הדילמה הכפולה של הכבאי רומח

בתא המטען של רכב הפאסאט של הנציב שוכבת לה כבר עשרה ימים משאית כיבוי זעירה, מתנת פרידה שהכין לו איגוד הכבאות לפני שריפת הכרמל. נקבע גם תאריך למסיבת הסיום שלו וה- 27 בדצמבר היה, על־פי התוכנית, יומו האחרון כנציב הכבאות וההצלה. אפשר להגיד ששמעון רומח כבר היה ארוז כשהגחלת הציתה את קצה היער. בן אדם עושה תוכניות ואלוהים צוחק. גם בסיוטיו השחורים לא תאר לו סוף קדנציה כל כך חרוך. עכשיו הוא מתכנן גם איך לא ייערף ראשו. הפוליטיקאים הנואשים מחפשים ש"ג ויסתפקו גם בנציב היוצא.

כמה שעות אחרי שמתפרסם דוח מבקר המדינה החמור, שטוען כי אזרחי ישראל הופקרו עי הפוליטיקאים, מסכים רומח עם כל מילה שכתב לינדנשטראוס, "לשמחתי המבקר לא נכנס לפירוט עד כמה אנו מופקרים. הוא עוד היה עדין". רומח הוא איש שטח שפעל כמחצית מחייו במחשכים, מעשי וקר רוח במצבי משבר, ואינו מתכוון לחטוף בגיל 62, אחרי שיצא חי מאלף כדורים, כדור בגב מאש כוחותינו. "אין לי כל רצון להיערף או להיכנס לקו האש שבין הפוליטיקאים המותקפים", אמר לי בראשית השבוע בחפ"ק על ההר. "אם יתחילו לירות לעברו", אמר לי במקום אחר חבר מהעבר, "יש לרומח מספיק חומר לסדוק כמה פוליטיקאים. לא מומלץ לירות לכיוון שלו". הוא גבר ממוצע קומה, סבלן ונטול גינוני שררה שיכול להזכיר לחובבי טלוויזיה את המפקח קולומבו במעילו הגדול, מין פיטר פאלק כזה קצת עבה, שנראה תם אך רואה הכל. היפוכו של הבוס המצוחצח נתניהו. רומח חי ללא יועץ תקשורת, רק עם כמה חברים טובים מהעבר שמייעצים לו מה לא לעשות, וגם חבר אחד טוב ומת הוא יוסי גינוסר שהכניס אותו לעסק המחורבן הזה של הכבאות ב2002. "גינוסר אמר לי אז, כשהיססתי אם לקחת את הגוב, שהכל בכבאות רקוב, אבל אני האיש המתאים לתקן". עכשיו גינוסר המנוח צוחק או בוכה בשמיים ורומח עייף ומוטרד למטה, מטפטף סטילה כמו מכור, לעיניים אדומות משלושה ימי אש. על מה אתה הכי מתחרט כרגע? על זה שלא פרשתי כמו שתכננתי אחרי מלחמת לבנון השניה ב-2006, אז כשקלטתי סופית כמה המצב חמור. שנשארתי לעוד ארבע שנים של אותו דבר, שהדוח מתאר כל כך מדויק ובטימינג הכי מתאים: הכשל המתמשך, המחסור בכל, ההזנחה הרוחבית.

