מסע הרכבת מנהריה לדימונה. אושר הקרון.

"קמתי וחציתי את קרון המסעדה כשלפתע  נחבטו חיבורי הקרונות. הרכבת נעצרה לפתע וכלי המלח והפלפל הוטלו אל הרצפה. "פר שמן קטן", אמר אחד המלצרים ופקח עין אחת, "אבל מאחור מדי להצטער עליו עכשיו".

(האקספרס הפטגוני הישן. פול תרו.)  

יגאל סרנה רכבת. צילום: שאול גולן

תחנת השלום. תל אביב. שמונה בבוקר.

בשעת בוקר מוקדמת יצאנו, הצלם ואני, שני זאבי פרינט ותיקים, אל מסע הרכבת הגדול. חשתי כמו פול תורו שבחורף 1978 הקפוא, בעת שקרח כיסה את עירו בוסטון עד שקברנים התקשו לכרות בור עבור המתים, יצא לחפש את השמש. במסע רכבות של אלפי ק"מ חצה את היבשת האמריקאית דרומה עד קצה פטגוניה. אך אני יצאתי רגלית ביום שמש חורפי אל תחנת השלום העשויה ברזל וזכוכית למרגלות מגדלי עזריאלי. שאפתי לנוע משם אל הנקודה הכי צפונית אליה תגיע רכבת ישראל ואז לרדת דרומה אל המקום בו יבלם הקטר במחסום הסופי.

בקצרה: נהריה – דימונה. כ- 258 ק"מ בארץ שסך כל מסילותיה, לכל אורכה ורוחבה, כאלף ק"מ.

ב20  השנים האחרונות פרשה הרכבת כנפייה אחרי כמאה שנות שינה עמוקה. מה שהחל לפני 120 שנים במסילה צרה מיפו לירושלים והתקדם בצעדי צב משך השנים, מצוי כיום בזינוק סיני: משני מיליון נוסעים בשנה לארבעים מיליון. בלי רגע שבו לא נחפרת מנהרה, או נמתחת מסילה. ועדיין מהו מסע נהריה – דימונה לעומת מסע בוסטון – ארץ האש שחלף בין ערים עתיקות, הרי געש וקרחונים, אבל המסע הכי נפלא הוא בתוך הקרון. ובכן, עזריאלי. רציף 2 לצפון.

בשמונה בבוקר נפרדה מסה כה עצומה של חילים מהרכבת מחיפה, עד שחסמה בפנינו כחומה את הרציף והמדרגות. אין פה מסורת ארופאית של תנועה מתחשבת שמאפשרת לזה לצאת ולאחר להכנס. חיכינו שתחלוף אוגדת היוממיים החמושה ועלינו לקרון הכחול. על הרציף נותרה כרזה המבשרת לציפורי הלילה על הרכבות של השעות הקטנות. בקרון היה מותקן הכל כמו למשפחה בת ארבע נפשות. ארבעה, ארבעה מושבים סביב שולחנון, עיתון בוקר, חלון, שטיח ונוף. טרם הכרת איש וכבר אתה חלק מפמיליה. גבר שאג לידי לנייד שלו: מה!!? המטוס בתאילנד לא הניע!!? נתקע על המסלול!!? אני לא מאמין!". נשמעה שריקה, טריקת דלתות והפלגנו בתוך הצ'צ'צ'צ'צ' המערסל של הגלגלים.

 קרון. בדרך לחיפה.

