צליל מתוך הביצה הטובענית. אמא.

 

מזה מספר חודשים כבר אין היא מבקשת דבר, אף לא את קיצה. אין היא מדברת כמעט. לפעמים אחותי ואני קרבים אליה מאד, נרכנים כמקשיבים לקול רפה הבא ממרחקים. אמא לוחשת משהו ואנו מנסים לפענחו. הולכת, היא אומרת לא אחת. הולכת.

אני צועק לאזנה השומעת יותר מן האחרת: על מה את חולמת? מה אשאל? או שאני אומר משפט בפולנית מאוצר המשפטים של הילדות ואז היא מחיכת קלות. פעם אף צחקה ואנו גילינו שוב כי עמוק עמוק בתוכה היא צלולה כמעיין זך. עמוק בתוכה היא הילדה הקטנה יולה, היא הנערה יוכבד שעלתה לפה לפני שמונים שנים. היא האמא שחפפה את ראשינו הקטנים ושלחה אותנו לבית ספר עם שקית אוכל סגורה בשרוך מתהדק. שעטפה מחברותינו ולא נרדמה בלילה מדאגה כשלא היה די כסף לקיום.   

רוב הזמן היא שרויה בנמנום או בשינה. בלילה היא ישנה בשל פלאי הכימיה שהיא נוטלת וביום היא ערה בשל הוראות משרד הבריאות. אין להשאיר את השוהים במיטתם ויש להעירם ולעקרם מחלומותיהם אליהם הם נמלטים מאימת הקיום הזה. יש לרחצם אחת ליומיים ולהלבישם ולהאכילם ולהושיבם בכסאות גלגלים פחות נוחים ממיטתם ולהניעם לחדר האוכל בו ירבצו באפס מעשה כל היום עד בוא הלילה. חצי ערים, שמוטים או בוהים משך כך וכך שעות באותו יקום נטול צורה. בעולם שהפנה להם עורף.  

בבוקר, כך גילינו, היא תמיד מנומנמת. אוחזת בשמיכת הלילה כך שתכסה גם את ראשית היום. שימשכו החלומות. שתימשך השיכחה. לו היה הדבר תלוי בה, היתה נשארת במיטתה. לשם מה כל הטילטולים? לפעמים היא מסמנת לנו להחזירה למיטה. היא אומרת: "לישון". כשאני בא, היא נעורה מעט בכסאה. אם אני לוחץ את ידה, היא לוחצת רפות חזרה. אני עוקר אותה מחדר האוכל הקטן בו היא יושבת כל היום בין ישיש שעקוד לגב כסאו פן ינשור קדימה לבין הסנילית שכפות ידיה עטופות  בציפות כדי שלא תפגע בעצמה. 

כשאני קרב אליה, אמא רוכנת מעט ומנקרת בלחיי שלוש נשיקות. ידה זעה לפעמים, מחפשת את ידי ומלטפת. אין היא רואה עוד דבר זולת צלליות. זמן מה, נרעשת אף היא מחמת העיוורון החדש, היתה אומרת: אני לא רואה. אני עיוורת. אחר כך חדלה. גם הקובלנה שקעה באותה ביצה טובענית שבה שוקע הכל. שם מתקימת אמא במצב של בין פה לשם שנמשך כבר זמן כה רב שגבולותיו נמחקו. מתי החלה להיות כך? כבר איננו זוכרים.

את יום הולדתה ה94, לפני כחודשיים, לא ציינו. נדמה היה כלעג לרש לחגוג שנים שהיא עצמה מתנערת מהן בניע ראש קל של מיאוס וביטול. לעג לרש כמו פורים אחרון שבו באתי לבקרה ומצאתי על פניה  שלושה עיגולי שפתון אדומים, לוהטים ככתמי בושה, ולראשה כובע ליצנים מחודד שחבשו האחיות כסוג של חגיגה.

אנו יושבים לצידה ונוגעים בה, עד שהיא נתקפת אי שקט, כמו גל קל באגם מים דוממים. היא רוצה שנלך ונעשה את מה שמוטל עלינו ונעלה אותה לחדרה כדי שתצית למה שמוטל עליה. שלא ייפרע ולא ייפגע סדר היום של אלה שיש להם עדיין סדר יום: ילדיה ומטפליה. זהו אי השקט הישן של הילדה יולה טרם ארוחת השבת של ימי שישי בחווה החרדית בפולניה, כל אותו עולם של זכרון ומטלות, חובות ואזהרות וקולו הפוקד של אביה החסיד שעדיין מהדהד בתוך תוכה העומם.

10 תגובות על “צליל מתוך הביצה הטובענית. אמא.

  1. orencohen הגיב:

    הולכת. היא אומרת. הולכת. פרידה שמתארכת

  2. benziv הגיב:

    דמעות עצורות ועצובות, זה מה שיש לי. ואני אוהבת את האימא הזו שלך, שהיא בו זמנית גם הילדה יוליה שאביה חסיד. וכל כך אוהבת את הכתיבה שלך, שרואה עמוק, רואה רחוק.

  3. ברכות על הזכיה בפרס סוקולוב, ועל הסיפור היפה הזה

    • עדה הגיב:

      כמה עצוב. הנטישה האיטית שלהם אותנו ושלנו אותם.אי היכולת שלנו כמעט לתרום לשפר,לשנות. להחיות. כמה קשה לקבל את השינוי הזה וכמה ענוג זה לראות אותה כילדה כאשה שהיתה ועדיין בתוכה היא כך וגם אחר כך. תודה על הנימים הרגישים.

  4. yaelisrael הגיב:

    אנחנו עובדים דבר דומה עם אמי. היא בת 85, סיעודית זה 5 שנים, מתפקדת בקושי, כבר ממש לא רוצה לאכול, הם מזינים אותה בכוח באנשור, וזה מעבר לכוחנו. אני אישית, לא יכולתי, הייתי לוקחת אותה הביתה, מורידה אותה ממיליוני התרופות שמחזיקות אותה בחיים כזומבי, והיא היתה הולכת באופן טבעי, כפי שאלוהים רצה. אבל אנחנו במלכוד: היא בבית אבות סיעודי מתוקף חוק סיעוד של משרד הבריאות, ואנחנו לא יכולים להוציא אותה משם על דעת עצמנו, מהגם שרק אני ואחותי חושבת שצריך לתת לה ללכת בצורה טבית, לא אחי, וזה אומר מאבקים בבחת משפט. וכך היא נידונה לחיות בסבל האיום ובכאבים שהיא חיה בהם, לא יכולה להכריע בנוגע לגורלה כי הינה דמנטית, ונאלצת לחיות חיי כלב. כאב לב איום ונורא.

  5. yaelisrael הגיב:

    זה כאילו שהיא כלואה שם, בגופה ובמוסד. וכך המון זקנים, שאני לא בטוחה בכלל שרוצים בזה. בעיני זה פשע ממסדי.

  6. nadav הגיב:

    my mother died young when i was a child. i cannot help but feel envy for the long years that you have a mother.

  7. לילי הגיב:

    כמה שאתה מדייק בכתיבתך ומצליח להעביר את עוצמת הכאב והאבדן! אני עובדת במרכז סיעודי גדול בו מתרחשות יום-יום טרגדיות אנושיות בדיוק כפי שאתה מתאר. הזקן נמק לאיטו, גסיסה איטית ואכזרית. המשפחה (למי שיש) מלווה את ההורה באהבה מהולה בחוסר אונים ופחד גדול כי אנחנו הבאים בתור בשרשרת הדורות! לקרוא אותך זה תענוג צרוף וכאב פולח בו זמנית. קולע בול!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s