שתי אופציות ומוות אחד.

 

"אם אמות יום אחד מכדור מרצח צעיר/ פלשתינאי/ אשר יחצה את הגבול/ הצפוני/ או מהדף רימון שיטיל/ או בהתפוצצות של מטען בשעה שאבהה מול מחיר/ מלפפונים בדוכן שבשוק/ אל תעזו לומר/ שדמי מספק הוכחות לצדקת טעותכם -/ שעיני הקרועות מחזקות אתכם בעיוורונכם -/ שמעיי השפוכים מספרים כי אִתם אי-אפשר/ לדבר במילים ולחתור להסדר:/…."

(מאיר ויזלטיר. קטע מהשיר: "סונטה נגד המדובבים את הדם השפוך".)

האזרח הישראלי שהריגתו הציתה השבוע את הדרום ושילחה את חיל האויר לעזה, נקרא סאלח אבו לטייף. הוא נורה ע"י צלף עזתי בעת שעבד ליד הגדר וכונה "ההרוג הישראלי הראשון מטרור עזתי מאז מבצע "עמוד ענן"". זולת אזכור שמו וקישורו להפצצה לנקמת מותו, נותר סלאח כמעט אלמוני לגבי רוב הישראלים, אך נדמה לי כי סיפור חייו הקצרים ומותו מ"כדור שחדר מגבו עבר דרך ליבו ויצא מחזהו", כעדות אביו, מבהיר למתענין, את המורכבות ובעיקר את האירוניה של המיקרה.

החלל אבו לטייף ממתחזקי הגדר מול עזה נולד ברהט בשנת 1991 כבנו של נהג המשאית שאפיק. אחד מאחד עשר בני ובנות הבית. הוא היה עובד קבלן, תת מועסק של משרד הבטחון, בן חמולת אבו לטייף שהיא יותר חמולת- פרנסה וציוד כבד מאשר חמולת- גששות. בהכירי היטב את הנגב ותלאותיו ואת מיקומה של עיירת הולדתו רהט בין מתווה פראוור לרצועת עזה, נדמה לי כי הגורל המתעתע יכול היה לבחור בחורף 2013 זה בין שני תסריטים אפשריים של סוף חייו של סלאח. בשניהם הוא נורה למוות, כל פעם ע"י צד אחר. בשניהם הוא הופך לגפרור שמצית את הדרום.

ע"פ תסריט ראשון: לו המשיכה ממשלת ביבי באכיפה בכוח של מתווה פראוור, לולא פעל בני בגין, צדיק יחיד בסדום וסייג עצמו מן המתווה וקידם בעצמו את דעיכתו, לו התחילו מהומות של ממש, יכול היה סלאח אבו לטייף למות מירי כוחותינו. אם היה לוקח חלק בהפגנות הזעם או אף אם, כגרסת בן דודו חאלד, לא היה משתתף בהפגנה, "כי היה היה אדם מפרנס ולא אדם מפגין", אלא סתם עומד ליד הבית, יכול היה למות מכדור תועה. ע"פ תסריט אפשרי זה היה סלאח אבו לטייף הופך לחלל הבדואי הראשון בקרב עם המדינה על המתווה ומותו היה מצית את הדרום. "ידוע לכל שהיד הישראלית על ההדק קלה מאד מול ערבי", אמר לי בן דודו חאלד.

2_b

תסריט ב.

סלאח בן חמולת אבו לטייף לא נהרג בהפגנות. "הוא היה בחור שעבד מצאת החמה עד צאת הנשמה, במיקרה שלו באמת יצאה הנשמה", אמר לי חאלד. הוא לא שירת בצהל, רק שניים מחמולת אבו לטייף שרתו, אלא סיים תיכון "עמל" במגמת מסגרות והתחיל לפני כשנה וחצי לעבוד כמפעיל ציוד כבד בחברת "קידוחים בשבת". ביום מותו קם מוקדם כהרגלו וראה מחלון בית אביו את ביתו הוא שכבר סיים כמעט להקימו כולל רצפות ומטבח. "הוא כבר ידע", אמר לי חאלד, "מי המיועדת לו, אבל שמה טרם יצא". הכל היה מתוכנן זולת המוות או שגם הקליע, ע"פ אמונת הפטליסטים, היה מסומן בשמו.

