הסרט האבוד על בן גוריון.

 

גם צבי שפילמן וגם מי שהיה שותפו שלמה מוגרבי, שניהם כבני שמונים פלוס, פעילים וחדי זכרון, לא מצליחים להגיד בבטחון מי האיש שהביא את הרעיון ליצור את הסרט "בן גוריון זוכר", שנה טרם מות המנהיג, שנה טרם תנפץ מלחמת 73 את הכל.

האם היה זה המשקיע האיראני -אמריקאי עלי קאשפי שעסק ע"פ שפילמן בעסקים בטחונים עם איראן והשקיע מחצית מן הכסף הדרוש, כ- 25 אלף דולר בהפקה, או שמא היה זה הבמאי הצרפתי, סימון הסרה שהגיע עם המשקיע קאשפי כילד פלא של הקולנוע החדש וכחברו של רומן פולנסקי, עימו לא הפסיק לדבר בקולי קולות בטלפונים של חדרי ההפקה.

מיקי בר זוהר, שהיה התסריטאי ומוביל הסרט, טוען שהבמאי סימון הסרה שגר בעת ההיא בבית של ג'ק ניקולסון, הוא שיזם את הסרט ושבן גוריון נעתר כי היה אומלל מסרטו של פרלוב שיצא למסכים ב69 ובו שיחק ישראל גוריון את ב.ג. הצעיר. ב.ג. קרא לסרט החצי- עלילתי "אסון" ורצה למחוק את זכרו בסרט תעודי.

איך שלא יהיה, שמו של הבמאי סימון הסרה צץ בכל הגירסאות, אבל עקבותיו, כך אגלה בהמשך, אבדו ונעלמו, כמו הסרט.

 הכל ארע בשנת 1972 בעת שראש הממשלה הראשון, הגדול מכולם, היה כבן 86. כתשע שנים אחרי התפטרותו מראשות הממשלה וזמן מה אחרי שעזב סופית את הפוליטיקה בה נאחז בציפורניו. אלמן בודד היה אבי האומה שנה טרם מותו, והתעקש לגור לבדו בבית הגדול בשדרות קרן קימת. הביוגרף שלו, מיקי בר זוהר, זוכר, שביום היו שם עובדים ושומרים אבל בלילה ישן שם הזקן לבדו. "הוא לא הסכים שיבוא זר לישון שם ופעם גירש מאבטח שהכנסנו לישון". מלך זקן בבית מלא זכרונות וספרים.

צלם הסרט משה לרנר- לרון זוכר איך טרם התחלת הצילומים, הובא לבית "והעלו אותי לקומה השניה. באמצע היום שכב במיטה איש חיוור וזקן תחת שמיכה. מיקי אמר לי: תכיר את בן גוריון. הושטתי יד, ויצאה כף יד קטנה ורזה מן השמיכה וקול רפה ביקש: "לא ללחוץ". והחזרתי את ידי. גדלתי על יראת כבוד עצומה לאיש".

עכשו, כארבעים שנים אחרי הצילומים, אני צופה בסרט שנעלם מן העין כמעט עם יציאתו לאור, יושב לבדי ביום ריק מעובדים אצל גאי לרר, מגיש תכנית הצינור, אליו הגיע האי -מיל העלום שהעלה מאוב את הסרט הנשכח. יושב ורואה את ב.ג. נישא בשנת 1972 על גבי סירת דיגים אל רציפי נמל יפו. איש זקן, זקוף וקטן קומה בחליפה כהה. אחר כך מטייל עם אהובת נעוריו בפרדסים, או מברר משהו בסג'רה או מתווכח עם גולדה או צוחק עם אריק שרון.

 ומראה בן גוריון החי, הקיים בזכרון שלנו בשחור לבן, והנהו מדבר ונע בצבע של שנות ה-70, הוא כאדם השב מן המתים. זה כוחו של הסרט שנוצר כסרט מסחרי דל תקציב לשוק האמריקאי, והזמן ותמורותיו הפכוהו למסמך נדיר. זה ואולי גם הרגע שבו נעשה, ערב 73, דקה טרם השתנה הכל.

