הילד המרים ידיו. גטו ורשה.

כשנה לפני שצולם הילד המרים ידיו בעת דיכוי המרד, בקיץ 1942, הגיעו לגטו וורשה צוותי קולנוע גרמניים. עדים יהודים דווחו ביומניהם על מה שנראה כהפקת ענק. הגרמנים התפרשו ותעדו משך כחודש חיי גטו מבוימים עפ צרכיהם. מדגישים פערים מצמררים בין עניים גוועים ברעב לעשירים מפוטמים. מתעדים נשים ערומות במקווה ואת כלל חייו של שבט מלוכלך, מוזר ונכחד.

וורשה היה הגדול מכל הגיטאות, וכשנדחסו אליו מגורשים רבים, הגיע לשיאו ומנה כשלוש רבעי ממספר אוכלוסי העיר תל אביב כיום. כ-350 אלף איש. גבלס הורה להימלר לצלם ולתעד את חיי הנידונים כמה שאפשר, שניה טרם המשלוח מזרחה. האקציות הגדולות של ההשמדה שיבואו שבועות אחרי הסרט, יכווצו את אוכלוסית הגטו לכדי שביעית מגודלה ויזרזו את היאוש עד למימדי המרד האבוד של אביב 43.

יעל חרסונסקי שביימה את הסרט "שתיקת הארכיון" סביב התיעוד הנאצי של הגטו, זוכרת את הנאצי בלשה, זה מפינת תצלום הילד, שכונה עי היהודים פרנקנשנטין בשל אימתו. היא אומרת לי כי הנאצים תכננו את הסרט וכל התיעוד למען "מוזיאון העתיד" שבו יצפו ילדי הרייך בן אלף השנים בעולם המלוכלך, הרבגוני והמפחיד שהתקים טרם נוקה הכל למענם. הגטו אם כן צולם פעמיים. פעם בשיא צפיפותו לסרט ופעם שניה לדו"ח שטרופ, בעת שנע אל קיצו בעת המרד גדול מכל המרידות. מהגטו הזה נותרו הכי מעט ניצולים מכל הגיטאות.

הצלם

שבעים שנים אחרי שצולמה התמונה הזו, אומר לי צלם העיתונות אלדד רפאלי ש"נעשה פה שימוש במצלמה קלה וניידת חדשה יחסית ומהפכנית דאז, הלייקה. העדשה של 35 המ"מ ואור היום העז מאפשרים להבחין בפניו של כל אחד מהמצולמים".

יחד אנו מביטים על מסך הלפ טופ ב2013 התל אביבית בתצלום הישן. הצצה של שני עיתונאים סקרנים ועם זאת רגשניים. משפחת נשיבירסקי של צד אימי נרצחה בגטו המצולם. "הצלם היה גבר מאד גבוה", מעיד רפאלי ואכן פרנץ קונראד צץ בתצלומים שצלמו אחרים כגבר גבה קומה מאד. מטר תשעים וחמש של קצין נאצי נאה למראה. זה הגובה שמאפשר לו לתעד מלמעלה את המצולמים ולראות עד השורה האחרונה וכך לכלול את פניהם כמעט של כל עשרים ושלושה האנשים: חמישה או שישה חיילים נאצים חמושים ומקוסדים, ארבעה ילדים, שני בנים ושתי בנות, ארבע או חמש נשים, נער עם שק לבן, ושישה גברים. חלקם מרימים ידיהם תוך כדי נשיאת מטען ממנו טרם נפרדו. אין הם שלודים כאנשי מחנות. הם מהגטו וזהו אביב. לא חם מאד ולא קר מאד. הילד שלנו במכנסים קצרים ומעיל כבד וכובע. מוכן לדרך הקצרה.

