זנקי, אמא

אמא לוחשת מה שנשמע כמו: "אושר". אני נדהם. היא חוזרת על המילה ואומרת גם: "לא מדליקים פה אור". אנחנו יושבים בבאור התכלת העזה של אוגוסט ואני מבין שאמרה: חושך. לא אושר. חושך? היא מניעה ראשה קלות לאישור. אין היא רואה עוד אפילו את ההבדל שבין אפלה לאור יום. נעלם גם מופע הצלליות. "אני לא אוהבת חושך", היא אומרת. "אני לא רואה כלום". היא שהבחינה תמיד בכל פרט, ידעה מקומו של כל חפץ.
מה אספר לה? שיש עכשו קצת אור בקצה המנהרה? שדרך תלאותיה הבנתי מזמן עד כמה חשוך פה הכל.
אני לא אומר לה שחסכונותיה אזלו. שהביטוח הסיעודי תם. אני לא מספר לה שפניתי למשרד הבריאות, כי הכנסותיה הן חמשת אלפים לחודש ומחיר מיטתה תשעת אלפים לחודש. אני לא מגלה לה שהגשתי בקשה לסיוע או כפי שזה נקרא "קוד" ושתי פקידות קצרות רוח מסרו לי ערימת טפסים מטושטשים למילוי ואחרי חודשים של המתנה קבלתי תשובה שלילית גסת רוח וכששאלתי איך נשלם עבור אמא, תהתה פקידה רעת מזג למה אני חושב שהמדינה בכלל צריכה לעזור לה.

אני מגן על אמא מאלף פרטים של ביזה שנוהגת בה המדינה. אני מסתיר ממנה נבזות ואבדן אחריות, העלמות ההגינות וכל העושק הזה.
בביתנו היה אבי ממונה על ביקורת המדינה והוא אכן צפה מוקדם ברוע ובחמדנות שכינה תמיד בשם הכולל "עולם תחתון". אימי טיפלה ביום יום. לו ראתה עתה צלול, לו דיברה, הייתי מסיע אותה אולי אל מאהלי המחאה, לצפות בדור הנכדים שזועק גם על ביזתה. אני לא מספר לה התחרות שהיא תשובת ראש ממשלתה לכל הטענות ולכל הצער והכאב והמצוקה.

ראש הממשלה אומר שצריך להגביר את התחרות. 
בתחרות הזאת נחה אימי שמוטה ומחותלת על כסא הגלגלים ולצידה לקסוס כסופה של מנהל קרן פנסיה. בהנתן האות מאקדחו של ביבי, פורצים שניהם לדרך. המנצח לוקח את הקופה. מה הוגן מזה? תחרות חופשית בין פיסחים ונכים, זקנים ילדים וחולים לבין טיקונים ועוזריהם, פמליות פרקליטים ורואי חשבון מכורים. כולם מזנקים באופן שווה, סח ראש הממשלה, מאותו קו זינוק: מרצדסים ועגלות אספני בקבוקים, ג'יפי האמר וכסאות גלגלים. 
זו התחרות, אמא. קדימה. זנקי ונצחי!  

זו התחרות של נכדיך שבה מחירי הקוטג ומחירי הסלולר של כולם מתואמים, דמי הניהול דומים וכל המענים הקוליים של כל הקרנות והחברות מובילים לגיהנום. כל הרפורמות נעות אל כיסי הטיקונים, וכל שחסכתם לנכדים, עבר ברפורמת בכר זו או אחרת, לשוק החופשי. זו תחרות חופשית של ביזה, אמא, ואם לך ולאבא היה דיור בר השגה בדמי מפתח, כמו שגרנו בשלווה כל חיינו, לבנך ולבתך, במדינה שעשירה כיום פי מאה, יש קדחת. הצמיחה שבה מנפנפים ראש הממשלה ושר החוץ החשוד שלו, על מסך הפלזמה שתלוי מעל ראשך – עשויה כולה מקרנות שהופרטו, מחסכונות ילדיך המתרוששים, מכוח אדם של שכר מינימום ומהעסקת שחורים בשכר אפס.

לא אצעק את כל זה לאוזן שלך ולא אראה כל זאת לעין שחשכה. נוחי אמא קטנה בתוך האפלה. גם בחוץ החשיך. דולק עכשו רק אור קטן של תקוה. אגרי כוח, אמא, לתחרות הגדולה של השוק החופשי. המתיני ליריית האקדח.

פורסם במדור הדעות של "ידיעות אחרונות", יום א',  7.8.2011

29 תגובות על “זנקי, אמא

  1. דליה ו"ר הגיב:

    ביבי חסיד התחרות מאפשר מצב שבו כל מוסד פסיכיאטרי הוא מונופול באזורו. אנשים על סף התאבדות כי מפחדים לחזור לבית החולים שבו התאשפזו, אבל הם שבויים, כי אין להם ברירה. אין זכות בחירה מינימלית. תנאי האשפוז מחפירים, ואין איש שיצעק את הצעקה של המוחלשים ביותר.
    עוד על הנושא: http://cafe.themarker.com/post/2245584/

    • עופר הגיב:

      גברת, כשאת מביאה ציטוט, כדאי שתקראי ותביני [!] קודם מה כתוב.