ככל שמתקדמות 90 הדקות של הסרט, כן אני הולך ונשאב אל תוך העולם ההוא על עלילתו הנעה אל קיצה. הנה עומד ב.ג. בן ה86 על הסירה של ההפקה. זהו נמל יפו של 1906 אליו הגיע החלוץ הצעיר מפלונסק, זהו נמל יפו של ישראל 1972, טרם השיפוץ. מתפורר. וזה הנמל המוקרן על מסך פלזמה במגדל זכוכית של ישראל הביבית 2011. הכל נע בקרוסלה המטורפת בין שלושת הזמנים.

 ב.ג. מנמנם

המפיק צבי שפילמן בעל "ישראפילם" עובד עד היום במבנה קטן בקצה אולפני הרצליה. שועל יקה בן 86, כגיל ב.ג. בסרט. מעל ראשו תלוי תצלומו עם הזקן ועם הבמאי סימון הסרה. הוא יליד דרזדן, חד עין ומהיר מחשבה שזוכר איך ניהלו את כל ענין צילומי ב.ג. והסעתו ללוקשנים דרך שומרו הצמוד איש השב"כ ומיקי בר זוהר. מתי להביאו ומה להלבישו לקראת צילומי היום. כי הם טלטלו את הזקן על פני כל הארץ. נמל יפו על סירה ופרדסים, לשכת הנשיא שזר וסג'רה וטיסה צבאית ארוכה לשרם א שייך. מסע ארוך.

"לפעמים היה ב.ג. מנמנם", נזכר הצלם משה לרון, "אבל גיליתי שאין זה נמנום זקנים אלא סוג של שקיעה במחשבות". שהרי הסרט עורר את העבר כמי שמעיר מפלצת רדומה.

לפעמים ישב בג בחדר אחר וחיכה לצילום או שהביט בעבודה של הצוות ושאל שאלות. "תמיד סקרן כמו ילד. מלא חיים. לא תמיד מודע לסרט ולמהלך הצילומים. פעם אמרנו לו שנצלם אותו רושם משהו ביומנו. הדלקנו כל התאורות והתחלנו לצלם. הוא יושב וכותב, ואז גמרנו לצלם את הקטע וכיבינו, וב.ג. צעק: למה כיביתם? תדליקו את האור. עוד לא גמרתי לכתוב את הביקורת".

 אבל היו גם רגעי שכחה רבים.

 בלב הסרט שיועד לקהל דובר אנגלית ודיבר אנגלית ונקרא "בן גוריון רממברס", נח מדינאי ישיש שיצר היסטוריה גדולה אך שזכרונו הלך ונמוג. זה היה הזכרון שעליו נשען כל הסרט, שבו נאחזו המפיקים ברגע האחרון ממש של חייו.

 לצד הזכרון של בג. נשען הסרט גם על עמודי משנה, שהם זכרונם של כל המרואינים האחרים: ראש הממשלה דאז גולדה, שר האוצר ספיר, שר התחבורה פרס. שר הבטחון דיין. הנשיא שזר. שר החוץ אבן. לובה אליאב, אהוד אבריאל. אלוף פיקוד דרום אריק שרון. יצחק רבין השגריר בארהב. כל אלה מנסים בסרט להזכר בעבר המשותף ולבנות מול המצלמה את הזיכרון שישמר בעתיד, מבלי להעלות על דעתם כי מעבר לקיר ההווה הדק, קרבה ובאה מלחמה שתטרוף את כל פרקיו הקימים של הזכרון הישראלי.

 בסרט הם שבים ואומרים לב.ג.: אתה זוכר? אתה זוכר? ובג. זוכר או שוכח. כי הירבה כבר לשכוח. "נדמה לי שב.ג. התחיל לשכוח דברים כבר בשנות ה60", אומר לי בר זוהר שראיינו בלי הרף ל3 הכרכים שכתב עליו.

"על רצפת חדר העריכה של "ב.ג. זוכר"", אומר לי בחיוך דוד טור שהיה העורך הצעיר מאד של הסרט, "נשארו מאות קטעים שבהם ב.ג. פשוט אומר: אי דונט רממבר. איני זוכר. שוב ושוב שכח וכל זה נחתך והושלך". זכרונו הלך ונחלש אך הסרט מסתיר זאת כהלכה. אין לכך רמז בסרט.

איפה שאריות הסרט, עשרות השעות שצולמו ופותחו במעבדות חו"ל ולא נכנסו? אני חוקר את שפילמן במשרדו העמוס סרטים ועסקים שהוא ממשיך לנהל.

