מונח בין המחנות. ג'וליאנו מר חמיס. מי רצח אותו

AFP0918125-01-08661789&91.jpg;1&93.jpg;_wa
רגע המוות: כשנשמעו חמש היריות ברביעי לאפריל 2011 , חשבו בג'נין על יריות שמחה עד שראו אנשים נמלטים ורכב אדום, ישן ומוכר, נוסע ללא נהג ברחוב המחנה המאובק, לאט לאט, כמרכבת הלוויה מקסיקנית, מותיר שובל דם וצעקת תינוק. מתגלגל עד שנתקע בקיר. ראיתי שם את סימני החיכוך ונקב של קליע אחד שסטה ממסלולו.
השבוע, שלוש שנים אחרי רצח ג'וליאנו מר, כשהמו"מ על הסכם הגיע שוב למבוי סתום, הזכירה עורכת הדין עביר באקר כי טרם נלכד הרוצח ולאיש לא אכפת בשני הצדדים. זו דעה רווחת משני עברי הגדר, אבל במקום שבו משתפים פעולה המוחברת של אבו מאזן והשב"כ של ביבי, יש גירסה אחרת. על פיה מוטלות בסיפור הזה שלוש גופות, לא אחת, והוא למעשה סגור כדרך שבה נסגרים חשבונות בסכסוך העתיק הזה. ע"פ הגירסה הלא רשמית, טמונים כעת באדמה הנרצח ג'וליאנו מר, קצין הבטחון המסכל טארק אל־רוח והחשוד ברצח ג'ול הוא א. א. ע. סעדה מבחורי ג'נין שנהרג כחמישה חודשים אחרי מר, "בנסיבות לא ברורות".
בשנה האחרונה יצאתי בעקבות הרצח אל בית לחם, רמאללה וג'נין אחרי שדווח לי כי אבו מאזן הקים בשעתו ועדת חקירה של כוחות הבטחון שהגישה דוח מסכם בעניין הרצח, והכל נשמר בסוד מפני הישראלים בשל עניינים פנימים ואי רצון להסגיר. בעת מסעי בין הערים גיליתי שרבים שומרים מרחק של שתיקה לגבי רצח ג'ול כאילו היה הסכסוך כולו על סודותיו, קשריו הסמויים וכזביו, טמון ברצח היחיד של האיש המיוחד הזה שנולד לפני 57 שנים כבנם של ארנה מר היהודיה וסליבה חמיס הערבי. ארנה וסליבה קראוהו על שמו של החוקר ולוחם השלום פרדריק ג'וליו קירי, וג'ול היה אחד משלושה בנים – אחים צרובים בחותם הסכסוך. והוא העז שבהם, גבר עם אנרגיה בוערת של צ'יטה שחור, שבגיל ההתבגרות אף חלם לרגע להיות צנחן.
ג'ול החל טירונות צנחנים, מחזור מאי 77, הסתער על אויב דימיוני, משהו דבק בו שם, אך הוא הודח ועף אל שטח ההפקר שבין הצדדים. גבר של גברים ונשים, שחקן שנע בפראות בין המציאות לבמה. פעם שיחק אותלו כה פראי עד שדסדמונה כמעט נחנקה והמבקר הנדלזלץ כתב ש"רק שחקן בעל כריזמה וחן כג'וליאנו יכול לגלם את דמותו של אותלו עז היצרים. אבל כמו שאותלו נפל קורבן לאופיו התמים, הייצרי והאכזר, כך דומה שגם מר נפל קורבן לאופיו שלו".
כעת כל משפט נשמע כהספד מוקדם.

אל תירו.

