מותו של כנר נפלא. מתן גבעול.

 

במקום שבו מסתים הסיפור יש שער ברזל ועליו שלט: "אין כניסה. סכנה. רכבות חולפות". מכפר שמריהו מגיע שביל הדקלים עד לשער המסילה. מעבר לשער עוברות שתי מסילות ברזל ובגבן חורשת אקליפטוסים קטנה, נותנת צל. שומר המסילה של מעבר 33 אומר: "הוא ישב מתחת לעצים ומשם רץ."  

מתן גבעול הגיע למקום בצהרי יום ראשון לפני כחודש, ישר מחזרה לקונצרט שנערכה בסמינר לוינסקי שנמצא כ7 ק"מ דרומית מערבית לשם. לצד הגדר הניח את הכינור בנרתיקו, תיק גב וארנק. הרכבת הגיחה מכיוון תל אביב בדרכה לחיפה. יש מקום שבו האקליפטוסים מטילים צל ומצמצמים מאד את הראות.

כשעמדנו שם, צפר נהג הקטר מספר פעמים בבהלה, כשראה אותנו.  

יתכן כי מתן הכיר את המקום הזה שבו אתה יכול להגיח כך שנהג הקטר יראה אותך רק ברגע האחרון. זמן מה התאמן וניגן השנה בבית חבר סמוך לשם בכפר שמריהו וכך הכיר את הפינה. את הכל תכנן מבעוד זמן תוך שהוא מנהל חיים רגילים, מנגן ומתכנן הופעות. על מקרר דירתו ברחוב שלומציון השאיר שלושה ימים קודם לכן פתק פרידה אותו תמצא אימו נילי, מקופל לשש. על גבו נכתב "ליואב" שם האב שגידלו, "לאימא ולמשפחה". בפנים, על אחד מששת הריבועים שנוצרים מהקיפול, רשם מעט מילים, מתניות כאלה: מתנצלות ועם זאת החלטיות. כשהרכבת הגיעה, רץ מולה. הנהג הותיק ראה אדם דוהר מול הקטר כמי שבא להתנפץ. וזהו.

רונן וליאור שיושבים בעסק קטן של השכרת אביזרים לאירועים בקצה כפר שמריהו, ראו המון ניידות, רכבת שעצרה ופניה צפונה, שוטר שהציץ בארנק ואמר: היתה לו כרטיסית רב- קו

ושוטר שבא ונרתיק כינור על כתפו.

"זה היה סיפור טוב עם סוף רע", אומרת האם נילי על חיי בנה הכנר מתן. איש צעיר שהביא הרבה יופי לעולם. היא אשה חזקה ומלאת חיים גם עתה בתוך שלושים ימי האבל. צוחקת ודומעת. חווה את האסון בתוכה ועם זאת צופה בו גם מן החוץ. נדמה כאילו מות הצעיר שבארבעת בניה, עילאי, גלעד, עירא ומתן, נבלע בה ועם זאת בעוד רגע תתפוצץ לרסיסים. זה הבן הכנר. הילדון שבגיל 11 כבר ניצב עטור פרסים עם על הבמה, ילד פלא יפה וחיכן בצילום שנשאר מאז. ילד מתחשב. היא אומרת שוב ושוב. זה עובר כחוט השני כל חייו ונעצר רק רגע טרם מותו. "כי האקט האחרון הזה היה", היא נזהרת, "חוסר התחשבות".