 לא שמרנו כלום. זרקנו הכל.

גם אם היו שומרים, אומר טור שהוא כיום הרחק מעולם הקולנוע בעליה של חברת נדל"ן קטנה, "זה לא היה עוזר. כי זה חומר שביר ופגיע מאד של פילם שנהרס בקלות. היו המון חתיכות קטנות של סרט".

ככל שמתקדם הסרט בו אני צופה, אני נעצב יותר ויותר למחשבה על כל מה שהושלך. מה שהיה ב72 פסולת עריכה הוא כיום אוצר אבוד. כמו לראות את דיין במיצרי טיראן ליד תותח מצרי חלוד, מדבר עם ב.ג. על מלחמת 56 ועל מלחמת 67, על הנצחון ועל פתיחת המיצרים וכל מה שיקרה. ניצב חזק ובוטח במשקפי אבק ואביזרי תלבושת חצי צבאית זחוחה ואינו יודע כי שנה מיום הצילום כבר יהיה שבר כלי היסטורי. נאשם של ועדת חקירה.

 "אחרי מלחמת 73", נזכר שפילמן כהערת שוליים, "עשינו סרט על גולדה. דיין שמע על כך, צלצל ואמר לי: שפילמן, אם תהיה בסרט מילה אחת מפי השחקן שמשחק אותי שחורגת מדו"ח אגרנט, אני אתבע אותכם ככה ש…. אחר כך צלצל עורך דין שלו ואמר לי: תשמע, מותק. אמרתי לו: תרשום לפניך: אני לא שום מותק שלך. אדבר רק עם עו"ד כספי, וסגרתי. בקשתי מחברת פרמונט בארהב שהפיקה את הסרט איתנו, לדאוג לענין דיין. הכרתי ואהבתי מאד מימי הקיבוץ את הרמטכל המודח דדו ולכן בסרט, יוסי גרבר שמשחק את דיין, שותק, לא מוציא מילה מהפה, ותאומי שמשחק את דדו, מדבר עם גולדה על הצורך הדחוף לגייס מילואים. זו התרומה הקטנה שלי להסטוריה", מחייך שפילמן כמי שנזכר בנקמה מתוקה.

אליך או אלי?

"לא רציתי להשאר ביפו", אומר ב.ג., בנמל יפו למצלמה, מדבר אנגלית בקולו הבנגוריוני המאומץ, כאילו בקע בכוח ממעמקי הגוף, "יפו יותר גרועה מפלונסק והלכתי לפתח תקווה". המצלמה מתעדת אותו מסתובב בנמל ועוברת לפרדס בפתח תקווה שם הוא מטיל יד ביד, כשני ילדים זקנים, עם ישישה נבוכה. "מצאנו פה את אהבת נעוריו רחל נלקין", אומר לי בר זוהר, "היא היתה היפיפיה של פלונסק שעלתה איתו כבת זוגו ובארץ נפרדו כי בג היה עסוק מדי לטעמה בארגון שביתות. היא נישאה ליחזקאל בית הלחמי וב.ג. לא ויתר ורצה שתעזוב את בעלה… חצי שנה טרם מותו אמר לי: רק את רחל אהבתי. לא הזכיר את אשתו פולה. בסרט, כשהצילום הזוג מסתים, שומעים אותו שואל בשקט: נלך אליך או אלי?

– למה התכוון?

לשתות תה, אומר בר זוהר בשיחה מפילדלפיה.

 ולאן באמת הלכו? אני חוקר את המפיק שפילמן. לקחנו אותו לבד הביתה, צוחק שפילמן. בצהריים בג כבר היה עייף. הלך תמיד לנוח". זה רגע מקסים בסרט, שגם אחרי עריכה נותרו בו רגעים פניניים שמתארים כהערת שוליים את האיש. כמו סצנה בסג'רה שם חי בצעירותו כפועל חקלאי. בסרט הוא צץ במעיל כהה וארוך מעל חליפה, מצולם מגבו במשק שנראה עתיק וחצי חרב. מתבן גדול, רפת ישנה. בתי אבן. "פה", הוא אומר ומחייך, "היה הזמן הכי מאושר בחיים שלי". האם זהו זכרון אמת או שמא כבר מיתוס שנוצק לזכרון עם השנים?

