מסע בין שבע אזעקות. דרומה.

ערב קודם למסע, כשאספתי את בתי החיילת מ"שער שאול" בקריה, פרצה האזעקה הראשונה של תל אביב. הצרחה ריחפה מעל רחבת המוזיאון כמו טעות שנדדה ממקום אחר והחלה בהלה קטנה, התלבטות של מקום שלא חווה זמן רב אזעקת אמת. לעצור ולחפש מחסה צמוד לקריה נראה מטורף וסובבנו ברכב את הקריה שנדמתה אינסופית עד שהבאתי את היקרה- מכל לביתה. מכוניות המשיכו לנסוע והעיר בלי הפסקה, הפסיקה לרגע. רק מכה קטלנית מטילה באמת מורא. את זה אראה כעבור יום בקרית מלאכי, מקום שבו לאזעקה יש צליל אמת. בתל אביב זה נראה עדיין כסרט סטודנטים.    

בדרך דרומה צצות אותן גבעות חול רכות שנקראות מעתה "השטחים הפתוחים", אלה שסופגים בדממה את רוב הרקטות. אחריהם, אשדוד, עיר מלאת חיים והנה דממה. יש משהו באזעקה שמרוקן עיר מהאויר, מטיל עליה תנומה מכושפת כמו מכדור שינה חזק מדי. ליד הממוניה, מיבנה דמוי ארמון מרוקאי בלוי, מגרף יורי את החול והשעון על סוכת המציל מראה 26 מעלות. היום נפלא והחוף כמעט נטוש.

"המים- סוכריה", אומר לי רוסי כבד גוף שבוקע מהים. אזעקה מתחילה לצרוח, אך איש מן המעטים השרועים על החול לא זז. לאן יזוזו? "לפעמים אני רצה לבטון ליד המציל ומתכופפת שם", אומרת לי מתרחצת החורף רחל. "מפחדת, אבל נמאס לשבת בבית". "כל הכבוד לעמיר פרץ", היא מצטטת מבעלה. את שמו של פרץ כמושיע הדרום, אשמע בכל מסעי הדרומי. איש שדרות שכשר בטחון קצר ימים התעקש על כיפת ברזל ושילם בקרירה שלו, "כי לא נמנה על השליטים".

ממול, בפיצוחית ה"ללה לנד" הריקה, יושב קובי יעקובוב מול קופה עם פדיון עלוב. "אם לא הייתי צריך בגיל עשרים לפרנס סבתא, אמא ושני אחים, הייתי לוקח נשק ומצטרף לגבעתי להפוך את עזה ללונה פארק".  במרינה היפה והריקה, מושך גימלאי הנמל אוחנה רשת קטנה ובה כשלושים בורים- דגיגים. "השיעמום בבית יותר גדול מהפחד בחוץ", הוא אומר לי בעת שהקטנים שהוטלו לרציף מפרפרים אל מותם.  אני מרים אחד בר מזל ומשליכו לים. הוא שוחה על צידו כמת ואז שב מאושר לחיים.

ק. מלאכי

האזעקה הבאה לוכדת אותי במרכז מסחרי ישן בקרית מלאכי. המון גברים נשפכים מאיזו דלת ברזל חלודה ורצים, אני אחריהם עד שכולנו נקווים אל פסג' ישן ופתוח. "אנחנו כבר לא גיבורים אחרי מה שקרה," צוחק אחד. כולם מהרהרים בשלושה שנהרגו פה בדירה. אני שב אחריהם אל הדלת ממנה הגיחו ומגלה מועדון קלפים מלא פנסיונרים. ארבע פעמים כבר עזבו מהבוקר את הקלפים ורצו לפסג' שפתחיו מזרח ומערב ולכן הוא בטוח מן החנות שפונה דרומה. מהר מאד נקלטים לקחי האש.

הם מכוונים אותי לשכונת חב"ד. שם, בבנין שיכון דל שמקלטו מלא פסולת, מורידה קבוצת פועלים מהעיר כסיפה את שרידי הדירה למכולה. הם המומים ממה שראו בדירה. "לכבוש את עזה. פחדנים הביתה" תלה מישהו שלט על הגדר. קבוצה של שישה ילדים דתיים מקיפה אותי. "שליחי מצווה אינם ניזוקים" אני תוהה. "הוא לא שם ציצית", פוסקים הקטנים פה אחד על המנוח.

