מות אימי.

שש עשרה שנים שהתה אמא בבתי אבות. כמניין חיי נערה מלידתה ועד פריחתה. סוויט 16. ביטר 96. מרצה עונש כבד על לא־עוול מגיל שמונים ועד כמעט מאה. כך מאז שנטלה את אבי איז'ו שכבר היה קצת מבולבל, כמה חפצים בתיק יד, משאירה בגבה את כל רכושה, והלכה מרצונה לבית אבות שתאם את הכנסתם הצנועה של עקרת בית ומורה בפנסיה. מבלי להביט לאחור.
"הלכתי כדי שסוף־סוף מישהו יטפל בי", אמרה לימים אמי התמימה, שחלמה שיפנקו אותה אחרי כל השנים שבהן דאגה רק לאחרים, היא שעבדה שבעים שנים, מגיל שש בחוות אביה בפולין. רק כעבור שנים, בבית האבות, הודתה שטעתה, שבמקום לבוא למלון ריץ, כפי שחלמה, מצאה עצמה אצל "האדס", כך אמרה, מזכירה את שמו של אל השאול. כך גילתה גם שהמוות הטבעי מת, הוחלף בחיי נצח מחותלים, תופתיים.

Eldad Rafaeli -YOLA 7
תצלום:אלדד רפאלי.