אחר כך צצים מתוך החצר שני חקלאים זקנים השמחים לקראתו וב.ג. שואל אותם פתאם שאלה שנראית כאילו המתינה לתשובה בבטנו ששים וחמש שנים.

 "ממה מלכה מתה"? הוא שואל. "מלכה"? בוהים- תוהים שני הסג'ראים ומביטים זה בזה. "ממה מתה מלכה"? תוהה ב.ג. ואז מניף ידו בקוצר רוח נוכח שני הזקנים קשי התפיסה וזז הלאה.

מתוך הזיקנה בוקע ממנו אותו מנהיג רב כוח וקצר רוח לאיטיים שניהל את כל המדינה וכל שהיה לפניה. מנהל כבעל מכולת גאוני, כפי שמתברר מקטע שבו הוא מופגש עם עם אהוד אבריאל הנזכר איך בראשית מלחמת 48 הנואשת הזמינו בן גוריון ללשכתו. הוא אמר לי: "יהיה מרחץ דמים. תביא נשק" והוציא מהכיס של החולצה פתק. פתק קטן קטן שהיה מקופל מאה פעמים. ופתח אותו לאט למין פיסת ניר ארוכה וצרה וממנה קרא את רשימת הנשק והתחמושת שאסע ואביא ארצה למלחמה: עשרת אלפי רובים לא אוטומטיים… חמש מאות מכונות יריה. שני מליון כדורים וכיוב.

בג בכל מחיר.

 לא רק בן גוריון נחשף מתוך אבק ההסטוריה אלא גם דמויות מישנה רבות שכבר נשכחו או נמחקו וכל אחת מהן היא עולם ומלואו. כך באתר צילום דרמטי על גבעת לטרון, צץ ומופיע על רקע סיפור מרחץ הדמים של 48, הרמטכ"ל החמישי חיים לסקוב. בשדה קוצים ליד המצודה הבריטית, צועד לצד ב.ג. גבר גבה קומה ורהוט, קצין בריטי עפ הליכותיו ההגונות. לסקוב מדבר שם על ההחלטה של ב.ג. לפרוץ את הדרך לירושלים "בכל מחיר" ומזכיר ללא כחל ושרק את הקרב האבוד ואת הרגע שבו "לא נשאר אף מפקד חי על הגבעה" וניתנה פקודת הנסיגה.

איך היה להיות תחת פיקודו של ב.ג.? שואל המראין.

 "הוא לא הכיר את המושג אי אפשר". עונה לסקוב, איש מרשים ונשכח בישראל 2011. מלטרון מוסע ב.ג. בלי רחמים אל אתר המחיר הכבד: הר הרצל.הזקן מצולם משוטט בין קברי המתים. 6,000 חללי 48, הפירות המרים של כל ההחלטות הקשות. אחוז מן האוכלוסיה נהרג אז בקרבות. תארו לכם מכה של 70 אלף חללים בישראל 2011. מי היה עומד בזה? ב.ג. מדבר שם על מכתבו לאב שכול אחד.

 כך מטולטל- מוסע המנהיג הישיש, ע"י ההפקה של 1972, ממקום למקום במין מסע פרידה מן החיים ומן המדינה שהקים בסידרת החלטות אמיצות עד כמעט אובדניות. בזו אחר זו, הוא קבל החלטות, תוך ניצול ההסטוריה וסדקיה: כך ההחלטה לאמץ את תכנית החלוקה כדי להרחיבה אחר כך, הכרזת המדינה, פירוק הארגונים והקמת הצבא, הקרב על הגבולות ומערכת החינוך הכללית וכמעט כל מה שאנו חיים כיום בחיקו. זה לכשעצמו מראה מעורר תדהמה בצופה ישראלי החי בעידן הריפיון המנהיגותי המוחלט של ביבי שהוא היפוכו של ב.ג. "אני התנגדתי לחלוקה," מודה בסרט רוה"מ דאז גולדה מאיר, "ורק ב46 הודיתי בטעות שלי".