ע"פ הכיתוב של יוזף שטרופ בדו"ח, הם "הוצאו מהבונקרים בכוח". בגבם נראה מבוא אפל של בנין חרוך ממנו הוצאו. סביר להניח שיצאו לאור יום אחרי שהייה ממושכת בבונקר אפל ומחניק. בספר שנקרא "הקרב האחרון" תארו איתמר לוין ושלומית לן את הבונקרים שהקימו היהודים בחודשים שטרם המרד, ואחר כך במרד, החום הנורא ששרר בהם, צפיפות ובכי התינוקות, סיר לחץ אנושי של אזרחים מורעבים ולוחמים פצועים. מי ברז רותחים, צחנת הפרשות. "האנשים חצי עירומים", נמצא תאור ביומן של אלמונית, "לבושים סחבות, מתרוצצים מדוכדכים על רצפת האבן. אינם מסוגלים לחיות ואינם מסוגלים למות" ממקום כזה או דומה לו בקעה הקבוצה. לבושה היטב עתה אל הקור והאויר שבחוץ, שברגע הראשון מתקבלים אולי בברכה אחרי מחנק הבור.

רפאלי מציין כי "מבטי המוצאים, פונים לכיוונים רבים". אין הקבוצה – הכמו – מובלת ע"י הילד הכמו נפרד ממנה – מביטה כאיש אחד אל הצלם או קדימה. קורה סביבם הרבה, ומכל עבר.

ע"פ תצלומים אחרים בדו"ח מתברר חלק ממה שראו: גטו בוער וחרב מכחודש קרבות. רהיטים שהושלכו לרחוב ע"י נמלטים מן האש כך שיקפצו מבלי להתרסק. היוצאים רואים סביבם את רכבי הצבא הגרמני. עוצמתו המצמיתה של האס אס. שיירת רכבי המפקד החונה ליד, את הצלם והקצין המצוחצחים כאלים טבטוניים, פמליתם ושומרי הראש המכוונים נשק אליהם. הם רואים גופות ואש בחצר סמוכה בה הוצתו מתים. הם רואים קבוצות מובלות. 360 מעלות של חזיון גיהנומי פנורמי. תת אדם מובל בידי האדם האל.

"לילד הניצוד המוביל יש את המבט הכי מבין של מה מחכה". אומר אלדד.

"צלמי מלחמה וצלמי עיתונות מבטאים בדרך כלל אמפטיה כלפי קרבנות. פה זה צילום של קצין שעבודתו נועדה לשרת את מפקדו. אין שום חמלה". ועם זאת יש לצילום דרכים ללכוד את עין הצופה ולספר לו סיפור שונה מכוונת הצלם. התצלום הזה התגבר על הנאצי, פרץ מן המסגרת שהוקצתה לו והפך בתעלול של ההסטוריה, לזכרון הקרבנות ולעדות נגד המנצחים.

"יש בתצלום הזה סוג של הפללה עצמית", אומר רפאלי.

זו הפללה שקונראד יוצר בלי חשש מתוך תחושת בטחון של מי שהקים רייך לאלף שנה ולא מתאר לו שתשע שנים מרגע הצילום, ב9 למרץ 1952 ישתלשלו שתי הדוגמאות הנהדרות האלה של הגזע הארי, שני קצינים גרמנים עזים וגבוהים, מחבל תליה פולני. ישתינו מפחד במכנסי האסיר וירעדו בדיוק כאותם גברים שהם עצמם תלו בהיסח הדעת.

משמאל הצלם קונראד. משקפי האבק, הגנרל שטרופ, מחסל המרד.

סיכום. אחרי כחודש לחימה והצתה. דו"ח שטרופ:

"הרובע היהודי בוורשה אינו קיים עוד…. מבין 56,065 יהודים שנתפסו בסך הכול, הושמדו כ-7,000 במהלך המבצע הגדול ברובע המגורים היהודי לשעבר עצמו; במשלוח הושמדו 6,929 יהודים; נמצא, כי הושמדו בסך הכל 13,929 יהודים. מלבד 56,065 הושמדו כ-5,000-6,000 יהודים בפיצוצים ובבערות. הושמדו 631 בונקרים. שלל:7 רובים פולניים, 1 רובה רוסי, 1 רובה גרמני.59 אקדחים בעלי קליברים שונים.כמה מאות רימוני יד, מהם רימונים פולניים ורימונים מתוצרת עצמית. כמה מאות בקבוקי תבערה.כלי נפץ מתוצרת עצמית.מכונות תופת בעלות פתילים. כמויות גדולות של חמרי נפץ, תחמושת לכלי נשק בכל הקליברים, ובכלל זה גם תחמושת למקלעים.

