הזקנה במטפחת בחיפושית הכתומה. גולדה.

נדמה כי מלשכת ראשת- הממשלה, גולדה מאיר, גיבורת הפרק השלישי שלנו על לשכות הכוח, נותרו בחיים אף פחות אנשים מאשר מלשכת לוי אשכול שקדמה לה. אל דירת הקרקע של המאבטח האגדי, הרצוץ מאד, עובד נתן, מגיע רק הדובר מירון מדזיני. אחר כך, בשקט, מצטרף, אברהם נוי שהיה נוהג את את הדודג' פולרה הרשמית, 8 צילינדרים. רכב שרד פשוט וזול כמונית ניו יורקית. גם מנהל משרד רה"מ, מוטקה גזית חי, אבל זכרונו פג. רבים הלכו לעולמם ובהם שמחה דיניץ, ישראל ליאור וגם לו קידר הצמודה כבת זוג.

עובד, ינאי ומדזיני.מציצים בתצלומי העבר. אנשי גולדה.

עובד, נוי ומדזיני. מציצים בתצלומי העבר. אנשי גולדה.

הנהג נוי מגיע אלינו מדירתו הסמוכה, כאילו עדיין יצאו יחד, עובד והוא, בבוקר, לקחת את גולדה לענין השבועי, החשאי שנקרא "מבצע מטפחת". כי גולדה מאיר, כפי שידעו מתי מעט, נכנסה לתפקידה עם מות אשכול, כשהיא בת 71 וחולה מאד. מחלת הסרטן שלה טופלה פעם בשבוע בסודיות מלאה ועובד זוכר איך היתה חומקת מתחת לרדאר הרכילות, השמועות והעיתונים אל מרפאתו של פרופ רחמילביץ, לקבל כימו. נוי וקידר נסעו איתה ברכב השרד אל חורשה קטנה ובה יצאה מרכבה האשה הכי חזקה במזרח התיכון, עטופת מטפחת כקשישה אלמונית ונבלעה בחיפושית הכתומה של עובד.

עובד, מטר ותשעים כמעט, 150 קילו כיום, בכסא גלגלים, רצוץ ממחלה, זוכר איך נסע לצידה אחרי שנודע שהיא ראש ממשלה, "ובכל צומת נהגים קיללו: "יא זקנה, לא מספיק לך"? היא שתקה והוא חש מבויש. גופו שגונן פעם על ראשי הממשלות, שבור בגיל 69, אבל זכרונו מצוין ובדירתו מאות תצלומים מן השנים שבהן בלטה דמותו בגבם של נשיאים ומלכים. תמיד בגב גולדה ואחר כך בגב רבין בכהונתו הראשונה. "הלואי הייתי שם גם ב95, להציל אותו".

כהונתו כשומר ראש החלה אצל אשכול ביום בו קרס זה אל בין זרועותיו בהתקף לב. "אמרו לי: סע לבית של גולדה ותצמד אליה. איש עוד לא יודע. דפקתי על הדלת: שלום גברת מאיר אני עובד. שירות בטחון כללי. מהיום אני מאבטח שלך. תכנס, אמרה, ותנוח". מאז היה אתה עד לפרישתה כעבור ארבע שנים שאז אמרה: "סע לכלבו שלום, למשרד של רבין, שר העבודה: הוא ראש הממשלה הבא".  בין שתי הנסיעות תחומות ארבע שנות גולדה שבליבן מלחמת יום כיפור.

 מירון מדזיני הגיע ללשכה הזו כדובר בעת השאננות של אביב 73 וכבר הכיר היטב את הבוס. גולדה מאיר היתה חברתה של אימו, רגינה המבורגר מכיתה ב' במילווקי, ומדזיני גדל עם "דודה גולדה" נחמדה ומצחיקה, אך בבואו מצא "לשכה דיסקרטית וסגורה, משפחתית ומעוטת שינוים". אחרי שמנכ"ל המשרד יעקב הרצוג נפטר, המזכיר המדיני דיניץ שגולדה אהבה והיה לראש לשכה, הפך למנכ"ל. כשדיניץ נשלח לארה"ב, בא מוטקה גזית.

היו שם לו קידר העוזרת הכי אישית, אלי מזרחי כראש לשכה וישראל ליאור מזכיר צבאי, ומעל לכולם, השר בלי תיק ישראל גלילי, הכי קרוב לאוזן וללב, יועץ הסתרים יודע הכל.

מדזיני, גבר חסון ופעיל כבן שמונים כיום, מרצה ללימודי יפן ואסיה, זוכר כמה קרובות היו גולדה ולו קידר, החברה הכי טובה, אחות נפש וכמעט בת זוג, שקנתה לה מחזיה ועד נעלים ודאגה לכל. "גולדה היתה אדם של אהבה או שנאה", ומדזיני זוכר כמה לא אהבה את מנכ"ל משרדה המבריק יעקב הרצוג. ואיך זה אמר לו פעם ברגע של גילוי לב מר, כי ב.ג. ואשכול תכננו וחשבו תמיד לטווח ארוך וגולדה רק אמרה: "אני לא יודעת מה יהיה מחר".

