קלה כציפור. טרם למדה לעוף. אמא

סוף חיי אימי כתחילתם. הנקה ומילמול, שינה ושיחת מבוגרים בחדר סמוך והחלטות על חייה שנופלות אי-שם. דיבורים על הזנה: במה נאכיל, מה יספוג הגוף ואחראי המחלקה טוב ששמו ניקולאי והוא רופא ילדים לשעבר מרוסיה. גם מזונה האחרון דומה לראשון: נוזל בהיר כחלב שניתן לה לאט לאט בידי המטפלת דורה כמו משדיה של מינקת. יחד הן יושבות בחצר הפנימית, כדרך שתראה לפעמים אם מניקה את תינוקה בשמש, רק ללא יופיה המנחם של התמונה. זו אשה מבוגרת שמזינה מקופסת פח אשה זקנה מאד, שלודה וגלודה שעיניה עצומות. רוב הזמן אמא מנמנמת, שקועה באותו מקום רחוק ואפל שאליו כבר אין לנו גישה. כדרך שבאה לפה, כך תשוב. זוחלת, נדחפת, עיוורת בתעלה צרה מדי. 1016506_471054662974942_1575002505_n
כשנולדה לפני כמעט מאה שנה, בת תשיעית למשפחת חוואי יהודי עני וירא שמיים ליד וורשה, ישנה אימי בחיק אמה רבקה. נחה וינקה ונעקרה משם כשתיל רך בעת שנולדה אחריה אחרונת הבנות, העשירית: פייגלה. עתה מנתרת אימי מעט מנמנומה רק כשאני צועק באזנה: פייגלה. שבעים שנים אחרי רצח אחותה הקטנה והאהובה מכל, היא עדיין מחכה לה. כמי ששכחה ונטשה מאחור אי שם ילד או אח קטן. ולכן אולי אינה יכולה ללכת והיא נאחזת בשארית חייה כשם שנאחז הנופל בזיז שורש הבולט משפת תהום. זיז דק וקטן ואינה מרפה ממנו. עורגת לתהום ואינה משחררת.
אנו שני ילדיה יושבים בחדר הרופא צבי ודנים בסוף אימנו. אחותי ואני מבקשים את הקץ שהיא עורגת לו כבר חמש עשרה שנים ובית האבות פועל ע"פ הנחיות משרד הבריאות וכללים ברורים. אין הקלות. המדרון חלקלק והמתות החסד, ובכלל כל חסד שהוא כלפי סובלים וגוועים, פגו מן העולם בזמן ההוא שבו חיסל היטלר מפגרים, נכים ועמים שלמים בשם טוהר הגזע.
רופאיה מציעים לנו להחדיר צינור דרך אפה או צנרת דרך קיבתה כדי להאריך חייה. למנוע רעב. אחותי ואני נאבקים בצנרת התזונה כלאוקון ובניו שנלחמו בעדת הנחשים שנכרכה סביבם כעונש מן האלים: תנו לה להרדם. אל תנקבו את הגוף העייף. אל תפרצו את העור הדק ואל תעבירו צנתר עוקף כל מה שנסתם וחדל לפעול. "אז אמא שלכם תמות מרעב", אומרת הרופאה לובה ומביטה בנו כבילדים- תליינים.
בעת הזאת שוכבת אמא ליד החלון, ראשה השלדי מוגבה בשתי כריות, עיניה עצומות ורק ידה רוטטת על חזה כסימן חיים. "כמה חזקה היד שלה", אומרת אחותי שמחבקת אותה. אני מביט באשה המיוחדת הזו שבבואה מגיא הצלמוות של עברה המצולק, העניקה לי חיים, האכילה וגידלה ואהבה בדרכה המאופקת מאד, הובילה אותי בעגלה כל יום לגן שמעל לים כדי שאנשום אויר צח, כדי שיום אחד אשב במשרד הרופא ואבקש להפסיק להזין אותה. היא זעירה עתה כמי שצמקה למימדיה הציפוריים, אך טרם למדה לעוף. קלה כנוצה אך כבדה כאבן. כפות רגליה שמורות בספוג ובתוך ידה הקפוצה ספוג שלא תפצע עצמה באגרופה. כשאני אומר באוזנה: אמא, אמא, נפקחות עיניה ואינן רואות דבר. עוד רגע קט כל זה יבוא אל קיצו.

23 תגובות על “קלה כציפור. טרם למדה לעוף. אמא

  1. redrafi57 הגיב:

    מביא לידי דמעות

  2. איתן זקצר הגיב:

    זה אלוהים אדירים? זה אלוהים רע.