 היא נזכרת איך כשחגגו לו יום הולדת ראשון בגן, לא רצה מתן להניח זר על ראשו. לא רצה שירימו אותו. לא רצה מתנות. ביקש שיניחו זר על אמא, שיתנו לה את המתנות. מסיט מעצמו את החגיגה. "כשמתן מנגן", מצטטת אימו את מורתו למוסיקה נאווה מילוא, "רואים את נשמתו". "בכנרים יש תמיד רגישות עצומה", אומר משה אהרונוב, כנר בן גילו שניגן לצידו. "אולי כי זה אופי הכלי, בשל הצורך להפיק ממנו את מה שבאופן טבעי נשמע צורם ולהפכו לנעים. לכינור מנעד מאד גבוה והכנרים חייבים להיות בעלי שמיעה ורגישות גדולות כדי לשייף פינות חדות. הכינור מחליף את הקול האנושי ולכן הרפרטואר שלו מאד שירתי". זה הכלי אותו הניח בזהירות לצד המסילה רגע לפני.

 

  

פנים שלא שוכחים.

 

 

מתן גבעול נולד בראשון לאוגוסט שנת 1982, ביום שבו התגייס אחיו הגדול מאב אחר לצה"ל. ימי מלחמת לבנון. נילי זוכרת לידה מאושרת. אחרי שקיבלה אפידורל, קראה עיתון בלידה ומנהל בית החולים שעבר, אמר לה: "גברת, פה זה לא ספריה". תינוק שמח וטוב לב ששקל 3650 כמו כל ארבעת בניה שכולם יפעלו לימים בתחום התרבות: אחד במו"לות ואחד בהוראת אמנות ואחד צ'לן שהיה צמוד למתן הכנר. האחים עירא ומתן, צ'לן וכנר שתמיד ביחד. "בשניהם, בעירא ובמתן היתה עדינות גדולה". אומר המבקר נעם בן זאב. "ופנים שלא שוכחים".

מתן גבעול נולד, כפי שהתגלה רק לימים, כשצלעותיו קעורות במקום קמורות. פונות פנימה, כמגינות על העולם ולא עליו. תינוק כזה בוכה וסובל מכאבים ובעיות נשימה. במקרה שלו הסבל התגלה מאוחר מדי מכדי לתקן את הפגם. כך חי עם כאב מתמיד שלפעמים הקרין לשתי הידיים שהן הכלי של הכנר. כנר כאוב מראשיתו.

בפתק האחרון שמצאו נילי ובעלה יואב כהן על מקרר דירתו כתב מתן: "אני כל כך מצטער. סליחה שנכנעתי".

למה נכנע? לכאבי גוף או נפש?

סימן שאלה גדול. הלואי ויכולתי לענות". אומרת האם. בביתה, בסימטת לפין שליד שוק הכרמל, גר מתן בחודש האחרון לחייו ומשם יצא אל קיצו. זה החודש שבו פרץ לאויר העולם הרצון העז לאבד את עצמו. לשים קץ. "הוא גר אצלנו מאז "השחיה הגדולה". מאז ירד לחוף תל ברוך, ב17 לאפריל השנה, ערב הפסח, ושחה בבגדיו אל תוך הים ונמשה כחצי קמ מהחוף ע"י שני אופנועני ים. הובא לאיכילוב, ושם פשוט אמר שרק שחה. "אבל אני ידעתי שזה היה אובדני". מאז גר אצלה, לא בביתו. 

 יוני גוטליבוביץ נגן צ'לו ראשי באנסמבל סולני תל אביב, מבוגר ממתן בארבע שנים, זוכר היטב איך בשבת, יום טרם ההתאבדותו, נגנו יחד בחיפה. "דיברנו וצחקנו והכל נראה בסדר. הוא דיבר איתי על הקונצרט שהיה מיועד למחרת, זה שאליו לא יגיע. באופן מדהים, בעת שאולי כבר ידע את שתכנן לעשות, ניתח את הנגינה ודיבר על מה צריך לשפר ונשמע מעורב מאד. באופן כללי יש בארץ לחצים גדולים על נגנים. עובדים באווירה רעה. תנאים לא טובים שמזמינים חוסר רצינות ותחושה של ארעיות. אבל אצל מתן זה לא היה ככה. כשידע שלא הספיק להתכונן, שעבר את גבול היכולת שלו, היה מודיע שהוא לא מוכן. נשמה מיוחד מאד. אדם סגור מאד, מופנם ופרטי".

