חיי אמי. תפוח אדמה חם בכפפתה.

כשבאתי אתמול אל חדרה, שכבה אימי במיטתה ועיניה עצומות. בשעת הערב המוקדמת מאד שבה שותפיה למחלקה שאין היא מכירה עוד, הושבו לאכול, נותרה במיטתה. המטפל הטוב תמך בגבה בעזרת שתי כריות ענקיות וכך נמנמה כיושבת עת הניח על שידתה את מגש התכלת. אין היא אוכלת עוד לבדה. אינה רואה דבר ואינה שומעת כמעט וידיה רפות. היא מואכלת. ללא שיניה נשמטים פניה כמו נגזר עלינו ללוותה בלי הפוגה, לאורך כל הדרך, בצעידתה אל האפלה האחרונה. שלב אחרי שלב במסעה אל מתחת לאדמה המתרחש כולו על פני הקרקע.

כשאני נוגע בראשה, מלטף שערה או אוחז בכתפה הכחושה כל כך, היא נדרכת. פותחת מעט את עיניה הסומות. מהבהבת בה ההכרה אך מילותיה לעות. איני מבין דבר. כשאני צועק לאוזנה, היא משיבה באותה שפת עוללים ישישים שמתוך שלל ההברות אני מבין רק את המילה: "די". פעם אחת, לאחרונה, חייכה כשצעקתי לה לפרידה: "דו זובצ'נה" להתראות, בפולנית, כאילו נגעה השפה הקדומה של הילדות באיזו להבה צלולה וזעירה בפנימיותה. "תראה", נדהם המטפל מול החיוך שהבקיע דרכו מן המעמקים. תראה. עוד חודש תגיע לשנתה ה97 במסע התלאות אל קצה המאה שלה.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

עתה מתחיל המטפל להאכילה בגבינה רכה ומתוקה. כף אחרי כף. "תאכלי, יולה", הוא אומר לה. בחדר הסמוך אני רואה, עקודה למיטתה, ישישה בגיל אימי שחדלה לאכול. פיה פעור תמידית בזעקה אילמת, צינור שמחובר למכונה גדולה מזין אותה. הוראת משרד הבריאות מצווה להאכיל כל דייר גם בעל כורחו. "אצלנו בארץ", אומר לי המטפל במבטאו הכבד, "אף אחד לא ימות מרעב. אולי זה הומניזם", הוא תוהה, "או שאולי עוד כמה שנים יעשו אחרת".

כך מואכלת אמא כף אחרי כף. גבינה. רסק תפוחי עץ שפעם היתה מכינה לנו עם כפית שמנת חמוצה. במגשה ממתינים צלחת קערית דייסה, מעדן חלב ואף כוס תה חם. אבל אני אומר לו: "מספיק" ומביט במגש המתרחב פתאם לכדי ארץ גזירה אכזרית. "די". "היא ישנה כל הזמן", אומר לי המטפל הטוב. שתישן, שתישן. בשנתה היא נחה אולי ליד תנור מטבח של חרסינה, ספונה בבית ילדותה הנמוך לצד הדרך של בלוניה אל וורשה, היכן שאביה ואחיותיה עובדים בחצר חוותם, או שהיא חולמת שהיא נוסעת בבוקר פולני קפוא של 1932 לבית הספר התיכון שלה, בכפפתה תפוח אדמה חם.

"אמא", אני אומר לה בהפרדי. "אני הולך", וכבר היא שוקעת אל המיטה כאל ערש דווי של חול טובעני ואני בוקע מבית האבות וצועד לרכבי. חשוך בחוץ ושקט והאויר צונן ואני לבדי, לנפשי, אך אני מרגיש כאילו נמשך עדיין חבל הטבור, שנותק לפני שנים כה רבות, נמתח ממני אל גוף אימי הקורס במיטתה. לא אחת נדמה לי כך, בשנים האחרונות. כאילו כל מה שעובר עליה מגיע אלי בדרך נעלמת, כמו נותרים בן ומולידתו מחוברים בטבורם ובנפשם עד קיצם. משהו מתלאותיה מתקיים כמשקולת בתנופת חיי בחוץ והיא, שהעניקה לי את חיי ודאגה לי תמיד במסירות שאין כמוה, מושכת אותי עתה איתה כנאחזת שלא מרצונה, מטה, מטה.

