מסע אל איי הטיפון יולנדה. חודש אחרי.

IMG_1335

היה לה שם של נערה יפה. שם שמצלצל מקסים. יו- לנ- דה. ובדרך מוזרה הם מדברים עליה בחיבה. הו, יו לנ דה, אבל כאשר הגיעה סופת הטיפון מן האוקינוס השקט אל חופיהם בשתים לפנות בוקר, היא "נשמעה כמו צפירה של אניה ענקית שעולה עליך", אמרה לנו אשה אחת בכנסיה החרבה למחצה בה ישבנו. "יולנדה נשמעה כמו…" אנשים מחפשים את המילה. כמו "אוווווו". "יולנדה היתה כמו מטוס סילון על קולי שיורד על הגג שלך". הם זוכרים את צליל חטיפתו של הגג מעל ראשם. החלונות הנשאבים כולם. עולמם הישן נחטף.

הם שומעים עדיין בזכרונם הקפוא את הרעש המחריד שמשך 3 שעות שמעו כשהם יושבים או בוכים או מתפללים לצד ילדיהם באמבטיה, בסלון בלי חלונות. אווווו. עכשו גם קולות של רוח רגילה או רעש טריקה מקפיצים אותם. רבים ישארו עם הפחד וזכרון של חוסר אונים מול כוח טבע אדיר שלוקח בשעת שחר אחת את כל מה שצברת משך חיים שלמים. מאב וילד ועד חזיר, גג מטע קוקוס ובית. או כפר שלם.

 מילדותם על האיים הם מכירים טייפונים. הרוחות מן הים הן בנות הבית. לכן לא פחדו. טיפון בא והולך. מתכנסים בבית ומחכים. לא כך יולנדה שלקחה איתה אפילו את רדאר מזג האויר שעל המגדל בקצה גיוואן. הוא מדד עד 300 ומשהו קמ"ש ונחטף כמו עצים בני מאתיים שנים שהתקימו על האיים הפיליפינים סמאר, לייטה וסיבו בהם עברתי. האיים האלה נחים באוקינוס על הנתיב המהיר של הרוח.  חלקם שטוחים עם גבעות וולקניות ומיליוני עצי קוקוס. בתים נמוכים בנוים מחומרים זולים. פה ושם בית בטון. ערי שאנטי צבעוניות ודלות.

מאז הצונמאי, האימה היא רק מגל מים עצום בגובה של בנין שישטוף את כולם לים. אבל אז באה יולנדה כמוה טרם ראו מעולם ושינתה את חייהם. כמו לקום בבוקר במקלט בבליץ על אנגליה ולגלות שהשכונה שלך גולחה.

ומה עוד גיליתם אחרי יולנדה?

שאין יותר ציפורים ואין קופים". אלו חיות האויר והרוח עימן גדלו. הן התגוררו על הדקלים והעצים העצומים. קופים ליוו אותך תמיד לאורך הדרך. חצו כביש. אבל הן נשארו בחוץ בעת יולנדה והיא חטפה אותן. עתה מוזר לחיות בלי צליל של ציפור, בלי קוף ליצן שחוצה כביש.

ערימת פסולת וכלום.

 IMG_1434

מה דבר ראשון שראיתם כשיצאתם מהמחסה? שואל אותם ד"ר משה פרחי. חוקר בשקט את את הכמרים, הקפטנים, המורות, כל שמי שבא לפגישה זו או אחרת. "יצאנו וראינו ערימה של פסולת. גגות, חיות מתות, עצים. כל מה שהיה החיים שלנו הפך לזבל". "לא הכרתי את העולם שבו גדלתי 58 שנים", אומר המהנדס אסטבן, בעל הבית שעל גגו החרב גרתי עם המשלחת של קואליצית ארגוני הסיוע הישראלים. בחצרו נערמים תחת ברזנט שקי סיוע, אורז ומים.

"יצאתי החוצה מהבית הזה בו התחבאו בחדר פנימי חמישים שכנים ולא היה כלום". חצאי בתים. עולם אחר, חשוף לגשם – מבולי או לשמש קשה. כי כל העצים נתלשו מחייהם. נעקרו, נשברו עפו. נחשפו. גם עתה אחרי 5 שבועות האיים נראים לי כערימת פסולת שפעם היתה עיר, כפר, מטעים.

