אתר נפש. מסע פולין.

 

"ובתום כל החיפושים שלנו, נגיע למקום שבו התחלנו, ונדע את המקום לראשונה". 

(ט.ס. אליוט.)

ארבעה מפתחות, אחד אדום, אחד צהוב, אחד שחור ואחד כחול, פותחים את הדלתות המובילות אל חדרי הפולני.  שחור לשער הברזל ולשער העץ. אחר כך, חלל חשוך שאני מגשש אחרי המתג, חדר המדרגות, מעקה מסולסל ודלת למסדרון המשותף עם אופניים וסולם. דלת לדירה ואז מפתח כחול לחדר. אורו הרך של חלון אל החצר האחורית הוא נחמתי אחרי החושך.

אני נרדם בחדרי החדש אך מתעורר בשלוש לפנות בוקר לקול תיפוף ומגלה כי מרזב הבנין, ברחוב מיצקביץ מספר 14 בו אתגורר למשך עשרה ימים, נוקש. טיפה, שתי טיפות. חמש. שוב ושוב. אני מתלבש ויורד לחצר ומוצא שהצליל בא מברך נחושת גדולה בתחתית המרזב. הכל סגור ומוברג היטב ואין מה לעשות.

אני מרים ידים ויוצא לרחוב בשעה האפלה הזאת שבה אחרוני מבלי הלילה נפגשים עם ראשוני עובדי היום. שני גברים שמחים נשענים זה על זה וצוחקים. "להיות שמח פירושו להיות מטורף בעולם של רוחות רפאים עצובות" כתב הנרי מילר על שמחה במקום אחר. בשדרה הרחבה חולפות משאיות קירור לבנות, דולק רק מלון פרזידנט המוזהב. אני מתעיף מן הריקנות ושב למיטתי.

"פולין", כתב לי חבר בדף הפייסבוק, "לא תוכל לעולם להיות עבורי אתר נופש".

"לא אתר נופש, אתר נפש", עניתי לו מביאלסקו ביאלה אליה הוזמנתי עי הפולנים כאחד משבעה כותבים מהעולם שיתעדו ערים פולניות בעת השינוי הגדול שעובר על הארץ, "פולין עבורי היא אתר נפש".

לביאלסקו שבה לא נולדו אבות אבותי, (הם נולדו בערים אחרות בארץ הגדולה הזאת), יש דרכים רבות לנחם אותך על עצב ואכזבה. דרך יופיו של הישן, סיפורו של העבר, ילדי ההווה. בעיני המחזאי יאנוש לאגון שחי בה, העיר הקטנה הזאת היא רומן היסטורי המורכב משכבות רבות, מלא סודות והסתרות. סיפור על עיירת גבולות שעברה מיד ליד, שנעה בין תרבות לתרבות, שבעת המלחמה רבים מן האנשים שבנו אותה וגרו בה, גרמנים ופולנים ויהודים שגורשו, שהיגרו או שנעלמו. אחרים שבאו לבתיהם, גרים בהם עתה מבלי לדעת מי ישן שם לפניהם.

"אפילו שמות הרחובות השתנו". הוא אומר לישראלי שבא להציץ וללכת, "אתה גר שהיה לזמן מה שדרות אדולף היטלר". כך אני מגלה כי חדרי יושב מצד אחד על שדרת ה3 למאי כעת ופעם אדולף היטלר מספר 7, וצידו האחורי הוא רחוב המשורר מגן היהודים מיצקביץ מספר 14. אני כאדם שנקלע בין רודף נפשו לבין מושיעו.

שנתי לא שקטה פה. גשם מעיר אותי. מרזב.  צעקת נער ברחוב. חתול שנכלא בחדר המדרגות. מילה שמתאמצת לבקוע. אחרי שבוע בעיר אני חש שמילים פולניות מטפסות בתוכי כבועות אויר שנחלצות מכלי שהיה קבור חמישים שנים בקרקעיתי. משפטים קצרים בשפת הילדות. כאילו באיזו דירת רפאים שבו הורי לדבר ואני מקשיב כילד מתוח מעבר לקיר:  ניילפשה לאט, אוקרופנה גודז'ינה. נייה פשיטומניה. ג'יבנה. יה ניה וויאם. צו טי חצ'ה?