בתי אבות, ובעיקר אלו שנועדו לפשוטי העם, הם חדרי המתנה למוות שריחם פירה ושתן. "מקומות מסתור שהמצאנו כדי להחביא את זקנינו", כמו שאמרה לי הרופאה המחוזית, "בעת שרוב הזקנים רוצים למות במיטתם כשאנו לצידם". הסעתי אז את הוריי לגבעת־השלושה, אל מעונות תוחלת החיים המוארכת לנצח, אל מקום של גניחות ורחש כדורי הטניס על רגליות ההליכונים. אבי מת בשנה הראשונה משעמום, שברון לב ושפע מחלות סופניות שקפצו על האיש קטן הקומה, הרגשן וחד העין.
אמא, שנשארה לבד, אמרה לי שוב ושוב: תביא לי רעל.
משחה עבה
היא באה מבית חרדי חרוץ שבו אכל רק מי שינק או מי שעזר למלאכת הבית. חליבה, מרעה, הרתחת עצמות לייצור דבק. כשתמו שנות עבודתה בעולם, לידות וגידול ילדים, משרת פקידה ומשק הבית, ביקשה נפשה למות ולהצטרף להמון בני משפחתה שאבדו שם, אבל המשיכה וחייתה במעונות הדייסה וחיתולי שקמה כמעט עד שבת האחרונה.
המון שנים שראשיתן אלמנות בריאה, הליכה, עזרה לעובדים והקשבה להרצאות שבהן הייתה מאזינה ערה יחידה בקהל מטושטשים, והמשכן אובדן איטי של כישורים, נפילה וכיסא, החתלה, אובדן שארית הכבוד וביזוי החי, חירשות ועיוורון זוחל, רחצת בוקר קשה בידי עובדי שכר מינימום, רביצה ובהייה, געייה והאכלה ומריחת משחה עבה על חלציה. תינוקות בזויה, המתנה אינסופית למוות, "רק שלא יכאב".
בחודשים האחרונים חדלו לפעול בהדרגה שרירי הבליעה ונקראנו אל משרדו של המנהל, ד"ר צבי, רופא גבה קומה, נאה ורב־ניסיון. הוצעה לנו החדרת צנרת וכל אותן פרוצדורות מאריכות סבל שהפכו למקור גאוותה של הרפואה נטולת החסד. צנרת שמותירה בחיים מומיות מחרחרות, אחוזות בסבך צנרת, פעורות פה כצורחות צרחה אחרונה.
אחותי בכתה, ואני הבהרתי שאין אנו מוכנים להתערבות פולשנית. יותר מדי שנים ראינו את אמא זוחלת במנהרה האפלה אל הסוף רק כדי לגלות שהפתח מרותך. בעת הזאת כבר נראתה צפודה כמומיה, ועם זאת פעם בה ניצוץ האדם עד קיצה.
ביום שני, לפני כשבועיים, עקרתי אותה באחת מבית האבות. חתמתי על טופס התחייבות, קבלת אחריות והסרת אחריות ולקחתיה לדירתי. יומיים קודם לכן, בנוסעי לביקור אצלה, בקעה בבת אחת לאור, על כל פרטיה, החלטה שבשלה שנים, לשבת לצידה "שבעה" הפוך. לא שבעה אחרי מותה, עם שכנים וקרובים נשכחים ופטפטנים, אלא לצידה החיה, עם כל מי שיבוא לגעת, לדבר ולהיפרד. בביתי.
אהבה
נדמה לי כי ההחלטה להיות ליד ערש מותה, שזמן רב דישדשתי בה, לא הייתה יוצאת לפועל לולא קדמו לה בחיי חמש שנים מאושרות עם בת זוג אוהבת. בדרך פרדוקסלית, אהבה היא הכנה נהדרת לפרידה. מכרות הלב מלאים. אי־אפשר להיפרד טוב, אפילו מאמך, אם אתה מלא כעס או מרירות. אהובתי זו, שממנה נפרדתי טרם פרידתי מאמי, הייתה גם תיקון וגם הכנה.
בזיכרוני נשאתי כלקח מר תמונה כאובה של אי־פרידתי מאבי. חולה ודימנטי, הידרדר אבא במהירות בבית האבות והובהל כמעט מדי לילה לבית החולים. שם שכב, תולש מעצמו את הצנרת, מדמם. לפעמים עקוד, תמיד בוהה בבעתה בפניי כמתחנן אל בכורו: הצל אותי. בלילה שבו מת, הודיעו לי שהוא מאושפז שוב ולא מיהרתי. נטוע הייתי בחיי, גידול ילדיי, ונרתע אולי מן המראה. הוא מת לבדו ועיניו נותרו קשויות ופתוחות בבעתה גם לעת הזיהוי.
מרגע שנבטה תוכנית החילוץ של אמי משבייה, התגברתי על אותו מכשול נפשי חדש יחסית שהמצאנו, אותה הפרדה מלאכותית בין החיים למוות: הסתרת הדעיכה והמוות מאחורי חומות בתי אבות ומטפלים וטקסי חברה קדישא. ומרגע שקרם חזון השבת אמי, נע הכל על מסילה משומנת, כמו ציית היקום לרצוני הפעוט: בית האבות שיחרר מיד, דרך הפייסבוק איתרתי ביום אחד מטפל נפלא, חבר השיב לי חוב ישן שדי בו לכמה ימי סיעוד. מטפלת באה לביתי לספר לי על הדרך שבה לקחה לביתה את אמה הגוססת. חדר התפנה.
המטפל מריוס, איש ענק ועדין, נשא את אמי על כפיו אל המיטה שהכנתי לה. בחדר השקט שהותקן פשוטות עבורה החלו 12 ימי פרידה. הימים הכי קרובים לאמא מאז גויסתי לפני כארבעים שנה. בקצה מצוק חייה, כשהיא כבויה וצפודה, לימדה אותנו אמא את השיעור החשוב של הפרידה. נטולת הכרה הייתה למורת הדעיכה שלי, מדריכה רוחנית בלי נשימה כמעט, כה נחושה עד שכולנו עמדנו משתאים מולה. הבאתי אותה אל ביתי, הזעיר בבתי המשפחה, שרק הוא נפתח בפניה. כך זה תמיד: ככל שהבתים גדולים יותר, כך הם צרים יותר לאורחים. את הארוחות הכי נדיבות אכלתי בבתי עניים. עושר הוא רק עוד מחסום של פחד מפני החיים וקיצם.
קשה לי מאוד