זה נמשך שלוש שעות משתים בלילה ועד חמש בבוקר. היו מקומות שאנשים נחנקו כי הרוח ינקה את כל האויר. אחרים זוכרים הרעש כמו "צליל חליצה של פקק ענקי כשהגג עף". כמו כל הגגות. חושף אותם לזעם האל. פאקקק. האיים כולם ערופי גגות. איש אחד קשר עצמו בחבלים לגדר ברזל כי היתה לו רק בקתה מעץ ולא מחסה של ממש כמו רבים פה. בסופו של דבר חרבו האיים שבהם עברה יולנדה, אבל רוב האנשים נשארו בחיים. תחילה המומים ונפחדים מכל רחש. חסרי אונים ואחר כך מתחילים לחפש, לאסוף לתקן לחיות. ולשיר.

"עם בעל חוסן נפשי מיוחד", אומרים לי המומחים הישראלים פרחי וד"ר לילך רחמים שניהם מומחים מוכרים איש בתחומו לטיפול מהיר בטראומה ובפוסט טראומה.  "הם אנשים שחוזרים מהר לפעול". המורות אומרות: "דבר ראשון חפשנו קרובי משפחה. אחר כל ניקינו וניקינו. כיבסנו. אכלנו שלושה ימים אגוזי קוקוס שנפלו", הן מספרות וצוחקות.

ברחוב החשוך, 5 שבועות אחרי האסון, עומדים תחת המרפסת שלנו, ארבעה ילדים ושרים. אחד מתופף על שלוש פחיות והקולות הצלולים מטפסים ועולים מעל החרבות וההרס, העצים השכובים על צידם והחופים שנשטפו, מעל כפרים קטנים ועירות של כלום ונמשכים מעלה אל היחיד שבו הם נותנים אמון: האל. אלו ילדי האיים שעברו גם את יולנדה והם חייכנים ומתוקים כמלאכים, מלאי הודיית "טאנג יו" לזרים וסקרנות ולעולם אינם מבקשים דבר. גם הוריהם מנומסים כילדיהם. יכול אתה להשאיר לפ- טופ באתר פתוח או סלולרי בטעינה ולמצאם למחרת בבוקר. מקום בטוח גם בחורבנו. בלי זעם ונקם.

פתח מסע

  2013-12-16 08.15.52

המסע שלי אל יולנדה וצלקותיה ואל המשלחת הישראלית של פרחי ורחמים, החל בטיסה נוחה אל שדה התעופה של סיאול. טסתי להצטרף למשלחת השלישית ששלח ארגון "הקואליציה הישראלית לסיוע הומניטרי בינ"ל" (i.r.c. )  שמורכבת מ-  16 ארגונים ובראשם ברית עולם ו"נתן" ע"ש איבי נתן  ז"ל. משלחת ראשונה היתה של רופאים שטיפלו בפצועים. היא יצאה מיד אחרי האסון לצד אנשי "מצילים ללא גבולות" הצרפתי. שניה לה משלחת הסקר שבדקה גם המשך צרכים והשלישית: משלחת מומחים לסיוע נפשי ראשוני במצבי טראומה ופוסט טראומה. קרן אריסון סייעה. הקואליציה זקוקה לכסף כדי לנוע. גם עתה.

המסע נמשך מסיאול בטיסה אל לב האיים, אל העיר סיבו שלא נפגעה, ושם הסתבך בשל הכאוס והלחץ של אחרי טיפון ולפני  קריסמס, הלך והתארך באזורים הולכים ונשכחים, נידחים ורחבים של שלושה איים שנפגעו, עד שהיגעתי אחרי כשלושה ימים בדרך אל לשון היבשה החרבה של האי סמאר ואל המשלחת שישבה בעיירה הקטנה גיוואן, הירושימה של דקלי קוקוס מתים. (guiuan

