חשך עליי עולמה

"יש פה אי הבנה", אומרת אמא מתוך החושך שלה. פתאם היא מדברת, שלוש עשרה שנים למות אבי ולזמן שבו החלה להזכיר את המוות כקרוב יקר שהיא ממתינה לו. בזמן הזה ביקרנו אצלה שבע מאות פעמים, צופים בתנועה האיטית אל הקץ. מהליכה מהירה ודיבור והשתתפות בכל פעילות של בית האבות ועד הישיבה הקרוסה בכסא. בחושך שלה. אני תוהה על כל מה שחלחל מזה לחיינו והפך בשנים האלה לחלק מאיתנו. הדמות שואפת המוות של האשה שהעניקה לנו חיים. אמא כמוות איטי בחיים. איך כל זה חדר לחיינו ולחלומותינו, הפיל עלינו עייפות ודכדוך, כאילו המשיכה אמא ללוות אותנו לכל מקום כבילדות, אבל עתה כצל מוות, כהיפוכם של חיים. אני תוהה מהו חלקה בעלילת חיי וחיי אחותי ב13 השנים האלה.

צילום: רלי אברהמי

עכשו, בביקור הזה, קולה גובר. כאילו דבר מה השתחרר בפנים. "אי הבנה"? אני שואל את אזנה השומעת. "אי הבנה בין שתי קבוצות". היא מבהירה. "בין מי למי"? היא משתתקת. נדמה לי כי היא מדברת על הזמן שעובר בחושך כשמנין השעות משתבש בשל עוורונה. היא מרגישה פתאם שהשאירו אותה בכסאה שעות רבות. שלא נחה בצהריים. אבל היא קמה לפני כשעה קלה ממיטתה. הזמן מתארך בחושך. אין יום ולילה. אין אור רך ואור קשה, אור מתרכך וחצי חושך ואפילה מלאה. 94 שנים ראתה אור יום ואפלת לילה ופתאם רק לילה. כאילו כבר חצתה את הנהר לשם, אך רגל אחת שלה עדיין תקועה פה.

"אני צריכה בית בטוח", היא אומרת. "שמישהו יטפל בי". "אני עזובה". היא משתמשת באותה מילה בה תארה את אבי לפני שנים כשחקרתי אותה על העבר. איך באה פעם ראשונה בשנת 1949 לחדרו בתל אביב, אחרי שהידיד שלה קובוש המליץ לה לפגוש בחור נהדר. אבי נראה לה "עזוב" במובן של עולה ותיק כבר שחי בלי אשה שנים לא מעטות. גר עם חבריםבחורים. נראה נשכח, מוזנח.

כך היא חשה עכשו: עזובה. נידחת. נשכחת ע"י כל מכריה וכל מי שמת וכל מי שחי. "אני רוצה למות", היא אומרת בקול צלול, "תביא לי תרופה", היא מפרטת. "אמא", אני אומר לה, "אף אחד לא יכול לעשות את זה בשבילך, רק את ואלוהים". "אם בכלל יש דבר כזה," עונה אמא, ספקנית כמו שהיתה מאז בקעה לפני 78 שנים מבית אביה החרדי בפולין, מאבדת את כולם באש ויחד איתם כל אמונה באל כל יכול, צודק והגון. לגמרי לבדה, מרגישה אמי האמיצה, בלי אל ובלי אב, בלי אם ובלי ידיד.

כל פעם שאנו באים, היא יותר שמוטה ופרומה. רפויה והפוכה, ועם זאת תמיד: שלמה. ישרה כדרכה. נואשת אבל לא מיללת. לא מתלוננת, רק מבקשת שהכל יגמר. כאילו נשמר בקרבה דבר מה: מין חוט או מוט פלדה בלתי מתכלה שאוחז בכל השברים ומגן על אותה אש פנימית של חיים זעירים מאד. "אני לא יכולה יותר לראות את זה", אומרת אחותי הקשוחה. ליבנו נשבר, אך אנו מעמידים פנים מחיכות, יוצאים משם, נמלטים מרוסקים ושבים מיד לענינינו. רק בלילה צצים דברים בחלום, נמסכים בחיים: אומללות, חמלה וחוב עצום שאין דרך לשלמו ושמחניק את הנפש.

פורסם במדור הדעות של "ידיעות אחרונות", 7.9.2011

3 תגובות על “חשך עליי עולמה

  1. benziv הגיב:

    נוגע. מאד.

    לי – היה קשה לראות את הורי, ממש כמו שלאחותך ולך – קשה.

    ומידי פעם קשה עכשיו, כשהם כבר שנים רבות בצד השני, עם שתי הרגליים של כל אחד מהם (לי היו שלושה). וקשה כשאני חושבת על מה שאעבור, ויעברו גם אחרים שחשובים לי.

    ומזל שיש מנגנונים (פסיכולוגיים) שבדרך כלל משכיחים את שנעבור ואת הבית הבטוח שנחפש רגע לפני העזיבה, ומאפשרים שלא לחשוב.

    עד שאתה בא ועוצר את ההכחשה והשכחה. וחושף את העצב.

  2. יעלה הגיב:

    כמה פריך ורך בו בעת התאור שלך …כמה אהבה טומנה כאן והעוורון כנראה רק מעצים אותה . כמה…כמהה

  3. אורן כהן הגיב:

    קשה לאמר משהו מלבד העובדה שמדובר בתהליך עצוב כל כך. אני רוצה למות בחטף. מצד שני, איזו פרידה קלה יותר לצאצאים? מתמשכת או כזו שבאה כמהלומה?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s