הפגישה שלה עם ב.ג. היא אחד משיאי הסרט. פגישה מתוחה. "היא שנאה את קשריו עם פרס בו ראתה שרלטן וגם זעמה על ב.ג. והוא תהה מנין מגיע כל הארס שלה. אבל עשינו ביניהם סולחה", אומר בר זוהר. אך גם אחרי הסולחה סוגרת גולדה חשבונות בסרט. "אתה זוכר שב48 לא רצית שאסע לארה"ב. רצית לנסוע בעצמך… אבל אני נסעתי". בג. מקשיב ומתרגז. רבים מבני דורו מעוררים בו בסרט אי שקט. רק גנרלים כשרון, רבין ודיין גורמים לו לחייך כילד שאוהב חילים. הוא היה מצביא אזרחי שאהב גנרלים צעירים מנצחים.

"נייס בוי. גוד סולדצ'ר", הוא אומר על שרון הניצב לידו במדי אלוף פקוד דרום. במקום אחר מדבר ב.ג. על ההחלטה שלו לסגת מכל סיני אחרי מלחמת 56. "שאלתי את לסקוב: אתה מסכים איתי? לא, ענה לסקוב. ותבצע את הוראותי? כן, ענה לסקוב". ליד הכותל שואל טדי קולק את ב.ג. לגבי גורל מסגדי הר הבית. מול החומות מראינו יגאל ידין על רעיון העיוועים שלו להרוס את כל חומות העיר העתיקה. ב.ג. מתעקש שיש להרוס הכל. – ובגין, היכן אויבו ההסטורי של ב.ג. שכעבור חמש שנים יעבור אל קדמת הבמה? הוא צץ בסרט רק לשניה, ברקע. האם הטיל ב.ג. וטו על הופעתו? "לא", אומר לי בר זוהר, "בקשנו מבגין להופיע והוא חשב והשיב בשלילה. הוא הסרבן היחיד לסרט".

המלפפון

 משך הימים שאחרי הצפיה המטלטלת בסרט, אני מאתר את מי שלקח בו חלק. קודם כל המפיק צבי שפילמן הישיש שעדין פעיל בתחום ומרגיש עד היום כי קללת שיכחה הוטלה על הסרט "ב.ג. זוכר" שלא ראה כמעט אור בארץ. אחריו אני מדבר עם שותפו שלמה מוגרבי. מאתר את הצלם משה לרון שחי כיום בחדר קטן בבית אבות עירוני ברחוב יבנה 14 בתל אביב.

 את עורך הסרט דוד טור שאני מכיר מבתי הקפה של תל אביב. את התסריטאי שהוביל את ההפקה מיקי בר זוהר אני מאתר במסע הרצאות שלו בארה"ב.

 רק האיש ששמו שב וצץ כדמות המסתורית, הטרגי – קומית לפעמים והיזם של ההפקה, נעלם. זהו הבמאי שצץ משומקום ומכל מקום: סימון הסרה, גבר כבן שלושים ב-1972, נאה ומטורזן, שנודל במרוקו תחת השם שמעון אבו חצירא, גדל ועבר דרך צרפת אל ארה"ב, בה התידד עם רומן פולנסקי שחי שם בסוף ה-60 עם אשתו השחקנית שרון טייט. צוות הסרט זוכר שעל אף תקציב ההפקה הנמוך של הסרט, התגורר הסרה בהילטון, היה מוקף יפיפיות וניהל תמיד שיחות טלפון קולניות עם רומן פולנסקי. איש מעולם אחר.

לדעת חלק מן הזוכרים, הרעיון להביא את ב.ג. לאמריקאים היה כולו של סימון הסרה ויתכן כי בשל קשריו שם הוא שהשיג את המימון של האיראני קאשפי. ככל שאני נע אל תוך העלילה של הכנת הסרט, מתגלה הבמאי סימון הסרה כדמות המניעה את הסרט ואת גורלו. כששפילמן המפיק שב וטוען "שיש קללה על הסרט שנעלם מן העין. קללה או נאחס", כהגדרתו, מתחבר הדבר היטב לבמאי סימון הסרה שהולך ונחשף מן העבר.

איש מהמשתתפים לא ידע לאן נעלם אחרי הסרט ובתולדות חייו הקולנועיים מאז סוף ה60 ועד 2011 אני מוצא בכל האתרים רק שני סרטים: "יום על החוף" שעשה עם רומן פולנסקי ב69 ו"ב.ג. זוכר" ב72. מאז דממה. שני הסרטים נעלמו מעין הציבור זמן מה אחרי השלמתם.