בחדר זה נחה אמא על צידה ולידה ספל מים צוננים וצמר גפן. תזונתה. מאותו רגע, השקינו אותה בלי הרף במי העדן והיא ינקה כתינוק. רק פעם אמרה משהו בימים האלה וכמעט נשמטה מידי מריוס: "קשה לי מאוד", חירחרה והשתתקה.
אנשים באו אל מיטתה: חברים שלי, אחותי, בת זוגי לשעבר. ילדיי. אמם. בן אחותי. שכנה טובה. ליד מיטתה גיליתי מי נרתע ומי בא. מיהם מלאי הרגש ומי קפוצי החלחולת. מי הפתוחים לאהבה ומי הנפחדים, מי המקבלים ומי המצקצקים: תביא רופא. תן לה זונדה. קח אותה מפה לשם. שב שבעה רגיל. מי המלטפים ומי שכף רגלם לא תדרוך. ידידה סופרת הניחה ידיה על חזה אמי ושרה לה ומול עיניי ראיתי איך נרפו שריריה.
"את משוחררת, יולה", אמרה לה, מנסה להעניק לה את רישיון התעופה והשחרור שנמנע ממנה כל השנים בבתי אבות. 16 שנים צייתה אמא. בלעה אלפי כדורים שלא רצתה והגיעה בזמן לכל ארוחה. תלמידת דעיכה חרוצה הייתה ומודאגת תמיד מפני הסמכות.
חבר טוב צילם בחדרה. בתהליך אלכימי הפך הכאב ליופי מכמיר לב. נערה רשמה פני אמי. בלילה, כשהיינו לבד, השמעתי מוזיקה: אווה מריה, שירי ילדים פולניים, יידיש. נדמה היה שאמא כורה אוזן, מאזינה לניגון הבא מילדותה, מאותו בית יהודי עולה באש. ביום ישב מריוס לידה, השקה וליטף, ובלילה קמתי ממיטתי וניגשתי לערשה כפי שהייתי ניגש אל עריסות ילדיי. עומד ומביט: האם הם נושמים?
חזה עלה וירד קלות.
ביום ישבנו לידה ודיברנו אליה, עליה או על דברים של דיומא. החיים נעו סביבה. פרחים וריח אקליפטוס נגד ריח מוות, שמחה ואהבה ומריבה קלה, ליטוף וחיבוק. לפעמים פתחה עיניים סומות כמאזינה לקול רחוק ומוכר או נושאת מבטה אל אור הבא מצוהר גבוה. ככל שנקפו ימי המים, כך הלכה ושקעה בשנתה. בשבת נשארנו לבד והחלפתי חיתוליה. אין דומה החלפת חיתול אמך להחלפת חיתולי ילדיך.
תהיה חלש
ביום השנים־עשר לחיי אמי בביתי, העברתיה לחדרי. כבר חלשה מאוד הייתה ומריוס אמר לה "יולצ'קה" – כפי שקרא לה, מבהיר תמיד מה הוא עומד לעשות – "יולצ'קה, עוברים לחדר של הבן שלך". הוא נשאה על כפיו, איש חסון ונדיב ובזרועותיו, כמראה פייטה הפוכה, ילדונת זקנה, כהה מבהרות שמש כאילו יבשה באור הארץ שאליה הגיעה באונייה "קרנרו" לפני שמונים שנים. חדרי הגדוש נצטופף מאוד וקול נשימתה הקלה נשב בחללו. לקראת אחת בלילה של יום שישי השקתיה מים ונרדמתי ליד גסיסתה, כאיש שנרדם מול קוברה בבקתה חשוכה וקם משוחרר מפחדיו.
התעוררתי בשתיים וחצי. נשימתה הייתה רדודה מאוד. קראתי מעט בספר "אין מה לפחד" של ג'וליאן בארנס ונכנסתי לפייסבוק. התכתבתי עם ידידה שרשמה כי גם היא ב"משמרת נשימה" לצד אביה. בשעה ארבע ועשרים לפנות בוקר, כשעל פיקוס החצר החלה לזמר ציפורת מקדימת קום, הגשתי מים לפיה. שפתיה נעו ונדמה היה שחדלה לרגע מנשימתה כדי לינוק, אך נשימתה לא חזרה. נגעתי בפניה ובפרק ידה המצטנן בעת שרוחה פרחה אי שם מבעד לחלון אל החצר. במיטה נותרה מוטלת קליפת אמי. כיסיתיה בשמיכה לבנה ויצאתי לרחוב ונסעתי לחוף. התעורר בי געגוע למי המרפא המלוחים של הילדות. מתחת לגלים חשתי בכוחו הגורף של ים סוער.
אחר כך סידורים. "פיני אמבולנס פרטי" וד"ר זלמנוביץ שנגע וקבע את מות אמי. היא נעטפה בסדינה האחרון ונישאה לרכב ואל חדר הקירור. כעבור יום תגיע כפי שנלקחה, אל בית העלמין האזרחי, היפה כגן עדן פרוע, בקיבוץ עינת. שעות אחרי לכתה נשטפתי בגל "משתתף בצערך" ו"תהיה חזק", טלפונים ואס־אם־אסים. חברה חכמה תיקנה: "תהיה חלש". אחרת ציטטה פתגם אתיופי חכם שאומר: "שהבטן שלך תהיה מספיק גדולה בשביל כל הצער". כי הצער, הכאב, היגון והפחד הם בשבילך ואין עליך להיות חזק, אלא פעור וקשוב לכל מה שקורה.
ביום ראשון בצהריים באנו אל הבור שנכרה בקרקע הבהירה, ליד קבר אבי. בכל שנה הייתה אמי אומרת שם "תשאירו אותי פה" ובכל שנה הייתה נלקחת חזרה למיטתה במוסד. בעת הזאת הגיע "אמבולנס פיני" אל פינה נסתרת בצמחיית בית העלמין ופרק את גופת אמי. באתי עם מריוס ועימנו ספוג אמבטיה ורוד ומגבות כדי שירחץ אותה בהיעדרם של אנשי חברה קדישא, בתי העלמין צרובי השמש וצחיחי הבטון שלהם ועגלת המת החורקת תמיד.
גם אחרי ימיי לצידה, חששתי מן הרגע שבו תיחשף גופתה. אך כשנפתח הסדין, גיליתי כי שנים־עשר הימים הסירו כל רתיעה ופחד. מילאנו מכל פלסטיק בצינור גינה ומריוס החל לנקותה בסבון ריחני ואני עימו. רחצתי פניה וייבשתי פלומת שערה הקלה. הלבשנוה שמלה כחולה, הרמנוה והנחנו אותה על גבי סדין בתוך ארון העץ. פיני הניח את המכסה. במברג חשמלי קטן סתמתי את הגולל על אמי ורק אז חשתי כנפרד מן האישה שנתנה לי חיים ביום שרב אחד של קיץ 1952.