חברים ישראלים שרצו להמחיש לי את מורכבות חיי ג'ול ואת סכנתם, סיפרו לי איך לילה אחד אחרי הצגה ב"תיאטרון החירות" יצאו עם ג'ול ממחנה ג'נין לחזור לארץ דרך מעבר הגבול בג'למה. כשהלכו בחושך סמוך לגדר שמעו צליל דריכת נשק. "אל תירו. אנחנו ישראלים", צעק ג'ול לחיילים, והבמאי דניאל עמית שהיה איתם אמר לי: "זה ג'ול. אצלם הוא היה הכי ישראלי ובארץ היה הכי פלשתינאי." כל חייו נע מר בשטח ההפקר, מפורז מכל נשק, זולת קסמו ואגרופיו, מוקף נשק חם, שלנו ושלהם. אולי לכן ידע שסופו יבוא מידי אקדח ולא מזיקנה ואמר שהוא רוצה למות על רגליו, לא על ברכיו: "יום אחד איזה פאק-אפ פלשתינאי יירה לי חמישה כדורים בראש", ניבא פעם בדייקנות מקפיאת דם.
"בג'נין בה בחר ג'ול לחיות עד מותו", אמר לי בג'נין הכתב עלי סמודי, "יש שפע נשק והמוות הוא תמיד אורח מצוי". "מצאנו בחקירה אחרי רצח הקצין אל רוח מחבוא בג'נין ובו 60 רובי אמ 16, 40 קלצ'ניקובים ואקדחים", אמר לי קצין החקירות הפלשתינאי מ. שישב איתי לשיחה בבית קפה בבית לחם. מ. השתתף בחקירת הרצח וכשנפגשנו הכחיש שהרצח פוענח. הוא ידע הרבה יותר ממה שספר לי ואמר רק ש"שלושה רעולים חיכו לג'ול. אחד מהם, הרוצח, אחז אקדח פ.נ. קליבר 9 מ"מ". זה האקדח שכנראה הביא לפענוח הירי.
"הוא ירה בג'ול חמישה כדורים".
אמרו לי שמצאתם את הרוצח והוא ישב בשעתו בכלא ביריחו.
"לא. יושב שם הבחור מהקבוצה של סוחרי הנשק שהרג את הקצין טארק אל- רוח". מ. גילה לי והסתיר. נקב בשעת רצח לא נכונה. הכל מלא אינטרסים והגדה היא מערב פרוע חמוש כבד: נשקי ערבים, מתנחלים וחיילי צה"ל. "ג'נין עצמה מלאה 'מותמארבין', חתרנים", אמר לי איש אחר שם, "שכולם נערי- האש, בחורי אינתיפדה שעברו לעסקי פרוטקשן ונשק. כמו בבלקן. חמושים לא נעלמים, הם משנים את שם העסק ואנשים מפחדים ומשלמים. סביב ג'ול היו תקציבים ותרומות וגם הוא שילם להם".
"הרעול שעצר אותו ירה בג'ול בחזה ובראש", אמר לי החוקר, "הוא ידע על כל תזוזה של מר. חיכו לו כשחזר מרמאללה… כיסוי פנים שחור, לא כאפיות… ג'ול עבד גם עם נשים ונערות. זו הפרה של כללי המקום. אבל לא זו סיבת הירי. זה רק יצר כעס". הכתב סמדי שתיעד את ג'ול בחדר המתים אמר לי בג'נין, כמו לנחמה, ש"ראשו היה חבוש. פניו לא נפגעו".

הבחורה ממחנה אל ערוב

"שמעת על הבחורה ממחנה אל ערוב שעבדה עם ג'ול"? שאלתי את החוקר מ.
"עזוב. אסור אצלנו לדבר על עניני נשים", בלם מ. את הענין באסירה ר. ששוחררה מכלא ישראלי, עבדה עם המוחברת שלהם, הגיעה לג'וליאנו דרך ידיד שחקן ונמצאה הרבה בג'נין ובתיאטרון. היא עוררה כעס גברי במחנה שלה וחשד אצל הבחורים החמושים בג'נין כאילו היא וג'ול מדווחים למישהו. הג'יהאד סבל אז אבידות וחיפש אשמים וסביב ג'ול והבחורה נוצרה מערבולת חשדות וכעסים.
ככל שצללתי אל קרקעית הסיפור כך נראה הכל יותר כהצטברות איטית של אחת עשרה שנות ג'ול במחנה מאשר כבא ממניע יחיד: ענין נשים וכבודן, חתרנותו הטבעית של תיאטרון קטן במקום כבוש, כספי התיאטרון, ענין הזרות של ג'ול והחשדנות שקימת במקום מוכה, ג'ול הבלתי נשלט בסביבה שוחרת שליטה, תחת כיבוש.
"תמיד הזהרתי את ג'ול", אמר לי חברו הבמאי א. "יום אחד מישהו יתקע בך סכין. הוא לא נזהר בכבודם של אנשים במקום שבו כבוד הוא חזות הכל." ובכל זאת פעל ג'ול בעיר היותר פראית, יותר דתית, משך אחת עשרה שנים. הוא יצר וביים והציג, בלי שיהרג. פה ושם תקלה והפחדה, לא רצח.
אחרי רצח ג'ול החלה שרשרת מקרי מוות. מות הג'יהדיסט סעדה, רצח הקצין, מות מושל ג'נין כדורה, שלושת ההרוגים מירי צה"ל בסוף מרץ השנה. ואחרים. כשנה אחרי מות ג'ול נפתחה חקירת מוות נמרצת הרבה יותר מזו שלו לאחר ירי על בית מושל ג'נין, קדורה מוסא, איש פתח חזק ורב קשרים גם בישראל. חמושים ירו על הבית משתי גבעות. המושל ושומריו יצאו לחצר וירו חזרה. אחרי שעתיים מת כדורה מהתקף לב. כעבור 8 חודשים נורה למוות הקצין הפלשתינאי טארק אל רוח שחקר סחר נשק. אז גויס לחקירה קצין הבטחון המסכל המיומן א. שגם חקר את רצח ג'ול ומיד נלכדו חשודים. ע"פ הגירסה שהגיעה לידי, חלה התפנית בפיענוח רצח ג'ול כשנתפס אקדח ה9 מ"מ שבו נרצח הקצין אל רוח. הכלי נבדק בליסטית והתברר שתאם לקליעים שהרגו את ג'ול. אותה חוליה, לא אותו יורה, שהרי כבר היה מת.