בשש בבוקר של יום שני השבוע דהרנו על כביש 2 בדרך צפונה. הוא התעורר מחמש שעות שינה בבית אחרי שלושה ימים ערים. טרם נרדם בלילו הראשון בראשון לציון, צלצל כתב רדיו חרדי בחצות וחצי לראיינו. מתוך שינה מעט ביקש רומח: "נדבר מחר". למחרת כבר טלפנו מלשכת השר לבקש שרומח לא יטרוק לכתב חרדי. עולמו של הנציב רומח מורכב ממשימות כיבוי אש והצלה לצד סיור השר בשטחי האש, כבוד ראש הממשלה במסוק וכבוד רעיית ראש הממשלה בביקור אצל הכבאי הנאבק על חייו. הוא לוקח על עצמו הכל ולא נאנח. בוב־ספוג. איש מזן נשכח. מעשי, מפוכח, פולט משפטים קצרים לכתבים עקשניים, מנטרה כמו "בואו לא נחטט בעבר, נתרכז בתיקון העתיד", ועובר מיד לנהל כיבוי במורדות הכרמל. לא אחת הוא נראה כמי שכמה ישומים נותרו פתוחים בזיכרונו והם מאיטים את תגובתו. תחת הכל פועמת המחשבה על האש הצפויה לו. "אני פועל ככבאית ישנה שמגינה גם על עצמה וגם על השר כרגע". באמצע השבוע הזה ריח האש כבר לא בא מהיער אלא מהג'ונגל שבו מחפשים הטורפים הגדולים של הפוליטיקה אחרי קורבן. מנכ"ל משרד ראש הממשלה הבהיר לו בלילה חד וחלק: "במלחמה כמו במלחמה, אני מוריד כפפות. אתה תוקף, אז אני שולף מסמך", ושיגר לתקשורת טיל ראשון: מכתב שיצא בשעתו מנתניהו בעניין רכישת מטוסי כיבוי, שרומח ענה או לא ענה עליו.

הרוגי השטח

 "מתחנו פה אומגה לחלץ את כולם מהוואדי", אומר לי רומח בעיקול המוות של כביש פארק הכרמל. שקט שם וריק, ובאספלט הכביש, כמו באתר נפילת פצצה, נותרו סימנים: גדול לאוטובוס, קטן לרכב הקצינה. זה המקום שבו הפכה דליקת היער לאסון בסדר גודל שטלטל את המערכת, מצית גם את הפוליטיקה, דוחף אולי למהפכה ארגונית. אולי. יש שם קיר מגן נמוך ומתעקל, מאחוריו חיפשו מחסה 14 מבורחי האוטובוס בעת שסופת אש בחום של אלף מעלות עברה עליהם, המיסה, רצחה, שאבה כל טיפת חמצן. "בוואדי למטה מצאנו עוד גופות ולמטה למטה בין העצים גילינו אחד שברח הכי רחוק". הוא מצביע על היער החרוך שנראה עם בית אורן מעליו כנוף בלקני קודר אחרי מלחמה. הוא היה פה וראה הכל. קטע האסון פה ישראלי מאוד: מחסום עצר כלי רכב מלהיכנס לכביש התחתון המסוכן. פינוי האסירים מהכלא כך עפ תחקיר ראשוני, כבר תם המחסום סימן: עצור. נהג אוטובוס הצוערים סימן ביד, יאללה, פתח. הם עברו. כל השאר