למי מצלצלים הפעמונים היום באיי הים הרחוקים ובפינות נידחות על פני כדור הארץ הענק? האם למעשים שנעשו ולדברים שנאמרו בחלקת ארץ זעירה זו של סלעים וחול לפני אלף ושמונה מאות שנה? (מרק טווין מהמקום שבו צעד ישו על המים. מסע בארץ הקודש)
בוקר לידה.
זו העיר עם הכניסה הכי יפה בארץ. אין דומה לחומת הבוגנוויליות שפורחות כמשוגעות לצד הכביש היורד מטה, לצהוב הבוער של מדרונות העשב, לגבעות האבן השחורה ולטורקיז האגם. ואז צצה העיר כמין טעות.
גיבוב קוביות לגו של שיכונים דהויים ומלונות, גינות נחמדות ועזובה. וגם בה שזורים לנחמה ולמזכרת, בתי בזלת נפלאים, חלקם נטושים, עם גנים חרבים כמתוך אגדה על נסיכה נרדמת שבמקום נסיך קבלה נשיקה ממשגיח כשרות ושקעה בתרדמת.
ברחוב שיורד משערי בית העלמין מצאתי שישה ארמונות בזלת ולהם פסי אבן לבנה. נפלאים, עזובים לנפשם. "רבים מהם פרי סכסוכי ירושה של המשפחות הגדולות שחיו פה בעבר הרחוק", אמר לי העיתונאי וההסטוריון המקומי חיים חצב. מכל משפחתו נותרו בטבריה רק הוא ואשתו. פרחו ילדיהם: בן נגן ג'אז בתל אביב, בן בהוואי, בת בשוויץ. חצב הדברן שמכיר כל שמועה וסיפור וכל קבר ומלון בעיר הציורית, אומר לי שטבריה היא כסרט צועני של קוסטריצה. עיר גששית ומלאה הפתעות וקברים ופנטזיות. עד אחת בלילה נדדנו בה כצופים נלהבים.
זו העיר שהקולנוען שמי זרחין בן המקום, קרא לה "מדינת טבריה". זרחין סיים עתה לצלם את "העולם מצחיק". ואומר כי זו "העיר הכי קולנועית, משופעת ונהדרת לצילום, עם נוף נפלא דרך חלון של שיכון איום". עיר קברים ומושטים, חרדים וסרדינים, צדיקים ונדל"ן. מרתקת ומפתיעה בחלקה הישן יותר מרוב ערי הארץ השיכוניות- משעממות, מקוללת בקללת הפוטנציאל הלא ממומש כבר מאה שנים. מופקרת נדל"נית. קו המים של הכנרת הנסוגה מבוצר מיבני בטון וגדרות.
במקום הגן שהיה בלב העיר פעור עתה בור עצום.
לתוך כל זה הוטל השבוע טבריני חדש. צץ בניתוח קיסרי בבית החולים "פוריה" שמראהו כעיר: גיבוב חסר חן אך לבבי, תקוע כקוץ בנוף נפלא. מחלקת היולדות ורודת הקירות שם היא מן הקטנות בארץ. אם בסורוקה התגאו בפני שהם הכי גדולים, בפוריה גאים שהם הכי קטנים, "כך אנו יכולות לתת את כל הזמן שלנו לכל יולדת,", אומרת לי האחות מירי טל שילדיה וששת נכדיה נולדו במחלקה המתוקה והמקושטת כבית.
היא חזרה ואשרה באזני את שאמרו לי בבתי חולים אחרים: שאף פעם לא נגמרת תשוקת המילדות לעוד תינוקות וגילתה לי כי לעובר יש שבע נשמות והוא עובר בתעלת הלידה טראק ששום מבוגר לא היה שורד. פתאם נדמו לי כל פעוטי המחלקה כגיבורים אגדיים. היא עצמה טסה עד ונצואלה כדי לילד את בתה.
גם זה מסימני טבריה שעליה ידברו איתי כולם: בריחת הילדים. מאות מוחות טברינים צעירים נטשו לאנחות: מדענים ואמנים, זמרים וקולנוענים ויזמי מחשבים ומי לא. גדלים בחום העיר, מתחנכים טוב ומוזנקים מכן השיגור ולא שבים.
וכך, בכן השיגור של פוריה, ליד עריסת התינוק מצאתי את הוריו, הנגד איציק כהן וליבת. את שמה המיוחד, ספרה לי, קבלה אחרי שנה שבה לא הצליחו הוריה להסכים על שם. אביה רצה שתקרא שמחה כשם אימו, אמה התנגדה. איך קראת לה בינתיים? שאלתי את אמה שושנה בחדר הלידה.