11 תגובות על “חיי אמי. תפוח אדמה חם בכפפתה.

  1. גילה זמיר הגיב:

    יגאל יקר, למדתי שמהטיפול הלכאורה הסיזיפי הזה שברור מה מחכה בקצהו, נובטים המון דברים טובים של חמלה ואהבה חסרי תכלית גשמית. הרגשות הפשוטים והאמיתיים של מי שזקוקים להגנתנו ולטיפולנו, החיבור שלנו המטפלים , לעברם ולמהות הבסיסית של מי שהיו מקור משענתנו או ייצגו משהו פעיל ויעיל. זהו המקום בו אנו פשוט נותנים ויודעים שלנתינה הזו יש תמורה אחת: תחושת השלמות שלנו על כך שהיינו בשבילם.

  2. תמר הגיב:

    לפני שנה נפטרה סבתא שלי שהייתה בגיל של אמך.
    קראתי והזדהתי עם כל מה שכתבת על אמך לאורך השנים.
    היום עצוב לי בשבילך,
    ושמח לי בשביל סבתא שנחסך ממנה להגיע לשלב בו נמצאת אמך היום…
    חזק ואמץ יגאל,
    חזק ואמץ

  3. דפנה כהן הגיב:

    יגאל, אני כל כך אמפטית כלפיך, אבי במצב דומה, הוא פה ולא פה, הוא כמעט היה שם וחזר לסבול, אני בין החמלה לזעם, בין החיים למוות. כך יהיה עד הסוף………

  4. אילנה מסר הגיב:

    ילד טוב יגאל סרנה

    ילד טוב

    בן אדם טוב

    (אילנה מסר)

  5. נילי דיסקין הגיב:

    הי יגאל. כבר כתבתי לך פעם. (על כך שאתה ממתי המעט שאני קוראת כל מה שהם כותבים רק לפי שמם). הטלפון שלי חסוי, אבל אני מוכנה לתת לך אותו,
    ומבקשת שלא תפרסם. הוא לרשותך לשוחח בכל שעה שהיא. יום או לילה,כתוב לי, לפי המייל שלי החדש, ואכתוב לך את המספר. נילי.

  6. המחסנאית הגיב:

    מכירה את הדעיכה וההיפוך האכזריים האלה. מתקרבת באופן בלתי נמנע להיות שם במקום כזה דומה או אחר ( אולי רק עוד כמה עשורים אבל הזמן עובר מהר יותר אחרי אי אלו שנים) , מנסה להתכונן ולכוון. איך נפרדים? מתי נפרדים? יש לך תובנות לילדים גדולים אבודים?

  7. דרול הגיב:

    מדהים.
    מאמר כל כך מרגש, בעיקר השורות האחרונות.

  8. Yossi Glass הגיב:

    מרגש ועצוב וכתוב כל כך יפה.
    רק לאחרונה גליתי את הבלוג שלך, לבושתי, ואני כל כך נהנה לקרוא בו.

  9. אבי רוז הגיב:

    אכן, תבורך.
    בזמנו, כשאימי עוד היתה בחיים, קראתי את כתבותיך על דעיכת אימך.
    לא ידעתי כמה כוח יתנו לי בעת שאלווה את אימי באותה דרך.
    ברור שלא אמרתי לה מספיק- אני אוהב אותך, וברור שתמיד היו דברים חשובים אחרים( הרי כך היא גידלה אותנו- להיות אחראים, חרוצים ואמינים)- אבל כאשר נזכרתי בכתבותיך, זה נתן לי כוח להתנהג עוד יותר באהבה ואיכפתיות.
    מעריך את כתיבתך, ומאחל לכולנו שנדע לאהוב ולגמול למי שגידלו אותנו.
    תבורך!

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s