"הייתה לו תפיסה אסתטית מפותחת מאד. יש כל מיני דברים בנגינה שאפשר להשוות אותם ליופי וזה קשור לצליל", אומר הצלן גוטליבוביץ, "בנגינה זה לא נחשב לסתם יופי אלא משהו נשגב שאי אפשר לתארו במילים. אני זוכר את הפעם הראשונה ששמעתי את מתן מנגן, את הרושם העצום שהותירה בי הנגינה שלו. מצד אחד ניגן יפה כל כך ומצד שני שמר על מקומו בלי האגו שבו חוטאים רבים מהמוזיקאים. לא התבלט על חשבון אחרים אלא רק חשב על היצירה".

מה  קרה לו?

"זה הדבר שכי קורע אותי", אומרת אימו. "אין אדם שיגיד לך שהורה שעבר את זה, יש לו, ולו רגע אחד של שקט מהמחשבה על מה באמת היה שם ומה ניתן היה למנוע ומה דחף את האדם הכי מתחשב בעולם לאקט כה לא מתחשב באחרים. כן. היו שם כאבים אינסופיים. פיזיים ונפשיים. אך איני יודעת מה גרר את מה: כאבי בית החזה או כאבי הנפש. כי היתה לו נפש רגישה כל כך. כמו בכל אחיו היתה בו אותה רוח מיוחדת שמסרבת להכנע לרוח הזמן ולתביעות, לכל מה שאורב פה ולוחץ ומכריח אותך לוותר ולהכנע. תמיד חי בקרב עם כוחות חזקים, במאבק סיזיפי עם תביעות עצומות מעצמו ושל אחרים".

הכניעה צצה רק בפתק האחרון. כשהרים ידיים ורץ.

 

אין לי חברים.  

 

יום אחד, ערב איזו חופשה, בכתה א' של בית הספר לאמנויות בתל אביב, קם התלמיד הקטן מתן גבעול, נעמד באמצע שיעור חשבון אצל המורה הטובה יויו ואמר: "אין לי חברים". המורה יויו עצרה את מהלך השיעור והחלה בירור בענין חברות עם מתן. מאותו יום היו לו חברים ובהם הילדה שרון מורג שדבקה בו באהבה עד כתה ד. מבית הספר המצוין לאמנויות בתל אביב הלך לתלמה ילין, בית ספר ותיק, מלא רוח יצירה פלאית שמתקים לו בתוך קבוצת מבנים ישנים וצנועים על גבול גבעתיים. ילדון כנר היה מגיל שבע וחצי, ילד פלא עטור פרסים וצנוע אך כזה שמבחינים בו מיד. שנגינתו נוגעת בנפש.

"היה לו צליל נהדר", אומר המבקר נעם בן זאב. "נוכחות חזקה על הבמה. כנרים הם לא אחת אנשים יוצאי דופן, קשובים מעצם טבעם וטבע הכלי שלהם. בהרכבים קטנים כמו אלה בהם לקח חלק, היה מתן סולן וגם מוביל. והכינור הוא כלי קשה ונפשי מאד".

לצבא לא הלך בשל בעית הצלעות אלא ניגן ונסע לשנים לארופה וארה"ב עם טריו תל אביב, שבו ניגנו עימו יונתן ענר ואחיו עירא. שנתיים ניגנו ולמדו בקלן ואחר כך שנתיים בברלין. ואחרי ארבע השנים בגרמניה, עברו לבוסטון ושם  נפרדו. "מתן פירק את הטריו כי חש לחץ גדול מדי". אומרת אימו. כתב העת המוסיקלי הנודע "סטראד" הציע לקוראיו לשים עין על האיש הצעיר הזה שנועד לגדולות.  

