מותו של אריק. מסע רגלי בעקבות חיים על בלטה אחת.

 

"אני חושב על מוות אבל לא מתעסק בזה. רע לי בבתי קברות. מוות זה בדיחה לא מוצלחת: מרגילים אותך לחיות ופתאם לוקחים את זה. ובארץ יש ריח מוות באויר. חזק מאד. אנו חיים תחת צילו המתמיד. אני בן דור שגדל על זה שאחרי אלפיים שנים של צרות וגלות סוף סוף, העם המטורף הזה, חוזר לבית שלו. והבית יהיה בונבונירה. זו תמיד המילה שבאה לי. ארץ קטנה, מתוקה ורגועה. פינה משלנו אחרי כל הצרות והגלויות. שיהיה לנו כדורגל- בונקר ומקסימום תיקו ונהיה ערבים זה לזה. אבל גדלנו והבונבונירה נהייתה למפלצת. צביעות ושקר ופרוטקציה, כוחנות ואיש אוחז בצוואר רעהו. התחלנו עם חלוצים שנאחזו בציפורניים ואנחנו היום מתעללים בפועלים זרים שאנחנו חיים בזכותם". (מתוך ראיון עם אריק בביתי. מוסף לשבת. ינואר 2004. )

 images

"כל החיים שלי", אמר לי פעם אינשטיין, "על בלטה אחת. באותו קילומטר של תל אביב". ואכן כשאני מתחיל ללכת בעקבותיו ביום הלויתו, מסתים רחוב גורדון של ילדותו בכיכר רבין בה יוצב ארונו ואילו כשאני ממשיך משם ע"פ הדירות בהן גר, אני מגיע בסופן של כעשרים דקות הליכה עד הקבר הממתין לו באדמת החול.

 בצהריים כבר סימו כמעט להכין את כיכר העיריה להצבת הארון ולעצרת שתאסוף אנשים ככמות של הפגנת מחאה גדולה. קהל דומה. במקום הזה בעת ילדותו היה פרדס, אחר כך גן חיות עם פיל, דגים ואריה. אחר כך בית הפקידים הזה של העיריה ומגדל עשירים. ביום רביעי השבוע הופקע אריק הנחבא מן העין ממסלול חייו, חיים שתיעבו שררה ובזו למליצות, והובא לפה בעל כורחו, להיות מוספד עי עסקני עיריה וראש ממשלה ושרת תרבות, כל אלה שלא דאגו ולו ולתרבות, באו לקבל זמן מסך על קברו. להצטלם לעת קיצו של אריק אינשטיין.

והוא נולד, גדל, חי, שר ומת בתל אביב. תחילתו ברחוב גורדון 31. בית כה קטן וצפוף, משפחה שלמה בחדר אחד, עד שכל ימיו כילד עברו בחוץ. חצר, מגרש ספורט. רחובות וים. כך חיו אז הילדים. דוקא הוא, ילד החוף, ייתקע כאדם מבוגר בין ארבע קירות, חי באופן יוצא דופן, כפוחד מן החוץ שכה אהב. גר כשלושים שנים כמין נוכח – נפקד בישראליות. מין סלינג'ר שלנו שממקום מסתורו שידר  את מהות המקום. סוכן חשאי של זמן עבר.

כבר שנים שנעלם מחיינו. לא הופיע ולו פעם אחת. אך הרבה לטלפן לאנשים, לשאול טריויה. למשל: "מי כתב את מרינה מרינה"? או שהלך להקליט, למשל אצל גיא בוקטי. כמו השבוע, כשבא מתנשף בשל בעית ריאה ונשכב על הרצפה ובוקטי שאל אותו: אריק, אתה מאמין בחיים אחרי המוות? ואריק אמר: "כשאתה חי, אתה  מת-חי וכשאתה מת, אתה מת -מת וזהו". שפה אינשטנית כזאת. שנים כה רבות נוכח בכל מוסיקלית אך נעדר פיזית עד שהיום שבו מת באמת היה כסיומה של התפוגגות גופנית. מעתה העדרות סופית עם ירושת אלף שירים ומצבה שרבים יעלו אליה לרגל. צדיק חילוני עם עבר פרוע.

"יש זכרונות מן הילדות כי הזכרון הוא המחסן של הרוח שלנו. ריצת שישים מטר בשדרות קרן קימת, שיר של בני ברמן שהוא הצדעה לאיש שעמד באומץ כזה מול המוות שלו. הוא ובני אמדורסקי. שני הבנים שעמדו מול מותם. אני  זוכר איך עברתי במונית, חוזר מאיזה מקום, וראיתי את אמדורסקי ליד כיכר מסריק, רוכב על אופנים, כבר חולה, מדווש במעלה הרחוב. באומץ שלו. וזה כל הענין של המות שתופס אותנו פה בגרון ואי אפשר לשכוח אותו".