עוד אנו מדברים וסגן אלוף מיל' חזי רז מגיע בטנדר כסוף ועימו משאית נושאת מיגונית בטון קטנה. "יש לי אישור לארבע כאלה בעיר", אומר סא"ל רז, "כל אחת לכעשרה איש". מחכים למנוף. "תנו לצהל לקסח" כבר הדביק בן ארי את מודעותיו. נוסע משם בדרכים כפריות, אני רואה בשדה ששה פועלים שחורים כפופים תחת כובעים רחבים. השמים מלאים נתיבי מטוסים לעזה, ככתב סתרים לבן יש לפענחו.

 אם- ילדי מצלצלת מתל אביב. היתה אזעקה שניה. הילדה צריכה לחזור לקריה. איפה לחפש מחסה אם תהיה אזעקה? "אין מחסה לעורף", אני אומר לה מעזריקם. כעבור רגע מטלפנת בת זוגי. היא טיילה בפלורנטין עם חברה ובעת אזעקה מצאו מחסה בעומק חנות גרביונים. רק הבולגרים הזקנים של הלקרדה נשארו בפתחי החנויות והציצו אל השמיים.

אשקלון

בקפה שלו במדרחוב אשקלון מניח רוז'ה, חוטא ותיק וחינני, תפילין ליתר בטחון. כשצורחת אזעקה הוא מושך אותי אל גבו של עמוד בטון ליד הסלטים, אבל לקוח רגוע בשם סמי מתעקש על אספרסו ורוזה יוצא מיד למכונה. בגבו משדר מסך פלזמה מצעד ארוך של קצינים, פרשנים ופוליטיקאים רדופי פרימריס.  כרמל שאמה אומר כי "המבצע היה כמעט מושלם ואסור לעצור. צריך לנוע". "לאן אתה רוצה להגיע"? נזעק מולו רוז'ה. "אני רוצה לראות כמה שיותר גופות", אומר סגן השר איוב קרע. מרה שחורה נופלת עלי מול המסך.

 בניר- עם אומרת לי החברה רחל לרמן כי שומר הלילה אינדיו קידר נסע לבן בארה"ב. בעלה ישן בממ"ד והיא עומדת אחרי האזעקה ומנקה שוב ושוב את המדרגות. באחד המטחים בעבר, פגעה בשבע בבוקר

רקטה סמוך לבית, שרפה שלושה רכבים והעיפה את התריס. כך התעוררה רחל ומאז לא ידעה שקט. חודש וחצי החלימה אצל בנה שעבר לאוסטרליה אחרי שמסעדה שהקים בקיבוץ נשרפה מרקטה. כך היא מתרוצצת ו"מנקה את הנקי" או נכנסת וחייה ב"ממ"ד הנחמד שלנו. יש מיטה כפולה, טלויזיה, לפ טופ ושתי כורסאות. לא החלמתי מהרקטה".

שדרות

שדרות חיה לה כהרגלה. כבר שכחה חיים אחרים. "אבל היא לא צמאת דם", אומר לי בתוקף זוהר אביטן בכיר במכללת ספיר. הוא שייך לקבוצת "קול אחר" שדוגלת באומץ במו"מ, לא בהפצצות. מגיל שנה הוא חי בשדרות וחברו הטוב פה הוא עמיר פרץ. "שר בטחון טוב היה, אבל לא גנרל ולא מהאליטה, ולכן ביצעו בו חיסול ממוקד". בין זוהר לאשתו אלישבע יש מחלוקת על התגובה והמבצע, היא בעד, הוא נגד, אבל שניהם מספרים לי על הבמאי בן המקום רובי אלמליח שיצר בשדרות סרט בשם "חולה את נתן", על שני אחים בעלי מוסך שעמדו בעת "עופרת יצוקה" על גבעת התצפית וצעקו בזעם על תושבים ששמחו לאידם של העזתים המופצצים. אלמליח שנישא ועבר לגבעתיים, אומר לי כי האחים חולה ונתן מימון, שיש הרואים בהם משוגעים, משקפים את דעתו ואת חמלתו, "וזו שאלה גדולה מי המשוגע: מי ששמח בהפצצה על עזה, או זה שליבו נשבר גם מרחמים על סבלם של אחרים".

באר שבע

באר שבע אינה עיר רפאים כעת. היא מלאת חיים נסתרים. רבים מן העסקים סגורים בעת בואי, ובליל שישי לא מצאתי ולו בית קפה או בר אחד פתוח, אבל החיים רחשו וצחקו בחצרות השיכונים, במקלטים ובחדרי המדרגות. בחנות הספרים והמוסיקה המקסימה "עשן הזמן", כשאני מגיע, נשמעת אזעקה ואני רץ אחרי צחי בחושך בין בתים קטנים אל מקלט פתוח ובו זירת אגרוף של קבוצה רוסית. ריק שם מאנשים "ובכל שיכון רינגבלום", אומר צחי, "נשארו אולי מאה איש. הסטודנטים נסעו הביתה עד יעבור זעם".

