מה זה לא בא לי אינטיפדה שלישית.

"בין צווחות, מלמולים אכסטאטיים, ילל שופרות, הכאה בתופים ובמצלתיים / הגדולה שבמחאות היתה השמירה על חוש המידה". צ'סלב מילוש.

לפני עשרים ושש שנים, כמה שעות טרם סגירת המוסף לשבת, הגעתי ככתב צעיר למערה קטנה ליד שכם. כל הלילה של מאי 1987, הלכו אנשי אלון מורה עם פנסים וצעקו: רוני, רוני, ורק לפנות בוקר מצאו את אופניו הקטנים על הדרך ובמערה גם את גופת הילד רוני חבה שנעלם מן ההתנחלות. חנן פורת הורה להקהיל המונים נזעמים. בעת שעמדתי שם, הגיע רכבו של אלוף פיקוד חדש שקיבל, שבועיים קודם לכן, מידי האלוף היוצא אהוד ברק, את הגדה ההולכת ומתחממת לקראת האינטיפדה הראשונה.

815847-18

הגנרל החדש היה רזה, מסוגף ועבדקן כצדיק, וכשירד מריכבו מיד הותקף. "תתבייש לך," צעקו לו מתנחלים, "אתה לא אלוף פיקוד של האו"ם". באיפוק אמר: "איני רוצה לעשות הערכות מצב בעת שהדם עודנו טרי." וגם אמר על הקוראים לנקם מידי: "יש בודדים שמפריעים לנו ולעצמם". אחר כך קבל האלוף החדש תדריך מהשב"כניקים שחקרו סביב המערה ונסע לדרכו.

זה היה זמן קצר אחרי שגרוסמן פרסם את "הזמן הצהוב" שלו, ניבא את האש וציטט מחקר על חלומות של ילדים יהודים ופלשתינאים ואיך מאלף חלומות עלו כמעט רק רק פחדים ואימה. "אנחנו גטו עם חיל אויר וטנקים שנכנס להיסטריה מדברים לא חשובים", אמר לי אז עזר ויצמן, מאחרוני אנשי קמפ דיויד שישב בחדרון צר בשולי ימי שמיר הסרבן, וניסה עם מתי מעט, לנסות לדבר עם השכנים בעת שהכל זרם אל האש.

עתה, מתקרבת אלינו הנכדה, האינטיפדה  השלישית, נפלטת מרחם אימה המדמם. לוחם השלום העיקש ויצמן מת ונשכח כמעט. אלון מורה כבר הצמיחה דורות של מקימי מאחזים ונערי גבעות, היא ושכניה: תפוח, יצהר, אש קודש ועוד. "הבודדים שמפריעים לנו ולעצמם", רבו מאז מאד: נוקמים ועשבים שוטים, גובי תג מחיר ומציתי זיתים. והאלוף, הקצין הטוב והמסור שיעבור את שנות האש הראשונות, מנסה לבלום פראות וחריגים, עמרם מיצנע, הוא כעת מספר 3 לא מסופק במפלגה קטנה שמתעקשת על מו"מ מדיני, אך מצטרפת לממשלת סרבן המו"מ ביבי.

רק השטח נותר כפי שהיה: כבוש, אלים ונפיץ והוא נדמה עתה כחוזר אל אותם ימים שטרם האש, אל אותה איוולת, אש קודש ונקם הדדי. תחת שמי התכלת של פורים 2013 הכל מטולא ושסוע, רווי מרירות וכיבוש, מחסומים והשפלות, הפקעות וירי חיה ומתה. האבנים ממתינות, הנשק נאגר, ילדי השהידים מתבגרים. אחרי שנים של מו"מ אבוד, אחרי רבע עצמאות מכורסמת, אחרי חומה וגדר ומאבק פלשתינאי בלתי חמוש שלא מביא הקלה ושחרור לכבושים, הכל ממתין לגפרור, ואין כבאי אחראי.

מצעד הזומבים

 כתמונה המבשרת את העומד להתרחש, עבר השבוע בשדרות רוטשילד, מצעד מבעית: מאות ישראלים לבושי קרעים, מאופרי מוות ופציעות קשות, כויות וקרעי בשר, הלכו בחושך. ישראלים מחופשים לזומבים עפ מסורת עולמית שהגיעה גם לפה. לחלק מן הצופים, הם הזכירו את סילמן, קרבן הביזה שהצית עצמו, ואילו אני חשתי למראם צמרמורת, כמי שמציץ אל העתיד. דומים היו בעיני לחללי ונפגעי האינטיפדה השניה שבה עלו אוטובוסים ובתי קפה באש- שהידים. תזכורת איומה היתה זאת למה שהודחק והושכח על מלוא אימתו. למה שמדובר בו עתה בקלות דעת.