תיאטרון החרות

אחרי רצח ג'ול ישב עדנאן נרנרייה חודש בכלא הקישון ונחקר עי השב"כ. השב"כ גם קיבל את הנייד של ג'ול ואת רכבו המנוקב לזמן רב. את נרנרייה, איש רך דיבור, מנהל לוגיסטי של התיאטרון של ג'ול, פגשתי בחדרו בג'נין. השב"כ חקר אותו, כך אמר לי, כאילו בו ובחבריו טמון מפתח התעלומה, אך התאטרון היפה היה ונשאר עד היום בעיקר מקלט תרבות חם למחפשי פינה לפורקן ולצעקה במקום שהוא תמיד לחוץ וכבוש.
עדנאן הכיר את ג'ול מאז הגיע לעיר ב2002. "בשיא הבלגן בא, הסתובב בין ארבע קבוצות לוחמות וצה"ל. לו הרגיז קנאי דת או לוחמים חמושים כבר היה מת מזמן. אז היה קל לחסל. נדמה לי שלא היה בג'נין רצון להרגו".
אז מי כן הרגו? עדנאן נאלם. כשמגיעים לרוצח, כולם משתתקים, כמו בסיציליה. הכל "אדמל", יעני טמון בחול. קבור. כי אם גם ג'ול, המושל והקצין יכלו למות באמצע היום, מי מוגן מפני החמושים? עדנאן זוכר שג'ול שרק הגיע אז מרמאללה, יצא עם רכבו לרחוב המחנה. היו איתו המטפלת ראידה ותינוקו בן השמונה חודשים. הוא הושיב את תינוקו בינו לבין ההגה כאדם שנוהג בכפר בלי שוטר.
המטפלת, בחורה בת 25 מבית לחם, ראתה הכל ושותקת כיום. ע"פ הבמאי יגאל לרנר שמסיים להכין סרט תיעודי על רצח ג'וליאנו, היא קיבלה לביתה קליע ומכתב אזהרה והשתתקה. עדנאן שמע יריות ורץ החוצה. "היה שביל דם לאורך כ12 מטרים והרכב עצר בקיר". העדים ספרו ש3 רעולים סימנו לג'ול לעצור מול התיאטרון. הוא תמיד עצר לדבר כשפנו אליו.
הידע כי בא הסוף אותו ניבא?
כשהחמוש ירה בג'ול, נהדף התינוק אל רצפת מושב הבייביסיטר. ראידה נפצעה קל וברחה החוצה וג'ול נפל על מושבה כשראשו מחוץ לדלת הפתוחה. הרכב נע. עדנאן ראה את קודקודו של ג'וליאנו שמוט. שנתים וחצי אחרי הרצח, כשהסתובבתי בסמטת הרצח המאובקת, חקרתי ארבעה מתבגרים ששחקו ביליארד באולם עלוב. אחד מהם הציע לי אגרוף לקינוח. הם נראו כאילו נעו בכל רגע לקראת משהו אלים ושבו ונבלמו.

רמאללה.