36 תגובות על “מות אימי.

  1. כדברי המוטו לעיל: כי הננו גם מה שאיבדנו.

    • אחת העם הגיב:

      ליגאל היקר , לענ"ד גם אם אינני הולכת שבי אחרי כל אחד מנפתוליו של התיאור שבו כיבדת אותנו הצלחת להשאיר לכולנו צוואה אמיתית , תרתי משמע.. וכך אפשר להעלות על נס את הטקסט שלך כנגד כל הרבים הלוקים בהדרה והזרה של הזיקנה ושל הזקנים.
      מי ייתן ויהיה לך כוח רב כדי להמשיך ולחנך באמצעות רשימותיך לאהבת הזיקנה והזקנים !

  2. yaelbiber הגיב:

    תודה, יגאל.
    יעל

  3. Irit Fink הגיב:

    לפני כחצי שנה מתה אמי, בביתה, כשאני שוכבת לצדה, ראשי מונח על כתפה הגרומה, אבי יושב בצדה השני ומלטף את ידה, ואחי יושב בקצה המיטה.

    זה היה רגע של כאב גדול וחסד גדול.

    הייה חלש, וקשוב לגעגוע.

    תודה,

    אירית.

  4. תמר א הגיב:

    ״אי־אפשר להיפרד טוב, אפילו מאמך, אם אתה מלא כעס או מרירות״
    כן.

  5. גני הגיב:

    בכיתי…

  6. nina ramon הגיב:

    הרבה זמן אני עוקבת אחר יומן אמא, ומחכה לפוסט הזה: בשביל אמך ובשבילך.
    אין מעשה אהבה גדול יותר מהמעשה שעשית – מהחיבוק שהענקת לה בימיה האחרונים.
    רק אהבה יכולה לעמוד בסבל ובכאב כאלה.
    אני שמחה בשביל שניכם.

  7. uri הגיב:

    תודה יגאל. על האהבה. תודה לזו שאוהבת אותך שפתחה בך פתח גדול כל-כך לאהבה, שרק היא, כפי שדייקת, יכולה לאפשר אצילות, אומץ, ישירות, בחירה, מסירות שכזו. תודה.

    • ד הגיב:

      כואב למרות קסם הכתיבה. גם את הצעירים המדינה רומסת. המדינה מרוקנת מנשמתה שנמכרה למדינת יהודה ואנשי הדמים שבה.

  8. bddaba הגיב:

    אני פעור פה ושמוט לסת מהפוסט החזק הזה שכאן. כל כך מלא רגש, חמלה ואהבה. זה שאתה כותב ענק אני יודע ומכיר אבל כאן התעלית על עצמך, גם בכתיבה, אבל כמובן ובמיוחד בחיים עצמם. עקבת אחריה כל השנים, כתבת עליה, היית בן מסור ואמיץ. כאן זה מסתיים ובפוסט עוצר נשימה. מוריד בפניך את הכובע. שרון רז

  9. ריקי בן עמי הגיב:

    הלוואי ינהגו בי ילדי כך …….
    אתה ילד טוב
    נשום עמוק!

  10. עידית הגיב:

    קורע לב. עקבתי אחריכם בכל הרשימות שלך, ולבי איתך.