בצהרי יום ד' כבר הוצבו כל נידות השידור בכיכר. כל ערוצי האקס פקטור וכוכב נולד שמשדרים כל מה שהוא אנטי איינשטיין, באו לגבות את ליטרת האריק שלהם. להתנקות ליום אחד. עברו בלי חיטוי מזמר חשוד בקטינות ל"למה לי לקחת ללב". שוטרים הציבו מחסומים נגד הולכי רגל לטקס מותו של האיש שתמיד הלך ברגל ונדד ממקום למקום. ואני צעדתי מהכיכר והטקס החלול שלה, מערבה, מערבה, לכיוון הים.

שמונים וכמה בנינים בגורדון, מלב העיר הישן עד לשפת הים. זה הכל. העיר הפנימית שלו. כל מה שהוא אהב. חצרות ישנות עם מכבסה, דירות קרקע. פיקוס. ילדים בחצרות. אחר כך פינת דיזנגוף והנה כבר גורדון 31. על הקיר שלט זכרון לאביו השחקן יעקב אינשטיין יליד 1909 שמת פה בגיל 61.

התמזל מזלי ולמרגלות הבית פגשתי בלי שום הכנה את השכנה מיכאלה לבית גוסטומילסקי שחזרה מנדודי חיים לגור פה לעת זקנה לצד אחותה הדרה. הגוסטומילסקים היו בעלי הבנין. הם גרו מעל האינשטיינים, אב, אם ובן יחיד שהצטופפו בחדר אחד כדייריו של מלטש היהלומים פרידמן. "הנה המרפסת", מצביעה מיכאלה. שם גרו אבא יעקב השחקן, אמא דבורה היפה והבן המוצלח שלהם אריק. "ראית את אריק שלי?" שאלה דבורה הגאה. גם לפרידמנים שגרו לצידם היה רק בן אחד ויחיד. צבי פרידמן,  כאח לאריק, כיום פרופסור פנסיונר, מומחה לרפואת עינים, שזוכר את אבא יעקב אינשטיין צועד הלוך ושוב בכלא הפרוזדור של הדירה, בין חדרי שתי המשפחות, ומשנן את תפקיד מרכוס החתן מתוך מחזה "המכשפה" או משהו "מאופרה בגרוש". האויר מלא ריח בישול ומילים גבוהות.

אריק נולד בינואר 1939 של ערב המלחמה הגדולה, מבוגר ב3 חודשים מאהרון בן השבתאים מרחוב פרוג הסמוך. ודי מהר החל לשיר פזמונים שכתבו לו האחים שבתאי. שיחק ב"עינים גדולות" שכתב יעקב שבתאי. "פעם עלה לדירתנו והביא לי 39 לירות עבור שיר צולע שלי", אומר לי אהרון. זו היתה שכונה של שחקנים ואנשי תיאטרון. רחובות מלאים תפקידים. השחקן טימן, חנה רובינא במרפסת מול, אורי זוהר כבחור גר מעבר לכביש. קלצ'קין. פינקל. ניסן נתיב. החיים כהצגה. שפת צחצחות.

זוכרים גם את בעית העינים שיעוורו כמעט את אריק. השכנה מיכאלה זוכרת את אמא דבורה אינשטיין, חצי עיוורת במשקפים עבי זגוגית שהסתירה מבושה ולכן הלכה ברחוב עם סדקי עינים מאומצות. מגששת דרכה כפי שאראה לימים את אריק מגשש דרכו בדובנוב. פגם נגטי שהטיל אולי מעצר בית בלי חשדות.

 

"אם לא נחפש את הכיפים הקטנים של החיים- נשתגע. אני מת לעשות תקליט שלם רק שמח אבל כשאני מתישב לכתוב, אני לא מסוגל".  הראיון פה. 2004

מיכאלה והדרה, מבוגרות מאריק, זכרו נער גבוה עם חיוך תמידי של טוב לב שלא הלך אלא דילג. קפץ אל מתחת לסל כדורסל מאחורי הבית. זרק פצצות מים עם פרידמן. ילדות תל אביבית ליד הים. ריבים מרים בין אמהות במטבחון משותף, דבורה מבשלת באמבטיה. הגג פצצה איטלקית נופלת בחצר ליד. פצצה מצרית כעבור ארבע שנים. מחסן במרתף לכל משפחה. כביסה על הגג. בתים צפופים וילדים בחוץ עד חושך וצעקת ה"בוא הביתה. עכשו!"