המילים מטפסות ומתפקעות בפה.

 IMG_0510

2.

הכל סביבי מלא זכרון. לכן אולי מיומי הראשון בביאלסקו, אני נבלע במעיהם הלבירינטיים של בנינים ישנים. אני סקרן, אני מחפש, אני מטפס ואובד, אני תועה ומוצא. קומה אחר קומה, מסתחרר מיפי מעקה מסולסל כתווי מוסיקה, מאורו של חלון שזגוגיתו מעורפלת. מדלתות גבוהות, מעץ שמור, מטיח נקלף, משלטי שמות ישנים על דלתות. מזוהר שבוקע מתקרת זכוכית. ממשפט שנחרט בטיח.

לפעמים פתוחה הדלת לעלית הגג ואני צועד פנימה. זה הרגל מעבודה עיתונאית סקרנית. רק כשאתה הולך לאיבוד, אתה מוצא. אני פוסע כמטייל לילה סהרורי, כחולם, בעלית גג זרה בין קורות עץ בן מאתים שנים, מגשש עד שעיני מתרגלת. מוצא נרתיק כינור, כלי זכוכית ליצור יין, כסא שריפודו קרוע. שרידי חיים דברניים.

איני שבע מחדרי המדרגות. מה אני מחפש שם? האם אני מצפה שדלת תפתח ומישהו יניע אצבעו ויגיד: בוא אחרי אל העבר, אל המקום שבו טמונים הורי הוריך שלא ראית מעולם אתה שגדלת בלי אף סבא וסבתא?

מה  יגרום לליבי להחסיר פעימה?

האם אני מקווה כי אי שם אכנס אל דירת ילדותו של אבי ובה כל צעצועיו?

חפצי הוריו? סבי וסבתי שמתו במחנה, בגטו ורשה, במחלה, ביריה, ברעב?

כל קיר שטרם כוסה בטיח הגלובלי האטום למים ולזיכרונות, מדבר אלי.  ציור נהדר שרשמו השנים על קיר ישן, הדרך שבה מפסל הזמן ארמון מתפורר. מראן השחוק של אבני כביש עתיק. בשרו הורוד של קיר לבנים שנחשף. עץ שצומח מתוך אבן. שמים כחולים שתלוים כציור של רפאל מעל סמטה כהה. ריח לבבות הוניל הנאפים במטבח של אניישקה שיש לה לה חנות ספרי ילדים ובית קפה קטן. הבת הקטנה שלה, הנייה, שוקדת בעפרון ומחק על שיעורי הבית. רושמת שם של מלך ומוחקת. כמה קל ופשוט הכל בחוברת בית הספר לעומת המערבולת המדממת של ההיסטוריה, כל אותן מלחמות והצתות, הכרזות עצמאות וגרדומים. מה שנעשה עתה במחק של ילד, בוצע בעבר בגרזן ובאש.

בערב הראשון שלי בפולין, אני יורד לרחוב הזר. הקיר שחור. הפנס חלש. הנה סמטה. הנה מבוא בית אפל. נדמה כאילו בחסות הלילה נסוגה ביאלסקו אל העבר, נבלעת באפלתו. אני בא מארץ חדשה, מוצפת אור שמש מסנוור ופנסי לילה עזים. נטולת מסתורין. פה אני חש כי החושך מלא סימנים שעלי לפענחם מהר, כאדם שאקדח צמוד לרקתו.

זכרוני מלא רמזים מבולבלים מן העבר ואני חושש כי לעולם לא אבין את המקום ומתמלא ענווה בפני יקום שמתקיים שנים כה רבות לפני. ועם זאת, מהתחלה, אני גם חש כי דבר מה פה אינו זר לי. שמשהו מכאן טמון בי. כאילו כבר הייתי פה פעם. אני ישראלי, אך אני גם פולני, אני אסייתי אך אני גם ארופאי. דורי דורות גרו משפחות הורי בארץ הזאת. מאות שנים. הרבה יותר מזמני הישראלי. היא בדמי.