  11. פאני טל הגיב:

    נגעת בי, במקומות שאין להם מילים.
    תודה.
    תפילת הלב שיתאפשר לך גם לקבל, להינגע.

  12. כרמלה כ. שלומי הגיב:

    אני עוקבת אחר התגובות על המאמר הנדיר שלך על מות אמך ומנסה לזהות בין המגיבים את החברים במסדר 'דור הסנדביץ" שגמר לגדל ילדים ועתה מלווה את הזקנה של הוריו, ומנחשת בצער שאי אפשר לנחש.

    כתבת את הגראנד פינאלה של זקנה עצובה אבל הרבה לפניה ניסחת את הזקנה שאין בה הרבה רגעי חסד. הרי לפני הרגעים האחרונים יש אוקיינוסים של חוסר אונים ובדידות מתמשכת, של התמודדות נואשת מול יומיום שאין בו חמלה. אין שום דבר ענוג בזקנה ובכל זאת כשזה דופק אצל הורינו בדלת רובנו לא ממש שם ולצערי ביקור לשבוע זה לדפוק כרטיס נוכחות, לא יותר. הוא בטח לא נותן מענה למכאובי הזקנה ובכל זאת זה הממוצע הרווח. אני יודעת, אני נמצאת בסביבה שמאפשרת לי לראות את המציאות העגומה.

    'מות אמי' הוא סוף נשגב באמת. קורא מיטהר מול רגעים נשגבים כאלה, ובמה שהענקת לאמך (ולך עצמך) יש שפע מאלה, הקריאה מזככת, ובצדק, אין בה את עשרות הטורים בהם ליווית את אמך ביומיום מדכא ספוג שתן חיתולים, כסא גלגלים ובדידות נוראה בין זרים.
    אם אין נוכחות קבועה של בני משפחה (ואין כזו. אני רואה את זה במקום בו אמא שלי חיה), הזקן מופקר לבדידותו, ואם הוא סיעודי, ללא משפחה תומכת בליווי כמעט יומיומי (ומתיש, אני יודעת)- הוא מת בעודו חי.
    דבר לא ישווה לנוכחות קבועה, יד ביד כמעט, שתעניק להורים שלנו תחושה שלא ננטשו בצד הדרך, אני יודעת שזה נשמע צדקני. שיהיה.

    מה אני רוצה להגיד בזה? אולי שכל אחד צריך לדמיין את עצמו זקן חלש התלוי בחסדי זרים. ואולי אז להבין שלפני שמתים- חיים.

  13. nachum הגיב:

    לבי איתך. מקומות מסתור שהמצאנו כדי להחביא את זקנינו–you a did a lot to open this places for the public eye. thanks.

  14. yuditshahar הגיב:

    אתה אמיץ. אמנם לחתוך את קרביו של קשיש גוסס, מתייסר, ולתקוע בו צינורות להמשך התופת, זו אכזריות, אך להחליט ההיפך צריך אומץ גדול. במיוחד שזו האימא שלך. ובנוסף על כך, לקחת אותה לימיה האחרונים בביתך וללוות את גסיסתה, זו גדולת נפש. הרשה לי לשתף, אמי בת 88 בבית אבות, עדיין צלולה למדי. סובלת מהרבה מחלות. אתמול הגעתי לבקרה, היא ישבה בכיסא שליד חדרה, ולרגע לא זיהיתי את המומיה המצומקת והחיוורת שישבה שם. (אני מגיעה אליה כל כמה ימים). הארכת החיים בכל מני 'התערבויות רפואיות' עד כדי איבוד כל צלם אנוש, היא סיוט לקשישים וסיוט ליקיריהם. כל הכבוד ותודה על הפוסט הזה.

  15. שלום יגאל
    אודה לך על קבלת כתובת מייל שלך, או פרופיל הפייסבוק שלך.
    בברכה,
    חניתה בריל

  16. Aharon Cohen הגיב:

    יגאל היקר,
    ברוב הפעמים אינני מסכים עם דעותיך אך בטור הזה גרמת לי להתרגש.
    אחל לי שאזכה לכבד את הורי לכל הפחות כפי שזכית לסעוד את אימך – אני מצדיע לך איש יקר !!

  17. nh הגיב:

    כתיבה נפלאה ומרגשת

  18. tal הגיב:

    שמע, אני מסיר בפניך את הכובע. גם על רמת הכתיבה שחודרת את העור וכמובן המעשה עצמו של לקיחת אמך הביתה לימים האחרונים.