 "יום על החוף" שנחשב כיום ל"יצירת המופת האבודה של רומן פולנסקי" שהיה כותב התסריט, יצא לאור רק ב2007, כ- 40 שנים אחרי הכנתו. הצלם משה לרון זוכר שהסרה הקרין לו פעם את הסרט "יום על החוף" "והתרגשתי מאד". זה תסריט פולנסקאי אפל ומלא הומור קודר שמבוסס על ספר הולנדי המתאר יום גשום של גבר אלכוהוליסט, בתו ואהובתו על חוף ים דני עגום. גם פיטר סלרס צץ שם לרגע. מתברר כי פולנסקי החל לעבוד עליו באביב 69 יחד עם ידידו סימון הסרה.

 זה היה סרט דל תקציב ושניהם היו קולנוענים צעירים. פולנסקי כבר בעל שם והסרה אלמוני, במאי פרסומות ומעט תאטרון, מושפע מהגל החדש הצרפתי. בזכרונותיו מזכיר פולנסקי את סימון הסרה שפנה אליו בשנת 65 בעת שעבד בלונדון עם קתרין דנב על סרטו "רתיעה". הוא מתאר את הסרה "כיהודי מרוקאי צרפתי, "מאד לא אנגלי", שהיה תמיד במצב כלכלי קשה ושאף לכתוב תסריט, לביים ולהפיק". הסרה עבד אותה שנה בתאטרון חיפה כבמאי ההצגה "יומנו של משוגע". הם הכירו איפה בלונדון ע"פ יוזמתו של הסרה השאפתן ובקיץ 69 כבר עבדו יחד על סרט כמו שהסרה רצה וחלם.

 אך בתשיעי לאוגוסט 69 בעת שערכו מחדש את הסרט "יום על החוף" שגרסתו הראשונה היתה בעיתית, הגיעה שיחת טלפון שבישרה כי שרון טייט, אהובת ליבו ואשתו הצעירה מאד של פולנסקי, שהיתה בחודש השמיני להריונה, נרצחה בביתם בארה"ב. צ'רלס מנסון ואנשיו הידועים כ"המשפחה" טבחו באכזריות פולחנית את כל משתתפיה של מסיבה שנערכה בוילה. פולנסקי השאיר את הסרה על הסט וטס להלוויה בלוס אנג'לס.

חברת פרמונט השלימה את הסרט, אך לא הפיצה אותו מעולם אולי מחשש שתואשם בניצול הרצח לצרכי פרסום. לימים דובר על "העלמות בשל טעות ניירת". פה ושם צץ הסרט בפסטיבלים ואז נעלם לשנים רבות. מחפש את עקבות הסרה, אני נע בין שמועות על העלמותו לימים בחברון היהודית, ידידותו בעבר עם רומן פולנסקי ואף מגוריו אצל ג'ק ניקולסון ופרטים אחרים. באותן שנים בהן ארע הרצח ונעשו שני הסרטים, אכן החל פרסומו של ניקולסון, קודם דרך תפקידו ב"אדם בעקבות גורלו" ואחר כשחבר לפולנסקי וכיכב בדמות הבלש ב"צ'ינאטאון" המופלא. אגב, גם העבירה שיבצע פולנסקי ב1977 בבת ה13, תתרחש בג'קוזי של ג'ק. ע"פ מה שהסרה ספר לחברי הצוות הישראלי שהביט בו באי אמון משועשע, השלושה: פולנסקי, ניקולסון והסרה, היו חברים טובים. "אבל על הסט של "ב.ג. זוכר" קראנו לו: המלפפון", אומר לי אחד מחברי הצוות. "כי היה יהיר, מלא בעצמו, מטורזן במכנסי הסן טרופז המתרחבים שלו. לא מתאים לסרט כי לא ידע דבר על ב.ג. זזולת מיתוסים ודיבר רק צרפתית ואנגלית ופה ושם מילה בעברית. לכל מי שלא אהב קרא סימון: "מלאפפון" במבטא צרפתי כבד". וכך דבק בו עצמו השם. – לאן נעלם? מעט מאד ידוע על גורלו. עשרים שנים אחרי הסרט", זוכר העורך דוד טור, "שב והתקשר אליו הסרה. הוא חזר לארץ וחזר בתשובה ורצה לעשות סרט שורשים. קיוה לקבל מיד כסף מהקרן לקולנוע וכשהבין שזה לוקח זמן, נעלם לי." באותו זמן בערך פגש בו גם הצלם לרון. הוא זוכר שהסרה כבר לא היה ילד פלא אלא גבר כבן חמישים "שגר ברעננה, חפש לעשות סרט אבל התקים נדמה לי גם מצילום חתונות". אחרים שמעו שחזר בתשובה אחרי מות אביו, שבא לפה ונישא וחי בחברון היהודית עד שנפטר. נועם ארנון דובר הישוב לא מכיר אדם בשם זה שגר בחברון. ברישומים רשמיים לא נותר זכר לשם סימון הסרה.