      א. זה ערעור לבג"ץ "מ-27 באוקטובר 2010 על-ידי הרכב שופטי בית המשפט העליון בראשותה של השופטת דורית בייניש." לפני כן סביר להניח שהנושא נידון כמה שנים בבימ"ש השלום, ובמחוזי.

      ב. כתוב "כי ציבור נפגעי הנפש מקופח בעניין זה כבר מעלה מ-30 שנה, אך הכוח לשנות את המצב מצוי בידי שירותי בריאות הנפש הממאנים לעשות זאת".

      30 ! שנה!! מה לעזאזל קשור ביבי והמונופולים שלו?
      לא. נורא. יתכן שאת סובלת מהפרעה נפשית, אז קשה לכעוס עליך…

      • דליה וירצברג-רופא הגיב:

        1) את הבג"צ אני הגשתי, ולכן אני יודעת בדיוק מה כתוב בהכרעה. לא מדובר בערעור, והנושא לא נדון קודם בשום ערכאה.

        2) ביבי לא חולל את העוולה, אבל הוא – חסיד התחרות החופשית – מסרב לשבור מונופול אכזרי. עכשיו זאת המשמרת שלו, והוא נמען העתירה.

        אדוני, אתה אדם סטיגמטי ומכוער בנפשו. עדיף עליך אלף מונים חולה נפש בעל נפש יפה.

      • יעקב הגיב:

        עופר, התגובה שלך דוחה בארסיותה. נראה שדווקא אתה הוא הלוקה בהפרעה, הפרעה חברתית. חברה שרבים בה מסוגך אינה אלא חברה חולה.

  2. מישהי הגיב:

    לא נותר אלא לבכות.

  3. nina ramon הגיב:

    כן. לקרוא ולבכות. אבל אולי אולי משהו יתחיל לזוז ולהשתנות כעת.

  4. Sivan Tzadok הגיב:

    כתוב נפלא וכואב כ"כ.

  5. זואי הגיב:

    לו השמיעו הורי, שעבדו קשה כל חייהם, את זעקתם ממרומי גיל 65, הרי שהיא היתה זעקת המטופלים בהורה סיעודי. על מחירי החיתולים והסדיניות, על יוקר הדיור המוגן כשנשחק הכסף, על ערלות הלב של מנהלי מגדלי נשמח-לכספכם-כשהזקן-שלכם-עצמאי שהפכו אחרי מאות אלפי שקלים למנהלי קחו-את-הסיעודי-שלכם-מפה, על יאוש כלכלי שאין ביכולתם לחלוק עם הורה דמנטי המתקרב לתשעים. אסירים כלכליים של יאוש מתמשך. 

  6. אדר הגיב:

    יגאל שלום. הגעתי לכאן בעקבות קריאת הטור הזה בדיוק בעיתון של היום. רעדתי מהתרגשות ורציתי להחמיא על הטור המופתי הזה, שניסח במדוייק את תחושותיי לגבי הכלכלה הדורסנית והמכוערת שגידלנו כאן בישראל.

  7. ray הגיב:

    מרגש וכואב באמיתיות המציאות הנוראה הזו. לבכות כבר לא עוזר

  8. רונה הגיב:

    ועל החיתולים האלו, ועל כסא הגלגלים אנחנו עוד משלמים מע"מ. מס ערך מוסף. ממש מס תענוגות.

  9. yonathan. . הגיב:

    יו. . די.. בא לי פשוט ל.. לא להיות פה!

    אני בן 21 ולאחרונה אני חושב לעתים תכופות על המשפחה שתהיה לי.
    ואנלא מסוגל לראות את עצמי מצליח להקים תא משפחתי קטן וצנוע עם המחנק הזה יימשך ככה.

    אני מת מפחד מהמחשבה שבשביל לבנות בית בו אוכל לתת לילדים שלי את מה שהם חפצים בו (בנוסף לדברים האלמנטריים) אני אצטרך עכשיו לעזוב הכל ופשוט להתחיל מחדש בארץ אחרת.

  10. גלו הגיב:

    תודה יגאל. בן גוריון עושה עוד סיבוב בקבר אחרי הדברים האלה.

  11. מיקי גוריון הגיב:

    עברתי בדיוק את זה. מכיסי שילמתי ובכיתי את כבודה.
    ומה אומר על בן חולה?

  12. מאיה הגיב:

    מצמרר, כמה שזה נכון!
    מאיה

  13. דורון הגיב:

    ז'בוטינסקי מתתהפך בקברו ואיתו יחד חמשת הממים .. ראשי תנועת העבודה בוכים ואבלים על הארץ שנותרה .. ומנהיגי הציונות יושבים במדורה של מעלה ותוהים האם לא היה נכון יותר לזרוק אותנו לאוגנדה או לדרום אמריקה .. אולי שם הדברים היו נראים אחרת ..

    אבל אנחנו כאן , זוכרים מאיפה באנו .. ומחבקים את מה שאנו עשויים להיות .

    דורון

  14. מאיה הגיב:

    פשוט מצמרר . נכון. כואב.