בארבע וחצי בבוקר ראיתי את עיר האי סיבו והיא רוחשת חיים כבצהרי יום. טרום קריסמס. זוגות וילדים, חנויות ומכוניות ואופנועים ריקשתיים. כנסיות מלאות. במטוס הקטן כבר נחטף מושבי לעיר המוכה טאגלובן ונותרתי לבדי בסיבו, מודאג מאד תחילה. היה לי רק מספר טלפון אחד למקרה חירום. אלו קשריה של הקואליציה לסיוע עם גוף נוצרי יעיל שנקרא "אופרישן בלסינג". טלפנתי ומצאתי את סוחר הטרקטורים ג'ון יאפ המסור שדאג כאילו רק חיכה לשיחה. הוא הביא אותי למשרדו הנושן ומשם הישר אל מעבורת עוקפת טיסה. "אשת ראש העיר של אורמוק תחכה לך ותדאג להמשך הדרך שלך עד גיוואן", אמר לי הסוחר יאפ, כמו היה סוכן ביון יעיל שנשאר מ1944. בכל מקום מצאתי איש קשר ואלתור. ללכת לאיבוד זו גם הדרך הכי טובה למצוא.

משך שלוש שעות של מסע שוצף על גלי האוקינוס צפו נוסעי המעבורת הנעים אל בתיהם ההרוסים, בפה פעור, בסרטי ג'קי צ'אן. כך בכל מקום: מיסטר בין על פלזמה ענקית לצד תזמורת עיוורים שמנגנת שירי דת. גקי צ'אן במיבנה בלי גג. הוליבוד, ישו וקריוקי. בגיוואן יתקהלו המונים מול תחנת רדיו מאולתרת של מתנדב לרגל ערב קריוקי סוער. תחנת המשטרה תקרין סרטים נוצריים למאות ילדים על מסך ענק. הכל בלי חשמל. רק גנרטאורים קטנים.

אם תשאלו מה אנשים מחפשים דבר ראשון אחרי החורבן, בחושך שאין בו עדיין חשמל כי הכל נקרע,  אגיד: שקע חשמלי. כל ניצול, כל זר, כל נער, מחפשים רק שקע לטעון את סוללת הנייד שלהם. הנייד הוא הקשר לעולם. כמו שאנשים הלכו פעם לוידוי אחרי אסון, עכשו זה ליו אס בי או לשקע רגיל. כשהסוללה ריקה, גם הנפש חשה בדידות. ליד כל אתר או"ם או יוניצף, או צלב אדום או מלון ששרד, ליד גנרטור, ראיתי את עשרות ההבהובים של ניידים נטענים כעמדת חג או תפילה.

אורמוק

 IMG_1312

 ברדתי מספינת האיים בנמל אורמוק הסתער עלי מיד מראה החורבן. השבים הביתה הביטו סביבם ולמדו מה מחכה להם. נדמה כאילו נקרעו כל הגגות ביד ענקים זדונה. גגות פח עפו. גגות בטון נשארו אבל גרמו לבנין כולו לנטות על צידו. חגורות בטון נקרעו כקרטון. אנטנות הסלולרים הענקיות כרעו ארצה. עמודי מתח גבוה נפלו. מטעי הדקלים נעקרו או שצמרתם נתלשה. רוב עצי האיים גוועו. נדמה כאילו ארץ שלמה נטתה על צידה. נופצה, רוסקה, נמעכה, פוזרה לכל עבר.

הרס כזה ראיתי רק בצילומי הפצצות כבדות.

"יולנדה היפה שלנו", אמרה לי אשת ראש העיר אורמוק על הטייפון. יש לה בית מפואר בין בקתות ההרס, אבל גם ריחו טחוב. מי הטיפון והמבול פרצו דרך שברי הגג, יורדים על גבי מפות משי ושטיחים.  "עכשו כולם שווים", אומרים העניים. לכן אין באסון רק רע. "לולא הסערה לא היית מגיע אלינו". אשת ראש העיר מאמינה באל ובביזנס השיקום.

יש להם דרך משלהם להביט גם על דברים איומים. למשל, עבור חלקם כ"נוצרים שנולדו מחדש", אסון כמו יולנדה הוא לידה שניה. משבר ממנו אתה צובר כוח ומודה לאל שהציל אותך מהסופה. זו דרך שמזכירה שיטות טיפול  מודרניות. משה פרחי ראש המשלחת שבאה לסייע נפשית לנפגעים, יופתע ממה שיקרא: "הצמיחה הפוסט טראומטית שלהם. יכולת ההחלמה. רמת חיים נמוכה הולכת עם חוסן גבוה. תראה אותנו. קשה לנו הישראלים אפילו על הגג הזה שנוח פי כמה מהבקתות שלהם. בישראל היה לוקח שנה עד שאנשים היו מתחילים לזוז אחרי חורבן".

