסא מתכת לא נוח. מן הגג בא ריח של גשם ראשון שהשקה אדמת עציצים יבשה. קומה מתחת עורכות שתי הבנות שולחן ומחכות לאמא שתרד לאכול. היא רוצה נכדים. היא רוצה המשך ומחכה. נוכחות האב המת קיימת בבית. קינן אינו איש שנעלם. כאשר באתי לדבר איתה ב2009 לספר עליו הוא בהה בי ואחר אמר משהו על ירושלים. שוב ושוב. כאילו ננעצה ירושלים בזכרונו הגווע.

אין היא חשה בהזדקנות, אומרת נורית. אולי כי עברה גלגול, לא רק מותו של האיש שחי לצדה, היא גם עזבה את עיסוקיה הקודמים כפרופסור לספרות וקולנוע והיא עתה כותבת ומלמדת במכללת ספיר. חיים חדשים שיש בהם התרעננות. גם עם הגב למדה לחיות. בלעדיו. היא אשה בלי גב אבל עם כנפיים. ספר כזה על אהבה שארעה לפני מאה שנים הוא דרך לעוף. להמריא מגינת הלימון והזית, כמו רחל עם "התשמע קולי/ רחוקי שלי" שנשלח למיכאל, האיש שלא שבה לראות, שהאריך שנים רבות אחריה כמו שגילתה נורית בתחקיר שלה. איש אהוב לשעבר שהמשיך לחיות אחרי מות אהובתו, כתב ספרים על הנדסת חשמל ומכתבים ונפטר שבע ימים ברוסיה הקומוניסטית, כחמישים שנים אחרי מות רחל.

3 תגובות על “נורית גרץ. כנפיים במקום גב. הספר על רחל ואהבתה.

  1. שפי הגיב:

    מה שאזכור מהראיון יותר מהשאר זו האמירה של גרץ שרחל לא היתה אידיאולוגית. לגבי פיתוח דמויות אמיתיות לדמויות של רומן, החלק השני של הספר שלה על קינן לא היה כל-כך מוצלח, אלא רק החלק הראשון, שבשונה מהשני הוא ביוגרפיה די תיקנית של ילדותו ונעוריו.

    בסדרת רשימות מצוינת שכתב אורי מילשטיין על רחל ושנמצאת באינטרנט, הגדרת המפתח שלו היא "מתקשרת-על". אם לא קראת אז ממש כדאי. לינק לארבעת חלקי הסדרה:
    http://www.e-mago.co.il/user/1085

  2. רן הגיב:

    נורית גרץ רונה קינן שיבדלו לחיים ארוכים. עמוס קינן זכרו לברכה.
    ציונות אמיתית. מחכה לקרוא את הספר. רחל . השירים. החיבור הקשה והמורכב לכאן.
    מחכה לקרוא את הספר. כותבת בחסד.
    גם נורית וגם רחל.
    אתן הסיבה להמשיך את היותנו כאן לא פחות מהכותל. אתן השפה שלי בדיוק כמו התנך. איזה יופי.כל הכבוד.רק בריאות.

  3. נטע הגיב:

    הסיפור האמיתי והשילוב עם הדמיון מושלם ומרגש. אהבתי את רחל ומיכאל, את תיאורי התקופה,הפרשנות לשירים ואת הכתיבה החכמה והנוגעת ללב. מאחלת לסופרת שנים טובות של יצירה ובריאות .

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s