אסון. באותו יום ה' בצהריים ביקר הנציב רומח באשדוד. בערך ב־11 קיבל דיווח ראשון על שריפה גדולה בכרמל. "הודעה חריגה על שמונה רכבי כיבוי וצורך מידי בתגבורת". הוא יצא לדרך והבין מדיווחי השטח ש"המצב רע. זה יער גדול שלא קיבל גשם עשרה חודשים. יבש עם רוח מזרחית, להבות גבוהות ואש שרצה מהר מאוד. היה ברור שאין לנו שליטה על האש". אז הגיע הדיווח הראשון על 12 הרוגים וכל השריפה קבלה ממדים של טרגדיה. "לרגע עברה בי המחשבה: זו לא מסיבת הפרידה שתכננתי. רק לשנייה, אחר כך הטרגדיה, כמו האש, שאבה הכל. הגיע דיווח על שני כבאים נעדרים וכבר לא חשבתי מה קורה איתי אלא מה קורה להם". בשטח יגידו לי כבאיו שדבר אחד טוב יצא מהשריפה: רומח לא הולך. מפקד פשוט, עממי, נטול דיסטנס שאיחד ופישט תורות לחימה בכבאות, איחד גופים ודיבר עם כולם בגובה העיניים. מהרגע הראשון רומח קלט שזו אש גדולה עליהם. דומה במידת מה למה שחשו על בשרם במלחמת לבנון השנייה, כשחלק מהגליל בער במאות בעירות קטנות מנפילות טילים בשטח. "ב2006 הבנתי סופית", אומר רומח, "שאין לנו כוח מספיק לכיבוי גדול. שקרה לנו נס כי הייתה רק גזרה אחת. אבל אם תהיה מלחמה כוללת הולכים לאסון גדול, בלי כלים וציוד. אז החלטתי לפרוש מיד אחרי המלחמה". הוא נשאר כי קיבל הבטחה שהכל ישתנה. – באת לכבאות העניה מארגון חזק ועשיר כמו השב"כ. אלו שתי ארצות נפרדות? שאלתי. "לא," אמר רומח, "לא ארצות, שתי פלנטות נפרדות. בשב"כ עשית מה שצריך ומעולם לא הוזכר עניין הכסף. בכבאות הגענו למצב ששולחים רכב כיבוי לטסט ומעבירים לו לפני כן צמיגים תקינים מרכב שכבר עבר טסט". כבאות הומלסית בארץ של צה"ל ושב"כ מיליארדרים. דו"ח המבקר מזכיר את שמעון רומח כמי שלא עסק די בעדכון תקני כבאים בעת שגרה וחירום. "אני מואשם כמי שקיבל עליו מה שיש. שהסתפקתי במועט. באמצעים הדלים שהיו לנו". – אולי לא מרדת מספיק, לא דפקת די על שולחנות, הדרדת עם המצב? באיזה סוג נציב היית בוחר כמחליפך. קשוח שיודע לדפוק על שולחנות, פוליטיקאי חכם שיידע לתמרן בין המשרדים והאינטרסים, יחצ"ן שיידע לקדם את הצרכים והתדמית של הכבאות? או אולי מספיק שיהיה רק איש מקצוע? "הכי פחות חשוב שיהיה מקצועי. את זה ניתן ללמוד. הוא צריך להיות שילוב של קשוח, פוליטיקאי ויחצן. כל אחד מהם לבד לא יספיק לו.