    לחות ניכרה בעיניי

  19. Eilat Schiff הגיב:

    התרגשתי מאד מן הדברים. אני נמצאת כרגע במצב שלפני רואה את אימי בת ה89 הולכת ונמוגה.דבריך נתנו לי הרבה כח ותובנה.כמו כן אני שמחה שהנ.ב.הושמט בבלוג.דבריך הם כה עוצמתיים, אין צורך לבוא במקום זה חשבון עם ביבי והמדינה זה מחליש ומפשט את הדברים. את הבקורת אפשר לשמור להזדמנות אחרת.תודה לך יגאל על דבריך..

  20. אהוד הגיב:

    ד"ר קריסטיאן ברנרד משתיל הלב הראשון שנלחם על חייהם של חולים רבים מלחמה חסרת פשרות כתב "בשנותי הרבות כרופא למדתי שהמוות אינו תמיד האויב. הוא לעתים הטיפול הרפואי הנכון. לעתים קרובות הוא משיג את מה שהרפואה אינה יכולה עוד להציע – סוף לייסורים". אני תפילה שידעו הרופאים לבחור את הטיפול הנכון. מאמרך זה צריך לשמש נר לרגלינו הרופאים

  21. עופרה הגיב:

    שיעור חשוב מאין כמוהו עבורי !
    ריגשת אותי מאוד ,אתה אדם אמיץ ומיוחד .

  22. oferdub הגיב:

    מלוא הערכתי, יגאל, על הנחישות לעשות את מה שנכון, ועל זה ששיתפת אותי ואת הציבור בדברים האלה, שאמורים להיות לכולנו קריאת כיוון לדיון בנוגע למה נכון ומה לא נכון.
    וכמובן – תנחומי. נגעת לליבי.

  23. Porat Asaf הגיב:

    לקרא…להזכר…לבכות

  24. שמואל הגיב:

    תנחומיי הכנים על מות אימך
    היטבת לכתוב עליה, על אמא שחייתה בכבוד ורצתה להמשיך את זקנתה בכבוד אך כפי שכתבת, לא קל בארצנו להזדקן בכבוד, מכאן מתחיל הסיפור הכי מוסתר שלנו, איך הזקנים חיים רחוק מהעין וכבר רחוק מהלב, הם כבר כאילו לנטל, הם רק ממשיכים לחיות, מה רע בלרצות להמשיך לחיות אחרי שהקימו משפחות, ילדו ילדים ונולדו נכדים ובאמת מה רע בלרצות להמשיך לחיות? כתביה נהדרת לאמא נהדרת
    יהי זכרה ברוך

  25. גיל הגיב:

    תודה ששיתפת. מי ייתן והדברים יהיו קריאה לכולם, לכולנו, ללכת בעקבותיך, ולעשות את המעשה הזה, הרבה לפני שהקץ מתקרב.

  26. זהר הגיב:

    כתבה חזקה, נוגעת , אמיתית ומרגשת יישר-כוח

    זהר

  27. אשריה של אמך שנפרדה מהעולם כשהיא אהובה,מטופלת ומוקפת ביקיריה.
    אשרך שידעת ברגישות רבה לחבק ולהעניק לאמך חום,אהבה וכבוד בימיה האחרונים.
    ואשרינו שלימדת אותנו איך לשמור על צלם האדם גם ברגעים חסרי תקווה.

  28. אילן הגיב:

    אני גאה בך על התעוזה ובעיקר על החסד שגמלתה לאמך. אין כמו לסיים את החיים בבית בחיקם של אוהבים ומוקירים ולא במקום קר וזר כמו בית אבות או בית חולים.

  29. ז'ניה הגיב:

    …קשה מאוד למצוא מילים אחרי הקריאה הזאת… כמו רבים אחרים, אני מניחה, עקבתי בשקט-בשקט אחרי הכתיבה הזאת שלך… קשה למצוא מילים – של תנחומים, או של ברכה ליכולת שלך המיוחדת במינה כל כך ומצד שני כל כך אנושית. אז מפת כבוד אשתוק ורק ארכין את ראשי.
    שאמך תנוח על משכבה בשלום, היא השאירה אחריה בן מכבד ומלא כבוד אדם.

  30. יפה מאוד ! תודה רבה

  31. ברני הגיב:

    גם בתי אבות הפרטיים לא טובים מהציבוריים רק הרבה יותר יקרים.

  32. איציק הגיב:

    המילים ילוו אותי מחר, בדרך לגבעת השלושה.
    תודה.

  33. irus69 הגיב:

    בכי רודף בכי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s