מה הדבר הראשון שאנשים עשו? תשאל המתמחה מעין זוהר את הנערים. "חיפשו אוכל. אחר כך התחילו לתקן את הבית. כי ירד גשם כל הזמן". אין מה לחכות לשמאי ממשלתי. אחרים אמרו: "דבר ראשון חפשנו את הדבר הכי יקר שנקבר תחת הבית, מכנסי הרלף לורן". וצחקו.

IMG_1464

טקלובן

ככל שנענו אל החופים ואל האיים הבאים, כן גבר ההרס. אשת ראש העיר לקחה אותי ברכבה על פני היבשה וגשרים ענקיים אל התחנה הבאה: העיירה טאקלובן. הארץ נראה חבוטה כאילו אגרוף ענק היכה בה. "נו מור האוז", אמרה גברת ראש העיר. "לוק! לוק! נו מור האוז"! שוב ושוב חפרה עד שדעתי נטרפה. חוזרת כמנטרה על הלוק לוק שלה, כאילו הייתי שמאי בינ"ל שצריך לשלם על נזקים.

"לוק לוק", נקשה על ראשי.

בטקלובן הכאוטית ישנתי בלילה עם מתנדבי ה"אופרישן בלסינג" הנוצרים החרוצים. הם הלכו לישון שרים וקמו שרים מזמורי אל. חיים בבית חצי חרב ובלי חשמל ומים זורמים, כ30 איש עם תא שירותים ומקלחת אחד והכל נראה תמיד נקי ומסודר. מרבים לצחוק. זה הצחוק הפיליפיני שפורץ קבוצתית, מפיג מתח. צחוק נבוך כמעט.

כה עזה היהת יולנדה עד שעל עצים שנותרו זקופים נכרכו, כצעיפי משי כסוף, פחים מגולוונים שנעקרו והוטחו וגם רצועות בטון מזוין הועפו. האויר הלח והלוהט היה מלא יתושים צמאי דם ובדירה בה שהיתי, בבית בלי גג, הוקם מעל כל מזרון אוהל כילה. כשסימו לנגן על גיטרה ולשיר, פרשו המתנדבים כדרך שנעשה גם אנו כל לילה במסע הזה, איש לאוהלו בתוך הבית. ניסיתי להרדם בחום העז, נרדמתי והקצתי כל הלילה. לאור פנס נחשף, כחלום סהרורי, מחנה הרפאים של הנרדמים בכילותיהם כמין הגנה אורירית במקום שבו רק לפני חודש גם מכוניות עפו. "לקחה את הכל, כולל משאיות, אז למה השאירה את היתושים?" צחקו האנשים.

הגשר והדרך

 Philippine pic.pptx

בבוקר עליתי על מיניבוס "ואן ואן" ונסעתי מהלך כחצי יום על פני האיים הפגועים, אל האי האחרון לכיון הסופה, סמאר, שספג את הפגיעה הראשונה. שם שכנה כבר המשלחת. שעות נסענו בנוף ובו דרגות שונות של חורבן, כאילו בררה יולנדה קורבנותיה. עברנו על פני גשר ארוך מהאי לאייט לאי סמאר, חלפנו על פני מאה קילומטר רצופים של הרס בוצי ומרופש. הגשם הכבד ירד על כל מה שגגו נעקר או קירו נפל. טפטף על עולם שאבד מחסהו. כל מה שממילא היה רצוץ נרצץ יותר. החבוט נחבט יותר.

 הארץ היתה מעוקמת כנוטה על צידה. למעלה מחודש חלף והכל נראה לי כאילו הרגע התרחש אבל מי שהיה שם מיד אחרי המכה, יודע כמה הרבה כבר נוקה. איך פונו הדרכים החסומות עצים וחורבות. בכל כפרון שעברנו היה שלט: "הצילו זקוקים למים ואוכל" ושלט של "תודה לתורמים". בכל מקום הקיש גבר עם פטיש על קורות עץ שהרכיב למין מחסה או חנות. נשים כרעו ברך וכבסו וילדים רצו אחרי כלבים או נפנפו לנו בשמחה.