לפעמים אני מתבלבל בין המפתחות. לוקח לי זמן לזכור כי השחור ראשון והכחול אחרון. באותו צרור, צמוד אליהם, הדיסק און קי, שבו אני מגבה את זיכרון כל מה שראיתי. בוקר וערב. הארכיון הדיגיטלי של הזכרון הנפשי שלי.

3.

כבר בשדה התעופה בן גוריון, כשטיפסתי למטוס הפולני וקראתי על הדופן: "לוט מאז מ1929", חשבתי: אמא היתה אז בת 12 כשהקימו את חברת התעופה של פולין העצמאית. אמי, יולה יוכבד בת משה, הילדה הפולנית העניה מהחווה של נשיבירסקי, מהבוץ לצד הדרך לוורשה, היכן שסוסים היו טובעים בבורות כבול ואביה ייצר סבון מעצמות מסריחות של פרות. האם דיברו בבית ספר על הקמתה של חברת התעופה הלאומית? האם שמעה על שני הטייסים, גיבורי פולין שנפלו בעת סערה בדרך לפראג, טייסים שאת האנדרטה לזכרם אני מוצא דרך מיקרה בביאלסקו ביאלה?

אחר כך במטוס, הצליל הרך, המוכר כל כך של השפה הישנה, השפה שלמדתי מתוך הקשבה דרוכה להורי, שתארתי לימים בספר "יד ענוגה" שכתבתי על אודות אימי וסודותיה. אני זוכר את עצמי בתור ילד מקשיב ללחשי הוריו, לדיבור המהוסה מעבר לדלת לצעקות חרישיות, מאזין כאילו כל חיי תלויים בהם. כבן ערובה המנסה לפענח את שיחת חוטפיו בשפה שאינו מבין. ואין דרך מהירה מזו ללמד ילד קטן שפה: להתלחש בה בחדר אחר. הם הרבו להתלחש ופולנית היתה שפת הסודות. רבים בלחש, שהילדים לא ישמעו.

מרגע לידתי שמעתי עברית טובה של אבי המורה, אבל אוזני כרויה היתה לפולנית שאותה חתרתי לפענח, אות אחרי אות, שברי מילים. איך אתה לומד לבדך לשון סוד בלי מילון או מורה? באמצעות הנימה, ההקשר, לאט–לאט. לפענח מתוך הכוח האצור במילה. הנחרצוּת שטמונה בהברה. תנועת היד, קִרבת המילה לתחילת השיחה או לסיומה. קללה ננשפת. מילים חדות כסכין ומילים רכות. מפייסות. מילים שהקול שוקע עמן ומילים שבהן הוא שב וגואה. פאזל מסובך של הֶקשרים וצלילים. שפת הסוד חִלחלה אל מתחת לבית ונאגרה שם כבתוך באר אפלה. מהדהדת מוזרות כשפת פחדים ולשון כפולה. שפת כעסים שאין לחשוף: אין כסף. את משוגעת. מאוד עצבנית. עייפה. אין לי יותר כוח.

4

על המטוס שפת סודות היא שפת דיילות, שפת הפחדים היא שפת היומיום, שפת קפה או תה, הוראות ההצלה לשעת חרום וטמפרטורת הקרקע בנמל היעד. אחר כך שדה התעופה שופן בוורשה. ושדה התעופה של קרקוב. שוטרים וחיילים, מוכסים ובודקי מזוודות, ממששי גוף בכפפות, כולם מדברים בשפת הצ'צ'צ' הלחשנית של לחישות הורי.  עכשו זו השפה שמזעיקה אנשים לטיסה לזאגרב, לניו יורק. לעליה למטוס. עוד רגע ואתרגל אליה.

בספר בראשית, לוט הוא שם בעלה של האשה עליה נאסר להביט לאחור אל החורבן שהמיט האל על סדום. הִמָּלֵט עַל-נַפְשֶׁךָ אַל-תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ וְאַל-תַּעֲמֹד בְּכָל-הַכִּכָּר הָהָרָה הִמָּלֵט פֶּן-תִּסָּפֶה'. הורה האל. היא הציצה אל החורבן והפכה לנציב מלח, ואילו אני נשלחתי להציץ אל העבר. אחר כך הדרך מקרקוב לביאלסקו. כביש מהיר, כביש כפרי. נוף אנגלי של גבעות מתונות. נהר צר, גג אדום. ביאלסקו.