"פעם ראשונה שניגנתי לצידו היה בקונצרט לכבוד 150 שנה להולדת מאהלר," זוכר הכנר משה אהרונוב. "ניגנו את הסימפוניה הרביעית בגירסה הקאמרית. זאת הייתה חוויה רגשית גדולה לא רק בגלל המוזיקה שסחפה, אלא בגלל מתן. כשהייתי נער באקדמיה, מתן היה ילד הפלא שכולם דיברו בו. הוא הסתובב בעולם והופיע המון ופתאום אחרי שנים, אני מוצא עצמי מנגן לצידו. פחדתי נורא אבל ברגע שהתחלנו לנגן זה היה כחלום: הגמישות שלו, המוזיקליות, התפיסה, ההוויה שלו, אלו דברים שאי אפשר לתאר. היתה לו נגינה קסומה והוא היה אדם מדהים שפיתחתי אליו אהבה. כששאלת אותו שאלה, לקח זמן לחשוב לפני שענה. כך גם בנגינה שלו. ראית שהוא לא ניגש ישר לכינור, אלא קודם מנתח. כשכולנו יצאנו להפסקות מנוחה, היה רושם רשימות, בודק תווים, עובר על התווים של כולנו. התווים שלו תמיד היו מסומנים בצבעים כי העמיק בכל דבר, לא רק ניגן".

"אצל מתן היתה הנגינה כלי לביטוי עצמי. כשניגן, היה הרבה יותר נוכח מאשר בחיים עצמם, כמו לא היה זה אותו אדם. נגינתו היתה משוחררת ופתוחה ויכולת לשמוע אותו מדבר דרכה. כנגן קאמרי בקבוצה, היכולת שלו לשבת ולשמוע אחרים מנגנים ולהתאים עצמו לנגינה, היתה חד פעמית ונטולת מחסומי אגו. אתה צריך לוותר על האגו כדי שזה יעבוד ולמתן זה היה קל מאשר לאחרים. למרות שהמוזיקה הייתה לב חייו, דיברנו גם גם על ספרים, חיים וכלבים ומתן דיבר איתי הרבה על היוגה שעזרה לו להתמודד עם הכאבים והזכיר חלום לפתוח פה בית ספר ליוגה".

 

מותם של עצים צעירים.

 

בית הספר ליוגה שמזכיר אהרונוב הוא דגל אדום עבור אימו של מתן. כמו אותה הודעה בדף הפייסבוק של דאן יוגה שמצאה על האי- פד של מתן אחרי מותו. ענין מר ונמהר שהיא שבה ומזכירה באזנינו, דבר שאינו מרפה ממנה ומעורר בה זעם כפי שיתעורר לא אחת בקרב מי שאבדו יקירם והם מחפשים את האשם. "הוא היה גם קרבן של כת הדאן יוגה", אומרת נילי ומספר על ההודעה בפיסבוק ומה שקדם לה.

החל משנת 2007 שהה  מתן גבעול שנתיים בבוסטון ונדמה לאימו שרק שם ואז, בגיל 25, החל להשתנות ולנוע אל מה שיובילו אל קיצו. הוא התגורר בצפון בוסטון, ניגן ולמד אצל המורה הגדול דון ולרשטיין שהיה גם אביה של הצ'לנית אליסה ולרשטיין, שהיתה עד שנפרדו, בת זוגו האהובה של מתן. אם כן גם פרידה. סיום אהבה.

"היה לו מאד טוב בבוסטון ומרגע מסוים מאד רע".

בשל הכאבים הלך לעשות יוגה במקום תחת ביתו שנקרא "דאן יוגה". פעם ניסה לקחתה לשם כשבאה לבקרו. "הדאן יוגה הם כמו כת על כל סממניה. יש להם מרכז בארה"ב עם גורו קוריאני בשם אילצ'י לי שנוסע לכל מקום בג'יפ האמר צהוב. מצד אחד מתן נרגע דרך היוגה וסבל פחות מכאביו ומצד שני נלכד בה. יש עליהם המון תלונות. היו שם לחצים מטורפים. הם הטילו עליו להקים את המרכז שלהם בירושלים. אני רואה בו קרבן שלהם".