הוא וזוגתו בירה, לא סגרו. נמשכות הופעות מוסיקאים בפני קהלון של עשרה. "כשאתה סוגר, הכל משתנה ולוקח המון לחזור לשגרה". הוא משגר עכשו הודעות לאמנים, שיבואו. "מה שהופך את החיים לנסבלים בבאר שבע", הוא אומר, "זה שיש לך כמעט שתי דקות להגיע למחסה". לא- מתלהמים כמוהו נשארים בעיר ואילו פוליטיקאים באים, מדברים ובורחים. "באו מאה מהם לעיר, דיברו למקרופון ואף אחד לא העיז להגיד: אין פתרון", אומר לי התושב שנשאר יהודה אלוש.

קידוש

כשיורד החושך על באר שבע ומגדליה, רק בתחנות הדלק יש אור וקפה. בשיכון חידה הישן בקצה העיר, החצר מלאה ילדים ובהם אושר היפה וענבר, סתו, נוי, לידור, זוהר ושני ילדים בשם אופק. הם עוברים בין המקלטים שנוקו ונמלאו אדם. המולה ורעש גדולים בוקעים מדירת דבורה אלוש, אלמנתו של הפנתר הותיק ויקטור אלוש ואמם של חמש עשרה בנים ובנות. "איפה שיש עוול, שם תכנסו להביא צדק", מצטט לי יהודה אלוש פעיל הצדק החברתי מדברי אביו, שהיה מן הראשונים שדיברו עם הצד השני ומנהיגיו.

אני מצורף לקידוש, לתפילה ולשירה, לחריימה תוניסאית צורבת לשון, לעוף שהכינה האם דבורה וגם לויכוח בין האחים והאחיות. מי בעד תגובה חזקה וכניסה לעזה ומי בעד שיח והסכם עד שאמא דבורה פוסקת: "הם לא מפחדים מאיתנו יותר כי אין להם מה להפסיד".  ליבה הרחב דיו גם עם שדרות וגם עם עזה.

הטלויזיה פתוחה כל הזמן "מטעמי פיקוח נפש" ומשדרת פטפוטים תקיפים שעוד שבוע יתהפכו. הדלת פתוחה למדרגות ולמקלט. שבע ועייף אני נוסע לישון בצימר באר שבעי ונרדם במיטת אפיריון ענקית של נאהבי- יום, בחדר אבן שלפני מאה שנים שימש כמגורי קצין תורכי. אני נרדם ומתעורר בשבע וחצי לקול צרחת- אזעקה, נשאר במיטה ופותח לפ טופ כהשכמה והנה מצייץ בטויטר אחד דקפוצ'ינו: "לחסל בכיר בחמאס כדי "להחזיר את השקט בדרום" זה כמו לשכב עם אחותה של אשתך כדי "להביא לשלום בית".

כפר עזה

בדרך צפונה, עוברת מולי שיירת מובילי טנקים. "באהבה לחילינו האמיצים", נרשם על שלט ילדים. בקיבוץ כפר עזה, שני ק"מ מחלון הזכוכית של אדי ומיכל ווסר, עולה פטריה שחורה משכונת סג'עיה הקרובה. מיכל מראה לי בית סמוך שחטף השבוע פגיעה ישירה במטבח. בעליו היו הרחק משם. רבים עזבו ומיכל ואדי נשארו. כעורך דין, נאבק אדי בממשלה, בבג"צ, על זכות הדרום למיגון ומיכל נלחמת כמחנכת בעד הידברות.

אנו שומעים אזעקה מקיבוץ סעד ונכנסים לממ"ד יחד עם כלבת זאב ותיקת קרבות מיחידת "עוקץ" והכלב אבשלום שהוא יצור מוכה חרדה שחי על כדורי וואבן של בני אדם. באויר עומד ריח חרוך מבית השכנים שחרב. "הפתרון לא טמון במכה צבאית", אומרת מיכל בעת שבום עמום נשמע ועוד ענן עשן שחור מיתמר מעל בתי סג'עיה. בתל אביב תופסת אותי כבר האזעקה השלישית של העיר. ובום רחוק.

תגובה אחת על “מסע בין שבע אזעקות. דרומה.

  1. פיני הגיב:

    תיאור מרתק של מסעך לדרום,
    תודה ששתפת ושבוע טוב ושקט לכולנו!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s