חיי לאה. כמה פרקונים קצרים וציטוט.

 

הלכתי משם ולא שבתי,

אף לא רציתי לשוב.

עברי אשר לא אהבתי

איך נהיה עברי האהוב…

 (שיבה אל ביתי הישן. 1957

ביום גשום אחד של סוף ינואר 1983 הלכתי ככתב צעיר בעקבות מודעת אזכרה למשוררת לאה גולדברג ולאמה צילה. "ידידי המשפחה" הזמינו את מי שרוצה לבוא אל בית העלמין שעל הר המנוחות הירושלמי. וכשבאתי מצאתי חבורה קטנה מצטופפת בגשם דק תחת כובעי צמר, מטריות וזרי פרחים בצלופן.

הם עמדו ליד קברי האם והבת הצמודות גם במותן. האם החולה שנפטרה בגיל 95, כשתים עשרה שנים אחרי בתה שנפטרה מסרטן בגיל 59. בדייקנות הניחו החברים חמישה זרים על מצבת הבת וחמישה זרים על מצבת האם ותחת הגשם הקריאו שורות של לאה: "קר לי מאד. הנוף לרגלי כאדרת קרועה. ביד עיפה אני רושמת שורה אחרונה של שיר". היו שם נתן רוטנשטריך ואלכסנדר ברוידא, ליליאן קלפיש ורבקה גווילי וגם מזכירת המשוררת יהודית פרייס ואחרים, בני גילה של המתה, רובם כיום, 28 שנים אחרי, טמונים על אותו ההר. מעטים חיים. אחרי האזכרה נצמדתי אליהם ונסענו לשכונת רחביה בה חיו לאה ואמה מאז עקרו מתל אביב בשנות ה'50. טיפסנו בסמטת אפודי אל רחוב אלפסי מספר 16, אל דירת שלושה חדרים עם מרפסת חזיתית בקומת הקרקע, שם כתבה הבת את השירים, סיפורי הילדים והמאמרים, ציירה הרבה, טיפלה באמה, עישנה כקטר, סבלה ושמחה ואירחה חברים. דלת הדירה, שעברה לידי האוניברסיטה, כבר היתה נעולה וזזנו לדירת השכן שוורצמן, לתה, עוגיות וזכרונות. בשנים שאחרי מות לאה שמעו החברים זכרונות רבים מן האם הזקנה מאד. איך כשברחו השתיים מן המלחמה ושטו על נהר הוולגה שמעה את ילדתה בת הארבע שרה לציפורים ואיך בגיל אחת עשרה כבר רשמה לאה ביומנה: "אני אומרת לעצמי מילים ומן המילים באים השירים". חמישים שנים חיו האם והבת המשוררת לבדן. האב מת מזמן. דעתו נטרפה עליו בשבי במלחמת העולם הראשונה והוא היה למעמסה נפשית איומה בילדות ולזכרון קשה משך כל ימי חיי המשוררת. לבדן עלו ארצה וחיו יחד. כשנשארה האם לבדה אחרי מות לאה ב1970, ספרו לי אז החברים, רצתה לשים קץ לחייה אך נשארה בחיים וחברי הבת נותרו חבריה. בדירת השכנים בינואר 83 ההוא, זמן ההתשה הרעה שאחרי מלחמת לבנון, התברר לי כי חפציה של המשוררת פוזרו כיתומים, בהעדר יורשים, בין חברים: כסאות, שולחנות וספרים רבים מספור וציורים. בהר הצופים, בחדר מספר 4504, שעל דלתו רשום "חדר לאה גולדברג" מצאתי אז רהיטים וספרים ישנים מספרייתה ובאחד מהם, כשדיפדפתי לחפש עקבות, מצאתי מכתב ששלח לה מישהו מחיפה ב1937. בעת דעיכתה המיסרת בבית החולים, הציצה גולדברג ממיטתה האחרונה אל העולם שאחרי מותה ובמגירתה נמצאו שירים ובהם השורה: "לעת מחר אתם באים לסף ביתי, לחלוק את הכבוד ולחלק שלל". לפני מספר ימים, שבתי אל אלפסי 16.

 "כתמיד נשתבש המסע במבוא להרים. הנוסעים ירדו אל הכביש, דוחקים את קץ. רק אנחנו נותרנו יושבות בשלוה. בחלון היו שניים עצים בפריחת כלולות". (בדרך לירושלים.)