"מאדם איקס", צחקה הסבתא. כשכבר החליטה לקרוא לה ליבת, לא קבל האב את השם ומאז, 25 שנה הוא קורא לבתו רק נונה.
ואיך הכרתם, את ואיציק? באוטובוס. אמרה ליבת. לפני עשר שנים נסעתי בקו 9. הנהג עצר את הרכב פתאם. נגשתי לחלון בצד השני ושאלתי בחור שמצא חן בעיני: מה קרה? הוא אמר: הנהג לא מרגיש טוב. ירד להקיא. אמרתי לו: לא מסוכן להמשיך לנסוע עם נהג במצב כזה? הוא אמר: מה אכפת לי? אני יורד בעוד תחנה. שאלתי: וממני לא אכפת לך? אמר שלא וירד. למחרת נפגשנו במיקרה במסיבת פורים בעיר. אמר לי: את מוכרת לי מאיזה מקום. אמרתי לו: מהנהג שהקיא". כך החל הרומן של איציק וליבת והביא לעולם השבוע את הטבריני החדש.
כשעמדתי עם המילדת מירי, הנגד איציק, ליבת ואמה, צחקנו אותו צחוק טבריני ערמומי וחם שנדמה כאילו נשאב מבאר עמוקה של עיר בת אלפיים שנה ועד הקפטריה בטבריה של ניסים אלוני וכל אותו הומור גששי, עצמי, פנטזיונרי, מתובל במאה טעמים והשפעות, מאידיש ועד ערבית, שמאמין שאפשר להתחיל לבנות מלון מלמעלה למטה ולתת לתינוקת לגדול שנה בלי שם ולקרוא לה מאדם איקס.
צהרי יום – אזכרה.
בבית העלמין העתיק שמול מלון גלי כנרת טמונים מרבנים בני המאה ה17 ועד שני כבאים שנהרגו בשריפת הכרמל. קברי משרד הבטחון החדשים ותילי אבן עתיקים כחולים עם שברי כתובות. טבריה הקדושה היא תל מתים. תחת כל מלון ועל גבעה ותחת כביש לצד תעשיה חרדית של הילולות ותשלומים עבור בניה על קברים. רבים המתים מן החיים והם שוכנים יחד.
העיר העתיקה חרבה עם השנים, הרס מכוון ורעידות אדמה, נעלמו הבתים אך נשארו הקברים והם ממתינים למשיח שיתחיל פעולתו מפה. ובינתים גובים דמי כשרות עצומים כפרוטקשן ומקימים ארמון בטון של 1500 מטר מרובע לרבנות טבריה הקטנה.
לב העיר, חלקה התחתון, שייך למשיחים ולמשגיחים. מלונות וכבישי כוהנים וכשרויות וצדיקויות וקברים כעסק משגשג. מאות קברי צדיקים ורבניות והמון תיירים חרדיים ונוצרים וגם חילונים, פיצות וגלידה. הכל סלט אחד.
בצהרי יום לוהט ככבשן, מרחפת מעל הקברים העתיקים צעקת מפעילה מבריכת מלון סמוך: "שכל אחד יחפש חפץ באות ל'". ושאגת הילדים המזנקים למים. על קבר צבאי כורע זוג הורים שבורי לב, שוטף מאבק את מצבת בנם. ביום 29 לספטמבר שנת 2003 נסע טרקטור די 9 צבאי ופגע באלמנט בטון של חומת ההפרדה ליד בית לחם. האלמנט נפל על ילדם, המפקד אלירן טולדנו, שסייר עם חיליו, שבוע טרם שיחרורו. כך תמו 22 שנות חייו של ילדם ועימו חייהם.
שמונה שנים עברו, האב יהושע שהיה טבח מלונות חדל לעבוד, האם פאני נותרה המומה. כל שבוע הם באים לטפל בקבר ונשארים לשוחח בצל עם הגנן. מוקפים קברים ישנים אין ההורים מוצאים נחמה או נס במקום שמלא צדיקים ופתקי תחנונים. האם פאני מבקשת ממני להזכיר בעיתון לכל החברים את ה29 לספטמבר הקרב, "כי כל שנה היא מפחדת שלא יבואו חברים", אומר לי חרש האב ונחנק.