מיד אחרי מותו גילתה על האי פד שלו הודעה של ראש הכת, אילצ'י לי שנכתבה בעקבות ההתאבדות. "בטבע עצים זקנים מחזיקים מעמד היטב בשל שרשיהם העמוקים", כתב הגורו הקוריאני המבוגר, "בעוד עצים צעירים קורסים מכל רוח קלה בשל שורשיהם הרכים. יש לראות בהם, עת נפלו, מצע פורה לפרחים". "כל כך התפוצצתי מזה", אומרת נילי, "שהגבתי מיד בדף שלהם: "רק בשל השטויות שלך, מר אילצ'י לי, בני הוא האדם היחיד, שאני מכירה, שנח עכשו מת מתחת לפרחים. אלו הלחצים שלכם שהכריעו אותו. אני מבטיחה לך כי אעשה הכל ואפנה לכל משטרה בעולם שתרדוף אתכם ותטפל בכם עד שתבואו על עונשכם". "התגובה שלי החזיקה שעתיים ברשת ונמחקה. אחר כך קבלנו מכתב שבו הודיעו לנו כמה הם אבלים ושתרמו כסף לנטיעת ששה עצים על שמו ביער קק"ל. שוב עצים. איזו מין אירוניה יערנית כזאת".

 

אבד את הדיבור.

 

בשנת 2009 חזר מתן גבעול לישראל. לא מאושר. אימו אומרת שרק במבט לאחור רואים כי אלו היו שנתיים שתקניות מאד ובלי ההומור שלו. שנתיים בלי צחוק. כשבא ארצה, חדל לנגן לזמן רב. חמק מן הכינור ומיעט לדבר כמו היה שקוע בכאב, בזכרון, בסוף אהבה, בשיבה לפה, בלחצים פנימים וחיצוניים. אולי בהרגשה הכבדה שלא יגשים את כל הציפיות. צרתו של ילד פלא. מבקר המוסיקה נעם בן זאב זוכר כי מתן היה מאבד סדרתי של כלי נגינה. אימו זוכרת איך השאיר פעם קשת כינור שערכה 5 אלפים דולר בשירותי שדה התעופה קנדי. פעם אחרת, נטש את הכינור.

"נגינה", אומר בן זאב, "היא נטל נפשי עצום. הצ'לן הגאון פאבלו קאזלס ספר פעם איך כשטיפס בהרי ספרד, הדרדר סלע ומחץ את ידיו. לימים ספר כי המחשבה הראשונה שלו היתה: יופי. לא אצטרך יותר לנגן".  

ברק טל, המנהל האומנותי של אנסמבל סולני תל אביב בו ניגן מתן עד קיצו לצד אחיו עירא, זוכר כי מתן שחזר מבוסטון חיפש מקום שבו יוכל להיות אינדיבידואל מעורב ומאותגר ולא חלק מתזמורת גדולה. "בשנה וחצי האחרונות מאז חזר לנגן אחרי ההפסקה, נחטף על ידי האנסמבלים בהם מתנהלות החזרות תוך מעורבות אישית של הנגנים. אנסמבל הוא קבוצה קטנה בה כל אחד מעיר ומציע הצעות. הוא היה אומן אינדיבידואלי ובעל אמירה ברורה. גם כששמעתי אותו בצעירותו", אומר ברק, "הנגינה שלו התאפיינה ברגש רב".