בדרך לירושלים במאי 2011, מאה שנה להולדת לאה גולדברג, בתוך גל חגיגות הזכרון המרגשות, כבר מצהיבים ההרים כמו בשיר שלה. "עשב כתום ושדוף ושרוף- קיץ". שמיים חיוורים ופרפר צהוב. תמיד התקימו אצלה זכר העבר הארופאי הירוק, הדשן, לצד הנוף הצרוב הישראלי. תערובת גולדברגית של חרדה וגעגוע לדבר מה שפעם לא אהבה ורק מן המרחק, שבה והתאהבה בו. אחר כך הצטופפה פתאם התנועה על כביש 1, נתקעה, וליד בן שמן ראיתי תאונת דרכים מבעיתה שבה חדרה משאית אל דופן אוטובוס וקטלה אדם. גברים נסרו מוטות ברזל לחלץ את הנפגעים בעת שעברתי שם, נחרד. כעבור שעה הייתי באלפסי 16. כה מעט השתנה מאז אזכרת 1983. זו רחביה הישנה והטובה. מישהו משפץ כעת את הדירה בה גרו הגולדברגיות בשעתן. לפני הדלת כיור ושאריות חרסינה. בכיכר קטנה בחזית הבית רשום לזכרון שם אחר. לא שמה של גולדברג. העיריה טרם נעתרה לרשום את שמה. מכל השכנים נותר רק השכן אופיר שזוכר את האם הזקנה. הגינה יפה כפי שהיתה ורק הדשא החדש הוא מלאכותי ועל הדלת שם אחר. אבל השירה נשארה. כי הנה במרחק של מאה מטרים מדירתה, בצומת הרחובות עזה- מטודלה, היכן שעברה גולדברג בבוקר בדרכה ללמד ספרות כללית בבנין טרה סנטה שבהמשך הרחוב, יש מין קיוסק- מסעדונת בשם זיגמונד. בעליו הוא הסופר אלברט סוויסה שכתב לפני 20 שנים את "עקוד" המופלא שלו על ילדותו בשיכוני ירושלים. על קיר המקום שלו תלוים תמיד שירים. לא אחת יושבת אצלו חבורת משוררים, מוכרת פחות מגולדברג, מסורה לשירה לא פחות, ובה רמי דיצני שסוויסה מכנהו: הסמוראי של השירה העברית. הנה גם שיר שלו על הקיר: "תפילה לאוהבים שאהבתם תתמהמה". יכול היה דיצני על נקלה להקדישו ללאה גולדברג שכל חייה חיכתה לאהבה וכולה ספוגה בצער ההמתנה. "בניגוד למה שטוענים, גולדברג לדעתי מעולם לא נשכחה", אומר לי אלברט סוויסה. "אפילו ילדים דתיים מכירים היטב את דירה להשכיר שלה או המפוזר מכפר אזר או התאומים שמקבלים נמר ליום הולדת. כי כמה שהיתה מתוחכמת ואליטיסטית ובקיאה בתרבות המערב, נשארה גם עממית בו בזמן באופן נדיר ודיברה אל ילדים ואל מבוגרים ולא נשכחה כלל וכלל". ובעיר הקשה הזאת שלה, עוד נשארה רוח? אני שואל את אלברט. נשארה רק רוח", עונה אלברט תשובה שהיתה משמחת את לאה שלא אחת כתבה ביומניה על ההבדל שבין תל אביב בה התגוררה לבין ירושלים אליה עקרה, ובין שתיהן נדדה. "כל מי שמחפש דבר אחר מלבד רוחניות, עבר מפה", אומר אלברט בדרכו התקיפה, כמו היה "זיגמונד" שלו מוצב מחוץ לזמן, מעל העיר השסועה, מעל הסכסוך הבוער וכיעור הבניה החדשה. "ירושלים", הוא אומר "מעולם לא היתה בירת ישראל, היא תמיד היתה בירת יהודה והיא כור אטומי, היא מקום קדוש. ואני נשאר פה כי זה מענין אותי. החילוניים יעלמו מפה ופסטיבל ישראל יעבור הכשר בעתיד וראש העיר יהיה מרגע מסוים ואילך רק חרדי". כשדיבר, באה רוח נעימה מן ההרים דרך רחוב מטודלה והביאה בכנפיה שורות של גולדברג: "איך תעתה ציפור עליזה/ אל ההרים הללו?/ שיר דודים בגרונה,/ ליבה הקטן מפרכס בחדות אהבה,"