  15. אורי הגיב:

    בעודני בוכה ומתייפח שלחתי לכל מכרי אימייל עם קישור.
    זה מה שקורה כאשר רואים את המקרו ולא את המיקרו. אין חמלה.
    מאשפתות הגענו ובנינו מדינה ואל אשפתות אנו הולכים. בושה וכלימה להיות שותף להתעללות כה אכזרית באנשים חסרי ישע.

  16. שחף הגיב:

    כתוב מצמרר ומרגש, איזו מציאות עגומה, גם להזדקן בכבוד יכול רק מי שיש לו הרבה כסף, אוי לאותה בושה ואותה מדינה……

  17. טל א. הגיב:

    מספיק לבכות. קידוש אמריקה נעשה בתוכנו. מכוניות עם דגלים וכוכבים. האמרים ברחובות. למה רוצים חלומות של אחרים? למה מדבר וצבר לא מספיק?. מי שרוצה הכל לא משיג כלום. אני בשנות השלושים עם שני ילדים 6 ו 4. חושב אולי כדאי לחזור קצת אחורה… לפתח רגש אחריות כלפי האחר = סולידריות. נראה שאנו הישראלים מפתחים רגש שכזה , רק כשיש אוייב ברור: גלות בפולין , מלחמה… כמה עצוב. ככה במצב רגיל אנו מתפקדים כקומבינטורים להישגים על חשבון האחרים. אני לא רואה את עצמי קונה בית בישראל. לא רוצה להשתעבד ל40 שנה במדבר. מצד שני אני זוכר את השואה ואת הגלות… צריך סדר חדש בדברים אצלנו. לרצות פחות להסתפק בפחות חומר ויותר רוח. הפתרון בידנו. לנטרל את ערך הכסף ככל האפשר, לבנות מה שצריך כדי לחיות בכבוד. לעבוד קצת פחות בחוץ ויותר בבית. להסתפק בפחות כל אחד ומצד שני חלוקה צודקת יותר של המשאבים.
    אולי אפילו הגבלת הילודה – זה בסופו של דבר חלק מרכזי בעתיד שלנו, כעולם וכעם באדמה כזו מגבלת… אין פתרונות קלים.

  18. dalia הגיב:

    יגאל סרנה
    קרעת את המילים ישר מתוך ליבי.
    תודה
    דליה מירושלים

  19. היום זה אני, מחר זה אתה. הגיב:

    כך בדיוק קרה לסבתא שלי.
    כל חייה אספה נשמות אבודות לביתה, לימדה וחינכה.
    בערוב ימיה הפך יזם חסר מעצורים את הבית שלה לאתר בנייה, ותוך שנה היא הפכה מאשה גאה לזקנה שבורה. הדיירת המוגנת הוקפהה בשברי רצפות ולבנים, חדר המדרגות נופץ.
    מאחר המדינה התנערה מהמחויבות הבסיסית לטפל בה, הורי ואחיהם היו אלה שניגבו לה את התחת. אני לא מצטער על הביטוי. יש דברים שלא צריך לייפות.
    ואם אתה חושב שזה לא יכול לקרות לך או לקרובים שלך- תחשוב שוב.

  20. tzipi הגיב:

    יגאל, כאילו שליוית אותי אתמול במשרד הבריאות בנסיון לקבל קוד וחטפת איתי את מקלחת הצוננים. "גברת רוצה קוד? תשלמי מה שקבענו".
    מתעלמים מכל בעיה ומערימים קשיים.
    אני חייבת לאשפז את אימי היקרה שכבר בלתי אפשרי להשאירה ב"ביתה" (32 מ"ר) עם מטפלת הצמודה אליה כבר 8 שנים.
    כבד עלי העומס הנפשי והכלכלי.
    כנראה גם אנו שמטפלים בהורינו הקשישים וחסרי האונים צריכים להעמיס אותם על כסאות הגלגלים ולהגיע איתם לאוהלי המפגינים. לא רק תינוקות וילדים קשה לכלכל, גם הורים חסרי אמצעים.
    כשאני מביטה באימי חסרת האונים וחסרת המבע בעיניים, אני נזכרת בשיר "אל תשליכני לעת זקנה"
    ואנא אפנה????

  21. Orit Perry הגיב:

    לקרוא ולבכות. והלוואי שבאמת נתחיל כבר לראות את האור בקצה המנהרה.

  22. אורלי כהן מבורך הגיב:

    הכל נכון, הכל עצוב ועדיין אני אומרת תודה על כך שהתעוררנו מתרדמת ארוכת שנים. אין פתרונות קסם, זה לא יגיע ביום אחד ולא בחודש אחד, אבל העם הזה מתעורר מההקפאה העמוקה שאליה הוא נכנס או שהכניסו אותו ועל כך אני אומרת תודה. סבלנות והמשך הליכה בדרך הזו יביאו לתוצאות.

  23. gal הגיב:

    ועדיין יש בישראל מלא חסידי-השוק-החופשי! עם של סתומים

  24. אדר הגיב:

    אני עדיין חוזרת לכאן אחת לשבוע וקוראת את הטקסט המופתי והמדוייק הזה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s