"בגיל 19, לפני כעשר שנים, ניגן את הקונצ'רטו של צ'ייקובסקי בחיפה. בדרך כלל סוליסטים באים עם פוזה ושפת גוף מוחצנת, במיוחד בפתיחה של היצירה. אני זוכר את מתן עולה לבמה בצניעות כאילו יצא מתוך התזמורת. המוזיקה הייתה חשובה לו יותר מאשר האני. היא הייתה המהות. הוא היה סגור מאד ורק הנגינה שלו ביטאה את השקט, הצניעות והרגישות שלו. למנצח של תזמורת באופן כללי ולי ספציפית, נגן כמו מתן זה חלום: העדר אגו, אחראיות ומקצועיות מצד אחד, ומצד שני כישרון וטכניקה מדהימים. נגינה בתזמורת קאמרית דורשת הרבה מיומנויות, לא רק לדעת לנגן, אלא גם לעשות את זה באופן מתואם עם הנגן המוביל, ומתן ידע את כל אלה היטב".

 

אופיו המסוגר.  

 

לפני כשנתיים סמוך לשובו של מתן מבוסטון, מת אביו מולידו קובי גבעול, הגבר ממנו נפרדה אימו כשהיה בן שנתיים ונישאה למהנדס יואב כהן שהיה לאב חורג מסור. מות האב הבנקאי והבוהמין, חובב החיים, הנשים והיין, עימו היו למתן קשרים רופפים, פגע במתן כמין ענין נפשי משפחתי לא סגור. אלו השנתיים בהן מיעט לדבר והרבה לנגן. פעל והוביל ועם זאת שקע פנימה.

כשאימו נילי סורקת את מהלך כל חייו, אין היא מוצאת בהם את הדיכאון שהוביל אל הרכבת האחרונה. ילד ונער שמח היה שקם כל בוקר בכף אל יום חדש. ורק בשנתיים האחרונות ראתה את הכאב מצטבר, את הדכדוך ואת השתיקה. הפסיכולוגית שלו לא הבחינה באובדניות. הופתעה. משה אהרונוב שניגן עם האחים גבעול באנסמבל סולני תל אביב, זוכר את "הקירבה הפיזית של הכנרים שיושבים אחד ליד השני שגרמה לנו להתקרב למרות האופי המסוגר של מתן. יש אי מיילים מפברואר בהם ביקשתי ממנו להצטרף כחבר קבוע באנסמבל. מתן הסביר לי שאינו יכול להתחייב, שהוא לא במצב טוב עם עצמו. הוא כתב לי שאינו רוצה לדבר על זה דרך המיילים אך עדיין לא בשל לדבר על זה פנים מול פנים. שברגע שירגיש טוב יותר, ידבר איתי".

היו אלה שנתיים מלאות מוסיקה, אנסמבלים. לוח ההופעות שלו מלא עד סוף 2012. אך במחצית אפריל האחרון שחה בבגדיו אל הים. זה היה ניסיון ראשון, רך, כושל, כמו להגיד: אני מפקיד עצמי בידי הים. מה שיהיה יהיה. הוא ניצל וחזר לחיים, אבל כפי שיתגלה אחרי מותו, תכנן את הסוף וכדרך מתכנני קיצם, נמלא חיים לזמן מה. נעשה יותר דברן. בשבת שטרם מותו, באו בצהריים אורחים רבים לבית הוריו. סביב שולחן האוכל הענקי במטבח אימו הצופה לים מעל גן הכובשים, ישב מתן ליד אורחת מג'נבה, דיבר הרבה ונראה מלא חיים.

בערב נסע לחיפה וניגן בקונצרט ובחצות שב הביתה וישב ודיבר עם אביו יואב שעה ארוכה טרם נרדמו. בבוקר יומו האחרון התעורר בשעה תשע ורבע ובתוך פחות משעה כבר הגיע באוטובוס לסמינר לוינסקי שעל דרך חיפה, לחזרה לקונצרט שתוכנן לאותו ערב. כעבור כשעה וחצי קטע את אימוניו והתלונן באזני אחיו עירא על כאב עז בידו.

"לך הביתה", אמר לו עירא.