במשפחתנו החדשה בת 4 המושבים, נמה ליד החלון חיילת ואוזניות לראשה שהיה נטוי בזוית נוגעת ללב. לצידה ישבה אורית שמנהלת מרכז לימוד למחוננים. כל חברותיה בתחום נסעו עימנו לכנס בעכו. "עם מי את ישנה"? שאלו זה את זו. איך נראה ילד מחונן? שאלתי את אורית. "ברק בעינים", אמרה, "והמון סקרנות". התכנית שלהן סורקת כיתות ב' בכל הארץ לאתר ילדים עם אי.קיו. מעל 130 ואלו יאספו יום בשבוע לכיתת המחוננים. "זה מתדלק אותם כמו חמצן לכל השבוע, כי בכיתה הרגילה נוטים ללגלג על חנונים". לה עצמה בן מחונן שבגר בתכנית ונסע למכור מוכר אוכל לכלבים בצ'טנוגה הנידחת. "אבל בקרוב יחזור".  בוגרי המחזור הראשון כבר בני 24. חלקם הצליחו מאד, חלקם לא. "יש הורים דוחפים ויש הורים בולמים, שרוצים ילד רגיל. לא כל מחונן הוא שאפתן".

עוד אנו בנפלאות הילדים והחיילת פתחה עין. היא יצאה מהבית בלפיד, עלתה על הרכבת במודיעין ונוסעת עד נהריה. באוזניה התנגן נתן גושן "כי את כל מה שיש לי". אמה של אביטל היא תופרת. אביה מוכר מוצרי חשמל. עובדים מבוקר עד ערב. בקרוב תהיה קצינה במודיעין שדה. לצד הדרך עמדו אקליפטוסים בני מאה בתוך ביצות שקמו לתחיה בגשמים. קורות עץ שהוחלפו בקורות בטון הושלכו שם. הרכבת מציצה אל החצר האחורית. אביטל הצביעה יאיר לפיד. "כי אני נוטה למרכז. עם טיפה שמאל". הטיפת שמאל היא המחאה: "ראיתי כילדה כמה קשה עובדים הורי ונאבקים ומוותרים, כדי שאנו לא נדע מחסור. הבנתי שכשאגדל, לא יהיה לי בית".

יגאל סרנה רכבת. צילום: שאול גולן

קשה הפרנסה, אבל תנועת הרכבת רכה. אלו קרונות סימנס גרמניים. לפני כשישים שנים, בעת הפיצויים, הצטידה רכבת ישראל בכלים גרמניים. פחות מעשור אחרי השואה, כבר קבלה ארץ הניצולים, רכבות נוסעים וקרונות – ארגז מהסוג שהסיע בשעתו את היהודים כבני בקר. עתה רכים מאד בולמי הזעזועים הגרמניים החדשים, נעלמו הטלטלות שזכרתי מן הילדות, כשהייתי נוסע עם הורי בקו לחיפה. החלון היה עכור בשנות ה60' והטלטלה כמו בכרכרת סוסים עתיקה. עתה חלפנו על פני גשרונים ומחסני מכולות. אשה שייפה ציפורניה. שני גברים שוחחו על אומגה תאילנדית שעוברת בגובה צמרות העצים ועל אושר הריחוף כקוף גבון. גבר חרדי נמנם ליד מגבעת שנחה לצידו כרעייה. חילים ישנו פשוטי רגלים במעברים. רכבת הבוקר היא רכבת הנמים את שנתם הקטועה. יש קבועים שמביאים עימם שמיכה וכאלה שנעטפים במעילם וגופם מתפזר לכל עבר. לפני ארבעים שנים נסעה מנהלת המחוננים אורית בקו הזה  לירח דבש במלון "עדן" בנהריה. בת 19 היתה כגיל החיילת. בלילה התחבקה עם אהובה בקפה פינגויין לצלילי פרדי דורה. מאז תמו ירחי הדבש. היא התגרשה. ילדיה נסעו.  במהירות  140 קמ לשעה חלפנו על פני גבעות כורכר מכורסמות רוח הים.

חיפה, קריות, עכו, נהריה.