הדרך המהירה כפי שהיא נקראית פה היתה כביש צר מאד שעבר צמוד לפתחי הבקתות. ילד יצא ישר לכביש עליו דהרנו ב80 קמ"ש. נשים יבשו גרעינים על הכביש. רקשות ואופניים. כלבים. הכביש היה הדרך המהירה, פרוזדור של בית, לב שכונה ושביל. כל כלי השמיע צפירה מתנשאית לקטן ממנו: משאית לוואן, וואן לרקשת אופנוע, וזו לרקשת אופנים. וזו לאופנים וזה לילד או לכלב. הכביש נראה כמשחק מחשב שבו אתה נתבע להרוג מה שפחות. לאורך כל הדרך עד לעירונת גיוואן ראיתי כפרונים חרבים שמקימים עצמם מחדש בלב מטעים רצוצים של קוקוס. והכל בתוך מיליוני טונות של פסולת מרוסקת. לאן יפנו את זה?

גיוואן.

 IMG_1151

בלילה בכה גור כלבים חצר לידנו ברחוב המחוץ. אימו ענתה לו ממרחקים. לקראת שתיים בלילה הצטרפה לבכי מקהלת כלבים עצומה מכל רחבי האי. לא בנביחה אלא ביללת נכאים איומה כמו קינה על הכלבים המתים בסופה. גם לחיות יש קינת- נעלמים. אחר כך עברה משאית ליד הקיר כאילו עברה עלינו. המשלחת הישראלית: גיל ריינס ומשה פרחי, לילך רחמים, מעין זוהר וטלי המר ישנו איתי בקומה שניה בלי גג מעל קומת קרקע ששרדה. הלילה היה מלא קולות, נחירות, עקיצות, נביחות, השכמת תרנגול בשתיים. משאית. טוסטוס.

אבל בכל בוקר כשהשכמתי ממזרוני ומכילת היתושים, היה המראה מן הגג הנמוך עוצר נשימה. ראינו

אי מעוך אך מלא חיים. עולם חרב שבו הורים רחצו ילדיהם במי באר בלב ערימת פסולת. אחרים מתחו ברזנט על גג חסר. נסרו גזעי עצים. עשן עלה מהמון מדורות אוכל וחימום מים. גם על הגג התרחצנו במים שנצברו בשעות הזרם בחבית. שטפנו את האסלה במי החבית. אכלנו אורז בכל ארוחה.

אחר כך מול קהל כמרים שנאספו בכנסיה, שאל פרחי מה הם זוכרים מהיום שקדם לטיפון. הוא נתן להם לדבר. זהו חלק מתהליך טיפול מהיר שאחרי טראומה. "היה יום שקט באופן מיוחד", אמר כומר, "כאילו גם הציפורים חדלו לשיר. השמים היו כחולים מאד'. רק בחצות הגיעו רוח חזקה וגשם. נפסק הקשר והחשמל ואז בשתיים בלילה: הרעש הנורא. פחדנו, בכינו. הילדים ישנו".

2013-12-16 08.20.19

החיפושית של הכומר פ.

בבית המהנדס אסטבאן שכינויו טוטסי גר עימנו גם קרובו הכומר פרננדו ס. פרובידו. הכומר הגיע לאי אחרי 26 שנים בהן לא ביקר את אחיו וקרובו. כשמע בביתו במנילה על יולנדה פרץ בבכי, נסה לברר מה עלה בגורל אחיו וכשל, גייס קצת כסף לדלק מחברים ועלה על החיפושית מודל 1972 האהובה שלו לראות מה ארע. משך שבעה ימים נהג כ- 1800 ק"מ ממנילה לגיוואן, על מעבורות, גשרים וכבישים  צרים. נוהג וישן ברכב. נרדם על הכביש ומתעורר בשוליים. ניצל ממוות ומגיע.