 בג חוקר.

הצלם משה לרון זוכר איך ברגע שמיקי בר זוהר שאל את בן גוריון על מצב הבטחוני והערבים ולרון הביט בו דרך העדשה של ה16 מילימטר שהתחילה לפעול, הבחין שהזקן מתבונן בו ושמע את בג., כאילו לא האזין לשאלת בר זוהר, שואל אותו בשקט: אתה נשוי? לרון הפסיק לצלם כדי לחסוך וענה: כן, אני נשוי. איפה אשתך? שאל ב.ג. הצוות נלחץ בשל ביטול זמן הצילום אבל חיכה. היא בארה"ב, ענה הצלם. למה היא לא פה בארץ איתך? הקשה ב.ג. היא לא אוהבת לחיות בישראל, אמר לרון. ואז ב.ג. שאל: אתה רוצה שאני אכתוב לה מכתב שתחזור? לא, נבוך לרון, היחסים ביננו לא כל כך טובים. ואז בג. אמר: חבל והם חזרו לצלם.

אשתו הראשונה של צלם הסרט משה לרון עדיין בארה"ב. שני בנים שלו חיים פה ובתו הגדולה היא סגנית נשיאה של חברה אמריקאית גדולה שעוסקת בתלת מימד. הוא בבית אבות. איש כבן 76, שהתגורר שנים רבות על יאכטה במרינה עד שלקה לפני 12 שנים בשבץ מוחי ועבר לחדרון בבית אבות סיעודי בלב העיר. יש לו שם מחשב ותכנת עריכה ומצלמת וידאו שבה יצר סרט שנקרא "הישורת האחרונה" על בני 90 שחיים לידו. איש רצוץ גוף אך מלא חיים וזכרון.

קומה מתחתיו בבית האבות הסיעודי גר במיקרה שותף אחר לסרט. המפיק ומפיץ הסרטים א. שהיה שותף גם לסרט הזה. גם הוא אחרי שבץ מוחי. יום טרם בואי לראיינו, אומר לי לרון, דברו שניהם על גורל הסרט שנעלם מן העין.

 בזכרונו של הצלם לרון נותרה חרותה סצנה שארעה בשולי ההפקה. הוא רצה לצלם לסיום הסרט את ב.ג. הצועד לבדו בשדה בוקר לעבר השקיעה. הם הגיעו לאתר שנבדק ונבחר מראש ליד שדה בוקר. לפנות ערב, קור כלבים מדברי. איתם היו הבמאי סימון הסרה וחברתו הדוגמנית הבלגית הלן. "בשל הרוח הושבנו את בן גוריון ברכב שלא יצטנן עד הצילום". לרון ראה שהלן רועדת מקור. "אמרתי לה בצרפתית: תכנסי לרכב. היא אמרה: אני פוחדת. היה לה מורא מהאיש הגדול. שאלתי אותה אם היא מכירה את הסיפור התנ"כי על דוד המלך והשונמית הצעירה.

היא אמרה שלא מכירה. ספרתי לה על המלך הזקן והנערה שלקח לחממו ואמרתי: תכנסי לאוטו ותחממי אותו קצת. אתה רציני? שאלה. בטח, את אוהבת את המדינה, אז תתרמי". היא נכנסה. אחר כך הוצאנו את ב.ג. מהרכב לצילום. הורדנו ממנו מעיל כבד וצילמנו אותו פוסע על דרך עפר לעבר השקיעה האדומה. אחרי שנים אמא שלה הגיעה מבלגיה. התברר שהלן השתגעה והתאבדה ואמה באה לחפש חומרים על הבת. מצאתי עשר דקות שלמות שצלמתי את הלן לפני שהחלו צילומי הסרט. לפי ההוראות של הסרה לשם אימון. נתתי לאמה".