 "בספר הזה מסבירים למת מה לעשות אחרי המוות", הסביר גבר גלוח ראש לחברו השעיר. "הרעיון הוא לשחרר. קניתי את הספר והקופאית אמרה לי: מי שקונה את זה, זכאי לסט מוצרים של הלו-קיטי. חשבתי, למה בן אדם שקונה את ספר המתים הטיבטי צריך הלו-קטי"? השעיר ספר לחברו על סבלו של בודד במקום משפחתי כמו כפר סבא. "חיי הסינגל שלך נראים פתאם דפוקים. אז התחלתי רץ למרחקים ארוכים, אבל אם אם בא לי לראות נפש אדם? רק תל אביב".
כשהשעיר התלונן על בדידותו, טס במעבר מאבטח קטן קומה עם אקדח עצום ואמר לסלולרי שלו: "תראה את סוריה. רוצחים אחד את השני ושונאים אותנו. בחייאת". "היינו בווגאס", אמר גלוח הראש לשעיר, "לא מצאנו מונית. החלטנו לצאת קצת מאזור הקזינו, לטייל. טעות גורלית. חום אימים והתיבשנו. היינו מתים לולא בפוקס מצאנו מסעדה. נורא מסוכן לצאת מהמיזוג". חרש אילם חילק בקרון פתקי תרומה אבל לא שב לאספם. השעיר ספר לגלוח שהוא עושה מילואים ביחידה לאיתור נעדרים. "חיפשנו די. אנ. איסט ופתולוג. התנדב אחד מהמכון הפתולוגי ותראה מה זה: בדרך ליחידה כמעט נהרג מפיגוע פלילי של עבריין". הם צחקו למקריות.

øëáú ì ðäøéä

 גבר צעיר בחליפה ישנה בדק עם אשה בעלת מבטא רוסי תצלומי נערות שעברו טיפול חדשני באקנה. אצבעו שוטטה על העור הפצוע. "בהיסטוריה", אמר הגבר, "אי אפשר לחזור אחורה. דוקא ככה הכי טוב. כשאתה צעיר אתה מקבל החלטות שנראות מטורפות, אחר מגלים שהיו נכונות". האשה הנהנה. ליד חלון, ברביעיה נטושה, ישב גבר חסון שעלה בעכו. הוא הצמיד זכוכית מגדלת לעיתון וקרא. "כבד ראיה"? שאלתי. "לא", צחק יורי סטפנוב. הוא נפח זכוכית שמחפש עבודה ובוחן את הזכוכית, לא את העיתון. לפני עשרים שנים עלה כנער מגרוזני, ערב מלחמת צ'צ'ניה הראשונה שתהרוג את רוב חברי הילדות שלו. ידידים מוסלמים הצילוהו כשעזרו לו לצאת. "גדלנו ביחד, יהודים ומוסלמים, באותה חצר. חברים הכי טובים", אמר לי. לכן גזענות בית"ר ירושלים נגד השחקנים משם מטילה עליו קדרות וזעם. "אידיוטים. הרי הצ'צ'ני שבא לשחק כדורגל, לא פוליטיקה". בנו של סטפנוב נישא עכשו למקומית בברלין. "אמרתי לו: תשאר שם. פה הכל עולה הרבה כסף. ישראל טובה רק לעשירים ולזקנים". אביו חי שנים ברוסיה עם בעיות לב ו"רק כשבא לפה צנתרו ותקנו הכל". עוד אנו מדברים והנה נהריה. כמה קילומטרים צפונה משם חסומה המנהרה ובה מסילת הרפאים לביירות ולשאר העולם.

נהריה, בקטר, דרומה לחיפה.