לילה אחד יצאתי לשוטט בחושך של גיוואן ולדבר עם פרננדו ידידי החדש בעת שמבול לכד אותנו ומצאנו עצמנו תחת שמשיה בחצר זרה ואפלה. עמדנו רטובים ושמחים בגשם ופרננדו אמר שהוא מתכנן לקפל כל חייו במנילה ולחזור לחיות פה. שקט על האי ורגוע אחרי הטיפון, בלי המתח של מנילה. ויש המון קרובים. ולבו יוצא למקום. יש אכן רגש מידי של חיבה לאנשים שמתעורר באיים. הוא נולד לפני 53 שנים וגדל בבית של אב איש צבא אלים "וחלמתי כילד להרוג את אבי על כל מה שעשה לאמא שלי. הוא היה מטורף מזעם, אבי". עכשו פרננדו עובר משבר אמצע החיים. "אולי תהיה לי פה חווה". וטיפון? שאלתי. "אלו החיים. גדלתי תמיד קשה. ראיתי כל כך הרבה. טיפון פה זה חלק מהחיים". איש יצא במבול העז מן הבית בו חסינו, הביט בנו ושתק. פרננדו אמר ש"מזג אויר כזה מפחיד אנשים כאילו תחזור יולנדה".

ומה קרה אחר כך, אחרי השקט? שאל פרחי את הכמרים. הוא חקר כבר נפגעים של אסונות רבים ואף הקים ומנהל מגמה לטיפול בנפגעי טראומה במכללת תל חי. שנים חי שם, בקרית שמונה בזמן הקטיושות, ראה נפגעים וטיפל. זה עולמו. לימוד, מסעות, הצלה. הוא מיטיב לדבר אל הכמרים רועי צאן עדתם והם קשובים ככל תושב באיים האלה, כאילו האזינו לדרשה. הם אומרים: "יס, יס" כשהם מסכימים. הוא מדבר איתם על אחריות. על מנהיג טוב שמניע אנשיו ועל הסכנה הקטלנית שבפסיביות. כוחם בעדה רב בשל עוצמתה של הדת העממית עם הישו המהיר והיעיל שלה ועם רוחות חזקות שצריך לקבלן כגזירת גורל.

"שכבנו על הרצפה וצעקנו: אלוהים תציל אותנו והוא הציל", אומרים האנשים בחדר. "וכשיצאתם החוצה"? "אוי מי גוד. לא נשאר כלום. העצים הפכו לקיסמים. אנשים צרחו לעזרה ואחר כך שוב נעשה שקט וקצת בכי. אחר כך פחדנו שיבוא עוד טיפון. חיפשנו אוכל. היו הרבה חזירים מתים. אכלנו אותם ואגוזי קוקוס שנפלו עד שהגיע הסיוע". פרחי מדבר איתם על הפעולה. כמה היא מפחיתה מן הפחד. "יס. יס". הם אומרים כמו הללויה. מן החוץ נמשך רעש אופנועים קטנים בלתי פוסק.

משך ימי בגיוואן לא שמעתי ולא ראיתי ציפורים, אך גם לא ריב. צפוף ומוכה, חם ולח, אבל רגוע. לא שמעתי הרמת קול אחת או צעקה. ראיתי המון אוהלים ואתרים לבנים של ארגוני סיוע בינ"ל. צלב אדום. או"ם. רופאים ללא גבולות. למדתי להעריך מאד את עזרת העולם, את  יעילות ארגוני רופאים ופרישתם המהירה בכל אסון. מעבר לכל ביקורת, רק אידיוט יחשוב ש"עם לבדד ישכון". ממש לא. הפיליפינים אסירי תודה באופן בולט לכל מסיע זר.

טייס ומומחה

גיל ריינס הוא הלוגיסט של המשלחת. טייס חיל אויר לשעבר, מנהל מתנ"סים וכעת גם טייס אזרחי וגם מתנדב ומתאם. הוא גבר גבה קומה וחייכן ומשרה שלווה. בשבתות יושבים אצלו אחד עשרה ילדיו וילדי אשתו השלישית. אז מה זה כבר סופר טיפון בשבילו. אנחנו מסתובבים בלילה בסמטאות האפלות בלי חשש. יש תחושה עמוקה של בטחון. בסככת האום לשעבר שהיתה פעם אולם ספורט שר זמר נמוך מלווה גיטריסט וירטואוז כאריק קלפטון מקומי. צרצרים וקרפדות מצטרפים לשירה. סרטני ים ענקיים זוחלים בעשב.