במרץ 2011 האחרון בחיי ג'ול, טלפן אליו ג'ורג' איברהים, זה שהיה פעם סמי מ"סמי וסוסו" ומנהל כעת את תיאטרון "אל קסבה" ברמאללה. ג'ורג' ביקש נואשות שג'ול יבוא להציל את המחזה "הכסאות" של יונסקו. הבמאי הגרמני קם ועזב. "בעיני היה ג'ול מין אדיפוס שידע מה מחכה לו והלך ראש בראש עם זה עד המוות". אמר לי ג'ורג' במשרדי התיאטרון. "ג'וליאנו הציל את ההצגה שפתחה פסטיבל". זה מחזה אבסורד נהדר לסיים בו חיים שהיו חלק מהטירוף האלים של ישראל ופלשתין.
– ספרו לי שבלילה האחרון ברמאללה פתח ג'ול פה גדול על כמה קצינים מהמוחברת ששתו לידו. צחק עליהם: ככה תשחררו את פלשתין?
"הייתי איתו פה", ענה לי ג'ורג', "היו רק אנשי התיאטרון. שום מוחברת. קרוב לשתיים בלילה הלכתי לישון. אחר כך ג'ול נסע לגנין".
אחרים ספרו לי שג'ול השיב בלילה בנייד שלו לשיחה שגרמה לו לצאת מיד לדרך אל ג'נין, כאילו הוזמן למסיבת מותו. בצהרי יום המחרת כבר שמעו בתיאטרון שהאיש שאהבו נרצח והתחילו לבכות.
כחמישה חודשים אחרי מות ג'ול, בשבוע האחרון של ספטמבר 2011 נהרג ליד ג'נין הבחור א. א. ע. סעדה שהיה מחובר ע"פ הגרסה שהגיעה לידי, אל בחורי האש והג'יהאד של ג'נין ובא ממשפחה שאבדה כמה בנים בסכסוך. סעדה מת במה שנראה כתאונה. אולי חוסל. אולי הושתק. אחרי זמן מה נורה הקצין הפלשתינאי אל רוח ובחקירה שנפתחה במרץ רב בשל תפקידו, התברר מה שהתברר בליסטית לגבי אקדח ה9 מ"מ שהרג שניים. האם היה סעדה אכן רעול הפנים שירה חמישה כדורים בג'ול או שמא הוטל עליו תפקיד לא לו רק כדי להגן על הרוצח האמיתי? הכל סבוך, מושתק, כמו ב"הכסאות" שביים ג'ול טרם מותו, כאשר בסוף המחזה מופיע הנואם שיסביר הכל, ומתברר שהוא חרש אילם.

9 תגובות על “מונח בין המחנות. ג'וליאנו מר חמיס. מי רצח אותו

  1. ד הגיב:

    יגאל היקר, איזו כתיבה רומנטית על רצח…
    בסוף 2012 הצית אדם עצמו סמוך לצומת שילת.
    ומת.
    ידיעה במבזקים של ynet אם אני זוכר נכון הייתה אזכור יחיד. אם לא הייתי בוטח בזיכרוני המחיקה הייתה מנצחת ומונצחת. נכתב שם כי האיש התאבד כי מנעו ממנו את ילדיו.
    זה רצח. ככה רוצחים בישראל עשרות רבות או מאות בודדות אבות בשנה.
    ומייתמים מאות ילדים.
    שווה חקירה? או שנצטרף לשתיקה הרוצחת עוד ועוד בעזרת שופטות פסיכופאטיות ושאר נבלים ברשות תורה וחברה.
    מה אתה אומר יגאל?
    אגב, שמעת על גיא שמיר הנרדף בישראל כמו שהשטאזי רדף במזרח אירופה?
    חוץ מזה עשית כתבת אחרי מות נפלאה למר חמיס.
    מי שחקה את דזדמונה החנוקה? סתם…

  2. ה הגיב:

    במקום הפוסט הארוך אפשר היה לכתוב בקיצור: עוד פעם ערבים רצחו מישהו ואין חדש תחת השמש.

  3. Menakhem Ben-Yami הגיב:

    הי, ההודעות שלך מגיעות אלי באותיות מיקרוסקופיות ומרווחים של כמה שורות. כשמנסים להגדיל, מאבדים חלק מהתוכן. אולי אפשר להגדיל?… תודה, מב"י

  4. סססס הגיב:

    ג'וליאנו נרצח בהיותו בן 52. היום היה צריך להיות בן 55. איך הגענו כאן ל- 57? לא קשור! ואם בזה מר יגאל סרנה טעה יש מצב גם לטעויות בעדותו. בקיצור – עד שלא נדע מי הרוצח / הרוצחים במדויק נאלץ לחיות רק עם המון ספקולציות וסיפורים מסביב, רק לא את האמת.

  5. יונתן הגיב:

    א.השתגעת??!! מה אתה מסתובב בג׳נין/רמאללה/בית לחם?! משאלת מות גיבורים??!
    ב.העובדה ש׳ג׳ול׳ נרצח ׳אצלם׳ מסמלת , בסופו של דבר את העובדה האולטימטיבית-׳שם׳ אלים, מסוכן,שוביניסטי….-
    ו׳כאן׳ – פחות.
    ובקיצור -יגאל, תחזור הביתה !!

  6. […] יגאל סרנה התחקה בשנה האחרונה אחר רצח ג'וליאנו מר, שאירע בדיוק לפני שלוש שנים. […]

  7. […] Mer-Khamis’ killers were never tried. […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s