  3. ורד נבון הגיב:

    "ולכן אולי אינה יכולה ללכת והיא נאחזת בשארית חייה כשם שנאחז הנופל בזיז שורש הבולט משפת תהום." המשפט הזה מכה בי, גם שש שנים אחרי שעברתי את הרגעים הקשים הללו עם אימי. אלוהים, כמה שההחלטה קשה. כנראה שטוב אתם עושים בעמידה האיתנה מול מאריכי החיים-לא-חיים. מאפשרים לה לעוף אל מקום שאין בו סבל.

  4. ליאת נבו-פלדות הגיב:

    יגאל, כמה יפה וטהור ומרגש אתה מתאר את המסע הכואב הזה שלכם. אני בוכה ומחבקת אותך וירטואלית כי הסבל שלכם ושל אמא הוא גם הסבל של רבים אחרים. מי ייתן ולא תדעו עוד סבל.

  5. אורן כהן הגיב:

    כאשר אכל האלצהיימר כל חלקה טובה במוחה של סבתי, רוזה, לפני 40 שנה, והיא איבדה את הכרתה סופית בגיל 67, קרא הרופא לעשרת ילדיה אל חדרו בבית החולים. צמד המילים המתת חסד עדיין לא היה ידוע ולא נטבע.
    "אני יכול להשאיר אותה ככה לעוד 15 שנה", הוא אמר. "ויש אפשרות אחרת. שתיקחו אותה הביתה. היא תהיה מורדמת ולא תחוש דבר".
    הם בחרו באפשרות השנייה.
    שלושה ימים אחרי סבתא שלי נפטרה, שנתיים אחרי שכבר לא הייתה כאן.

  6. לא מתבכיינת הגיב:

    כמה מרגש כואב ועצוב..דרכו של עולם…וכמה קשה לקבל את הפרידה הכואבת האיטית והמכבידה הזו מהאם שגידלה אותך ונתנה לך את כל שיכלה…הכתיבה שלך נוגעת כל כך ..

  7. nina ramon הגיב:

    המשיכו להילחם בעדה. אל תתנו יד להאריך את הסבל. לאף יצור חי לא מגיע סבל כזה.

  8. Dr. Tami Zilberg הגיב:

    אנחנו לא מכירים. אנחנו כן מכירים.
    חיבוק, וזה הכל.
    Stay Connected to your MailBox when on the move, you go with BlackBerry from Cellcom! Get access from your mobile device to your mailbox anytime, when out and about.

  9. Efrat הגיב:

    החזרת אותי שלוש שנים אחורה, המתואר זהה למה שנשאר מסבתי. מאישה גאה ועצמאית לגוזל ניזון ונתון לחסדי מטפלת ובהדרדרות מאוחרת יותר בבית אבות. הכאב והצער שעברו על אבי ואחיו. מכירה מקרוב מדי. תודה על המילים המרגשות

  10. shaula haitner הגיב:

    כל כך עצוב, כל כך מתסכל

  11. ayalaraz הגיב:

    אני עוברת עכשיו עם אמי את כל מה שאתה מתאר ברשומה. מדוייק. וכואב.

  12. אמיתי אוברמן הגיב:

    כרופא המטפל בקשישים הלוקים בדמנציה ומסכים עם כל מילה שלך, אני מבקש לקבל אישור להשתמש במאמר להפצה לקובעי המדיניות במשרד הבריאות.
    בברכה, דר' אמיתי אוברמן

  13. אליאור עין-הגפן הגיב:

    בהוספיס בתל-השומר, מאפשרים למות בכבוד ובנחת, בלי צנרת-דקירות-בדיקות.

  14. sceasary הגיב:

    ליבי איתכם

  15. אסתר הגיב:

    מחבקת חזק, מתפללת בשקט בשקט ,
    על האמהות האבות וילדיהם…
    תפילה מכוונת,
    מישהו שומע??!

  16. ofraor הגיב:

    סבתי נפטרה בגיל 102, במשך שלוש השנים האחרונות לחייה ישבה על כסא גלגלים וכבר לא דברה, אם כי היה ברור שהיא מבינה. כבר מגיל שמונים אמרה לנו כי אלוהים מסרב לקחת אותה… יום אחד מררה בבכי בחיקי וכתבתי את השיר הבא על סוף החיים בעליבות, ואני מתחברת לאשר כתבת על חזרת הזיקנה לילדות…:

    סבתי האהובה/עפרה אור

    סבתי האהובה
    מלאה עליבותה
    בבית האבות הקר
    הלא אישי, לא אנושי

    אחרוני סימני הזיהוי
    שאריות רכוש אחרונות
    היא שומרת קרוב אצל עצמה
    לבל יגזלו נעליה
    אותם אינה נועלת
    כי ללכת אינה יכולה

    אותה יד דולפת רזון
    אצבע מעוקמת מורה פנימה
    "כבוד אשה בבית פנימה"
    נרמס הכבוד, השפלה
    צפיפות, מחנק בחדר יתום
    בו זכרונות רחוקים צפים
    והולכים
    במציאות של כאב והזנחה
    וחיתולים צואים שאינם מוחלפים
    סבתי האהובה,את ראשה טמנה בחיקי
    מיבבת, תינוקת מחפשת עזרה
    וליבי נכמר.