"מאז האסון התחילו עטלפים לבוא למרפסת", אומר לי אסטבן, "אין להם יותר עצים וגגות".

משה פרחי מודאג מהתכנית למחר. הוא איש מודאג שמדבר איתי על חלונות הזמן של האסון. חצי שעה ראשונה אחרי אסון, יומיים אחרי. חודש אחרי. "אלו זמנים שבהם בהתערבות מהירה ניתן להפסיק את תפיסת המצב כטראומטי, עימה יחיה הנפגע חיים מרים. טראומה זו תפיסת מצב של אדם שחווה איום קיצוני לצד חוסר אונים מוחלט. אנו נמצאים בסוף חלון הזמן השלישי. בעת שבזכרונו של אדם מתקבע אירוע האסון  בצורה משובשת ששוב לא תאוחה לעולם".

"צריך לבנות מהר את סדר האירועים הנכון" הוא אומר. "להניע תמיד את הנפגע לפעולה. לחלצו מתחושת חוסר האונים שלו". בכיתה חסרת גג הוא עושה זאת עם עשרים כמרים וכמרות. אחר כך עם מפקדי אזורים, עם מורים וסטודנטים. הוא שואל אותם על יולנדה, שלב אחרי שלב.  הוא מדבר עליה כעל כוח טבע, לא דיזאסטר. אחר מדבר על אחריות ועל הכוח של הפעלת אנשים. "ברגע שלאדם יש תפקיד כמו כומר הוא יודע מה לעשות ולכן לא חש חוסר אונים. הסכנה גדולה אצל חסרי תפקיד". הוא מספר לי אשה שהיתה באוטובוס שהתפוצץ בישראל. היא ושבה ואמרה שהיתה מטומטמת. שרק רצה באוטובוס הלוך ושוב. המטפל אמר לה: מזל שרצת. כך ראו אותך. כך שמעו אותך ויכלו לחלצך. ומזל שלא נגעת באיש, כך לא הזקת לו". "הכי חשוב זה לשנות פרשנות הנפגע לגבי מה שעשה".

פרחי צירף למשלחת את הבוגרת שלו ממכללת תל חי מעין זוהר ואת תלמידתו טל המר. הן שתי נשים צעירות וחדורות אמפטיה ורצון עז לסייע. "הנטיה הראשונה כבני אדם, היא לחבק את הנפגע. ללטף. להרגיע". אומר פרחי. "זה ההיפך ממה שצריך. צריך ל"אקטב".

 אנו מדברים ומול עיננו, מעבר לכביש הכל מתרחש כמו במודל טיפול נפשי. גבר מכה בפטישו על קורת בקתה שהוא משקם. אשה פורשת ברזנט על גג נפול. זקנה מטאטאת. כולם פועלים. אין פה ביטוח, אין סיוע ממשלתי זולת קצת מתת פח ועץ. סביבם עיי חורבות והנה החיים שבים למסלולם מכוח הכרח, אמונה ואומץ לב כדרך פעולה.

כוחו של החלש

בעוד בנאים מקימים מחדש את גג הפח מעל ראשינו, שב הגשם לרדת. לא אחת כמבול תנכי שמטביע כמעט את הניצולים. לילה אחד בעת שהמשלחת ישנה בקומת הקרקע התעוררה מעין זוהר מקול נקישה מוזרה על זכוכית. היא האירה בפנסה מאימת חולדה, וראתה סרטן ענקי שזרועו מגששת סביב כדי לאתר את הדרך. הטייפון הרים גל עצום של מי אוקינוס ששטפו את כל האי. הגל היה גדוש דגים וסרטני ים ענקיים. עתה הם צצים בכל מקום, מחפשים דרכם אל הים או נאכלים. גם הקרקע הומלחה ומיד הצהיבה. אבל בתוך כחודש ספגה כל כך הרבה גשם מתוק שהיא מצמיחה מחדש פרווה סמיכה של ירק. עצים גדולים שנפלו שבים לחיים, מתכסים שרכים ועלים של צמיחה עצומה במקום רקבובי ולח.