הוא נהרג ביום הראשון בחייו שבו יצא לעבוד ליד הגדר. בצהרי יום. "הם היו קבוצה מעורבת של עובדים", מבהיר מנהל העבודה שנמצא בבית המשפחה בין המנחמים. "יהודים וערבים עובדי קבלן", מדגיש חאלד. "בלי אפליה. לכולם לא היו שחפ"צים למרות הקירבה לגבול חם. כולם היו חשופים לאש בלי מסתור. כוח צהל ישב 300 מטר מהם. לא לידם. כולם היו מופקרים. לא החברה הקבלנית אשמה", מבהיר חאלד, "צה"ל הוא האחראי לאבטחה על הגדר".

תסריט ב' הוא שיצא לפועל ומותו של עובד הקבלן סלאח  הצית את הגזרה. במותו ציווה לנו את ידו הארוכה של חיל אויר, "למרות שלנו אין כל רצון בנקמה", אומר חאלד. אולי כי יש להם יותר קרובי משפחה מעבר לגדר "בעזה ובסג'עיה", מאשר בישראל. זאת מאחר שסב -סבא- רבא של חלל הגדר אבו לטייף, נדד לפני כמאתיים שנים ממרקש שבמרוקו שם חיו האבו- לטייפים לחלק המדברי הזה של האמפריה העותומנית. בנגב התפצלו המרוקאים לכמה אתרים וב-1948 מצאו עצמם מחולקים ומופרדים בין עזה לנגב.

 הגורל

 אחרי מותו, בהפצצת התגמול של חיל האויר, נהרגה פעוטה עזתית בשם האלה אבו סביחה. לו רצה הגורל לשחק אותה עד הסוף באירוניה המושחזת שלו, יכול היה להרוג על נקלה פעוטת חמולת אבו לטייף מעבר לגבול כנקמה על מות סלאח. "כי אם בישראל  יש 600 בני משפחה שלנו, בעזה יש לנו 800. חלקם יושבים קרוב להפצצות".

הפצוע אבו לטייף פונה במסוק אך מת מיד. "נתנו רק לאבא שלנו לראות אותו. הוא ראה את הכניסה והיציאה של הכדור. אחר כך לקחו את הגופה לאבו כביר ועד יום רביעי לא קבלנו אותו בחזרה. מאז

היו לנו המון טלפונים מעזה, מהמשפחה לנחם על המוות שלו. אנחנו בקשר איתם כל השנה. כשמפציצים שם אנו מודאגים, וכשהיורים לפה הם מודאגים. אנו נגד כל נקמה והקזת דם. המשפחה מתגעגעת מאד לזמן של רבין ולשלום שהתחיל אז".

"רק חיות אדם שניזונים מדם, שמחים על שפך הדם", אמר לי הבן דוד שמונה לדברר את המשפחה והוסיף במר ליבו ש"המשפחה שלנו מאד נחרדה מטוקבקים. כתבו בכמה אתרים בשמחה על המוות של סלאח. כתבו שנלך לעזאזל. לא תארתי לעצמי שבמקום לנחם, אנשים בישראל ירדו על המשפחה. תפתח אתרים ותראה. אומרים שם דברים איומים".

נ.ב.

כשנחתתי השבוע בנתב"ג חיכתה לי השורה הפיסבוקית המופלאה: "אני לא מציע לאף אחד לנסות אותנו. מי שניסה אותנו חטף. מי שינסה אותנו יחטוף". פרי מקלדתו השנונה של רוה"מ נתניהו. פעם היה כתב חייב לרוץ לרחוב בשביל לאסוף פנינה כזאת. חזרתי לפה הישר ממסע עם משלחת סיוע ישראלית נהדרת שיצאה לעזור לאיים שנפגעו קשה בטייפון יולנדה ואני תוהה אם יש עוד מדינה בעולם שבה נפערת תהום כזאת בין חמלת מתנדביה לבין ההעילגות שלוחת הרסן של ראש ממשלתה. תהום.

3 תגובות על “שתי אופציות ומוות אחד.