מלחמה

את קצין הטנקים רומח פגשתי לראשונה בגיל 21, באוקטובר 73', בעצם ימי ההתשה מורטי העצבים שאחרי מלחמת יום כיפור. ישבנו בשולי הכפר הסורי מזרעת בית ג'אן מול עמדות הסוריים ומידי פעם ניהלנו חילופי אש לא מנומסים. קפטן סמיר מהשב"כ שב והפך למ"פ הטנקים רומח והיה מפקד שחיילי הפלוגה אהבו וכיבדו, שישן תמיד במקום הכי גרוע באוהל ושינן לנו: יצאתם חיים מהמלחמה, תשמרו על עצמכם. לא נתן לנו להפקיד חיינו בידיו הגחמניות של מג"ד שאפתן ושואף אש. הוא נולד בבגדד ב־1948 כשמעון רחמים ועלה עם הוריו בגיל שלוש למעברה ליד ירושלים. קורס קציני טנקים, לחימה בסיני ב־67'. שינוי שם לרומח, אחר כך הרשמות ללימודים באוניברסיטה. חבר המליץ לו להיבחן לשב"כ שפתח בגיוס ענק לקראת משימת החזקת השטחים החדשים. רומח נבחן והצטרף לשב"כ כמו שיקלע לכבאים. מנווט על־ידי כוח חזק ממנו. המדינה. 24 שנים היה שב"כניק, קפטן סמיר, טיפס ממשרת רכז שטח עד למפקד שב"כ ביו"ש ומפקד שב"כ לבנון מיד אחרי מלחמת 82'. איש שטח, ביקורתי, חרד לגורל אנשיו. השקפת עולם מתונה. לא אלימה. מטרה לא מקדשת אמצעים. איש שטח דובר ערבית, נראה ערבי, מתיידד על נקלה. נבלע ברקע כאיש ביון קלסי. בחפ"קון הזעיר של הכבאות על ההר, אירח רומח, תוך כדי הבלגן, את קולונל הכבאים פטריק בוטיאק הצרפתי ושני קציני כבאות שבאו לסייע. דאג לפנקם במילקים עד שנחנקו. סיפרתי להם על מה שמכינים הפוליטיקאים כדי להציל נפשם. "וי, וי, לה גיליוטין", צחקו הצרפתים בפה מלא עוגות. "בדיוק כמו שלנו. גם אצלנו היה צריך המון אסונות כדי ליצור מהפכה כיבואית". הייתה להם ב־86' שריפת ענק כזאת שקיפדה חיי 25 איש. גם להם היו אז המון ארגוני כבאים לא יעילים. בלגן רשלני כמו פה. לקח להם 14 שנים עד שנת 2000 להפיק מאסון האש ארגון מסודר וריכוזי. תרשום, מכתיב לי מיג'ור קרמר הצרפתי, "סימון לא אשם. גם לנו עם 12 מטוסים ואלף כבאים בשטח לקח יומיים לכבות שריפה כזאת ליד מונפלייה", בשנת 92' עזב רומח את השב"כ ועבר בימי אוסלו לעסקים פרטיים שלא תמיד התאימו לאופיו. יחד עם פורש שב"כ ערמומי ממנו, יוסי גינוסר, החלו מיזמים עם הפלסטינאים שהתקיימו עד פרוץ האש של 2000. אחר פעל כשנתיים "בתחום העכור מדי לטעמי של יבוא כוח אדם רומני". ואז ב־2002 באה ההצעה מאלי ישי, "השר הראשון והאחרון שלי בשמונה שנים מאז". הוא נזהר מללכלך על השר ישי. יתכן כי זו השב"כניקיות שמונעת ממנו לפתוח פה גם כשהוא ביקורתי על פוליטיקאים ומסכים עם כל מילה קשה של המבקר. אולי זה אופיו המתון. אבל אנשים אחרים במערכת טוענים כי השר ישי החל לתבוע תקציבים ולהילחם על הכבאות מאותו הרגע בו הובאה לידיעתו טיוטת דו"ח המבקר החמור הצפוי על מצב הכבאות. טיוטה שמסתובבת כבר חצי שנה בשטח. מאותו יום זכו הכבאים לשר לוחמני מן הרגיל. גם זה טוב.