העיר
בפורים 1991, לפני עשרים שנים, שררו בטבריה שלושה אקלימים באותו רגע. "כי טבריה", אומר לי חיים חצב, "היא כמו בנין של ארבע קומות. במרתף שהוא העיר העתיקה, ב"קבריה" כפי שיש המכנים אותה, במינוס 200 ומשהו, זרחה שמש. מעל לזה, בגובה פני הים, אמצע העיר הישנה, ירד גשם, ועל ההר, בעילית, בשיכונים ובוילות, אשתי התקשרה שיורד שלג. ככל שאתה מטפס מעלה בטבריה, איכות החיים משתפרת. על ההר, בפנטהאוז של העיר, הכל וילות". אומר חצב ומציג בפני בגאווה את הביג עם קפה גרג שבחצות מלא אדם.
אבל אני כזר אוהב את תחתית הבור. את שרידי העיר העתיקה, את הכנסיות הסקוטיות הנפלאות שמזכירות כמה יפה יכלה להיות עיר- אגם לו הקפידו על תכנונה. אני אוהב את שפת המים, את בתי העשירים הנטושים, את המלונות הקטנים. ליבי לא הולך שבי אחרי ביג שמרוקן וממית בערי השדה את חנויות העיר ואת נפשה. טבריה עלית היא עוד עיירה סתמית בנוף נהדר.
חם מאד באמצע היום. נושבת רוח לוהטת ואחר הצהריים מצטננת מעט. "נרדמנו בשמירה", אומר לי על הטילת יוסי לוי שכינויו בוטס. "כשהיינו ילדים, טבריה היתה העיר כמעט הכי יקרה במשחק המונופול. היו אז המון תירים, דגים ומסעדות. חשבנו שישאר כך. ולא נשאר. הכל הדרדר". בעת ההיא של ההצלחה קראו לו יוסי הטרקטוריסט וגם אבו ראס על שם ראשו העצום.
ובוטס זה, כולו עצום. 140 קילו של שרירים וקעקועים. הוא טבריני אסלי של גאווה ונחיתות, בן משפחה של תשעה ילדים. מהזן העסיסי, חם, גששי. לפני שנים רבות נפל לסמים ושהה בגיהנום עשרים שנים עד שעובד סוציאלי חלצו משם. אדיר קיבורות נראה בוטס כמתאבק מבוגר אבל ליבו רך ככבשה והוא מוכר בטיילת צמר גפן מתוק, קרפ צרפתי, קעקועי חינה וצעיפים. מת על העיר שפעם היתה משגשגת ומאז ירדה בשל פרנסים רעים, הזנחה ובורות.
חצב הבקיא סיפר לי איך גילה כי בחידון העירוני, שפרס 30 אלף ש"ח מוענק בו מטעם יזם הנדל"ן זיסר, יש שתי טעויות גסות. שאלה אחת מתי ביקר בעיר הרצל והאחרת מתי רוטשילד היה בטבריה. "שניהם לא עברו פה מעולם. רוטשילד אף הבהיר לפרנסי העיר דאז, כי כף רגלו לא תדרוך במקום שבו מתים ילדים מהזנחה". "העיר מתחרדת", אמרו לי רבים כמזהירים ממגיפה שתמיט כליה.
עורך כוכב הצפון חיים חליווה אמר לי בשבתנו בחומוס עיסא שכבר בקדנציה הבאה, אחרי ראש העיר הנוכחי, הקבלן ובעל הנדל"ן הרב זוהר עובד, יהיה ראש עיר חרדי או אולי תעדיף ש"ס לשלוט בעיר כמו עכשו, ממספר 2 חזק ומושך בחוטים. כדי לא למשוך אש. הכוח בידה.
דף הפיסבוק הפעיל של בני העיר שעזבו: "להרים את טבריה מהקרשים" מלא טענות וכאב של מי שקצרה ידו להושיע עיר אהובה. "טבריה לישראל היא כמו ניו המפשייר לארה"ב", סכם עבורי המהנדס הטבריני עמוס אלעזרי שאביו היה רוקח המחוז. "מה שקורה בה, יקרה לארץ כולה: התחרדות ואובדן הבושה, משרד פנים שעושה מה שבא לו והטרגדיה של עזיבת הילדים". יש לו בן בטבעון, בן בחיפה ובת בסן פרנציסקו. כולם מצליחנים. נשבר ליבו על העיר בה נולד לפני 66 שנים.
ערב חתונה
על פסגת ההר ליד הביג והשטח בו מתוכננת טבריה חרדית, יש היכל שמחות בנוי קורות עץ וזכוכית, "גני איילון" של האחים גבאי ולו מפל מים כמקובל בתעשיה. אין חופה בלי מים.