מתן יצא מלוינסקי אך נע צפונה על כביש החוף במקום דרומה. אחרי המוות תגלה נילי שהשאיר בבית את צרור מפתחותיו כמי שלא מתכוון לשוב לעולם. שבעה ק"מ צפונית לסמינר הגיע אל המקום שבו חיכה לרכבת. מוצל ונעים תחת קבוצת העצים העבותים ליד בית העלמין של כפר שמריהו. ריח כפרי ודממה זולת רעש מטוסונים שממריאים מידי פעם מהשדה הסמוך ורעשה המהיר של רכבת חולפת.

באחת וחצי החל אחיו לחפשו ולדאוג ובחמש וחצי אחר הצהריים הגיע שוטר באמבולנס לביתה של נילי. היא היתה בדרכה למשטרה והבינה הכל טרם פצה השוטר פיו. "וצרחתי: מתן, מתן".

אותו ערב, טרם הקונצרט במרכז עינב, כשהתישבו הנגנים לחזרה אחרונה וחיכו לאחים גבעול שבוששו לבוא, "התקשר עירא בבכי ואמר לי שמתן התאבד", אומר המנצח ברק טל, "לאט התחילו כל הנגנים לקלוט שמשהו נורא קרה. היתה דממה שנמשכה חמש דקות. זה קונצרט סיום העונה עם הטנור הגרמני אנדריאס שול, הקהל עמד להגיע והיה צריך להחליט מיד מה עושים.  עלינו לבמה וניגנו את "קינת דידו" של פרסל. בכינו וניגנו את חמשת הדקות האלה ואיני זוכר דבר שדומה לזה. כל פעם שהבטתי שמאלה ראיתי את המקומות הריקים של מתן ועירא וידי רעדו בעת שהעברתי את דפי תווים. כשסיימנו, ירדנו מהבמה ונשארנו כולנו שעה ארוכה מאחורי הקלעים, רק כדי להיות ביחד".

 

 

סוף.

 

 

15 תגובות על “מותו של כנר נפלא. מתן גבעול.

  1. נועם לסטר הגיב:

    מרתק. מרגש. כואב. תודה…

  2. kcht vukbsr הגיב:

    נוכחתי בערב הקונצרט בעינב, מאמר מרגש מאד כל הכבוד וכמה חבל.

  3. אנה הגיב:

    לפני חצי שעה נשבר לי הלב כשקראתי עליו ב"הארץ".
    בתחילת הכתבה מוזכרת קינת דידו (דידו ואיניאס של פרסל).
    http://www.jcamerata.com/he/media/video/?VideoID=dido2
    יהי זכרו ברוך.

  4. ויטה הגיב:

    מחריד ומזעזע עד כמה כולנו לא יודעים על עתידינו…. יהי זכרו ברוך

  5. שרונה בן משה הגיב:

    לצערי, אני קוראת את מה שכתוב כאן ואני מצליחה להבין קצת מה היה שם. 'כניעה' – אחת המנטרות החביבות על מנהיגי הכתות. 'תיכנע'… וכשמדובר באנשים רגישים מאד.. השלמות שהם שואפים לה תחת מניפולציה מביאה לתוצאות הרסניות.
    הלוואי והמדינה תבין עד כמה צריך להיאבק בכתות האלה. דאן יוגה היא כת מסוכנת מאד בארה"ב.
    נילי, הלוואי והייתי יכולה לנחם אותך. אבל אף מילה שאומר לא תנחם.
    איתך בצערך.
    שרונה בן משה
    דוברת המרכז הישראלי לנפגעי כתות

  6. רענן הגיב:

    עכשיו אני מבין למה גלית התכוונה כשאמרה —מתן נפל במגרש..

    מקוה שמישהו יזום אסוף הקלטות.