פני הזרים מוכרים כאילו ראיתיהם פעם.

פולין היא שכבה עבה גם בתל הארכיאולוגי שנקרא משפחת סרנה, או משפחת נשיבירסקי של אמי, כמו המון משפחות אחרות מפה שברחו בזמן או ניצלו בנס או נחלצו מקברי אחים ובנו ארץ חדשה, ורצו לשכוח. רצו שילדיהם יגדלו בלי זכרון מפה, אך הם לא שכחו. פולין היא שכבה חרוכה כמו שתמצא לפעמים בתלים עתיקים של ערים שעברו אסון גדול. ודבר מה צף ועולה אצלי מקרקעית הכד. משקע שנח שם שנים.

מעולם לא הייתי בביאלסקו, אבל מיד אין היא זרה.

זה מקום שבו יכול אתה עדיין לצפות בעבר כמו שבוחנים ביצה מול נורה חזקה. עוד עשר שנים או פחות יכסה טיח החדש על הכל. הגלובליזציה תצמיח מסכה אחידה, תגביר חזירות ותחרות, תסלק תמימות. עתה נופל עדיין הטיח, חושף את נפש הבנין וזכרונו. "לפעמים", אומר לי ההסטוריון יאצק פרושק, "כשמשפצים, מוצאים מחבוא בקיר, מסמכים, פספורטים של מי שזהותם היתה עבורם סכנה. יהודים, גרמנים, שלזים. כל אחד וזמן הסכנה שלו". אולי לכן טיח חדש הוא גם סוג של נחמה ושכחה והעיר מלאה תנופת שיפוץ. זה לצד זה מתקימים פה, כך אגלה, ראש עיר נמרץ וכסף ארופאי שמטייחים הכל ובו בזמן תיאטרון מקומי שחושף את העבר.

5

"הנה פה היה בית סוהר. עכשו משפצים את זה למשרדים יוקרתיים", אומרת לי המלווה שלי. אליזבט קוצ'ור היא ביאלסקואית דקת גו שהבעתה החשאית מזכירה לי את השחקנית הצרפתיה איזבל הופר. כשהיתה ילדה היה לה תרנגול בשם אדם שהלך אחריה כמו כלב. כשאביה שחט אותו, חדלה לאכול בשר. היא מן האנשים הצעירים שליבם אינו יוצא לעושר החדש. השפע הוא שם של תקוה, אבל הוא יהיה אויב. הוא יראה לאנשים את נחת זרועו. כמו אצלנו.

היא נולדה לפני 28 שנים בעת דימדומי הקומוניזם. הוריה היו מרדנים. אנשי סולידריות. הבית היה מלא חברים, כרוזים וספרים אסורים. כתינוקת נרדמה על גבי כרוזים אסורים. הוריה החביאו חומרים בין ספרים, מאחרי השידה ובמקום הכי בטוח: תחת מזרון עריסתה. אין היא זוכרת שמחה של נפילת הקומוניזם. אולי כי מהר מדי הגיעה גם האכזבה. הוריה אומרים כיום "שהכל לא היה כדאי. כל המאבק. רעיון גדול שהתגשם רע. לא כך רצינו". אין הם שונים ממקומות אחרים. כך המקום בו גדלתי. רעיון גדול שהפך למציאות מרה בחלקה.

קוצ'ור מהירת מחשבה, אירונית, כאילו ירשה מהוריה את המרד, אבל בלי האויב הברור. במה תמרוד? היא מורדת בשפע. היא מחפשת פשטות. היא אומרת לי שזו ארץ מלאה אנדרטות לסבל: "אנו אוהבים להשתכשך בסבל". גם זה מזכיר לי מקום אחר. היא לוקחת אותי אל ההר שליד העיר. אנו מטפסים בגשם קל שעות עד לפסגה. ריח היער, המים, הפלגים הקטנים, ביתה הנמוך של זקנה אחת שהיא מכירה. הכל מוכר כל כך, מלא געגוע  כאילו חייתי שם פעם. בחיים אחרים.