 "אתמול לפנות ערב בעין כרם. הלכנו באחת הסמטאות לאיזו דרך יפה…היה זה משהו בין כפר ערבי למקום בקרבת ניאפול. התינוקות המלוכלכים, הקרעים הציוריים והעניות הגדולה… היתה לי הרגשה שזה מקום ובסיס לאותה עממיות חדשה בארץ שתוכל לשוות לה ברבות הימים משהו מצורת חייה של איטליה". "יומנה, 30 ליולי 1951

מן המקום של סוויסה אני עולה אל רחוב הארי ואחר פונה שמאלה מול בית הנשיא ויורד אל תיאטרון ירושלים ופונה שמאלה בפינסקר אל דירתו של מי שהכיר את לאה היטב ומרגיש, בניגוד לסוויסה, כי גולדברג נשכחה ונעלמה מן העין ורק עכשו, היא חוזרת כמין נס אל ישראל 2011. בקומה שלישית בלי מעלית יושב על כורסתו הכבדה איש בן 87 וחצי, אריה – שירה צלול שזכרונו טוב מאה מונים משלי הצעיר ממנו בדור וחצי. "מילדותי", אומר לי חיים גורי, "אני זוכר שיר אחד שלה שהוא המפתח לתופעה לאה גולדברג. זה שיר מהספר טבעות עשן, ראשון ספריה פה. שנת 1937". היא היתה משוררת בת 26 ואילו גורי ילד טרם הבר מצווה. "ישנן רבות כמוני", הוא מדקלם לי מן הזכרון, "בודדות ונוגות. האחת כותבת שירים, השניה מוכרת בשרה, השלישית מרפאת ריאתה בדאבוס. וכולנו שותות בצמא את הכוס המרה… וכולנו פוגשות בפתחי חדרים עזובים, שממון אפל וקר". הוא ממשיך ואני מביט בגבו אל המרפסת ומפלי הגרניום האדום שלה. "תמיד שאלה לאה למה גברים אינם אוהבים אותה? למה הם נידחים מפניה… בהתחלה התאהבה במורה שלה, אחר כך ברופא, ואחר כך בתלמידים שלא השיבו לה אהבה". חיים גורי זוכר היטב אהבות עזובות שלה, נידחות, חסרות תקוה שיומניה מלאים בהן. אהבה וכמיהה למוות ושמחה ואושר הכתיבה והשיחה. כשהוא מדבר על בדידותה של המשוררת המתה מזה 41 שנים, נכנסת לדירה אשתו עליזה, יפה ושמחה וקלת תנועה כנערה. מכוניתם תקועה למטה באין מצבר והם מחכים לגרר. גורי נזכר בחבורה של המשורר שלונסקי שקלטה את לאה בבואה ב1935 ואיך בכתה מרה כאשר שלונסקי תרגם את "מלחמה ושלום" תחילה מבלי להוועץ בה, וכמה מרתק היה להקשיב לה כשדיברה על תרבות ארופה, וכמה הרבתה לעשן עד שמתה. הוא זוכר היטב גם את הויכוח הגדול שעוררה לאה כשהתעקשה בעת המלחמה העולמית השניה לתאר את הים הכחול והצלול של חודש ניסן, אף בזמן שבו הטביעו באותו ים צוללות גרמניות אניות על כל נוסעיהן. כמה הסתערו עליה. "היה בה משהו מרחל של "רק על עצמי לספר ידעתי". הדיבור האישי כל כך, העצב". כשגורי מצטט לי שורה נפלאה, גולדברגית מאד: "התוכל ציפור יחידה לשאת את כל השמים האלה על כנפיים רפות מעל השממה", מתקשר הגורר. אנו יורדים מטה כדי שהמצבר הריק יטען והמשורר יסע למוסך ויקנה מצבר חדש. למטה ליד הרכב, עוד מצטט גורי שיר והגורר, בחור שמח בשם יגאל זכריה, מתרגש מהמשורר וכשגם אני מתחיל לזמר מהזכרון איזה שיר, זכריה רוקד על הכביש לפני מכסה המנוע הפתוח. לרגע נוצר על המדרכה כמין שיר חדש על משורר ותיק ואשתו היפה, מצבר ריק ועיתונאי סקרן ובחור טוב שבא לחלץ. בפרידה אומר לי גורי שיש משהו מאד מרגש בכך שדווקא במצב לאומי קשה וגרוע כל כך שבו תקועה החברה הישראלית בלי מנהיגות ובלי יכולת לעשות שלום או מלחמה, צץ כקרן שמש טהורה, קולה של משוררת בודדה מן העבר.