השבוע ינשאו שם עדי תותיה וסהר סבג בתום עשרת הימים שבהם אין חתונות. כשנפרשים בלילה וילונות הענק, צץ נוף ההרים שהוא מתנת טבריה לאוהבים. כל השאר יקר מאד. עדי וסהר עושים לי חשבון מהיר של 200 אלף ש"ח לחתונה. היא נערה קטנת קומה ויפה שנולדה בטבריה למשפחת תותיה שעקרה לקצרין כשהיתה בת 15. בחופש הגדול קלט את מראה הילדה החדשה, סהר סבג, קצריני בן ה16, וניצת.
"אז היא לא שמה עלי. אבל אחרי חצי שנה התהפך הגלגל". מאז שמונה שנים הם יחד. עברו תיכון וצבא ולא נפרדו מאהבתם הראשונה כדרך זוגות רבים. "אהבה גדולה ורוחנית", אומרת עדי, אבל הזמן שלפני החתונה כולו גשמיות כמו הכסף שזורם ליום אחד של דרמה. סכום גדול השקיעו ב"רעיון מדהים" של כניסתם לאולם.
מסוק? אני חוקר.
מתקרב, אבל לא.
תותח שיורה את עדי לתוך האולם?
דומה, אבל לא נגלה. סוד.
סהר הוא סו- שף, בוגר תדמור, במסעדת מוסקט שבמלון מצפה הימים. עדי מנהלת לצד אביה את פיצוחית "תותיה". היא קטנה והחלטית. הוא רך דיבור וקצוץ שער. אחרי החתונה יטוסו לחודש של אושר באיי תאילנד. עלות חודש ירח הדבש כעשירית מעלות החתונה שעולה כמחיר חצי דירה זולה בטבריה.
מתי הדור הבא? תוך שנה, ע"פ עדי. תוך שלוש שנים, עפי סהר.
היא מעוזבי טבריה ואין לה כל כוונה לחזור לעיר.
כשאני יוצא מגני איילון מאדימים השמיים. ההרים מכחילים. העיר המגובבת מתמלאית קסם של עיר ישנה על שפת אגם. שיירת ילדים חולפת על גב סוסי פוני. לפני כ140 שנים כתב מרק טווין על הדרך שבה פורש הלילה ממלכתו על מקום עלוב באור יום. "כוכבי מרום מאירים ים גינוסר חף מכל כיעוּר. האגם, שפניו זרועות השתקפויות נוצצות של מערכות כוכבים… מביא אותי כמעט לידי חרטה על כך שראיתי אי פעם את בוהק הטיט הגס שלהם".
ליד המים האלה, היכן שעמדה פעם העיר העתיקה, מחכה גל אלחדיף לאורחי בר באזל החדש שפתח זה עתה. בבית העלמין מאירים פלורסנטים כל הלילה את קברי הצדיקים, אני פוסע על גבי גשרי ברזל וסככות מעל מצבות ופסולת, כאילו היה הלכלוך הפרשתה של הקדושה. אחר כך, ממרפסת חדרי הנחמד במלון רויאל פלזה, נשקף קבר רבי מאיר בעל הנס הסמוך על דוכני המזכרות שלו. קרוב לחצות נשזר קול שירתם של עשרים צליינים סקוטיים עליזים בזימרתו של מפיק השמחות התימני אלי גפרי שבוקעת מהבר ספון העץ "האריה האדום".
עד ראיה 
איזה פוסט מעולה, אוהב מאוד את הסדרה הזו, שהיא גם מאפיין שלך בכלל, על ערים בארץ ואינספור הבעיות וההזנחה שלהן, לצד קסם חבוי שעדיין נשאר, חוץ מזה שאתה מביא את האנשים הקטנים, אנחנו. תודה.
משביע
לואיז כתבה משביע וזה נכון, איזו תמצית נהדרת זו, כמו מאכל מדויק:
"צחקנו אותו צחוק טבריני ערמומי וחם שנדמה כאילו נשאב מבאר עמוקה של עיר בת אלפיים שנה ועד הקפטריה בטבריה של ניסים אלוני וכל אותו הומור גששי, עצמי, פנטזיונרי, מתובל במאה טעמים והשפעות, מאידיש ועד ערבית,"
עיר דוחה ומגעילה כמו תושביה. אחד הימים המאושרים והיפים בחיי היה היום במלחמת לבנון השנייה בו ישבתי על הרכס ממולה וראיתי אותה מופגזת על ידי החיזבללה. עוד כמה שנים והצחנה שתעלה מהפגר שלה תצחין את כל הגליל. איכסה. ולא יעזרו כל התיאורים הרומנטיים "והגששיים" – זבל'ה זה זבל'ה זה זבל'ה.