ירדתי אל תחנת נהריה התקועה בגב בנין ישן, אחרי גבר לבן שער שגרר עגלת יד. מאז יצא לפנסיה, ספר לי הנודד, החל לנסוע כך וטוב לו. בחייו הוא לכוד כבן יחיד בין אם ישישה שהיא כל שנותר לו מעברו ובין בת פגועה שחיה במוסד בצפון. אולי מהתלאות נבטו נדודיו. הוא לוקח עגלה ובה מטריה וכריכים ובקבוק מים ונוסע ברכבת צפונה או דרומה. הנה עתה ילך ברגל לאורך החוף עד ראש הנקרה: "הטיילת יפה כמו הרביריה. אנשי ערי החוף לא מבינים שהם חיים בגן עדן". לא אחת הוא נתקל במציאות זולות וממלא את העגלה. לפעמים הוא מסתובב סביב המוסד בו חיה בתו, מונע אולי על ידי רגש האשמה על שהוציא אותה מביתו כשכשל כוחו. "הרכבת טובה לשינה ולכתיבת שירים". הוא כותב בדרך. "תבואו איתי לטיול אל החוף"? שאל. "אנחנו צריכים לעלות לקטר שיורד דרומה", אמרתי. "הכי טוב לשוטט", אמר. "תבואו איתי"? שאל שוב, אך אנו כבר הלכנו אל הקטר.

כל ילד חולם פעם לנסוע בקטר. ואכן התא רחב ומפתיע ולו חלון עצום וכמה ידיות. ומראה נהג הקטר יהודה משה, כמראה רוקיסט: שער סמור ג'ל, עגיל באוזן, ג'ינס קרוע ושרירים של אלוף הארץ בפיתוח גוף למשקל 85 קילו. בגיל 44 כבר פרש מן התחרויות, אבל מראהו נותר מפותח. יהודה שירת כטכנאי מטוסים צבאי ובא ישר לרכבת. אז לא עמד, כמו שעומד היום, תור לתפקיד נהג קטר ששכרו כ-12 אלף ש"ח. תחילה היה עוזר נהג, אחר נהג עיתוק במוסך ובנמל, מין נהג רכבת לשליחויות קצרות. אחר כך נהג רכבת משא ורק לפני 12 שנים היה לנהג רכבת נוסעים. הוא יושב בקטר הקדמי כשבגבו גנרטור עצום לחשמל. בסוף הרכבת דוחף קטר נוסף עם מנוע 3000 כ"ס. אין לו הגה, רק ידיות ושתי פטריות אדומות בצידי התא, בהן מכה הנהג באגרופיו לבלימת חרום. תחת רגליו דוושות ערנות הנהג. אם לא תלחץ רגלו משך זמן קצר על הדוושה, תעצר הרכבת ע"פ תרגולת דד-מן, כדי שלא תידהר לבדה ללא נהג חי וער. עוד הוא מלמד אותי סודות התא, וכבר אנו יוצאים לדרך דרומה ומיד מגיעה פקודה לבלום: רכב נתקע לפנינו בין המחסום למסילה. במהירות של 140 קמש לוקח לרכבת כמעט קילומטר לעצור ומתברר כי אין נהג קטר שלא חווה את האימה של פגיעה ברכב או במתאבד.

יגאל סרנה רכבת. צילום: שאול גולן

זו חרדתו הגדולה של כל מי שבולם בכל כוחו, אך מחליק על הפסים עם מאות טונות הברזל שלו משך מאות מטרים. "אלו תמונות שלעולם לא אשכח. אני לוחץ ומתפלל שהאדם יזוז. ועובר בי זץ של פחד". בחיפה מזרח בא לקראתו פעם אדם ברכבו. ברחובות ניסה אדם לקפוץ אל מול הקטר ונכשל. ופעם צץ אופנוען מטורף, שאחרי שחלפה רכבת אחת, הופיע בזיגזג מעבר לה, מבלי לתאר כי אחרת מגיעה ודהר הישר אל חזית קטרו של יהודה. "שמעתי איך הוא עף אל מתחת לקטר ואיך אני טוחן אותו". הוא הצטמרר בספרו.

חיפה- תל אביב.