גינוסר מפחיד וממליץ

 עמדנו ביער החרוך. עשן עלה מגזע עץ אורן ענקי ואז בחריקת מוות ובקול נפץ עז, קרס העץ על צידו ומת. האוויר כבר היה לח מגשם ראשון. לו ירד לפני ארבעה ימים לא היה מתרחש האסון. לולא האסון היה רומח פורש בסוף החודש וגם דו"ח המבקר, חריף ככל שיהיה, היה חולף עובר כמו עשרה דו"חות חריפים לא פחות לפניו. "כתבו פעם שאפשר היה לחנוק שריפת ענק על־ידי הטלה ממטוס של כל ניירת דו"חות הביקורת שנכתבו עד היום על הכבאות", אומר רומח. "חצי שנה אחרי שהגעתי לארגון כבר היה ברור לי לגמרי שחייבים לשנות הכל: לקחת 24 ארגוני כבאות מקומיים, עניים ומוזנחים שתחת שליטת הרשויות המקומיות, ולהקים את רשות הכבאות הארצית הגדולה עם סמכויות־על ותקציב וציוד והכשרה ככל ארגון גדול, כמו צה"ל או המשטרה, כי בנפשנו היא. הכל כבר היה רשום שנים רבות ואני הגעתי לשם על רקע דו"ח חמור של ועדת גינוסר". לו התקימה הרפורמה בעבר במה היה שונה כיבוי השריפה הזאת? ניהול המערכה היה נראה שונה לגמרי. כי היה פיקוד מרכזי ולא אלתור בלתי פוסק כמו היום. והיו מערכות קשר אחידות ופקודות אחידות. הכל היה פועל יותר טוב. כשהייתי לידו במוצ"ש, עבר לידנו במאהל החפ"קים הסואן, שר הפנים אלי ישי במיניבוס לבן, גדוש פמליה של מלווים ויועצים. מודאג למראה וביקש מרומח שילווה סיור לילי שלו ביערות. גם ביבי חלף שם עם פמליתו. זחוח למראה מטריק התדמית שעשה לכולם. רומח נזכר איך הלך לפני שמונה שנים לחברו ואקס שותפו לעסקים יוסי גינוסר, שרק סיים את דו"ח חקירת איגוד הכבאות, לשאול מה זו הכבאות שהוצעה לו. "יוסי נתן לי מונולוג ארוך־ארוך כמה המצב רע, נורא, בעייתי, סיזיפי ובסוף אמר משפט אחד: תיקח את זה. זה אתגר בשבילך". כמו שחבר טוב משדך לך מישהי מכוערת שהוא מחבב ומקווה שמפלוס ומינוס יצא דבש. רומח למד את החומר והחל לעבד עם מומחים הצעת שינוי מקיפה ואז אלי ישי התחלף בשר אברהם פורז. פורז תמך בשינוי המצב אף במחיר עקירת הכבאות ממשרד הפנים. "זה ממילא משרד כבד, גדוש משימות שדי בהן לכמה משרדים, עם שלושה נושאי ליבה כבדים שלא כוללים את הכבאות. במשרד הפנים הכבאות היא נטל. פורז החיובי הוחלף באופיר פינס, ופינס הוחלף זמנית בראש הממשלה שרון כשר פנים ורוחמה אברהם כמין מ"מ, אחריה בא רוני בר־און". מלחמת לבנון השנייה גרמה לרומח להחליט לעזוב בתום ארבע שנים. הוא חש שהארץ ניצלה בנס הודות לכך שהייתה זו מלחמת לוקסוס והודות למסירותם של כבאים מעטים מדי. אבל מנכ"ל המשרד, רמי בלינקוב, איש רציני מהמגזר הפרטי, הבטיח לרומח הפורש להניע מיד את מהלך השינוי. הכל החל לזוז ואז השר בר־און זז לאוצר והלך גם בלינקוב. בא מאיר שטרית, נלהב לשנות, והניע הלאה את המהלך, אך הוחלף טרם זמן, על ידי אלי ישי ששב למשרד. "שנה וחצי בממוצע לשר ובתוך זה חודשי חפיפה והסתגלות ולימוד מחדש". רומח כבר למוד אכזבות קשות, כווי הבטחות, כילד במשפחה מצוקתית מדי.

עולם החפקים.