6

האם הפולנים לבביים? לא מיד. הם מוטרדים כאנשים שנחלצו רק הרגע ממהומה גדולה או מסידרה של רעידות אדמה, כמי ששוב אינם בטוחים לגבי יציבות הקרקע תחת רגליהם ובכל צעד הם בודקים אם ניתן לדרוך. שימבורסקה, השכנה מקרקוב, מיצתה את זה נהדר: "שאלתי אותו על הימים ההם/ כשעוד היינו כאלה צעירים/ תמימים, נלהבים, טיפשים, לא מוכנים.// קצת מזה נשאר, חוץ מהנעורים/ ענה.// שאלתי אותו אם הוא יודע בביטחון גמור/ כמקודם/ מה טוב לאנושות ומה רע לה.// אין לך אשליה קטלנית יותר מזו/ ענה.// שאלתי אותו באשר לעתיד/ האם הוא מתמיד לראות אותו באור בהיר.// קראתי יותר מדי ספרי היסטוריה// ענה."

לעומת הזקנים, בני ה- 40 נראים מוטרדים. הם עסוקים בהשרדות פעילה, מנסים להקים עסק פרטי. ואילו הצעירים מאד, מתבגרים, בני 20, אלו חיים בעולמם הגלובלי, מבוצרים באוזניות, מרבים לצחוק בחבורות שלהם. טרם נתנו ראשם תחת גלגל העינויים של הפרנסה. זו עדיין בעיה של הוריהם. בתנופה גדולה של כשרון נכנסה פולין אל העולם החדש. פנתר ארופאי רב צמיחה יותר מכל אחיותיה. מלא תשוקה. ארץ מלאת חיים.

7

 ביומי האחרון בעיר, כשההסטוריון יאצ'ק פרושק מזמין אותי לפגוש אותו בארכיון הקהילה היהודית הזעירה, אני מגלה שהיא שוכנת תחת רצפת חדרי. קומה מתחתי. פעמון ודלת חומה כפולה נפתחת אל בית כנסת קטן וארכיון ובו חדרו של ההיסטוריון ששקע בחקר היהודים. הכל מלא ציורי שלום עליכם, המתעד הגדול של חיי היהודים טרם האש. פרושק עצמו מגיע  מרקע מעורב כמו העיר הזאת: גרמני, צרפתי, ארמני, פולני ויהודי.

"מי היה אצלך ארמני ומי היהודי?" אין הוא רוצה לפרט. "אני שלזי", הוא אומר לי. "זו זהותי וזהו". אין הוא מפרט את מרכיביה השונים של זהותו. "כי כולם חיו פה יחד. זה מקור סובלנותו של המקום. הזה. בבית העלמין תמצא יחד קברי מוסלמים ויהודים, חילים רוסיים ופרוטסטנטים והמון זוגות מעורבים שנקברו זה לצד זה. אנשים חשים פה שייכים יותר לוינה ופראג מאשר לוורשה כי מאות שנים היינו חלק מצ'כיה ואחר כך חלק מאוסטרו הונגריה. כל השאר חדש למדי".

"והיהדות"?

"היא סקרנה אותי מאז למדתי בכיתה על מרד גטו ורשה". אולי מרד החלשים, מעטים מול רבים נגע לליבו של ילד המיעוטים פרושק. "תראה את הסיפור המוזר הזה", הוא פותח בפני תיק ישן. תצלומים נושנים. הנה תצלום של וולפגנג יוזפי, בנו של תעשין גרמני גדול מביאלסקו, בעל מפעל גדול למכונות לנגרות. והנה תצלום אשתו היהודיה גרטה. "נולדה להם בת בשם אולגה שנישאה לימים לקבלן גרמני גדול פה ששמו וילהלם ריידל. כשהחלו הנאצים להקים את מתקני ההשמדה של אושוויץ ובירנקאו, פרסמו מכרז להקמת משרפות. והקבלן הביאלסקואי ריידל זכה. הנה ניירת. אבל תאר לך שבעת בה בנה את המשרפות הוא גם הסתיר בביתו את גרטה, אמה היהודיה של אשתו".