כשיצאתי מתא הנהג של בעל השרירים אל הקרון, נפלתי על האיש שעשה את הבל יאומן. הוא ישב לבדו, מול הרווח של קצה קרון. אפשר להגיד, ברוח מסע הרכבת, כי זה איש שעצר במו ידיו וידי אשתו קטר דוהר. הוא שחרר את בנו מבור צלמוות. עתה היה הנוסע – לבדו שקוע בספר צרפתי ישן של אלפונס דודה, זה אלפונס למוד הסבל שכתב כי "החיים הם תיבת סכינים ובכל שעה ידינו מגואלות בדם." עדין למראה ומופנם, אמר לי נעם שליט קצרות מאד, כי הירבה לנדוד ברכבת "בזמן ההפגנות ואחר כך בפרימריס. עכשו פחות". הוא משפר את הצרפתית שלו. אי שם בניו זילנד, ספרתי לו, בתו הדס פגשה בבני נעם. אחר כך נדמה השיחה.  ששה סטודנטים ערביים תירגלו מתמתיקה ליד חמישה שוטרים שכילו מנות מקדונלד ונרדמו. ילדים קטנים הביטו בעד החלון. נערים נעצו מבטם במסכם והמבוגרים שקעו בעיתוני הבוקר. זו החלוקה. כילדים בארץ הרדיו של ה60', בלי מסכים, היינו בוהים תמיד בחלון עליו הוקרן העולם. בנסיעה מהירה היה הנוף כקלידוסקופ מסתורי: פתחי מערות, חורשות, פסולת, מחצבות. לא היה מרתק מזה.

במעבר רץ חלף לידנו שוב כמו השפן של אליס, המאבטח הקטן עם האקדח הגדול. תוסס כשמפניה, דיבר בנייד על תחפושת פורים שהיתה לו: "אתה לובש בגד ים וגופיה של זקנים. גלגל הצלה עם ברווז, מתנפחים על הידיים ושנורקל". הוא היה מלא אי שקט: מה אני עושה פה?  ליד החלון הצטלבו חוטי המטענים של נער ונערה, שירדו משקעים גבוהים. הוא בהיר כמלאך סקנדינבי מנומנם והיא מלאת תנופה ושחומה כאלה מזרחית. היא גל מקיבוץ גזית, בת לאם הודית ואב ארגנטיני והוא בן, מרמות מנשה, אם שבדית ואב כורדי. שש פעמים בשבוע גל מלוה את בן ברכבת מהגליל לאימון כדורגל. "צמודים כמו זוג נשוי" צחקה. בצבא תנהג האמרים והוא יהיה ספורטאי מצטין. עוד אנו מהרהרים בתינוק שיוולד מכור ההיתוך המתוק הזה וכבר עצרה הרכבת בעזריאלי.

יגאל סרנה רכבת. צילום: שאול גולן

השלום- באר שבע.

לא המשכנו באותו יום מתל אביב לדימונה כי כבר התאחר ומעטות הרכבות עד שם. רק כעבור יומיים, בשעת שחר אפלולית, חזרנו לעזריאלי- השלום. הכרוז הודיע בריטית: "דה נקט סטופ איז תל אביב הגנה" ורכבת השחר נדמתה כרכבת מחפשי זהב היורדים מערבה. עשויה על טהרת הגברים, זולת אשה אחת. החובשת?  כשעבר מאבטח חמור סבר, הערתי: "יש לך רק נוסעים גברים". הוא נעץ בי עין זועפת ואמר: "אני לא סופר נוסעים".