  17. tal הגיב:

    יגאל, אני עוקב אחר הטורים שלך על אימך כולל הטור האחרון על מותה. אני משתתף בצערך. כתבת על שנותיה האחרונות במוסד באופן מעורר התפעלות. כל כך רגיש, מדוייק, עצוב, נוגה וכמובן אמיתי ומרגש. אני במיוחד מתחבר לזה (כולל לריח של השתן והפירה כמו שאתה קורא לזה) כי אמי למרות היותה צעירה יחסית (בת 68 ) שוהה במעון לניצולי שואה עקב היותה בדיכאון עמוק כבר 3 שנים. ( במעון היא כשנה בגלל חוסר הצלחת טיפול + חוסר תיפקודיות). כיום היא עם חיתול שוכבת רוב הזמן במיטה הלומת תרופות וכל מה שמשתמע מזה. אמנם היא מדברת איתי כשאני בא לבקר, אבל ממש לא הרבה וגם עד שעונה לשאלות אפשר להתשתגע. ובוכה לעיתים כמו תינורת על שטויות. קשה מייסר ואני תמיד אומר לעצמי שבכל ביקור שלי (ואני משתדל לבקר פעמיים בשבוע) משהו בי נשבר ו/או יורד פרק זמן מהחיים.

    ושוב, שלא תדע עוד צער.

  18. נאוה הגיב:

    סיימתי בנשימה אחת את הספר הקצר" רגע לפני" מאת פאני סנטנואה. בנשימה אחת קראתי על הנשימות האחרונות
    המפגש עם מותם של קשישים אלה ששבעו את החיים אינו טראומטי ולכן מאפשר לנו להתקרב אל העצב של הפרידה -עצבות עמוקה ונוגעת כך גם דבריך על השעות האחרונות בחיי אמך.
    נאוה
    .

  19. ran הגיב:

    כתיבה אמיתית ubuec, .מציאות אכזרית.מרגש .מפחיד.מרתק.

  20. עופר כ הגיב:

    יגאל היקר! בכיתי מהתרגשות כשקראתי את שכתבת בידיעות השבת תחת הכותרת "מות אמי". אמיתי. כן. הגון. אנושי.

  21. אתי הגיב:

    מעלה בי זכרון כאוב של ימיו האחרונים של אבי…שנה וחצי עברה…ועוד קצת. ידענו שאיננו רוצה להמשיך יותר…תמיד אמר שכשזה מגיע למצב כזה…אלה לא חיים מבחינתו. התעקשנו שלא יחדירו לו זונדה אלא יתנו לו לסיים בכבוד כמה שאפשר. הקלה עלינו מאוד הרופאה במחלקה שכיבדה את בקשתנו לא לעשות מעשים "הרואיים" כמו שהיא קראה להם, ותמכה בנו ובבקשתנו לא להשאירו כגוף ללא נשמה, נשמה ללא גוף מתפקד. היינו לצידו בנשימותיו האחרונות בידיעה מלאה שכך היה רוצה…למות בכבוד.
    עצוב וקשה…אומרת תמיד לילדיי שמקווה שיכבדו את רצוני בבוא היום ולא יתעללו לשוא בגופי

  22. איה הגיב:

    התרגשתי לקרוא את פרידתך מאמא, במשך השנים עקבתי אחרי רשימותך המלוות את שנותיה
    האחרונות, בגלל היותי "חובבת" מודעות אבל (פותחת את העתון בבקר במדור זה), חשתי הקלה
    בשמה, בשמך וגם בשמי שראיתי שנגאלה ונגאלתם אתם.
    תהיו חזקים ובריאים !

  23. יוני הגיב:

    הי יגאל,
    אנו בני אותה קבוצת גיל לחמנו באותה מלחמה ארורה באותו חייל ובאותה גיזרה, שנים מארוכות אני קורא את כתבות

    יך ומזדהה איתן עמוקות החל בממשלת הזדון ושד הזקנים ובהמשך סידרת המאמרים אשר בהן פתחת את סגור ליבך ושיתפת אותנו בקשיים ו "חוויות" אשר חוותה אימך ז"ל בבית האבות , מעשה אצילי ונבון עשית נבון עשית כאשר החלטת לקחת אותך לביתך . אין מילים לתאר את ההזדהות העמוק

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s