"איך יכול האויר של העיר הקטנה/ לשאת כל כך הרבה/ זכרונות ילדות, אהבות שנשרו,/חדרים שרוקנו אי בזה?. (הגילוי)

"הבוקר ישבתי על שפת הים ב(קפה) פילץ. כתבתי מכתבים ושיר ילדים. היתה שם רוח קרירה. כמעט גן עדן. ושקט שכזה ואור יפה כזה, עמום מעט מבפנים ובהיר לגמרי מן החוץ…היום אני כמעט מאושרת. אף כי לא אירע דבר שיעשני אומללה פחות מאשר אתמול", כתבה לאה ביומנה, בשנת 1954.

ושם, ברחוב הירקון 81, יש עכשו במקום קפה פילץ, סניף פלסטיקי של מקדונלנד, מלא הצעות להפוך את המנה שלך לענקית. דבר לא נותר מהקפה בו ישבה לבד או עם חבורת שלונסקי. גם הנוף גדוש שוברי גלים ובתי קפה חדשים, ורק הים שמעבר להם, נותר כפי שהיה וגם השמיים ובהם עב לבנה וקלה כנוצה. אני יוצא משם והולך צפונה לאורך רחוב הירקון ופונה ימינה מול כיכר אתרים האומללה, אל סמטת "עם ישראל חי" ומגיע לכיכר קטנה של שני ספסלים והנה רחוב ארנון שילדיו אכלסו את הספר שלה "ידידי מרחוב ארנון". בכיכרונת הזו הציבה העיריה שלט לזכר הבונים החלוצים רוזנר וגם משפט של המשוררת: "באמת יש פינה בתל אביב ובה בית כחול". ואכן מתנוסס שם באמת בית כחול. ארנון מספר 9. ובתיבת הדואר שלו אני מוצא את השם רוזנר, אלו שבנו את הבנין שנה אחת טרם בואה של גולדברג לארץ, לתל אביב, ולרחוב ארנון. כשאני לוחץ על כפתור האנטרקום של רוזנר, אני חוזר 70 שנים אחורה במכונת הזמן. יורם רוזנר, בנם של הבונים, מכניס אותי אל הבית שבו נולד ובו התגורר גם גיבור חבורת הילדים עליה כתבה לאה, אורי, בנו של המשורר והמתרגם רפאל אליעז. רוזנר נולד חמש שנים אחרי בואה של לאה לרחוב והכיר אותה מילדותו. הוא זוכר שגרה עם אמה בקומה ראשונה במספר 15, "אשה עם אקסנט רוסי… פעם כששיחקנו ברחוב, לאה ניגשה לילד יונתן, בנו של המשורר ברוידא ואמרה לו שלא יטפס על עץ. היא היתה מין יקית כזאת, כמו חלק מהדיירים, מעירה לנו הרבה. החיים פה אז היו פשוטים. אנשים דיברו בינהם וגם העירו. הים היה החצר שלנו, אומר יורם, ומעל הים, על מדרון הכורכר השתרעה שכונת מחלול של הצריפים, כפר של אכזוטי עשוי עץ ונייר זפת, והיה שם צריף גדול שנקראת "תיבת נוח" ששימש למופעי תרבות". כשרוזנר מדבר, קמה לתחיה שכונת רחוב ארנון ועימה לאה ואמה מרגע בואן הנה וכל מה שארע שם לילדי הרחוב שהם כיום, בעת בה חוגגת הארץ מאה שנה להולדת גולדברג, ילדים גדולים כבני שמונים, כי "המסע הקצר ביותר הוא על פני השנים", כפי שכתבה המשוררת.

סוף.