האשה היחידה ברכבת הבוקר, היתה משכימת קום חרוצה, פרטנרית מצוינת לתחילת יום אפטימי. מזה שנים מנהלת נעמי ארבל שירדה עתה לבאר שבע, עמותה שמסייעת לילדים במעבר תרבותי: עוללים בני רגע עד שלוש שנים שנולדים להורים במשבר מעבר: אתיופים, בדואים, קווקזים. לפני שישים וכמה שנים נולדה בתל אביב לאב יקה, חייתה בקיבוץ יוטבתה ואחר כך למדה במינסוטה ארה"ב לצד בעלה. כששבו לפה ירדו דרומה והוא עבד כל חייו בכור בדימונה. יומה נפתח בחמש בבוקר. כשדיברנו חלפה הרכבת בתוך ערימות האשפה של שכונת הרכבת. "פה הקמנו בשעתו גנון מצוין לפעוטים עד שנסגר בהעדר תקציב". מה למדת מכל שנות הפעוטים? שאלתי. "שהשנה הראשונה לחיי ילד, הכי חשובה. מה שלא נעשה בה, ידרוש תיקון כל החיים. וגם: שאין תחליף להורים. בלעדיהם מאבדים את הילד".

"עם האתיופים", אמרה נעמי, "הכשלון הישראלי הוא קולוסלי. השקענו בילדים ולא בהורים. חייבים בשניהם יחד. גילינו כי ילדים שנולדו באתיופיה, הצליחו פה טוב יותר מילדים שנולדו פה. לכאורה פרדוקס. אבל זה בגלל שההורים שם, במקומם, השקיעו יותר ע"פ דרכם ואילו פה, כשהיגרו, התרסקו ולילד היתה הרגשה שההורים שלו לא שוים כלום. זה הקרין חזק על חייו". עוד היא מדברת והנה שמענו קול צעקה: "בטיטו, הנה הם!" ושני גברים נחפזו לעברנו. וראיתי את המאבטח הזעוף גורר קונדוקטור עב בשר, מצביע על הצלם ועלי, כמו לכד שני אוסטרלים עם דרכונים מזויפים. הבהרתי לבטיטו את טיב שליחותנו והוא התרצה מיד ואף ספר לי מעט על חייו. משך שנים, טרם הרכבת, היה נהג סמיטרילר. אותו בוקר השכים בשלש, הגיע למוסך החיפאי, השתתף בהכנת הרכבת לתנועה, ויצא איתה בחמש. ב-11, בחזרה בחיפה, יסתים יום עבודתו.

יגאל סרנה רכבת. צילום: שאול גולן

בגאווה מקצועית פרש בפני עלילה מקפיאת דם בה לכד בולם רכבת זדוני. באחת מנסיעותיו, בלמה לפתע הרכבת בלי סיבה. במחשב הקרון זיהה מיד כי נמשכה ידית החרום. כשניגש בטיטו למקומה, ישב תחתיה נער תמים למראה בלב חבורתו, אך פלומבת הידית היתה קרועה. הוא מסרו לשוטר שהוזעק והרכבת המשיכה בלי הקונדס. קנס המשיכה שלא לצורך אמת עומד על סך 14 אלף וארבע מאות ש"ח.  גבר צעיר וספורטיבי למראה ישב לבדו ליד החלון. עיין בנירותיו. בארבע בבוקר התעורר בחיפה ובחמש עלה על הרכבת. הוא אב לילד בן ארבע, גרוש טרי מנישואים קצרים שעלו על שרטון. עומר חירם נרדם בדרך כלל ברכבת ובשבע הוא כבר במפעל שהוא בודק בבאר שבע. אך שנת הרכבת לא נוחה והוא חולם על רכבת הסליפרים בה נסע ממנאלי לרישיקס, מהלך 11 שעות על דרגש הודי. כמה נוח היה שם.
בצבא שירת כמש"ק ניווט וביום אויב בחיל אויר. "שיחקתי את האויב. הייתי סוללת נ"מ אויב. הייתי חולית מחבלים. צעקתי בקשר בערבית". כאזרח הוא בוחן תהליכים תעשיתי. מה הדבר הכי חשוב שלמדת בבקרה? "שתמיד  אפשר לעשות דברים בדרך טובה יותר. וצריך להיות ממזר כדי להבין איך ניתן לשנות". כשסיפר לי איך כבר 150 שנים יוצקים ט.נ.טי. באותה דרך, התמלא החלון בשדות הנגב הצפוני כמדשאה ענקית וציפור טרף דאתה מעל הואדי.