מצולמים

בספרו "הילד", הוצאת כתר, אין ההסטוריון פורת מתחקה אחרי כל המצולמים. הדבר כבר נעשה. ע"פ מה שהתגלה משך השנים התברר לי כי הילדה המביטה בסקרנות מצד שמאל, היא כנראה חנה למט. בת שבע. ילידת וורשה להורים משה ומתילדה. היא תרצח במידנק זמן קצר אחרי התצלום. האשה לידה שידיה מורמות גבוה ומבטה פונה ימינה היא אמה, מתילדה למט גולדפינגר שתינצל ותעלה לישראל. זוהה גם נער- השק- הלבן כאהרון קרטוזינסקי, בן 14, בנם של הרשל צבי וקילה שנספה כעבור זמן קצר באושוויץ. עם הזמן זוהתה גם האשה שליד החמושים כגולדה סטאברובסקי.

לגבי הילד המוביל, משך השנים צצו כשבע גרסאות שאף אחת מהן לא הוכחה סופית. אחת דיברה על ארתור דומב סמיונטק בנם של ליאון ושרה. אך יתכן כי נספה עם הוריו כחצי שנה טרם הצילום. לפני 30 שנים טען הרופא צבי נוסבאום כי הוא הילד. ב- 13 ביולי, זמן מה אחרי מרד הגטו, צולם צבי כשנלכד בחזית מלון בוורשה. לטענתו התצלום הוכנס לדו"ח אחרי המרד. נוסבאום יצר את האמונה כי לסיפור הילד היה סוף טוב. זה הופרך.

היה יהודי אנגלי שטען כי הוא הילד. עלתה סברה שהילד הוא לוי לבית זיילינווארגר, בן 11 בעת הצילום. ושהצילום נעשה ברחוב קופייצקה. ע"פ הגרסה הזאת, ניצבת לידו אימו חנה זיילינווארגר. עימם היתה גם אחותו הקטנה אירינה. כולם נספו כעבור זמן קצר באושוויץ. גם ונדה קלינגברג ז"ל, רעית המרגל מהמכון הביולוגי טענה כי הילד הוא בן דודה.

ההסטוריון דן פורת מאמין כיום כי זהות הילד לא התבררה וכל הגרסאות הופרכו. "יש תשוקה לפענח ולאתר את הילד ולתת לו שם, אולי כדי להוכיח שניצחנו את הנאצים. אבל השואה היא סיפור שסופו אינו נצחון". הילד האלמוני ישאר סמל לכל הילדים שאבדו ברחבי יבשת השואה והיו לאפר.

שלושה אנשי גסטאפו ניצבים בתצלום ליד קיר הבנין. אחד מוסתר, אחד גלוי ואחד, הקדמי שבהם, נשקו האוטומטי נראה כמכוון לילד. על קסדתו משקפי אבק מן הרכב הפתוח שבו נהג. נוכחות השנים, הגלוי ששמו הינריך קלאוסטרמאייר ומכוון הנשק ששמו יוזף בלשה, מעידה על כך שהקצין יוזף שטרופ אף הוא שם. הם שומרי ראשו ומלוויו. מול הילד ניצבים כנראה שטרופ ולצידו הקצין האוסטרי המצלם פרנץ קונראד.

פורת עוקב בספרו אחרי עלילת חייהם.

 

קונראד גבה הקומה היה בנו של כורה פחם אוסטרי שנפצע בתאונה. הוא חלם להיות מוזיקאי, אבל נדחף מכורח העוני למסחר. עבד כזבן וכמנהל מחסן. נתפס על גניבה מכספת החנות, ישב בכלא, הפך מובטל, הצטרף למפלגה הנאצית ומצא בה בית, יעוד ומשרה בס.ס. נרדף באוסטריה שטרם הסיפוח, עבר לגרמניה, טיפס לקצונה עם עלית היטלר ופרוץ המלחמה. מונה לאחראי החרמות במפקדת הגסטאפו של גטו וורשה, צבר שלל ותיעד בליקה שלו את מהלך חיסול הגטו. נלכד ונתלה אחרי המלחמה.