8. כמעט סוף

בלילה שוטף גשם סתווי את העיר, נוקש המרזב שאזני כבר רגילה לתיפופו. ממיטתי אני מאזין לרעש המונוטוני של מים הניתכים על גגות פח כמו לשיר ערש. בבוקר נפרשות המטריות כגג צבעוני מעל העיר וזו שבה להיות רטובה וארופאית, מסוגרת יותר. אין איש על הכיסאות בכיכר. הכל נעטף ומסתתר ומתכסה, כאילו נפתח בפני המקום, וזכיתי בזמן שמשי לראות הכל ולרשום, ואז שב הכל ונטרק, חזר אל סודותיו.

עוד מעט אסע מפה אך לא אשכח את המקום. בעוד ההווה הולך ונעטף בלכה השקופה של הזמן החדש, העיר היא כבר חלק מעברי.  בחיים אחרים, לו היו לי כמה, הייתי נשאר. הייתי מתאהב באשה כמו אלה קוצ'ור ששערה מורם כפקעת וחי איתה בדירה גבוהת תקרה ברחוב המצודה 8, מול מצבת הטייסים. בלילות של ירח בחורף הקפוא הייתי מטפס כמוה אל היער, לראות את ארמון הקרח של העצים טרם ימס באור ראשון. אך אני עולה על המטוס לתל אביב ונוחת בעיר אליה הגיע אבי ישראל, איז'ו, סרנה הפולני, בדיוק לפני 80 שנים.

7 תגובות על “אתר נפש. מסע פולין.

  1. bddaba הגיב:

    אתה גאון של מילים, גאון. אני אוהב מאוד את הפוסט המרגש הזה, וכל כך מזדהה עם תיאורי הזיכרון/ארכיטקטורה החזקים והמדויקים כמו זה:
    "כל קיר שטרם כוסה בטיח הגלובלי האטום למים ולזיכרונות, מדבר אלי. ציור נהדר שרשמו השנים על קיר ישן, הדרך שבה מפסל הזמן ארמון מתפורר. מראן השחוק של אבני כביש עתיק. בשרו הורוד של קיר לבנים שנחשף."
    תודה רבה
    שרון רז

  2. sfhk הגיב:

    אתה גר שהיה לזמן מה שדרות אדולף היטלר". typo+ אתה גאון של מילים!

  3. mshefi הגיב:

    יגאל תודה, זה כתוב יפה ומדויק. שמי מתן ועברתי לפני כמה שבועות להתגורר בוורשה. עשיתי זאת כדי לא להרגיש זר במקום הזה, בשפת אימי, בצלילים ובתרבות שעליה גדלתי בלא יודעין. פולין משתנה מאוד, רבים אומרים לי זאת, ואני נתקל באנשים מסבירי פנים לנוכח הפולנית השבורה שלי וחוסר ההבנה הזר שלי. צעיריה נעימים ונודדים בין ברלין, תל אביב ואמסטרדם, יוצרים אמנות בהיכלות האדריכלות הסוציאל-ריאליסטית, וחולמים על אירופה. הבלוג הצנוע שלי לא יוכל לדייק כפי שאתה עושה זאת, אבל הוא מבטיח שהייה ארוכה יותר, ועיסוק מתמיד בזכרון ובשכחה של העיר, רחובותיה ואנשיה. וגם שלנו – יהודיה הישנים שעזבו אותה. שוב תודה על הכתיבה שלך, ואתה מוזמן להצטרף למסע שלי – http://mymotherstongue.wordpress.com/

  4. ורד נבון הגיב:

    מרתק, מרגש וכתוב נהדר. "רק כשאתה הולך לאיבוד, אתה מוצא." לא המשפט היחיד שסימנתי תוך קריאה. "אתר נפש", משהו מעומק התחושות מצליח לעבור דרך המילים, גם אל מי שסביהם חיו בקצה עולם אחר.

  5. כבר הייתי פה כמה פעמים. מדברת איתך בראש. אולי בגלל המסע שלי לביילסקו ביאלה http://wp.me/pSKif-iqW

  6. מצטרפת לשרון . מעולה. מומלץ אצלי
    אסתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s