  7. אורית הגיב:

    מחזקת את ידיכם לכבד את נשמתו המיוחדת בהפצת המוסיקה שלו. תנו לנגינה שלו להשפיע וזה יהיה לעילוי הנשמה. נחפש אות נצח לזיכרו ביוטיוב.
    ניחומים עמוקים למשפחה.
    אורית

  8. נתי הגיב:

    משתתף בצערה של המשפחה, קראתי את הכתבה וכמעט דמעתי, הרגשתי משוייך כי גם אני בעולם המוסיקה וגם לי יש בית חזה קעור, איך אוכל ליצור קשר עם האם? זה ממש חשוב לי.

  9. לאה דץ הגיב:

    אמא מקסימה… בן מקסים…
    בפרקי אבות כתוב."אל תדון את חבריך. עד שתגיע למקומו" תהה נשמתו צרורה בצרור החיים מתן היקר…

  10. אליעזר זלמן הגיב:

    אימי נהגה לומר: "נפש האדם – יער אפל"; כל שכן של גאון, השרוי תמיד בבדידות (נפשית) מזהרת, אם לא מצא די נפשות תאומות להפיגה.
    הטרגדיה שלו (ושלנו על אובדנו) איכשהו מתכתבת לי עם "אני לא יכול עוד" של בגין, אלא ששם לא שם כפו בידו, אלא שקע לתוך מצולות נפשו, מבלי שאיש יוכל להצילו עוד.
    ובאופן שונה גם עם "ינקו המוזיקאי" של סנקביץ'.

  11. mor mord הגיב:

    לנילי גבעול היקרה!
    שמעתי את מתן כנראה בקונצרט שהיה או במשמר העמק או בקשת אילון.כנר נפלא!
    רציתי להגיד משהוא על דת! אני חילוני/מסורתי שמאמין ומתפלל כדתי ושומר שבת וכיפור וכו' מבית ומישוב חילוניים.יש לנו הכנרים(ואני בוגר אקדמיה בת"א,ובתזמורת הקאמרית הקיבוצית לשעבר)המון רגישות וחלק מאיתנו מחפש תשובות להמון שאלות! גם לבני נוער לא מוסיקאים יש נטיה לחפש את התשובות במזרח הרחוק ובמיוחד בהודו! אני זוכר שהכנר הראשי שלנו נאלץ להביא את בנו מנתב"ג לאחר שאכל פרח בהודו שגורם להזיות! ישנם גם צעירים עם נטיות אובדניות! לכולם אני ממליץ בחום ללמוד את תורתנו הקדושה וכן את מזמורי התהילים ולשנן חלקים בע"פ באופן עצמאי וללא מורה!.זה מרפא הן את הגוף והן את הנפש.
    שלא תדעי עוד צער!

  12. M הגיב:

    לנילי היקרה!
    מצטער לשמוע על כנר נפלא שהלך מאיתנו!
    רציתי להגיד לך שצעירים רבים מחפשים את זהותם וצריכים גב חזק בדמות דת.חלקם הגדול נוסע למזרח הרחוק ובמיוחד להודו כדי לקבל תשובות.
    הכנרים הם עם רגיש ביותר ושני הכנרים הגדולים בעולם יאשה חפץ ויוסף.חסיד עברו טלטלות דומות:חפץ רצה להתאבד כשקיבל ביקורת שלילית מהמבקר w j henderson בשנת 1921.חסיד סבל כנראה מאוטיזם וניתוח לובוטומיה גרם לו לנזק בלתי הפיך!
    אני ממליץ לכל יהודי נגן,איש צעיר שמחפש תשובות לחייו,להסתכל סביבו ולראות את היהדות כמענה לשאלות רבות וככלי לריפוי הגוף והנפש!
    אני ממליץ על לימוד עצמי ושינון בע"פ של שירות בתורה(שירת הים,שירת האזינו) ופרקי תהילים.
    פשוט:לומדים בע"פ קטע קצר ואומרים אותו לפחות פעמיים ביום! מתכון בטוח לריפוי הגוף והנפש!
    שלא תדעי עוד צער!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s