 שטרופ, יליד העיר דטמולד, השתתף כחייל במלחמת העולם ה- 1, נפצע וזכה לעיטורי כבוד על גבורה.  בחיים המדכדכים של אחרי המלחמה חזר למשרד רישום המקרקעין בו עבד בעבר, אך מצא מקומו מחדש רק במפלגה הנאצית ובמדי הס.ס. במלחמה טיפס במעלות הקצונה עד הישלחו לדכא את מרד הגטו. בסיום המרד הכין את הדו"ח, הציגו בועידת הס.ס. ועוטר על הביצוע באות צלב הברזל דרגה ראשונה. אחרי המלחמה נלכד ונתלה לצד קונראד.

 בלשה בנו של פונדקאי גרמני מחבל הסודטים, למד מלצרות, התנדב למפלגה, עבר טירונות, הוצב במלחמה בגסטאפו, השתתף בציד אדם, נשלח לורשה, פעל בגטו. אחרי המלחמה ישב שנתיים בשבי הסוביטי, נפצע קשה בראשו ממעלית מיכרה. הקים משפחה. נלכד רק במחצית שנות השישים, נחקר, נשפט והוצא להורג.

 לכל השלושה שימש הנאציזם מקור של סמכות וגאווה, טיפוס מהיר בסולם מעמדי ומקום טוב לפורקן של שליטה, כוחניות ואכזריות.

פורת עוקב במחקרו אחרי התגלגלותם אל אותו פריים מוכר. בלשה יעבוד תחת הקצין קונראד במפקדת הגסטאפו בתוך גטו ורשה כשנה טרם המרד. הקצין קונראד היה ראש יחידת ההחרמה בגטו שארגן לעצמו שלל אסור של אלבומי בולים, יודאיקה וחפצי ערך אחרים. (אחרי המלחמה יחקר קונראד ארוכות עי האמריקאים בחשד שהוא שומר אצלו גם יומנים של היטלר או התכתבות בינו לבין אווה בראון.)

במחצית אפריל 1943, כשגנרל יורגן שטרופ, ממונה עי הימלר לתפקיד מפקד חיסול גטו ורשה, הוא מגיע לגטו ומפקד שם גם על בלשה ועל הקצין קונראד שאוחז מצלמת לייקה שתתעד את מהלך החיסול. קונראד אוסף עדויות שב-43 ישרתו את מפקדי האס.אס והחל משנת 45, בהיפוך של הגורל, את רודפיהם.

 סיום

   26 שנים אחרי הצילום יעמוד אחרון החמושים הגרמניים שבתצלום לדין. בפני האזרח הגרמני יוזף בלשה יוצג תצלום הילד בעת שייחקר במזרח גרמניה. בלשה יראה כה שונה ממה שנראה בעת המרד עד שיזדקקו למומחה כדי לוודא זהותו בשל פניו שנמחצו במיכרה. הוא גבר כעור בצורה מדהימה שיצר לו חיים חדשים ונפרדים אחרי נפילת הרייך.

בבית המשפט אומר לו השופט: "אתה עם תת מקלע… מול ילד קטן שהוצאת מבית עם ידיים מורמות. איך הגיבו התושבים באותם רגעים"?

בלשה: "הם היו בחרדה איומה".

"זה ניכר היטב באותו ילד קטן". אומר השופט: מה חשבת"?

"ראינו כל היום דברים כאלה. עונה בלשה, לא יכולנו לחשוב בכלל".

בעת חקירתו בשטאזי רשם בלשה בכתב ידו על גב התצלום כהודאה: "התמונה מראה כיצד אני כלוחם גסטאפו בגטו ורשה יחד עם קבוצה של ס.ס. מושכים החוצה קבוצה גדולה יחסית של יהודים מבנין. מדובר בעיקר בנשים ילדים וזקנים…משם הועברו לתחנת הרכבת באומשלג- פלאץ".

בשנת 1969 יהיה בלשה אחרון המוצאים להורג מקרב שלישית הרוצחים עליה כתב פורת.

אפרו יפוזר כאפר המתים.