"יש פה חזרה מהירה לשגרה שהולמת גם ממצאים של מחקרים וגם ממצאים לגבי חוסנם הנפשי של תושבי האיים", אומרת לי ד"ר לילך רחמים. "ההחלמה מאסון טבע, מהירה פי כמה מזו שאחרי אסון מעשה ידי אדם. באסון טבע רק ארבעה אחוז נשארים פוסט טראומטים, לעומת עד 11 אחוז בטרור, או עד ל30 אחוז בטראומה מינית". היא מומחית בעלת שם לטיפול בילדים שעברו טראומה והיתה ממקימי מרפאת הפוסט טראומה לילדים בבי"ח שניידר. רחמים מפתחת עתה שיטות לטיפול בפעוטות מגיל שנתיים עד ארבע וחצי שנפגעו נפשית. אשה דעתנית, חסרת שקט חדה וחובבת אקשן שפעלה היטב באסונות האיטי, סרילנקה ואף בעת מלחמת לבנון 2.

בלילות יצאה לריצות כושר בדרכים החשוכות של גיוואן ובבקרים נסתה להכשיר מורים שיסיעו לילדים שנפגעו. בכנסיה החרבה עמדה לפני עשרים מורים והסבירה כיצד יזהו ילד פגוע. היא מציעה להם לעבוד עם ילד כזה על שיחזור מה שקרה לו, להכניס סדר בנרטיב האסון כדי להוביל אותו חזרה לבית ספר ואל החיים. מורה מספר לה איך החזיק בזרועותיו את אחיינו בחדר שמיים החלו עולים בו וקירותיו נעו. איך ברח עם הילדון החוצה. איך רבצו ליד קיר הבית תחת צריחתה הקטלנית של יולנדה וחשו חסרי אונים מאד. שומעים צעקות ופחים, רואים את גופות בעלי החיים ובני האדם הנסחפות. אבל הוא אמר שחש אסיר תודה לאל על ההצלה. תמיד באה גם סירת ההצלה של האמונה בישו.

בחצר בית ספר בעיירה בשם מרצדס, אני צופה במעין וטל מפעילות מעגלי ילדים קטנים שבית ספרם נהרס. הן משחזרות עם מאות הילדים את הטייפון, מה חשו. הן משליכות כדור דימיוני שהולך וגדל. הן מניעות ידיהן וגופן ומחקות פעולות חיים, פחדים והבעות פנים. הילדים מחקים איתן וצועקים או קי או קי עד שהמילה ננעצת בתודעתם. בחצר בה מוטל עדיין עקור עץ עתיק ענקי צועקים הקטנים או. קי. עד שגם המורים מצטרפים ונדמה לי שם, תחת השמים הקודרים, שהצחוק שלהם חזק מכל עץ והוא טבוע בנשמת האיים שלהם כחוט דק של פלדה גמישה. אני שב מאיי הפיליפינים המחוצים כמי שלמד שיעור גדול מילדים קטנים.

סוף

תגובה אחת על “מסע אל איי הטיפון יולנדה. חודש אחרי.

  1. חופית הגיב:

    יתומים
    שליטפת וניחמת בוכים
    בתוכי
    יולנדה צולפת דינים.
    הם שרים לה שירי אהבה .

    אתה מדבר עליה: יולנדה שלי
    כאילו ידעת יולנדה

    יולנדה אצלי
    משתוללת וצווחת ושוב
    אינה עוזבת
    אל תאמר לי "יולנדה שלהם"
    ו"כמה הם גיבורים"
    "לקחה את הכל יולנדה"
    כי יולנדה שלי סוערת בי
    עשרות ומאות פעמים.
    ואתה לא ידעת יולנדה

    (קשה לומר זאת בגוף ראשון
    אבל אני קשובה לחוקים)

    היולנדה ההוריקנית שלי היא זאת
    שחוטפת גג מעל ראשי בשריקה איומה
    וחותמת בי מעגלים של אסון
    היא שקושרת אותי לחומת הגדר
    ומסחררת סביבי גופים
    היא שטורפת שבולעת
    שדומעת
    אותי

    יולנדה שלי
    תבוא שוב מחר
    תגנח ותצווח ותדרוס
    היא תבוא ותבוא
    עוד

    ואני כרצונך,
    אחזק את הגג ואקשור

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s