 ומה ארע לסרט "ב.ג. זוכר"? העורך טור זוכר שערך את הסרט עריכה ראשונה עם הבמאי הסרה. "בסך הכל הסרט היה חלטורה ברמת הפקה זולה ועם עריכה הזויה". ע"פ דוד טור עבד הבמאי הסרה לפי רעיונות של הגל החדש הצרפתי דאז. הכל התחבר ויזואלית, לא עפ התוכן. "בר זוהר שליוה את הכל בא לראות את העותק הערוך ונכנס להלם. לא האמין למראה עיניו. זה היה בליל מטורף כמו קליפ. בלי קשר לב.ג. היו מריבה גדולה וצעקות וע"פ הוראות בר זוהר הכל נערך מחדש".

במחצית 1973, חודשים טרם המלחמה, היתה הקרנה חגיגית למוזמנים בקולנוע תל אביב המפואר בחסות ארגון אמהות עובדות. כל ממשלת גולדה, דיין, ספיר ושות' ישבה שם ובר זוהר זוכר שצפה הסרט מיציע הכבוד בגב ב.ג. והנשיא שזר "כמו שני ילדים קטנים הם אמרו כל הזמן זה לזה: הנה אתה, הנה אתה. הנה אני". הבכורה המסחרית תוכננה למוצ"ש יום כיפור ה6 לאוקטובר 1973. שפילמן זוכר שבקולנוע סטודיו היו זולתו שני צופים. אחד מהם בא עם תרמיל והמשיך משם ליחידתו שכבר החלה בולמת את המצרים על קו המים. באותו יום בערב חיכו לאבא אבן ולהנרי קיסינג'ר בבכורה המסחרית בניו יורק. שניהם נעדרו בשל פרוץ הקרבות ומיקי בר זוהר עלה שם על מטוס והגיע ליחידתו בסיני.

 כעבור חודש וחצי, ב-1 לדצמבר מת ב.ג.

 רק בעת שאני מסיים את הכתבה, מתפענח סיפורו של הבמאי ומתברר לי, דרך מסע חיפוש אנטרנטי נרחב וספר על רצח שרון טייט, כי לבמאי הנעלם סימון הסרה היה אח בשם הנרי סרה. בשעת לילה מאוחרת מאד פה אני מאתר אותו ומחייג ל"משרדי ההפקה של הנרי סרה" בלוס אנג'לס וסיפור הבמאי מגיע אל קיצו.

"אחי היה איש מוכשר מאד ומאד ביש מזל", אומר לי הנרי סרה שעבד בעצמו שש שנים כעוזרו האישי של רומן פולנסקי. "רומן כתב את התסריט ל"יום על החוף" אך פחד לביימו ומסרו כמתנה מורעלת לאחי. על הסט התאהב פיטר סלרס באחי והחליט כי הוא יעשה את סרטו הבא". לו הלך הכל כשורה, אחי המוכשר היה במאי מאד מצליח. אבל אז בא הרצח שאני עצמי ניצלתי ממנו כי אחרתי להגיע למסיבה של שרון ואחי שהיה לו פה גדול ולא ידע ללקק תחת כמו שצריך בהוליבוד, אבד גם את הצ'אנס לעבוד עם סלרס. הוא ניסה ועבד והתגלגל עד שעלה לישראל בשנת 93 עם אשה ותינוקת ושמו הישן וחזר בתשובה ועבד בירושלים על תסריט כשמת ב1995 מגידול במוח. בתו ויורשת זכויותיו בסרטים שלו "יום על החוף" ו"ב.ג. זוכר", חיה בתל אביב ונמצאית כרגע אצלי בלוס אנגלס". האח ואני נרגשים כאחד מן השיחה הצצה לה כרוח רפאים מן העבר.

סוף.

3 תגובות על “הסרט האבוד על בן גוריון.

  1. כרמלה כ. שלומי הגיב:

    פשוט נפלא

  2. dshalit הגיב:

    דישי הפנה לכאן עם מותו של הצלם לרון. פוסט נפלא, כנראה שפספסתי בזמנו. מעבר לחשיבות כפרשה בתולדות הקולנוע כאן וכמסמך הסטורי, נחמץ הלב למחשבה על האיש, קרוב אלינו, מאחורי קירות המוסד בלב תל אביב, בזקנתו וכאבו

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s