אחרי שנים, גם כשעברו משם ונדדו הלאה, המשיך אריק, איש חולה געגועים במהותו, לבקר את הדייר פרידמן שהיה לו כמין אב. כך עד שאדון פרידמן מת לפני כחמש שנים בגיל קרוב למאה. "ולפני עשר שנים", זוכרת השכנה מיכאלה, "עוד בא אריק לפה ואמר לי: בואי נאסוף בדירה שלך את כל הילדים שגדלנו איתם בחצר של גורדון 29- 31 ונדבר". כולם כבר כבני שבעים.

שתי האחיות סופרות על ידיהן את ילדי החצר: שלי טימן ואחותו גבי. זה מהסרט "הדירה" ועוד ועוד, כעשרה. גם הבת של אריק, דינה שלומדת ארכיטקטורה, באה הרבה. נשארו בקשר כל השנים. מחובר היה בחבל הטבור לבית, לעיר, לארץ. אכול געגועים תמיד ושבור לב ממה שקרה לארץ- מוחקת- עבר. זה הלב שקרס בסוף.

אני עובר מגורדון לרחוב דב הוז הצמוד, מעונות עובדים ושחקנים. בכל כניסה שלט עם שם של שחקן או במאי שחי ומת שם. מנחם גנסין, פינקל, המנהלת טוני הלה. בועת תרבות. איך לא תמות מגעגוע בארץ ביבי החמדנית לאותה אתונה ארעית? האיינשטיינים נדדו מדירה לדירה ברדיוס של כלום. מגורדון לדב הוז, לוריא, דיזנגוף 93.

בפינת חובבי ציון חסמה השבוע ניידת את הכביש. היתה התקהלות סביב מספר 40. נרות, פרחים, שירים. השכן האמן עודד אילן ממספר 46 הכיר היטב את המשפחה. הבת דינה היפה, הבן אמיר שנעדר הרבה לרגל נדודים בין אתרי גלישת גלים בעולם. ספורטאי כאביו, חסר שקט כאביו. נודד, ההיפך מאביו. "פחות ופחות ראינו את אריק ברחוב. פחות גיחות רגליות או במונית עד שנעלם. איש גדול מהחיים בלי מאמץ", אמר השכן עודד ונזכרתי בפעמיים שראיינתי אותו. פעם בבית שלום חנוך ופעם בביתי. כי רציתי לחלצו מביתו. היתה לו נוכחות כמוה טרם ראיתי והתאהבתי בו מיד. הוא מילא את החדר בישות חמה ומתוקה, מצחיקה מאד. והקול הזה. האיש ששר את החיים שלנו כמעט חמישים שנים, ובדרך מוזרה, כילד מגודל, בלי להיות פוליטי. איש חשוף ופגיע ששמע חדשות כל הזמן, שהתחיל את היום בשבע בחדשות וחזר לנדודי שינה למיטה אך לא נלחם מפורשות במה שקרה פה, אלא רק התעצבן כילד שאינו מתבגר, שנשאר במכנסיים קצרים. ידו קצרה, ורק רוחו נדכדכה מאד. תקוע כמונו.

"אנחנו חיים בבלבול במקום הזה שיש בו אנשים נהדרים ויש בו חארות. ויש בו גם תכנית שנקראית "יצאת צדיק". שמתוך כך וכך איש יוצאים ארבעה שמתנהגים בסדר והם נקראים צדיקים. זה בעיני מין סקר מקיף על המקום הזה וכמה מעטים נשארו בו בני אדם.

איש אחד שראיתי בטלויזיה אמר: לו ידעתי שיש סיכוי הייתי מקריב את חיי, אבל מאחר ואני יודע שאין סיכוי, לא אזיז את התחת". היאוש בעצמו הוא גזר דין". 

הראיון. 2004.

הוא נקבר מהלך דקות מראשיתו, ובקצה הרחוב בו חי. מגורדון 31, דרך חובבי ציון 40, עד טרומפלדור 2013. קברו נכרה בבית עלמין בחלקה שהיא ספק ערוגה יבשה ספק חלקת ילדים למרגלות מצבה לקדושי עיירה נכחדת. רחוב טרומפלדור על תיכון אקסטרני אנקורי ושני בתי כנסת, אשכנזי וספרדי וכל העליבות של עיר מתקלפת, טינופת ומדרכה צרה מדי. הכל נסגר לציבור, אבל זה בא ופרץ הכל. הפגנת כוח של מובסים. אנשים נזכרו ברצח רבין, לא כי חייל בוגד ירה בו, אלא כי חשו שוב ושוב, כבטקס סידרתי סהרורי, שבא קץ לזמן תקווה וההווה חרא.

