חדר הכושר של הנפש. אסתי פלד.

"לעיתים, כשנכנס מטופל חדש לחדר, אני מתבוננת בו בשקט ותוהה האם הוא מבין לתוך מה הוא נכנס… אני תוהה אם הוא תמים או אמיץ".

(אסתר פלד.)

 

נפגשנו לדבר במרסנד, בית קפה ישן ונעים שנח על גדת בן יהודה שטראסה, קרוב לים. בעליו השאירו כפי שהיה על שרפרפיו הקשים, קירות העץ ושולחנותיו הפשוטים והוא מלא צעירים מתגעגעים. בעת שדיברנו על בדידות ותוקפנות ועל מה החליף את האהבה, החשיך הרחוב. זוגות התלחשו והביטו אל הצומת ואחרים ישבו בודדים, מוארים בנוגה הרפאים של מסכיהם.

"בכל בית קפה תשמע", כתבה פלד באחד מסיפוריה, "שלוש בחורות שמדברות: "כמה הוא סגור, כמה הוא לא מודע" ושני בחורים שמדברים על כך "שזה לא בא ממקום של חולשה. זה בא ממקום של רכות". "אנו חיים בתרבות של גברים מסורסים ונשים מסורסות" אומרת פלד חד וחלק. היא משוחחת חזקה. מתאבקת- מילים.850215062

כך גם הספר שכתבה. "לאורה הצח של המציאות" הוא אוסף סיפורים מרתק ומאתגר. לא אחת מכאיב ו נאבק בקורא הישראלי שהתרגל לחנופת סופרים. לפעמים הטקסט כמעט מישל וולבקי, במובן של ראיה רנטגנית חסרת רחמים של הכותב וסביבתו. "מצפים ממני כמטפלת לווסת את דחפי", היא אומרת לי, "להיות רכה, כלי קיבול עם כושר ספיגה עצום ואני לא רק זה. בספר יש תחינה לקורא: אל תכלא אותי בסד הרכות הטיפולית, בוא נכיר גם את גוב האריות הפנימי שלנו".

על מה תריסר הסיפורים שלה? על אשה מדוכדכת שבן זוגה לוקח אותה לקבוצה טיפולית שמנוהלת עי אשה לא נעימה בשם אסתר פלד, על זוג לא מאושר שנוסע לצימר, על התאמה של צרכים שמחזיקה זוגות יחד. על מיטת זוג שנחצית לשני צערים בודדים. על אשה זקנה וחלשה שכלואה בקומה גבוהה כי בעלה לא רוצה לעבור דירה. על אב שרוצה להעניק לבתו את דירת אהבהביו. וגם על תקווה.

כוח לחיים

היא פסיכולוגית קלינית וסופרת ומחפשת דרך, וספרה אינו עשוי בפורמט השגור של מיקרים עלומי שם שפסיכולוג עצלן מספר לך עליהם כמו המשיך לשבת מעברו האחר של השולחן עם קופסת הטישיו לדמעות והשעון. פלד צצה בסיפוריה בדמויות שונות: פעם כפלד כותבת ספרי המוסר, לפעמים כבת של אב קשה, לפעמים כגבר שמאס ברגש. לפעמים היא אדם שמתעב פסיכולוגיה או מטיפים מסוגה או אנטי מטיפים מסוגה. היא כותבת אמיצה.

– בסופו של דבר עם מה אמור מטופל לצאת מהקליניקה?

עם כוח חיים. אני אומרת שוב ושוב: כוח או תוקפנות כי צריך כוח לחיים האלה. לא רפיסות.

אדם צריך לצאת עם נכונות לעשות את המאבק שלו. למשל אשה צעירה שבתוכה שוכנת אם כבויה,  תצליח אחרי טיפול טוב להקים לעצמה חיים שלמים על אף נוכחות אותה אם כבויה בקרבה.

אז הטיפול הוא חדר הכושר של הנפש?

כן. במידה מסוימת.

היא גדלה בחיפה וברחה "ממקום ששאף לבינוניות". אמה מרים מסיקה היתה פרגאית ניצולת שואה שמתה זמן קצר טרם יצא הספר. בחיים נשאר אביה שעלה מתוניס ונעשה אדם נוח רק לעת זיקנה ושיכחה. היא עצמה דור שני שרדני, מודעת לקשי וארעיות הקיום אך גם ליופיו. דברים שהיא כותבת או אומרת, יכולים לרתק וגם לקומם. לא פלא שוולבק הבוטה, הוא חביבה הספרותי אך לצידו יש גם רגעים רימונד קרברים עם חמלה ודיוק בתיאור פרטי הרגש.

אנו חיים, אומרת פלד, בעולם שמעמיד את הפרט במרכז. יש לזה יתרונות עצומים. אתה רב גוני ומלא אפשרויות, אבל זה מקשה מאד על הדיבור עם האדם האחר. זה מנתק. והאהבה התרסקה".

מות האהבה הישנה

"האהבה התרסקה"? אני קופץ. להגיד כך, פשוט, בסוף משפט?

 "אני מדברת על האהבה במובן העמוק שלה. זו התרסקה. אהבה במובן של עמדה של אחריות וסבלנות כלפי האהוב, כהורה כלפי ילדו. במקומה הופיע אותו תחליף זול, אותה שלולית סנטימנטלית שצצה עכשו בכל ריאליטי ובכל סדרה ותכנית רכילות ובכל הכרזה של שני סלבס על אהבה. עשויה קצף אהבה ריק. הכל "הכי מרגש", "מדהים". פטפוטים בלי מודעות עצמית. גם המילה אמפטיה הפכה חלק מאותו קצף. היא היתה לי לזרא".

– אחד מגיבוריך אומר: "השותפות היא צורת חיים קדומה שאפשר בהחלט להתגעגע אליה אך לא ניתן לממש אותה"?

כן. הזוגיות הפכה למין טיפול זוגי שבו כל אחד מספר לאחר על החוויה שלו. בכל שיחה עם פסיכולוג תשמע את המשפט: "אני מבין שבחוויה שלך…" אני לא מדברת כך עם מטופלי. זה נכון אבל לא מאפשר תקשורת. כל אחד נשאר לכוד בחוויתו.

היא מאמינה כי רבים מאיתנו סורסו ע"י תרבות שאוסרת על כוח ופראות. "נהיינו נשיים. אנשי קצף הרגש. אתם הגברים סורסתם, ואתם חסרים לי. לא שאני מתגעגעת לבהמה השוביניסטית המוכרת, אלא יותר לגבר רגשי שלא אבד את התוקפנות שלו. אדם מודע וישר, שנשאר… נוקב". היא מחפשת את המילה המדויקת. נאבקת. "אין לי מנוח. אני לא מחפשת מנוח". היא אומרת.

בית הקפה מתרוקן, אנו נותרים שם, כמנותקים מן העולם. נדלקים פנסים. תל אביב צועדת אל תוך הלילה. פלד אוהבת את העיר הזאת בארץ שבה החיים קשים ויש בה "פיצול עמוק מדי בין רכרוכיות לברוטליות. בלי איזון. אנחנו כמו ילד שגדל בבית עם אבא תוקפני מדי ואמא רכה מדי". שנינו בוקעים  מן השיחה בהרגשה שדברים רבים עוד ממתינים להאמר, כהרגשתו של מטופל בצאתו בתום חמישים הדקות. אבל הם שוקעים ומהדהדים ופועלים פעולתם על נפש התוהה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s