סמוך לדלת הנהג הניח תפילין גבר משופם בסרבל כתום של עובדי רכבת שנדמה כבגד נידונים למוות.  לפעמים, אמר לי גיא, יש לנו בבוקר מנין קבוע ליד הקטר. הוא לודאי שיורד דרומה לישר מסילות בפלס מדויק כך שהרכבת לא תטלטל. סמוך לו ישב גבר מעונב לצד מזוודת עור שחורה ופניו לבית המשפט בבאר שבע. עו"ד אריק שמיר הוא עורך דין של פשיטות רגל בשירות שלטונות המס. "עכשיו זה זמן של יותר פשיטות רגל והקפאת הליכים", אמר. הוא מוצא עצמו מול אזרחים "שלא ידעו לכלכל מעשיהם בתבונה והגיעו אל עברי פי פחת. אבל בישראל קל יותר להיות פושט רגל מאשר בארה"ב. הבן אדם מחכה שיקבל דף הפטר תוך כמה שנים ושב למסלולו".

באר שבע- דימונה.

כשירד פרקליט פשיטות הרגל אל בית המשפט, החלפנו ברציף באר שבע צפון לקרונוע הכחול שממשיך פעמיים ביום, לתחנת דימונה. בתאו הראה לנו נהג הקטר הותיק משה ביטון כמה מתוחכם הוא עיצובו של הקטר הדנמרקי שנקנה יד שניה, אך נשאר משוכלל גם 30 שנים אחרי יצורו. תא הנהג שלו יכול להתקפל ולהפוך בעת חיבור הקרונועים למין מעבר. הכל היה כחול ונוח, אבל מרופט מאד, מאובק וכמעט ריק. הנהג ביטון נולד בדימונה וחי בעיר שכבר לפני 40 שנים היתה בירת נהגי קטרי המשא לנחל צין.

ניתן אות וזזנו. בגבנו רק שלושה קרונות ובהם נוסעים בודדים. במאה קמ"ש טסה הרכבת בין גבעות החול, חלפה סמוך מאד לצריפי פח בדואים, מאהלים וגדרות שצמחו חיש מהר סביבה. באחת הפכנו למין רכבת פרברים בדואית. ילדים צעדו בחולות לבית ספר אי שם. נער הוביל כבשים ליד המסילה. אשה רעולה תלתה כביסה. בפנים נמנם חייל אחד והילד שון ישן עמוק בזרועות אימו אילה ששבה עימו לדימונה בה נולדה כבת משפחת אשטמקר. מקץ  24 דקות עצרנו בתחנה הסופית. מצוחצחת כבוניבונירה עמדה תחנת דימונה הנחמדה, מנותקת כבמעשה חלם מן העיירה. לקחנו מונית שעלותה יותר ממחיר מסע הרכבת, שתינו קפה בקניון ושבנו לקרון.

דימונה – באר שבע – השלום.

עתה הצטרפו לקרון נער שנשא חבילת מתנה עטופה בניר צלופן שרשרשה כגשם וזוג מבוגר שנסע לצדיק איפרגן שמקבל קהל בלוד. הבעל, יוסף אמיר, נח תחת מגבעת קורדרוי קטנה ובידיו קומץ דולרים ואילו זוגתו מרים מוללה בידה ספר תהילים. איש באמונתו יחיה. חמישים שנים הם יחד בדימונה, הוא נהג משאית לשעבר, מעשי וצחקן ומתגעגע לאקשן הדרכים הגברי והיא אשה יראת שמיים ומלאת מכאוב. שנים שהיא נושאת יסורי גוף בלתי נסבלים ורופאים שבדקוה לא מצאו, לא מחלת לב לא סרטן שד. אך היא אינה נרדמת. אחרי הפצרות של שנים התרצה בעלה לקחתה לצדיק.