קצרת טווח היתה מאיר מאד ומיעטה לקרוא. את החומרים תימצתו עבורה והחלטות קבלה בפורום קטן, מטבחון. "הקשיבה חמש שעות, לא רשמה מילה, אבל סכמה היטב הכל בחמש דקות". מה שלא רשמה, רשם אלי מזרחי האיש שעלה מן הארכיון. נשארי הלשכה זוכרים אותו כאחד מאותם עובדים שאינך חפץ בהם, אבל אינך יכול לסלקם מחמת פגיעתם הרעה. "אם לו קידר היתה מלאך הלשכה, מזרחי היה השטן", אומר עובד חד וחלק.

עובד ומירון ונוי נזכרים בלילות. גולדה התעוררה לחיים בלילה. ילדיה גדלו ועזבו מזמן והיא חיתה לבדה במשכן רה"מ הגדול ברחביה ושנאה בדידות. לפעמים עיכבה בלילה את עובד שישאר במטבח, לשתות איתה תה עם עוגיות שהכינה, או שכל הלשכה עבדה עד לפנות בוקר. "ישבנו איתה, דיווחנו וסיפרנו. קידר ודיניץ עישנו כמו קטר ונורא הצחיקו". "לא מרחיקת ראות ולא טובה בעניני פנים", מסכם מדזיני את דודה גולדה שלימים כתב את הביוגרפיה הראשונה שלה, "אבל במלחמה היא זו שהשרתה שקט וקבלה את ההחלטות הנכונות".

נותר אותו רגע דרמטי מכל רגעי שלטונה, ומהדרמטיים בתולדות הארץ הזאת: 8 לאוקטובר של ראשית מלחמת 73, כשצה"ל מוכה ונסוג ועובד שומר ליד הדלת. שר הבטחון דיין, חיוור, נכנס אליה ויצא מהר. לו נחפזה פנימה. "אחר כך לו יצאה ואמרה לי: "דיין נכנס ואמר: חורבן בית 3. מוכרחים לסגת". גולדה אמרה לו שיצא ובכתה ולו נכנסה להרגיעה". עובד ראה איך מתוך בהלת דיין, נולד חיים בר לב האיתן. בקור רוח שבא מתוך חרדה, החליטה מאיר שבר לב ינהל את המשך המלחמה. מה שראה עובד נותר בזכרונו עד היום: שתי נשים מבוגרות תומכות זו בזו, כדי שאחת מהן תמשיך לנהל מדינה שגבולותיה נפרצים והגיבור הראשי שלה קורס.

אחרי המלחמה נשארה רק מרירות.

גולדה שבה ונזכרה אז, איך בסתו  72 כשמחלותיה החריפו, החליטה לפרוש, אבל המפלגה הפצירה שתישאר והיא נעתרה. ואיך, כשקרבה המלחמה וראש המוסד צביקה זמיר הזהיר, לא הקשיבה לו ולחושיה שלימדוה לדאוג. בדירת עובד מספר לי מירון מדזיני איך אחרי המלחמה, היתה גולדה האזרחית שבה ואומרת: "אני לא סולחת לעצמי שלא פעלתי ע"פ החושים שלי". חמש שנים עוד חיתה ואמרה לאמו, חברת הילדות שלה, שאלפי החללים לא עוזבים אותה.

"סליפלס נייטס", אמרה, ולילה אחד לא ישנה. אחריה בא רבין.

4 תגובות על “הזקנה במטפחת בחיפושית הכתומה. גולדה.

  1. Inbal Maimon Blau הגיב:

    כה מרגש החיבור לאישי. בסופו של דבר אפילו הגדולים ביותר הם רק בני אדם…

  2. תמר א הגיב:

    נהדר. תודה.
    בתי החלה לבקש ממני לאחרונה לספר לה לפני השינה סיפורי נשים גיבורות.
    מסיבה רגשית לא ברורה, נמנעתי בינתיים מלספר על גולדה.

  3. יוסי נ. הגיב:

    כל כך הרבה טעויות בכתבה אחת. גולדה כיהנה חמש שנים ושלושה חודשים.בכל מערכות הבחירות בישראל לגולדה בראשות המערך היה הרוב הגדול ביותר: 56 מנדטים ב 1969 ו 51 מנדטים ב 1973.קראו איך תיאר אותה שר הבריאות שם טוב עם הדרת המלכות שלה ויראת שריה מפניה. להציגה כזקנה במטפחת זה פשטני, רכילותי ופופוליסטי. יוסי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s