 במוצ"ש, בלילה, בחניון הקמפוס שעל ההר, נפרשו כבר אוהלים וקרונות פיקוד כמו בתצוגה של הום־סנטר או עיר סרטים, וברור היה לכל חד עין כי יכולת פריסת החפ"קים הישראלית גדולה בכמה מידות מהיכולת לטפל ביעילות באסונות אמת. חפ"ק מגן דוד אדום ענקי ומטופח לצד חפ"קי עירייה ויונה יהב ואוהלי צבא מלאי מסכי פלזמה ולפ־טופים. מזל"טים וקפוצ'ינו וסנדוויצ'ים ואף מסג'ים לכל דורש. פשוט כך. וכל אלה פורחים לאורם מחמם הלב של זרקורי הח"פקים של ערוצי התקשורת. רומח גיחך מול החפ"קאידה שאחרי מעשה. "אלף איש מיותרים", אמר והזכיר לעצמו ולי כי השנים בהן צעק ותבע, דרש והזהיר, "ממוסמכות היטב. יום אחרי יום, שמונה שנים… רק בתחום המטוסים שנראים עכשיו כמושיעים, לא צעקתי. שם ינסו למסמר אותי." למה לא צעקת למטוסים? "כי קבצן בלי מזרון לא נלחם על פנטהאוז. עד 1999 היו לנו מסוקי יסעור שפתרו את הבעיה. אחר כך ישבנו אצל מנכ"ל משרד רוה"מ אביגדור יצחקי בעניין המסוקים ודן חלוץ לקח אותם חזרה כי נשחקו מדי עבור החיל. נשארנו עם מטוסי ריסוס שעשו את רוב העבודה. בדיעבד לא צעקתי למען מטוסים כי הרגילו אותי להילחם על הרבה פחות. תקציב הרכש השנתי להצטיידות, בינוי ומיחשוב וקשר היה כשמונה מיליון ש"ח לשנה!" 8 מיליון ש"ח!" אני נדהם, זה תקציב ניקיון של שכונה בעפולה". "כן. רק ב־2006 בגלל מלחמת לבנון הוא זינק ל־12 מיליון ש"ח. מטוס אחד עולה יותר מתקציב של כמה שנים. דאגתי ליומיום. כיבינו כל יום דליקות בתים ומפעלים. אז מי חלם על מטוס?" לרומח נדמה כי במלחמה שנפתחת בין הפנים לאוצר, בין המבקשים לקפוצי היד, המטוסים יהיו הנושא החם שבו הוא ייצא רע. לא לוחמני דיו. – לו נשאלת עכשו מה הדבר הכי חשוב לכבאות מחר בבוקר? מטוסים? הכי חשוב זו הרפורמה. השינוי המיבני. מספר 2 זה כוח האדם. אחר כך רכבי הכיבוי. לא המטוסים". שעות אחרי שמתפרסם דוח המבקר שחובט בלי רחמים בפוליטיקאים, מאשר רומח כי הכל אכן בידיהם. כל שינוי, ונזכר איך הם רצו קודם כל להפריט הכל. למשל את בית־הספר לכבאות שהלך ונזנח בהעדר תקציב, דעך ושקע. כמו כל הארגון. מה יקרה אישית איתך עכשיו? "זו הדילמה הגדולה. הכי הייתי רוצה לפרוש כמו שתכננתי. אבל זה יראה כנסיגה או כקבלת אשמה. וכבר רמזו לי שרוצים שאשאר, שלא אעזוב דווקא עכשיו, אלא אנהל את מהלך השינוי. אבל כל כך הרבה פעמים זה כמעט קרה עד שאיבדתי אמון. אנו כבר בתוך מהלך. יש כבר משרד עורכי דין שמעבד את החקיקה החדשה שהיא תהיה בסיס השינוי. לו ידעתי על בטוח שהשינוי יקרה הייתי בשמחה מקריב עוד שנה מחיי לכבאות". הוא חש לכוד. תוהה אם תפרוץ מלחמת האשמות שהוא יגרר אליה, "האם עדיף שאלחם מבחוץ או מבפנים. כל החלטה היא בעייתית. אני מרגיש שגורלי וגורל הכבאות כרוכים זה בזה. האם נצא מחוזקים מהאסון או מוכתמים? כל כך הרבה אינטרסים לא עניניים מעורבים פה ואני