  1. אוהב ארץ ישראל ואדם. הגיב:

    האם יש למשפחתו של סאלח דף פייסבוק שאפשר להתכתב איתם דרכו? ארצה להביע את תנחומיי ואת בושתי על כיעורם של התגובתנים עלומי-השם.

  2. רשומה נהדרת בלי מסר. נהדר.

  3. israebest הגיב:

    1. אינני מתפלא שויזלטיר הולך לשוק כדי לבהות במלפפונים.
    2. מה מפריע לך שעל כל תקיפת טרור מעזה צה"ל תוקף בחזרה יעד מחבלים? מה בדיוק לא מוסרי בזה?
    3. למה שמהגרי העבודה של חמולת אבו-לאטיף לא יגורו בישובים מוכרים? האם אתה מוכן שיהודים בישראל הקטנה או ביו"ש יגורו בישובים לא מוכרים? תרבות תפיסת הקרקע כבר לא מתאימה למדינה מודרנית, ולכן כל הפתרון לחיבור הבדואים לאדמה הצורה רציונלית נכונים. יותר מ-70% מהבדואים בפרוייקט הזה הסכימו לתנאי יישובם בערים/כפרים מסודרים. המעטים צוהלים הרבה מאוד בגלל לאומנות פלסטינית חזקה והסתה של ארגוני שמאל אנטי-ציוניים. הם רואים את התפשטות המטריה הבדואית ככלי נשק במסגרת מלחמתם בקיומה של ישראל הציונית. אין זה מפתיע כלל שעיקר מאמצי הבדואים והשמאלנים שהמשחק הזה הוא לרצף את השטח שבין עזה ליהודה כדי שבעתיד יוכלו הפלסטינים לטעון לבעלות עליהם, לחיבור ישיר בין יו"ש לעזה ושישראל תסתדר על המעבר מצפון לדרום איכשהו, כפי שהיא הציע בעבר לפלסטינים עצמם.
    4. אני בטוח שאם הצלף העזתי היה יודע שהוא מכוון את הכדור לאבו-לאטיף אז הוא לא היה מכוון ולא יורה עליו. השנאה האסלאמית היא נקודתית – ליהודי.
    5. צר לנו על כל ילדה שנהרגת בתקיפת ח"א על יעד טרור עזתי, אבל לא ישראל ממגנת את מתקני החימוש של ארגוני הטרור בתוך מרחבים מיושבים, אלא אלה העזתים עצמם. לכן התלונה על היפגעות אזרחים בעזה צריכה להיות מופנית לחמאס.
    למרות זאת, לא אחת הסתבר שילדות שנהרגו בתקיפת חה"א לא נהרגו בגלל התקיפה אלא מתו בביה"ח, תאונת דרכים, פיצוץ בלון גז, התעללות במשפחה, ומותן של הנערות האלה תוזמן באופן מופלא עם תקיפת התגובה של חה"א. היו מקרים שאף אחת לא מתה, אבל כהרגלם הם הוציאו ידיעה, מוכנה מראש, על מותה של ילדה, רצוי תינוקת בת כמה ימים. הדוגמאות שנקבתי בהן הן דוגמאות אמת. אני מניח ש"בצלם" לא מתייחס אליהן, כי "בצלם" לא מפרסם עובדות, אלא רק טענות של פלסטינים.
    6. היכן העילגות שלוחת הרסן של נתניהו ב"שורת הפיסבוק המופלאה שלו" – "אני לא מציע לאף אחד לנסות אותנו. מי שניסה אותנו חטף. מי שינסה אותנו יחטוף" ?
    7. משלחת הסיוע הישראלית הנהדרת שיצאה לעזור לאיים שנפגעו קשה בטייפון יולנדה אינה מנוגדת לרצון של ישראל להגן גם על אזרחיה כנגד הטרור האסלאמי הגועש בעזה, ביו"ש ומסביב. להיפך, זוהי עדות לאצילות הנפש של ישראל ולתרומת ישראל לערכים אנושיים וכיבוש זכויות האדם לחיות בביטחון ובשלום. כל מי שפוגע בערכים אלא הוא מסוכן לנו ולעצמו. בעניין הזה איננו שונים ממדינות המערב אלא רק לטובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s