"האינטיפדה השלישית" אומרים פרשנים, כמו היתה זאת חופשת סקי או במיקרה הרע: ברירת קנס על חניה באדום לבן.

השבוע שמעתי נערה אחת אומרת: "מה זה לא בא לי עכשו אינטיפדה שלישית".

באותו זמן בו צעדו הזומבים, מרחק 45 דקות מרוטשילד, בקצה חוצה שומרון או בית לחם, מעבר לחומה שמסתירה מאיתנו הכל אך לא מונעת כלום, פרצו המהומות הפלשתינאיות. צעדו הפגנות סביב גופת העציר שמת אחרי חקירה בכלא מגידו, סביב התנכלויות מתנחלים לכפרים, סביב גדרות שחוצות אדמות כפרים והפקעות לצרכי כביש מהיר.

שני המצעדים, הפורימי והפלשתינאי, נראו שונים לחלוטין במהותם, ועם זאת נדמו לי כבאים מאותו מקור. מצוקה ומועקה, כמיהה לשקט ופנטזיה על חרות. מתחפשי תל אביב, רבים ועיקשים השנה מבכל שנה בעבר, חולמים על חיים נורמליים, ללא שלטון קנאי ובוזז, ואילו אלו שמעבר לחומה, חולמים על חרות אלמנטרית, חיים בלי מחסומים, בלי שכנים חמושים וכורתי עצים. חיים בלי כל אותו פרויקט התנחלות שצמח כעשב שוטה עצום בחצרם. פולש אלים בעל זכויות – יתר ונטול ריסון.

אינטיפדה3 אינה גזירת גורל וגם לא סרט המשך קופתי. היא אסון גדול, מטלטל והרסני שניתן למנעו. אפשר עדיין לחסוך אלפי נפגעים, למנוע מצור שיוטל למשך שנים על העיר ועל הארץ ויהפוך את הזומבים למראה יומיומי של גברים ונשים וילדים, משני צדי החומה, נישאים, קרועים ומדממים, מתוך אוטובוסים ובתים חרבים. זהו תפקידם של נתניהו וגנץ, יורם כהן מהשב"כ, דנינו ושר הבטחון הבא, של ציפי ליבני ועמרם מצנע ואף של יאיר לפיד. אם תפרוץ האש היא תהפוך את מתווה הבלוף של גיוס החרדים לבדיחה עבשה.

לזכור את שיכחה.

הזמן הזה נראה כאחת מתקופות השפל של היהדות. בלי רמב"מים ובעש"טים, בלי חכמים ומחדשים, תקועה יהדותנו בתקופת האבן של קברים, מערות, צדיקים בשכר וקמעות, ופסקי הלכה תמוהים. היא פורחת כתכנית מאסטר- רב. כהמחשה לטענתי, פנתה עמותת חולי האלצהיימר לכמה רבנים בקושיה: האם גם על חולי השיכחה מוטלת חובת זכור את אשר עשה לך עמלק כאמור בפרשת "זכור". מיד קפץ הגאון הצפתי, בעל הזכרון, הרב אליהו ופסק כי אף חולי שיכחה אינם פטורים ממצוות זכר עמלק וגו'. הוחלט כי בבתי הכנסת יופץ חוזר שמזכיר לא לשכוח את אלו שאינם יכולים לזכור והרשת נמלאה טוקבקים. בהעדר מועצת חכמים קמה מועצה מגיבים וירטואלית ואלו תהו למשל האם גם גידמים חייבים בנטילת ידים או האם גם על קטועי רגליים מוטלת מצוות העליה לרגל לירושלים הקדושה. החל פולמוס וישבו חכמינו מול המסכים עד קריאת שמע של שחרית.

נ.ב.

 מתברר שהמכתב בענין השר סער והכפופות מזויף. זה כמו ההוא שסיפרו לו שאשתו ביער עם השכן. רץ לבדוק וחזר רגוע: "איזה יער? בקושי שנים – שלושה עצים". לא ביקשנו שתבדקו רק את הנייר, גאונים, התכוונו לחשדות. לכאורה.

תגובה אחת על “מה זה לא בא לי אינטיפדה שלישית.

  1. אילת הגיב:

    רמי חבה, לא רוני…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s