חרד שגם ההזדמנות הגדולה הזו שאחרי הטרגדיה תתפספס ותשקע בבוץ ובפיח". ואחר כך? מה תעשה? טרם השריפה חיפש רומח ואולי מצא את עיסוקו הבא: זה התחום המסחרי של הצלה ומיגון אישיים. במדינה שנסוגה מכל מחויבות לאזרחים, הביטחון האישי באסונות הבאים — הפצצות וטילים ושריפות גדולות ורעידת אדמה — יהיה תחום שוקק חיים ופרנסה. אולי זה לקח אישי של מי שיודע כי "הדו"ח של לינדשראוס משקף נאמנה ובאכזריות כמעט עד כמה הכל מופקר." מי יחליף אותו בבוא השעה? מחר או בעוד שנה אם ישאר? גם זו תעלומה. כשהתברר טרם האסון כי רומח נחוש ללכת, פורסמה מודעה על חיפוש נציב והוקמה ועדת איתור. עלו כמה שמות שרומח לא רוצה לנקוב בהם. אבל בחפ"ק ובשטח שמעתי כבאים מזכירים שם של מי שהיה בטוח טרם השריפה כי הוא מחליפו של רומח — אליעזר חיסדאי. חיסדאי, ראש מועצת אלפי מנשה, הוא סא"ל לשעבר, איש מועצת יש"ע לשעבר, ליכוד לשעבר, קדימה כיום. עפ הדיבור בכבאות מתברר כי חוג מסוים בש"ס הריץ את חיסדאי לתפקיד והוא כבר החל לפני כמה חודשים סבב פגישות לא רשמי עם קציני כבאות, כאילו נבחר ברגע שהיה אצל הרב עובדיה ואושר על ידו. כל זה שייך לעבר, לזמן שלפני האש. כשאלי ישי נשאל עכשיו על חיסדאי, הוא טוען שהשם אינו אומר לו דבר ושהוא מחפש קצין בכיר. הכבאים גם שמעו כבר כי בעצם ימי האסון, ביקש ישי מרומח להישאר עוד זמן מה. עוד שנה. הכל דליק כל כך וצריך מישהו ותיק ומוכר לכולם שיפקח עין. בצהרי יום שני, כשלשכת אלי ישי הודיעה כי השר לא יכנס כמתוכנן לביקור אצל הכבאי הכווי דני חייט וגם אשת רוה"מ התעכבה, נכנסתי אחרי רומח שבא לבדו, כמעט בהיחבא, לחדר ההמתנה המלא אדם וצלמים בטיפול נמרץ רמב"ם. "הנה הנציב", צעק מישהו. "הנה גיבור היום", צעק אחר. רומח התכופף והתישב מיד, כמסתתר, בין בני המשפחה, נבלע כאח או דוד, כאחד משלהם. נשכחו הפוליטיקאים, הלחץ, הדאגה לגורל הראש. הכל התמלא בדיבור על מצבו של הכבאי חייט שנלחם על חייו מעבר לקיר הזכוכית ורומח נראה לי לראשונה כאדם שחזר הביתה. סוף

3 תגובות על “הדילמה הכפולה של הכבאי רומח

  1. סתיו אדם הגיב:

    כרומח שלוח ….
    עושה רע לקרוא את זה …
    איזה …פיאסקו ….אוף

  2. פיני יפתח פרג'ון הגיב:

    "כבאות הומלסית בארץ של צה"ל ושב"כ מיליארדרים"-לא יכולתי לדמיין מלים מתאימות יותר.חבל ששירותי הכבאות לכודים בידי משרד הפנים ואולי הפעם סופסוף לא ש.ג. ישלם את מחיר המחדל הנורא.

  3. ליאור ט הגיב:

    לא היה נציב טוב וישר וחכם שתרם כה רבות לכבאות כמו שמעון רומח .
    הוא התאהב בכבאות ונתן את כל כולו לה ומולו עמדו פוליטיקאים שהתחלפו בקצב מסחרר , חסרי אכפתיות מהכבאות ומדרישותיו ומלאי אינטרסים נסתרים.

    איש גדול שמעון !
    שמו הטוב תמיד ילך לפניו .

    ליאור . ט

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s