הנער איתי הקשיב לשיחה עם מרים ואמר שהוא נושא את המתנה לנופר אהובתו ברחובות. היה בה דב פרוותי, תמרוקים והמון שוקולדים. מרים הציעה שתבדוק בגיאומטריה אם הוא ונופר מתאימים לזיווג. "מה שם אמך ושם אמה"? חקרה. לפני זמן מה פנה איתי לרבנית פותרת חלומות. בחלומו התעורר והנה תפילין של יד על זרועו והבית מלא צעקות אימה.   ומה אמרה הפותרת? חקרה מרים. "היא אמרה לי שאגיע לגדולה", אמר איתי, ליטף את הצלופן ונזכר כי גם סבתו המנוחה באה בחלומו ואמרה לו: אתה האהוב עלי מכל הנכדים". "בטח", אשרה מרים, "המתים חוזרים בחלום רק למי שהם הכי אהבו. העיקר שתחזור בתשובה". הם ירדו לצדיק בלוד ואילו איתי נטש מרשרש לרחובות.

נשארה בקרון אשה קטנת קומה שקועה בספר "יהודים נודדים". כשפתחתי בשיחה, גיליתי שציפי רובין היא הסטוריונית שגם הוריה נדדו מן השטאטל הפולני השוקע לפלשתינה באותה הגירה עצומה וחסרת שקט של המאה שעברה עליה כתב בספר הדק הזה יוזף רות הגאוני. "הנה הילדים שלנו כבר חוזרים להיות יהודים נודדים", אמרה. היא נשאה עימה גם ספר שחיברה אודות הגניקולוגית העברית הראשונה, אלכסנדרה בלקינד, אחותן של פאני ואולגה שנשאו לחנקינים. מ- 1906 עבדה אלכסנדרה עם יולדות ביפו, צפתה במותן של רבות ובמות עולליהן, ונותרה בעצמה חשוכת ילדים. חלון הקרון כבר נמלא בתים והתנועה בכביש הסמוך גברה כמו נמשכו כולם במגנט עצום אל הכרך.

ליד הדלת עמד גבר ולראשו כיפה. "תכתוב תושב הדרום כבן ארבעים" הורה לי הנוסע האחרון שלי. אחר כך הציע: "תכתוב אולי אלמוני". מכל שמונה אחיו ואחיותיו נותר האלמוני לבדו לגור עם הוריו. סיפור חייו נותר עלום מפני, כנוף שתראה לרגע מחלון הרכבת והנה חלף. פעם בחודש הוא נוסע לתל אביב, יורד בעזריאלי כבא אל ארץ חלומות. אוכל טוסט, שותה, צף בין המון האנשים וחוזר לעירתו הקטנה. "החיים הם סבבה", אמר. הוא משכים כל בוקר בחמש, "קל כנמר ועז כצבי", ציטט, "לעשות רצון אבינו שבשמים". מה היית רוצה שיקרה לך? תהיתי ליד קירות הבטון של  אילון. "איזהו עשיר השמח בחלקו", אמר, "טוב לי איך שאני. לפעמים ברכבת יש פגישה אקראית, לפעמים הפתעה. סוג של הרמוניה". פרצו המילים מפיו כמו חיכו לשואל. בעת שהבלמים חרקו ליד רציפי תל אביב, שר האלמוני שיר הלל לדרך וירד לטוסט.

פורסם במוסף 7 ימים של ידיעות אחרונות ביום שישי 1.3.2013

2 תגובות על “מסע הרכבת מנהריה לדימונה. אושר הקרון.

  1. עמיר הגיב:

    כל מאמר שלך פנינה חד פעמית

  2. אורה ענפי הגיב:

    מבקשת שתיצור עימי קשר במייל. רוצה לעניין אותך בנושא לכתיבה ואיני מוצאת דרך להגיע אליך …..אנא.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s