ניסו לסגור את בית העלמין והאנשים דחפו עד שנכנסו. בחמש כבר היה חשוך. השמש שקעה בחוף של הצריף של אביגדור שנעלם מזמן, ירדה על בית המציל של אורי זוהר. ובית העלמין הישן מאד, הפר לאשז של תל אביב, שהוא תמיד ריק, התמלא מפה לפה. פעם ראשונה מאז קבורת ביאליק שהיו בו יותר חיים ממתים. מלא ודומם כנטוש. כאילו ניסו האנשים ללכוד איזה לחן שריחף באויר.

ואכן ככל שקרבתי בכוח כמעט לבור, כן הלך הכל והצטופף והתחמם. וממעל הקבר שרו כמה אנשים ובקע משם אור. אך היה זה אורן של מצלמות טלויזיה ואור הניידים. אנשים עמדו בלי לזוז ונדמה היה הכל כטקס גירוש שדים והיטהרות מזוהמת הזמן האחרון. כל הרהב והשחץ, כל עלילת הקטינות ומסיבות החשק, חשדות וכסף רב שבא ממילים ריקות, פמליות ופמיליות, ושיירות גיפים ויחצנים עילגים וכל הדראק הזה.

אנשים עמדו על גגות ועל החומה, מעל קברי ילדים ומצבות ראשי עיר, עברו בזהירות מעל אבני זכרון למשוררים ושושנה דמארי הנהדרת וקבר "ילד השעשועים אשר שנקטף מעל אביו ואימו" לפני כמאה שנים וקבר האחים אליפלט וזרובבל. התחילו ליפול טיפות גשם כבדות ואשה בשביס אמרה: נר ראשון. נדחפתי וראיתי לרגע תלולית חול ים וזרי פרחים. מישהו ברר עם אשתו אם כבר קנתה דג ונדחפתי הלאה משם. בחושך.

 

אני כל הזמן רוצה לכתוב. זו הדרך שלי לפרק מועקות. מוקשים. לאהוב. זה גם סוג של אושר. מול כל הכאב, והאי צדק, והאכזריות. והרוע… בסך הכל רציתי לטפטף טיפה. את השריפה הרי לא נכבה, הגחלים תמיד רוחשות, אבל אולי נקטין את התבערה". מהראיון.

10 תגובות על “מותו של אריק. מסע רגלי בעקבות חיים על בלטה אחת.

  1. […] שזה לא בדיוק ככה, הרי היה לו ממש קשה: היה כמעט עיוור (יגאל סרנה מתאר את מחלת העיניים המשפחתית: "פגם גנטי שהטיל אולי […]

  2. כרמלה כ. שלומי הגיב:

    כתבת נפלא.
    ולמרות שאני מזדהה עם מה שכתבת על כך שאריק הופקע בעל כורחו ממסלול חייו, הרי שאל הכיכר ובית העלמין זרמו אבלים. ממש אבלים. באוויר עמד עצב מוחשי וגם מי שעמד רחוק יכול היה להרגיש את כובד הענן. בעלי ואני הגענו להלוויה מיד בתום הברית של נכדנו, פשוט טסנו כדי להספיק כי לא ויתרנו על הפרידה מאיש שליווה את חיינו, אין קלישאה שלא אשתמש בה כדי לתאר את מקומ בחיינו, גם כשחי את חייו הרחק מעין.. נולדנו בת"א ועברנו בה את השנים שהשפיעו על חיינו. אריק אינשטיין הוא תל אביב עצמה.

  3. meir shacham הגיב:

    Yaniv351@gmail

  4. דורית הגיב:

    יפה כתבת.
    תודה .

  5. עודד הגיב:

    אכן יפה ,ייחודי ומרגש., חיים שלמים מסעירים ומלאים כל כך סביב שטח כל כך מצומצם ומתוחם בתל אביב הישנה, סימבולי משהו.

  6. ilana pa הגיב:

    יותר מכל זמר אחר, אריק איינשטיין היווה עבורי את תמצית ארץ ישראל היפה שלי.
    קולו ימשיך וינעים לאזניי תמיד!
    הסכמתי עם כל מילה שכתבת ברשומה זו, כאילו זו אני שכתבה.

  7. לירון הגיב:

    רק היום גיליתי את הבלוג הזה שלך, דרך היאליק המפוחלץ שיצא מפיחלוצו בכתיבתך ועכשיו אריק אריק אריק. תודה רבה. אשמח לדעת מהיכן לקוח המוטו של הבלוג "כי ההנו גם מה שאיבדנו" – בבורותי אינני יודעת וזה מדוייק.
    תודה, לירון

  8. ענת הגיב:

    תודה יגאל, שאתה מדייק כל כך.

    המשפט שאני הכי לוקחת מהטור הזה הוא: "כל מה שהוא אנטי איינשטני", כן, זה מה שנשארנו איתו.

  9. Labayru i Gonzalez הגיב:

    כתוב ממש יפה ובטוב טעם.
    תודה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s